פסק דין תביעה בעילות של הפרות חוק איסור לשון הרע תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק") וחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"). העובדות שאינן במחלוקת: 1. התובעת פיתחה שיטה יחודית לשימוש במכשירים סלולאריים, אשר בעקבותיה, ביום 5.8.99 נכרת בינה לבין חברת סלקום חוזה לשיווק המכשירים המכונים בפי הציבור "טוקמן" ואשר שווקו על ידי התובעת תחת המותג " CALL HOME" (להלן: "מכשירי התובעת"). 2. השיטה מופנית בעיקר לציבור העובדים הזרים ויחודה בכך שניתנת לעובד אפשרות לחייג ישירות לנמען בחו"ל או בארץ. 3. אטרקט סחר בע"מ (להלן: "הנתבעת") הנה חברה פרטית מוגבלת במניות ורשומה בישראל, שעיקר עיסוקה בשיווק מכשירי טלפון סלולאריים, בין היתר משווקת היא גם את מכשיר הפלאפון של חברת "סלקום" במסלול חיוב מיוחד המוכר אף הוא לציבור בשם "TALKMAN " . אף חלק נכבד מלקוחותיה של הנתבעת הינם עובדים זרים. 4. רז רענן (להלן : "נתבע 2" או "הנתבעים") וזכריה מאיר (להלן: " נתבע 3" או "הנתבעים") הינם מנהליה של הנתבעת 1 והבעלים של מנויותיה בחלקים שווים. (להוציא מניה אחת המוחזקת על ידי אחיו של נתבע 2). 5. ביום 19.11.99 הפיצו הנתבעים כרוז המכיל אזהרה לציבור לפיה המכשיר המשווק על ידי התובעת הינו טוקמן מזויף וכי הנתבעים הם שקרנים ורמאים (להלן: "הכרוז"). הכרוז פורסם בשפה האנגלית ובשפה הספרדית ולהלן נוסחו המלא: WARNING!!! In the last days some cheaters is distributing faked “TALKMAN” phones under the brand name ““CALL HOME”. You are kindly warned to be aware of these cheaters- don’t throw your money for nothing. The cheaters offer the faked “TALKMAN” for cheaper price , but local call cost you 4 shekels a minut You can recognize this fake phone if you will be requested to dial “ 5 SEND” before you place a call. With the fake phone you can not call direct, you must dial “5 Send” before each call!!! "These faked phones are selling on Levinsky St.#73 and on Frenkel St.#7 (הדגשה שלי ש.א.) 6. יוסי הרצוג, מנהל השיווק של התובעת (להלן: " הרצוג"), פנה לנתבע 2 וביקש ממנו להפסיק את הפעילות האמורה של הפצת הכרוז. הפצת הכרוז לא נפסקה בעקבות פניה זו. טענות הצדדים: טענות התובעת: האמור בכרוז הינו בבחינת הפצת לשון הרע כמשמעות המונח בחוק. בעקבות הפצת הכרוז, החלו להגיע לקוחות למרכזי ההפצה השונים שלה ודרשו את כספם חזרה בטענה שמכשירי התובעת מזויפים והמוכרים רמאים. משרדיה של התובעת ואזור ההפצה המרכזי שלה הוא אזור התחנה המרכזית תל אביב שם קיים ריכוז גדול של עובדים זרים. במיוחד באזור זה הכרוז הופץ בהוראתם המפורשת של הנתבעים. פניותיה של התובעת לנתבעת להפסיק את הפצת הכרוז לאלתר לא נענו. לנוכח הכמות העצומה של הכרוזים שהופצו נפגעה תדמית המוצר ששיווקה התובעת וניסיונותיה לשיפור התדמית, שהיו כרוכים בהשקעה כספית ניכרת, לא צלחו. טענות הנתבעים: אמת בפרסום, מעשי התובעת עולים כדי הונאת ציבור הלקוחות בכך שהתובעת מציגה את המכשיר שלה כ" TALKMAN ", בשעה שמסלול ומחירי מכשירי התובעת שונה בתכלית ממכשיר ה- "TALKMAN" המקורי. בתום לב הנתבעים ביקשו ליידע את ציבור לקוחותיהם, בעיקר ציבור העובדים הזרים, כי התובעת מסתירה ממנו את החיובים הנכונים למחיר שיחה בארץ, מחיר העולה פי 4 על החיובים שבמסלול "טוקמן" המקורי. לטענת