פסק דין התביעה, הפירסום, ועיקרי טענות הצדדים 1. תביעה כספית בסך של 480,000 ₪, בשל פירסום לשון הרע בכתבה מיום 5.7.96, שכותרתה מסממי הג'וקים, במוסף בונוס של העיתון המקומי ירושלים. 2. כותרת המשנה של הכתבה משקפת את עיקרי תוכנה: "סקר בין חברות הדברת המזיקים בעיר מעלה שמחירו של ריסוס דירת 3 חדרים נע בין 100 ל-130 ₪. למרות שהחוק מחייב את חברות ההדברה להצטייד ברשיון, פועלים בשטח מדבירים לא מורשים. קריסטל פלבני, למשל". 3. לתובעים עסק משפחתי לשירותי ניקיון והדברה, א.א. קריסטל פלבני. על העסק הזה נאמר בכתבה כי "דובר המשרד לאיכות הסביבה מסר שחברת קריסטל פלבני איננה בעלת רשיון להיתר הדברה ולפיכך איננה רשאית לעסוק בהדברה". על כך יצא הקצף, ומכיוון שלטענת התובעים, דווקא היה לתובע מספר 3 בעת ההיא היתר הדברה כדין. ועוד זאת, שבצד הכתבה הנ"ל, פורסמו דברי בעל חברת הדברה, תחת הכותרת "יש המון חאפרים בשוק", על כך שחאפרים משתמשים בחומרי הדברה מסוכנים, בלא לדעת כיצד להשתמש בהם. ממילא - זו הטענה - זיהו הקוראים את קריסטל פלבני, עם אותם חאפרים. 4. הנתבעים שימשו אז בתפקידים שונים בבונוס, בכתיבה, בעריכה, בהוצאה לאור, וכיו"ב. לטענתם, התבסס הפירסום על מידע רשמי שקיבלו הנתבעים מן המשרד לאיכות הסביבה. חרף העובדה שניתנה לתובעים אפשרות להגיב על תוכן הכתבה לפני פירסומה, הרי שאֵלו לא טרחו להציג את היתר ההדברה אשר היה, לטענתם, ברשותם. 5. הצד השלישי, הוא המשרד לאיכות הסביבה, טוען כי אכן אין היתר הדברה לקריסטל פלבני. היתר שכזה ניתן למדביר מסויים, ולא לעסק, ולפיכך לא נבדק כלל, בשעתו, קיומו של היתר לעסק. הבדיקה נעשית על-פי נתונים שמוסר הפונה, על-ידי ראש האגף ללחימה במזיקים במשרד לאיכות הסביבה. עיקרי המחלוקת העובדתית על מה שקדם לפירסום 6. התובעים והנתבעים חלוקים על אשר אירע לפני פירסום הכתבה. התובעים טוענים כי הנתבעים פנו אליהם בטלפון, פעמיים. בפעם הראשונה פנתה הנתבעת הראשונה, הציגה עצמה בשמה וככתבת העיתון, שאלה את התובע הראשון אם יש לעיסקם היתר הדברה, ונענתה בחיוב, כי לבנו של התובע הראשון (התובע השלישי) יש היתר הדברה, וכי הוא עובד בעסק המשפחתי. בהמשך השיחה החליף הנתבע השביעי את הנתבעת הראשונה. למחרת, שבה הנתבעת הראשונה לשוחח עם התובע הראשון, ואמרה כי בדיקתה במשרד לאיכות הסביבה העלתה כי אין לתובעים היתר הדברה. זה השיב לה כי היא טועה, כי מספר ההיתר מופיע בדפי זהב, הציע לה כי ייגש אליה ויראה לה את ההיתר, ותשובתה הייתה "אני לא מאמינה לכם, אתם רמאים וזייפנים". התובעת השנייה (אשתו של התובע הראשון), שמעה את השיחה ברמקול, התערבה בה, וביקשה בכל לשון של בקשה שלא לפרסם את הכתבה, והביעה נכונות לבוא אל הנתבעים ולהראות להם את