הנתבעים לתובעת אין עילת תביעה נגד נתבעים 2 ו- 3 בשל העובדה שהכרוז הופץ ע"י הנתבעת ולא ע"י נתבעים 2 ו-3, שהינם בעלי מניותיה. דיון: חוק איסור לשון הרע: 1. מחומר הראיות שהונח בפני עולה מסקנה אחת ברורה: הנתבעים הם אלו שהכינו והפיצו את הכרוז. ואפרט: נתבע 3, בעדותו, מודה כי הוא הפיץ את הכרוז לציבור: ש. בשנת 99 אתם פרסמתם את הכרוז ת/3, נספח א' לכתב התביעה. ת. נכון . אנחנו הפקנו את העלון זה והנחנו אותו בחניות שלנו לעיונם של לקוחותינו. ש. כאשתם ניסחתם והפצתם את העלון . כמה זמן זה היה אחרי שנודע לכם על פעילותה של התובעת. ת. למיטב זכרוני, ימים ספורים. ש. שמעתם על הפעילות הזו של התובעת והלכתם למישהו שינסח לכם את העלון באנגלית וספרדית. ת. אני אישית לא תרגמתי. אחד העובדים שלנו תרגם לספרדית ולגבי הנוסח באנגלית אנחנו ניסחנו אותו. ( פרוטוקול עמ' 9, שורות21-25 ) ( פרוטוקול עמ' 10, שורות 1-4 ) (הדגשה שלי ש.א.) עדותו של נתבע 3 מהווה, אם כן, הודאת בעל דין, על כך שהכרוז הוכן והופץ ע"י הנתבעים, וכי בית המשפט יראה את העובדות כפי שהן מפורשות מעדותו של נתבע זה, כעובדות הבאות גם מפי נתבע 2, שלא הגיש תצהיר עדות ראשית. העוולה האזרחית על-פי החוק מוגדרת בסעיף 7 לחוק לשון הרע כדלקמן: "פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית...". העוולה כוללת- אם כן- שני יסודות : יסוד "הפרסום" ויסוד "לשון הרע " . הואיל והנתבעים, באמצעות הכרוז, העבירו מסר בכתב אודות מכשירי התובעת, והואיל והם פרסמו והפיצו את הכרוז לציבור באזור התחנה המרכזית תל אביב מהווה המעשה "פרסום" על-פי הגדרת סעיף 7 לחוק. הכלל הוא כי האחראי בעוולת לשון הרע הוא המפרסם, היינו מי שגרם בעצמו לעשיית ה"פרסום". עם זאת, סעיף 7 לחוק מחיל על העוולה האזרחית של פרסום לשון הרע, בין היתר, את הוראות פקודת הנזיקין הדנות באחריות שלוחית. לפיכך תאגיד עשוי לשאת באחריות אזרחית לפרסום. האורגן אחראי - אם כן - אישית למעשיו שלו והתאגיד אחראי למעשה האורגן. כל אחד מהם מהווה אישיות משפטית נפרדת מרעותה ( ר' ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי ואח', תק-על 2003(3), 1694 , 1702. וע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח (5) 661, 697 ). 2. האם נוסח הכרוז מהווה "לשון הרע" כמשמעות המונח בחוק ? סעיף 1 לחוק קובע "לשון הרע מהי", כדלקמן : " לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשות מטרה לשנאה , לבוז או ללעג מצדם ; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו ; (3) לפגוע במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו ; (4) לבזות אדם בשל מוצאו או דתו ; בסעיף זה, "אדם" - יחיד או תאגיד" . יפים לעניין זה דבריו של השופט שמגר בע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ ואח', פ"ד לא (2) 300,281 (להלן: "פס"ד הארץ"): " שאך מובן הוא כי לב לבה של כל מחלוקת במשפט לשון הרע הוא זה, הסב על משמעותן של המילים אשר בהן טמונה, לפי נטענה לשון הרע ". השופט מלץ בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג (2) 333, 337 מציג את המבחן האובייקטיבי לבחינת משמעות הפרסום כך: "המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מיחס למילים". ברוח דומה נקבע, בע"א 334/89 מיכאלי ואח' נ' אלמוג, פ"ד מו (5) 555, 562: " פרסום ייחשב כ"לשון הרע " כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק, רק אם ייתפס ככזה על ידי האדם הסביר". הואיל והכרוז מיחס לתובעת מעשים של הונאת הציבור, זיוף, גניבת כספים ממנו ואזהרה מפני הוצאת כספיו במרמה, באמצעות התובעת, אין ספק כי הפרסום נועד לבזות את התובעת, לעשות אותה מטרה לשנאה ולפגועה במשלח ידה. לטענת הנתבעים, בכרוז לא נזכר שמה של התובעת לפיכך הכרוז אינו מהווה "לשון הרע" כלפי התובעת. איני מקבלת טענה זו; פרט לשמה מופיעים בכרוז שפע של פרטים ייחודיים לתובעת, אשר גורמים לכל קורא סביר, אליו מכוון הכרוז, לשייך את הכתוב בו לתובעת. כגון: שם המותג "CALL HOME", זיהוי המכשירים ע"י הקשה ייחודית על המקשים "SEND 5" ופרסום כתובת חנויותיה של התובעת. 3. הגנות: סעיף 14 לחוק- הגנת אמת בפרסום סעיף 14 לחוק קובע לאמר: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". הגנת סעיף 14 מורכבת משני תנאים מצטברים : אמת הפרסום ועניין ציבורי בפרסום. שני חלקי הגנה זו הם חלקים מצטברים ובהתקיים האחד בלעדי רעהו, לא יהיה בכך כדי להועיל לנתבע ( ר' פס"ד הארץ). אמת הפרסום רכיב זה מתייחס למידת ההתאמה בין תוכן הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית, כפי שהיא מוכחת באמצעות הראיות המובאות במשפט (לעניין זה ראה: פס"ד קראוס). הואיל והכרוז מצביע על מעשי מרמה, זיוף ושוני בדרכי פעולת מכשיר "טוקמן" יש לבחון האם הראיות, שהובאו בפני בית המשפט מצביעות על אמיתות הדברים המיוחסים לתובעת; א. התובעת הפיצה מכשירי טלפון "טוקמן" מזויפים . לגרסת הנתבעים, המכשירים ששיווקה התובעת לא היו מכשירי "טוקמן", אלא מכשירי טוקמן מזויפים. לטענתם, מכשיר טוקמן מקורי, אשר שווק על ידם מאפשר לבעל המכשיר להתקשר ישירות לנמען בעוד שבמכשירי התובעת בוצעה תקשורת כאמור באמצעות מערכת ניתוב שלה. בהתאם לתצהיר עדותו הראשית של נתבע 3, שיטת הטוקמן ששווקה על ידי הנתבעת היא השיטה הפופולרית שהוכרה בציבור כמסלול הטוקמן המקורי ועל כן, שיטת התובעת היא זיוף. התובעת המציאה לבית המשפט חלק מהחוזה שנכרת בינה לבין חברת סלקום (נספח ת/1 לתצהיר מנהלה, יוסי הרצוג, להלן: "הרצוג"). בהתאם להחלטת בית המשפט במסגרת הליכי קדם המשפט, די בעמוד הראשון של החוזה האמור על מנת להוכיח את קיומו ואין התובעת חייבת לגלות את כל תוכנו ופרטיו מחמת הכילו סודות מסחריים. לפיכך, טיעון הנתבעים על כי מכשיר התובעת הינם מזויפים הינו טיעון הלוקה מהבסיס. בהתאם לחוזה שנכרת בין סלקום לבין התובעת, סלקום מכורת לתובעת מכשירי טוקמן, בעלי יכולת ליצור קשר טלפוני אך ורק למספר אחד המקושר למערכת ה- PREPAID שפותח על ידי התובעת. הנה, כי כן, סלקום, אשר לפי גרסת הנתבעים היא זו שמשווקת את מכשיר הטוקמן המקורי, מגדירה בחוזה את מכשיר הטוקמן כמי שניתן להתקשר באמצעותו למספר אחד המקושר למערכת שיצרה התובעת. מכשירי התובעת הוגדרו, אם כן, על ידי סלקום - המשווקת אותם - כמכשירי טוקמן ומונח זה מופיע מספר פעמים בחוזה (מוצג ת/1). על כן ההבחנה בין מכשיר טוקמן מקורי לזה המשווק על ידי התובעת, המוגדר כמזויף בכרוזים, אינה עולה בקנה אחד עם הגדרות סלקום. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף בעדותו של אריאל טובל, נציג סלקום, אשר הובא לעדות מטעם הנתבעים (להלן: "טובל"). עד זה איננו בעל דין, אינו צד לסכסוך, הוא עד נטול פניות ותשובותיו מקובלות ומהימנות עלי. עד זה הגדיר את יחודיותו של מכשיר הטוקמן כדלקמן: "... מסלול הטוקמן נועד לאותם אנשים רוצים לשלוט על ההוצאות שלהם ולהגדיר לעצמם, את כמות השיחות. (עמ' 3 שורות 13-14) הנה, כי כן, נציג סלקום מגדיר את מכשיר הטוקמן כמי שמאפשר ללקוחות לשלוט על הוצאותיו, כך שמכשירי התובעת אשר נתבו את הצרכן לשיחה ישירה עם מספר אחד, עונים על הגדרת סלקום למכשיר הטוקמן. עוד הוסיף העד ואישר כי סלקום אשרה לתובעת שיווק מכשירי טוקמן שלה: " ש. המונח טוקמן הוא מותג של סלקום. ת. נכון. (פרוטוקול עמ' 1, שורוות 9-10) ובהמשך: ש. לגבי המכשירים של סלקום, כפי הטענה, מכרה או מסרה לתובעת ושהיא שיווקה אותם שהמאפיין שלהם היה 5 סנד. אתה ממכיר את המכשירים האלה. ת. לא. טיפלתי אומנם בתיק אבל בצורה מאוד שטחית. לא היה לי קשר עם התובעת ומה שלי ידוע שהתובעת החזיקה מכשירי טוקמן. היא שיווקה ללקוחות פרטיים. ( פרוטוקול עמ' 3, שורות 22-25) ( הדגשה שלי ש.א.) ועוד: ש. מה היה תפקידך בסלקום ב-2001. ת. מנהל תיק לקוחות. באותו זמן התובעת לא נהפכה להיות לקוחה שלי. התובעת הפכה להיות לקוחה שלי באפריל 2002. ש. התובעת עבדה ועובדת עם סלקום. ת.נכון. ( פרוטוקול עמ' 5, שורות 25-23). ( הדגשה שלי ש.א.) מהדברים האמורים עולה כי הזכות לעשות שימוש במונח "טוקמן" הינה זכות של סלקום וכי התובעת עשתה שימוש בשם "טוקמן" לפי הסכם מפורש עם סלקום. לפיכך כל ניסיון, של הנתבעים להראות את יתרונותיה של שיטת הטוקמן המשווקת על ידם, אין לה ולא כלום עם טענת הזיוף שנטענה כלפי מכשירי התובעת שכן, גם אם היו הנתבעים מוכיחים את יתרונות שיטתם, אין בכך כדי להראות כי מכשירי התובעת הינם בחינת זיוף. בנוסף, תמוה בעיניי מדוע בחרו הנתבעים להעיד את טובל, אשר שימש בזמנים הרלוונטיים כמנהל תיק לקוחות בחברת סלקום, על מנת להוכיח כי דרך פעולת מכשיר "הטוקמן" המשווקת על ידם שונה מדרך פעולת מכשירי התובעת. מחקירתו של טובל עולה כי אינו מבין דבר אשר לצדדים הטכניים הנוגעים לאופן פעולת מכשירי התובעת. קל וחומר שעדותו אינה עדות מומחה: "במכשיר טוקמן החיוב מתבצע באמצעות רכישת כרטיס עם פעימות מונה. ת. עד כמה שידוע לי, אני עובד החברה, אני לא מנהל את מוצר הטכני. אני לא איש טכני. אני שואל את עצמי במה אני יכול לעזור במחלוקת. לגבי נקודת השקה ביני לבין כל הסיפור, אני טיפלתי בזמנו בחב' סל קליניק, הם היו לקוחות בתיק שאני החזקתי, אישית לא הכרתי את החברה יותר מידי. אני לא מכיר את מהות התיק, לא הכרתי .... " ( פרוטוקול עמ' 3, שורות 3-8) (הדגשה שלי ש.א.) וכן: "האם שמעת אי פעם מסלקום שיש מכשירים שהתובעת משווקת רק למרכזיה של סלקום. ת. לא יודע לענות לך. " ( פרוטוקול עמ' 5, שורות 1-4) (הדגשה שלי ש.א.) כמו כן מעדותו של טובל עולה כי התבקש לבוא להעיד מכיוון שהכיר את ב"כ הנתבעים וכי אחת בשם תמי היא האדם המתאים אשר טיפל מטעם סלקום במכשירי התובעת ושיטתה: "ת. אני מעריך לפני חודשיים, שלושה. פנה אלי מתמחה של משרד עו"ד פינק ששמו טל הנדלר. ש, מאיפה טל הנדלר מכיר אותך. ת. הוא עבד איתי בסלקום במחלקה האסטרטגית. הוא עבד גם במחלקה המשפטית של סלקום. הוא פנה אלי וביקש לקבל קצת פרטים על התובעת. אמרתי לו שאני לא מכיר את התיק, שלא טיפלתי, שתמי טיפלה." ( פרוטוקול עמ' 6, שורות 8-14) הנתבעים לא הציגו ראיות כלשהן התומכות בטענה המופיעה בכרוז על כי מכשירי התובעת הינם מזויפים וחמור מכך נמנעו מלהעיד את תמי אשר טיפלה בתיק התובעת בזמניים הרלוונטים או עד אחר המכיר מבחינה