ההיתר. מנגד, טוענים הנתבעים כי הנתבעת הראשונה קיימה שיחה טלפונית אנונימית אחת כדי לדעת אם יש לתובעים היתר הדברה, והללו השיבו בחיוב. לאחר מכן, פנתה הנתבעת הראשונה למשרד לאיכות הסביבה, ודובר המשרד השיבהּ כי אין היתר הדברה לקריסטל פלבני. או אז, שבה להתקשר עם התובעים, הציגה עצמה כעיתונאית, ציטטה את הודעת הדובר כדי לאפשר לתובעים להגיב, אך התובעת השנייה בחרה שלא לשתף פעולה, וטרקה את הטלפון. לדברי הנתבעת הראשונה, אין שמץ של אמת בטענת התובעים כי הציעו להראות לה את היתר ההדברה. 'פירסומים מותרים' - סעיפים 13 (3) ו- (11) לחוק איסור לשון הרע 7. למעשה, אין עוררין על כך שהפירסום על אודות התובעים תאם לתשובה בעניינם שנתן דובר המשרד לאיכות הסביבה, לפנייתה של הנתבעת הראשונה (נ/9): "קריסטל פלבני אינו בעל היתר הדברה ולפיכך אינו רשאי לעסוק בהדברה". כיוון שכך, טוען ב"כ הנתבעים בסיכומיו, להגנה שלפי סעיף 13 (3) ביחד עם סעיף 13 (11) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 [להלן - החוק]. מחרה-מחזיקה אחריו, גם באת כח המדינה, היא הצד השלישי. סעיף 13 (3) לחוק קובע לאמור: "פרסום על ידי הממשלה, או חבר ממשלה בתוקף תפקידו, או פרסום על פי הוראת הממשלה או הוראת חבר ממשלה בתוקף תפקידו". סעיף 13 (11) לחוק קובע לאמור: "פרסום נכון והוגן - מלא, חלקי או תמציתי - של מה שפורסם קודם לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (3)...". הגנות סעיף 13 הינן הגנות 'מוחלטות', ולצורך תחולתן אין נפקא מינה, אם תוכן הפירסום אמיתי או כוזב. לא בחלל ריק פעל דובר המשרד לאיכות הסביבה, ולפי טענת ב"כ הנתבעים וב"כ הצד השלישי, יש לראות את התשובה שנתן לפנייתה של הנתבעת הראשונה כ"פרסום על-ידי הממשלה או חבר ממשלה בתוקף תפקידו, כאמור בסעיף 13 (3) לחוק". כללי המשפט המינהלי על אצילת סמכויות, מחייבים, לפי הנטען, לגזור גזירה שווה בין הודעת שר משרי הממשלה, לבין הודעת דוברוֹ. ודוק: השר לאיכות הסביבה מופקד, בין היתר, על פיקוח על היתרי הדברה [תקנות רישוי עסקים (הדברת מזיקים), תשל"ה - 1975]. התשובה שניתנה באמצעות הדובר, הייתה, למעשה, תשובתו של ד"ר עוזי גלזר, מרכז מדבירים ארצי באגף לחימה במזיקים במשרד לאיכות הסביבה. אם אכן יש לראות את תשובת המשרד לאיכות הסביבה כפירסום מותר, לפי סעיף 13 (3) לחוק, קרי, כי יש לגביו הגנה 'מוחלטת'; כי אז, ראויה לא רק המדינה להגנה 'מוחלטת', אלא גם הנתבעים, וזאת בהתאם לסעיף 13 (11) לחוק, ומכיוון שהפירסום שעשו בעיתון היה "נכון והוגן - מלא... של מה שפורסם קודם לכן בנסיבות האמורות" בסעיף 13 (3). 