טכני את מכשיר " הטוקמן " למרות שבנקל היו יכולים לזמנם. סיבותיהם שמורות עמם מדוע נמנעו להעיד עד רלוונטי ומרכזי, או לחלופין להציג חוות דעת על מנת לתמוך בגרסתם המפנה כלפי תובעת האשמות חמורות כל כך בדבר זיוף מכשירים. הימנעות מהבאת עד כאמור מחלישה עוד יותר את טענת הנתבעים. על הנתבעים הנטל להוכיח את טענתם כי מכשירי התובעת אינם מכשירי טוקמן מקוריים, אלא מכשירים מזויפים ובשל כך הינה "רמאית", כפי שטענו כלפיה. אולם הם לא עמדו בנטל. יתר על כן, ההבחנה המופיעה בתצהירו של נתבע 3 עומדת בניגוד להצהרת סלקום, כפי המופיע בחוזה שחתמה עם התובעת, לפיה מכשיר טוקמן הוא גם מכשיר המאפשר שיחות לנמען אחר באמצעות מרכזיית התובעת. בהקשר זה ראוי להתייחס לעדותו של נתבע 3, שהיא הבסיס היחידי לטענות הנתבעים, אשר התגלתה כעדות בלתי מהימנה כבר מראשיתה. בתחילה טען העד כי מעולם לא נחתם הסכם בין הנתבעת לבין סלקום ומיד לאחר מכן חזר בו והעיד שהיה לנתבעת חוזה של משווק מורשה מטעם סלקום (עמ' 8 שורות 16-19). לאור אמור לעיל, הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח שמכשירי התובעת אינם מכשירי "טוקמן" מקוריים וכי הם מזויפים. ההיפך, הוכח כי התובעת קבלה הרשאה מסלקום להשתמש במכשירי הטוקמן, על פי השיטה שפתחה. הנתבעים הוציאו, אם כן, לשון הרע על התובעת בכך שהפיצו בכרוז האשמה כי מכשירי התובעת הינם מזויפים. ב. ההאשמה השניה המופנית כלפי התובעת בכרוז הינה כי היא נוכלת ורמאית. לביסוס טענה זו טוענים הנתבעים כי מחיר דקת שיחה במסלולה של התובעת גבוה ממחיר דקת שיחה במסלול טוקמן המקורי בשיעור של בין פי 3 אם הנמען הוא מנוי פרטנר, לבין פי 4.6 אם הנמען הוא מנוי סלקום. הנתבעים סומכים את גרסתם על טבלה המכונה "ניתוח כלכלי" שערך נתבע 3, המשווה בין עלות שיחה בישראל במסלול "טוקמן", המשווק על ידי הנתבעת, לבין עלות שיחה בישראל במסלול מכשיריה של התובעת. ( נספח ג' לתצהיר עדות ראשית של נתבע 3). נשאלת השאלה מה כוחו או משקלו הראיתי של נספח ג' האמור, נספח זה אינו מהווה חוות דעת של מומחה לא על פי דרישות החוק, ואף לא אם נבחן את המהות, ואנמק: מומחה אשר רשאי לתת חוות דעת, בהתאם לתקנה 125 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984( להלן: "התקנות"), הוא: "רופא, מומחה רפואי, או מי שעוסק כמומחה בנושא שבמדע, במחקר, באמנות או במקצוע". מההגדרה אין להסיק כי המומחה צריך להיות בעל השכלה אקדמאית או שקיימת דרישה פורמלית אחרת על מנת שהוא ייחשב כמומחה, מוסמך לתת חוות דעת. די בכך שהמומחה עוסק כמומחה בנושא שבמדע, במחקר, באומנות ובמקצוע. ( ר' ד"מ (נצרת) 1285/03 ודים קריבורוצ'קו נ' החנות הזולה (1990) בע"מ , תק-עב 2004(1) 1700, 1701). קיימים שני סוגים של "עדים מומחים", אשר עדותם קבילה ורלבנטית למרות שאין ברשותם בהכרח מידע ישיר בדבר העובדות המרכזיות עליהן נסוב המשפט בו הם נקראים להעיד. ישנם "מומחים" במובן הקלאסי של המונח, היינו אנשים שהתמחו במדע או במקצוע, בעלי תוארים ודיפלומות, אשר בתי משפט נזקקים לעדותם כאשר מחווים הם את דעתם על נושא שהוא בתחום מומחיותם המיוחדת. ומאידך ישנם אנשים אחרים, אשר בדרך זו או אחרת, אם תוך עיסוק במקצועם או בתור חובבנים או בדרך מקרית אחרת, רכשו מידע כללי בנושא מסוים, ובית המשפט סבור, כי יוכל להפיק תועלת מפרי נסיונם בבואו להחליט בנושא או בנושאים העומדים להכרעה בפניו. ( ראה בע"א 70/88 שושנה פז נ' חנה אלון, פד"י מד (3) 32) יפים לעניין זה דבריו של השופט בך בע"א 745/82 משה שחר ו-2 אח' נ' לאה בור ואח', פ"ד מ(2), 46 , 50-51 : "אין שום טעם להעמיד בפני בית המשפט מגבלות פורמליות ונוקשות בעניין זה. הקריטריון היחידי של קבילות ראיה מסוג זה נעוץ במבחנים של רלבנטיות ושל משקל פוטנציאלי. כך יש להניח,שבית משפט לא ירשה הבאת עד בתור "עד מומחה", כאשר יתברר לו מראש, כי על סמך ניסונו וכישוריו של אותו עד לא יוכל הלה בשום אופן לתרום תרומה ממשית לברור השאלות השנויות במחלוקת. " על מנת שיוכל בית המשפט להתרשם מכישוריו וידיעותיו של עד מומחה, חייב הצד המציע את עדותו להגיש את חוות דעתו של העד מראש, במועד ועל פי הפרוצדורה שנקבעו בתקנה 129 לתקנות ותקנות סדרי הדין (עדות מומחים) התשט"ו-1954, וכן חייב הוא לספק לבית המשפט מידע בדבר ניסיונו והשכלתו של העד. בענייננו, כאמור, נתבע 3 לא נתן חוות דעת בדרך הפורמלית הקבועה בתקנות. יתר על כן, נתבע זה אינו רואה חשבון במקצועו אלא בוגר החוג לחשבונאות באוניברסיטת תל אביב, אין לו קשר לחברת סלקום ועל כן, לא ברור מהיכן שאב את הנתונים המספריים המופיעים בנספח לתצהירו. זאת ועוד, בטבלה נספח ג' לתצהיר נתבע 3 לא בא לידי בטוי שקלול היתרונות שבשיטת מכשירי הנתבעת אל מול החיסרון, הנטען, במחיר לדקת שיחה לפי שיטת התובעת. למשל, הסביר הרצוג כי היתרון בשיטת התובעת למול שיטת הנתבעת הוא בכך שהלקוח מקבל את מכשיר הטוקמן חינם, בעוד שאצל הנתבעת הוא חייב לרכשו (עמ' 24 לפרוטוקול שורות 18-20 וסעיף 3 סיפא לתצהירו). יתרון זה לא בא לידי ביטוי בחישובים נספח ג' לתצהיר נתבע 3. עוד טוענים הנתבעים כי לקוחות התובעת לא קיבלו הסבר כי עליהם לשלם עבור כל שיחה במכשירי התובעת, לרבות שיחה שלא נענתה על ידי הנמען. זאת להבדיל ממערכת ה"טוקמן" המשווקת על ידם בה מתבצע חיוב רק בגין שיחה שנענתה ע"י הנמען. כאמור לעיל, הנתבעים לא הוכיחו את טענתם ע"י המצאת חוות דעת או עדות של נציג סלקום המתמחה במבנה הטכני של מכשירי סלקום להוכיח את השוני המהותי בין מסלול "הטוקמן" המשווק על ידי הנתבעת לבין מכשירי התובעת. יתר על כן, מעדותו של נתבע 3, עולה שהשימוש במכשירי הנתבעים, חייב חיוג למרכזיה לפיכך גם אם השיחה לא נענתה ע"י הנמען הלקוח חויב בזמן שיחה : " ש. חוזר על השאלה. קנה ממך קליינט פלאפון, קנה ממך כרטיס חיוג הוא רוצה לחייב את כרטיס חיוב באמצעות הטלפון הסלולארי. הוא מטלפן למרכזיה שלך. ת. כן. הוא גם מחויב בזמן שיחת סלקום. גם אם אין שיחה הוא מחויב בזמן שיחה. " ( פרוטוקול עמ' 14 , שורות 23-25) (הדגשה שלי ש.א.) "ש. המרכזייה שלך באמצעות הספק שלך מחייג לחול כשהוא מחייג לחול ואין שם תשובה בכל הזמן הזה זמן אויר דופק. ת. במקרה שזה מטלפון סלולארי אז כן." ( פרוטוקול עמ' 15, שורות 13-15) (הדגשה שלי .ש.א.) הנה, כי כן, מודה נתבע 3 כי מכשירי התובעת אינם שונים מהותית ממכשירי הנתבעים בשל חיובם בגין שיחה שלא נענתה ע"י הנמען. מן האמור לעיל עולה כי לא ברור אם ובכמה יקרה דקת שיחה לחו"ל המשווקת באמצעות התובעת לבין זו המשווקת באמצעות הנתבעת. זאת ועוד, גם אם אניח שדקת שיחה ממכשירי התובעת יקרה מזו המשווקת באמצעות הנתבעת אין בכך כדי להוות הצדקה לכינויים בהם "זכתה" התובעת "רמאית" ו "זייפנית". מי שמבקש לעשות חקר שווקים ולבדוק לעומק מחירה של דקת שיחה יואיל ויעשה כן בדרך הראויה, בין באמצעות הצגת שאלות למוכר ובין באמצעות