8. ב"כ הנתבעים וב"כ הצד השלישי סבורים כי יש לפרש את סעיף 13 לחוק באופן רחב, וזאת בהסתמך גם על פסיקת בית המשפט העליון [כב' השופטת ד' דורנר], בע"א 6356/99 ד' חטר-ישי נ' עדנה ארבל, פ"ד נו (5) 254, 264-265: "מן הדין לפרש מסגרת זאת באופן רחב. יש לראותה ככוללת כל התבטאות של נושא המשרה, אשר אלמלא לשון הרע שבה, הייתה עולה בקנה אחד עם סמכויותיו החוקיות. לשון אחר, החסינות מוקנית לבעל התפקיד ביחס לכל התבטאות בעלת זיקה ממשית לתפקידו. לעניין זה, אין נפקות לשאלה מהו המניע של נושא המשרה בהוצאת לשון הרע, או אם לשון הרע נאמרה ברשלנות או במזיד". 9. כשלעצמי, הנני מסופק עד כמה נכון יהיה לגזור גזירה שווה מהתם להכא. שם דובר בחוות דעת מאת פרקליטת המדינה בהיותה מ"מ היועץ המשפטי לממשלה, על פתיחה בחקירה פלילית, והתובע טען כי מה שנכתב בחוות הדעת אינו נכון, נכתב בזדון, ופגע בשמו הטוב. שם, נועדה החסינות להבטיח את תקינותו של ההליך המעין שיפוטי, "שכן בדיקת המניע, הרשלנות או הכוונה תחייב קיום הליך משפטי ודיון לגופם של דברים, ובקיום ההליך, כשלעצמו, יש השפעה מרתיעה על בעל התפקיד" (שם); מה שאין כן בענייננו, שבו אין חשש של ממש להשפעה מרתיעה על בעל התפקיד. אדרבא, מענייננו נלמד על רוב חשיבותה של הזהירות וההקפדה על-ידי דובר משרד ממשלתי, עד שיבוא לפרסם הודעה, או ליתן תשובה לשאילתא. לפירסומיו יש הד רב בציבור; הציבור מייחס לדבריו, ככלל, אמינות; פוטנציאל הפגיעה הוא משמעותי; חסינות גורפת עלולה לגרום אצל דובר משרד ממשלתי לשאננות, במקום שיומרץ לבחון ולבדוק היטב בטרם עשיית פירסום, לבל תימצא בו ערוות-דבר של לשון הרע, שלא כדין. 10. הצטרפותה של המדינה לעמדת הנתבעים בענייננו, מפתיעה במקצת, הואיל ומשמעותה המעשית של הגישה הזו, הינה מתן חסינות לכלל פקידי הממשלה. היום יהיה זה דובר המשרד, ולמחר יהיה זה פקיד אחר אשר ייתן דרור לחרצובות לשונו, במכתב, בחוות-דעת, בראיון לתקשורת, או בכל דרך אחרת, ביודעו כי מובטחת לו חסינות. לחסינות שכזו, אין הצדקה עניינית; והיא גם מנוגדת להלכה הפסוקה. על פי סעיף 4 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952 "אין המדינה אחראית בנזיקים על הוצאת שם רע"; אך אין דין המדינה, כדין עובדיה. עובד מדינה יכול גם יכול שיימצא אחראי לעוולה שעשה. אמנם גם עובדי הציבור נהנים מחסינות מסויימת, אך זו אינה גורפת וכללית כחסינותה של המדינה. עובד המדינה המוציא שם רע, יכול שיישא באחריות בגין מעשהו [ע"א 507/79 ראודנאף (קורן) נ' חכים, פ"ד לו (2) 757, 796, אומנם באימרת אגב]. פרשנות כפי שמבקשים ב"כ הנתבעים וב"כ הצד השלישי, תוצאתה, למעשה, מתן הגנה 'מוחלטת', לפקידי הממשלה, מגדולם ועד קטנם. ישנם טעמים טובים להעניק הגנה זו לממשלה ולשריה, בשל מעמדם, לפי טיב תפקידם, בשל חשיפתם המתמדת לתקשורת, ועוד. יש גם טעמים טובים, שלא להרחיב את מעגל הנהנים מהגנה זו, לכלל פקידי הממשלה, כיוון שישנן נסיבות שבהן בשל מתן הגנה מוחלטת, ייוותר נפגע מלשון הרע, בלא סעד של ממש [על החשש מפני הגנת-יתר נדרשתי בהקשרו של סעיף 13 (5) לחוק בת.