קבלת הצעות מחיר ממספר משווקים. אולם אין לומר כי מי שמשווק טובין במחיר העולה על זה שמשווק מתחריה הוא בבחינת רמאי, זייפן או גורם להונאת הציבור. אשר על כן יש לדחות את הגנת הנתבעים בדבר "אמת הפרסום" על פי סעיף 14 לחוק. הואיל והנתבעים לא הוכיחו כי אמת בדבריהם אין צורך לבחון את הרכיב השני בהגנת סעיף 14 לחוק לשון הרע - "העניין הציבורי". סעיף 15 לחוק הגנת תום הלב הנתבעים טענו להגנה לפי סעיף 15 (1) לחוק. סעיף 15 לחוק, שכותרתו "הגנת תום לב" קובע לאמר: " במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע לא ידע את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו " על מנת לזכות בהגנה לפי סעיף 15 לחוק יש להוכיח תנאי מוקדם בדבר תום ליבו של המפרסם. סעיף 16 (ב) לחוק קובע כי חזקה על הנתבע שעשה את הפרסום בחוסר תום לב אם הדבר שפרסם אינו אמת והוא לא האמין באמיתותו, או כי לא נקט באמצעים סבירים לבדוק את אמיתות הפרסום. בעניינינו עולה כי הנתבעים הפיצו את הכרוז בחוסר תום לב, לאור העובדה שנתבע 3 הודה כי חלק מהדברים האמורים בו אינם אמת ולגבי החלק האחר הנתבעים לא נקטו אמצעי סביר לבדוק את אמיתות הפרסום, ואפרט : מחקירתו הנגדית של נתבע 3 עולה כי הנתבעים לא פנו לחברת סלקום על מנת לברר האם התובעת פועלת בהיתר מטעמם ולא פנו לתובעת בדרישת הסבר כלשהו, בטרם הפרסום, למרות שבנקל יכלו לעשות זאת. חמור מכך הנתבעים המשיכו בהפצת הכרוז לציבור גם לאחר שהרצוג ובא כוחה של התובעת, דרשו מהם הן בעל פה והן בכתב, לחדול מהפצתו : "ש. השתמשתם בעלון הזה בביטויים מאוד קשים. אתם התייעצתם עם משהו לפני הפרסום הזה. ת. לא." וכן: "ש.אמר לך רענן רז שפנה אליו הרצוג ודרש שנפסיק את הפרסום הזה. ת. לא זכור לי תוכן השיחה עם רענן. הדבר הזכור לי שהיתה פניה שלו ותוכן הפניה היה כעס, למה אתם עושים לנו את זה. התגובה שלי לרענן היה אני עם אנשים מהסוג הזה לא מוכן לשום קשר וגם לא לשיחה. המשכנו להפיץ את העלון." ( פרוטוקול עמ' 10, שורות 21-23) ( הדגשה שלי ש.א.) ועוד: "ש. אתה רואה שמישהו מתיימר לעשות שימוש במותג מסחרי שהוא של סלקום לפני שאתה מוציא את העלון אתה פונה לסלקום. ת. לא. ש. לא חשבת לנכון לשאול את סלקום האם הם מרשים לגנבים ורמאים לנצל את שמכם. ת. חשבתי לפנות אליהם אבל לא פניתי......... ש. חוזר על השאלה . אני שאלתי אותך על הפניה לפני הוצאת העלונים. ת. לא פנינו. ידענו שהם בעלי המותג. ש. כי יצאתם מהנחה שאולי סלקום מטומטמים אבל הם מאשרים את זה. ת. אני לא אמרתי שסלקום מטומטמים. אמרתי שסלקום חברת ענק שמנהל קטן יכול לקבל אפיון מבלי שמנהל טוקמן ידע על כך. לא הצלחנו להגיע למנהלת מותג הטוקמן. ניסנו לקבוע פגישות ולא הצלחנו. בחברה כזו קשה מאוד להגיע למנהלים. לא שלחנו מכתב." ( פרוטוקול עמ' 12, שורות 7-25 ) ( פרוטוקול עמ' 13, שורות 1-6) (הדגשה שלי ש.א.) אשר למהימנות עדותו של נתבע 3 כבר עמדתי לעיל. בנוסף, סלקום היא חברה נגישה ועל כן עדותו של נתבע זה על כי לא הצליח לברר עם האנשים המתאימים בסלקום האם התובעת קבלה הרשאה לפעול בשיטה שפותחה על ידה אינה מתקבלת. ככלל, מניעיו של המפרסם עשויים ללמד על תום לבו של הנתבע, ככל שזה נדרש לגבי ההגנות שבסעיף 15 לחוק . עשיית הפרסום מתוך מניעים טהורים תהווה אינדיקציה לקיומו של תום לב, בעוד שעשיית הפרסום בזדון ומתוך מטרה לפגוע בנפגע תלמד על העדרו של תום הלב ( ר' ע"א 4/85 צור נ' הוכברג ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מב(3)251, 257). מעדותו ההפכפכה של נתבע 3 עולה כי פרסם את האמור בכרוז למרות שידע שהדברים אינם אמת ולא נקט אמצעי סביר לבדוק את אמיתות הפרסום. משמע הנתבעים פרסמו את הדברים במזיד על מנת לפגוע בעסקיה של התובעת. לאור האמור לעיל, לא מתקיים התנאי המקדמי בדבר תום הלב להוכחת ההגנות על פי סעיף 15 לחוק. הנתבעים לא הביא ראיות לסתור את החזקה שבסעיף 16 (ב) לחוק, על כן, נשמטה הקרקע תחת טענות ההגנה שלהם המתייחסות לסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק. אני קובעת, על כן, כי הנתבעים הוציאו לשון הרע כנגד התובעת וכי לא הראו הגנה כלשהי בגין הפרסום האמור. לא היה כל צידוק ענייני להפיץ לציבור בכללותו ובפרט ללקוחותיה של התובעת האשמות כל כך חמורות ובלתי מבוססות כלפי התובעת. בנסיבות אלו, אני מחייבת את הנתבעים באחריות לפרסום. חוק עוולות מסחריות התובעת מבססת את תביעתה גם על קיומה של עוולה נוספות המנויה בסעיף 2 לחוק עוולות מסחריות. סעיף 2 לחוק עוולות מסחריות קובע לאמר: " (א) לא יפרסם עוסק מידע ולא יגרום לפרסום מידע, אשר הוא יודע או שהיה עליו לדעת שהוא אינו נכון, לגבי עסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר (להלן - תיאור כוזב( ". די במצב מנטאלי אובייקטיבי של "היה עליו (על העוסק הפוגע ש.א.) לדעת", על דבר הכזב במידע הנדון, על מנת שתצמח עילה כנגד העוסק המפרסם את המידע ואין צורך בזדון (ראה מ' דויטש חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט - 1999- הגינות בתחרות וסודות מסחר הפרקליט מה 128, 142). עוד יציין כי מושג הכזב (מידע שאינו נכון) יפורש על-פי המקובלות בתחום המסחר (ראה ת"א (תל-אביב-יפו) 2554/01 BUFFALO BOOTS Gmbh ואח' נ' נעלי לוקסי 2000 - יבוא ושווק בע"מ ואח' , תק-מח 2004(1), 848 , 853). במקרה דנן, הנתבעים פרסמו מידע כוזב אודות התובעת ועל ידי כך הטעו לקוחות בכל הקשור למכשירי התובעת. אין ספק כי בהתנהגותם של הנתבעים ידעו והיה עליהם לדעת שהמידע המופץ מטעה ובלתי נכון. הנתבעים פרסמו אודות התובעת דברים חמורים ביותר הגובלים בהאשמות פליליות כגון: אזהרה, מכשירים מזויפים, רמאים, מחיר שיחה מקומית 4 ₪ וכיוצא בזה. הנתבעים, טרם פרסום העלון, לא היו זהירים דיים ולא נקטו אמצעיים סבירים כדי להיווכח אם מדובר בדברי אמת. קיומה של עוולה זו הוכח באמצעות נתבע 3, מבעליה ומנהליה של הנתבעת אשר במהלך חקירתו הודה כי גם מסלול מכשירי הנתבעת חייב את לקוחותיה בעבור שיחות שלא נענו ע"י הנמען קרי הוא ידע שמסלול מכשירי התובעת דומה למסלול מכשירי הנתבעים וכי אין המדובר במעשה תרמית . על הנתבעים היה לדעת שפרסום דברים כה חמורים ובלתי מבוססים, במיוחד לציבור העובדים הזרים שהינה אוכלוסיה הפועלת מחוץ לארצם ומולדתם, בסביבה בלתי מוכרת, החשופה למעשי תרמית ועל כן ציבור זה רגיש לכל מידע , הינו בגדר מידע כוזב. עובדות אלה מוכיחות את קיומה של עוולת התיאור הכוזב כאמור בסעיף 2(א) לחוק עוולות מסחריות וגם בגין כך יש לחייב את הנתבעים. הואיל והדיון פוצל ובקדם המשפט נקבע כי קודם כל תידון שאלת האחריות אני קובעת לקדם משפט, לדיון בשאלת הנזק, ליום 19.10.04 שעה 08:30. בשלב זה ישאו הנתבעים בהוצאות התובעת ושכר טרחת פרקליטה בסך 15,000 ₪ בצירוף מס ערך מוסף, ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. לשון הרע / הוצאת דיבהזיוף