א. (י-ם) 7744/00 אילן אשד, עו"ד נ' יפה דריי (לא פורסם) בפיסקאות 8 - 15; וכן גם באשר לחסינות הרחבה, אולי רחבה מדי, למדינה, בלשון הרע, בת.א. (י-ם) 7780/00 יוסף אהרונסון נ' מנשה לב-רן ואח' (לא פורסם), בפיסקה 5 להחלטה מיום 8.2.01]. לעת הזאת, כשחוק חופש המידע, התשנ"ח - 1998, מעגן את זכותו של כל אזרח או תושב לקבל מידע מרשות ציבורית, אין הצדקה להתיר את הרסן, להעניק לפקידי הממשלה חסינות גורפת, ולהעמיד בסכנת פגיעה את שמם הטוב של רבים. מתן המידע צריך להיעשות בשום שכל ובזהירות, תוך הקפדה גם על חוק איסור לשון הרע. זאת ועוד. ההגנה ה'מוחלטת' על פירסום חוזר, לפי סעיף 13 (11) לחוק, מחייבת גם היא פרשנות מצמצמת להגנה שלפי סעיף 13 (3) לחוק. משום שאם ננקוט בגישה המרחיבה, עשוי עיתונאי (או מפרסם אחר), לצאת ידי חובתו ולזכות בחסינות על כל פירסום של תשובה לשאלה מאת דובר משרד ממשלתי, או פקיד ממשלתי אחר, ונמצאנו למעשה משחררים עיתונאי שכזה מביצוע בדיקה עצמאית, קבלת תגובה מאת הנפגע הפוטנציאלי, ועוד חובות המוטלות על עיתונאי בטרם יעשה את הפירסום. 11. לא באתי למצות את כלל השיקולים המתרוצצים בסוגיה זו לכאן ולכאן. אם ראיתי להעיר הערות אחדות בעניין זה, אין זאת אלא מחמת שבאי כח הצדדים ראו להידרש אליו. לענייננו, דייני אם אומר, כי אני מבכּר את עמדת ב"כ התובעים. השיקולים שבעד פרשנות מצמצמת לסעיף 13 (3), קרי, שעניינו בממשלה ובשריה בלבד, או על פי הוראתם הישירה בלבד, גוברים על אלה שבעד פרשנות מרחיבה, קרי, שעניינו גם בדובר משרד ממשלתי ובשאר פקידי הממשלה. למדינה לא עומדת, איפוא, ההגנה שלפי סעיף 13 (3) לחוק; ולנתבעים לא עומדת ההגנה שלפי סעיף 13 (11) לחוק. על האמת שבפירסום, על העניין הציבורי, ועל תום הלב 12. בהתבסס על האמור בסעיפים 32 - 33 לסיכומי הנתבעים, ובסעיפים 27 - 32 לסיכומי הצד השלישי, נטען (שם, בסעיף 2 ד), כי בנסיבות העניין מתקיימת הגנת 'אמת דיברתי'. אכן, לקריסטל פלבני, אין היתר הדברה. במובן זה, אין הכתבה נשוא התביעה, חוטאת לאמת. אומנם, בזמן מן הזמנים, היה לתובע השלישי, היתר הדברה. אך בעניין זה, עלו תמיהות לרוב. א. התובענה הוגשה ארבע שנים בקירוב לאחר פירסום הכתבה. התובעים - איש, אישתו ובנו. על כגון דא נאמר, כי יש מקום ללמוד היקש מהוראתו של סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, שעניינו בהכרעה על-פי עדות יחידה במשפט אזרחי. "יש כאן, לאמיתו של דבר, עדות אחת, שיצאה משני פיות, ואין לה סיוע; ושתי הפיות הם לא רק של בעל-דין ובן-זוגו, כי אם אף של שני בעלי הדין, שתביעתם אחת. טעמה של הוראת סעיף 54 הוא למנוע ולסכל תביעה מבויימת, שיקשה על הנתבע לסתרה או להזימה" [ע"א 761/79 פינקל נ' הדר, פ"ד ל"ה (2) 48, 55 - 56]. בעדויות התובעים ניכר כי מקורן אחד, ומשותף. עובדות חשובות לא היו זכורות, וניכר שוב ושוב אצל התובעים, הצורך לעיין בתצהיר ו'לדקלם' מתוכו. גם בהביאי בחשבון את השנים הרבות שחלפו, הרי שההיצמדות העיקשת לתצהירים, הותירה רושם כי לא היה מדובר רק בריענון הזיכרון על האירועים שהיו. במהלך העדויות, נשמעו הערות הדדיות בין התובעים, מקצתן מדריכות, קיים חשש כי העדויות תואמו, ומהימנותם - מסופקת. ב. מן הבחינה הפורמלית, התביעה לא התיישנה. ואולם, מי שטוען להפסדי הכנסות בסך של 300,000 ₪; לעוגמת נפש המוערכת בסך של 150,000 ₪; להפסדים עתידיים צפויים בסך של 150,000 ₪; להתמוטטות עצבים, הפרעות בתיפקוד, כאבי ראש, סחרחורות ופחדים, אי-תיפקוד; מי שטוען לכל אלה, טבעי ומתבקש שלא ייקפא על שמריו, אלא יגיש את תביעתו במהרה, וכדי להוציא מליבם של תוהים את החשש הנובע מניסיון החיים כי הרוצה לשקר, מרחיק עדותו. אכן, ב"כ התובעים ציין כי בתחילה ניגשו התובעים למשרדי עורכי-דין שונים, אך בשל סכומי הכסף שנתבקשו לשלם, התעכבה הגשת התביעה. עם זאת, לדבריו "התיק שכב במשרדנו שנה וחצי עד שהשגנו את כל האישורים". העירפול בעניין זה, כשלא ברור אֵילו אישורים הושגו במהלך השנים הללו, גרע עוד ממהימנות גירסת התובעים. ג. ומשהיגענו עד הלום, בחלוף שנים ארוכות, ניתן היה לצפות מן התובעים להגיש תלושי משכורת, טפסי 106, או תיעוד אמין אחר, לתמיכה בטענה כי התובע השלישי אכן עבד בעסק המשפחתי במועד הרלבנטי, וזאת לאור ספיקות רבים על כך. ד. בהקשר זה, שומה לציין תמיהה רבתי על כך שבעקבות השיג ושיח עם התובעים, אשר קדם לפירסום הכתבה, לא ראו אלה להמציא על אתר לעיון הנתבעים את היתר ההדברה. אין צורך לשם כך, לא בפגישה, לא בהסכמה של הנתבעים, אלא בפשטות היה על התובעים - כאנשים וכבעלי עסק סבירים - לשלוח, בפקסימיליה או בכל דרך אחרת, את היתר ההדברה. בנקל יכלו להפריך את אשר הוטח בהם. הימנעותם מלעשות כן, נזקפת לחובתם. נאמנים עליי בהקשר זה, דברי הנתבעת הראשונה, אשר הכחישה [בלשונה - "אין שמץ של אמת", סעיף 10 לתצהירה, שלא הופרך בחקירתה], את דברי התובעים לפיהם הציעו להראות לה את היתר ההדברה. גירסת התובע כי הציע שייגש אל הנתבעת הראשונה כדי להציג לה את ההיתר, וכי תשובתה הייתה "אני לא מאמינה לכם, אתם רמאים וזייפנים", אינה מסתברת. אין צורך לא בהסכמה, לא בהצעה, ולא בויכוח. התגובה הטבעית המתבקשת הינה המצאה, בכל דרך שהיא, מיידית, של היתר ההדברה, והכל לפני פירסום הכתבה. התובע 3 גם העיד על כך כי היתר ההדברה נמצא באופן קבוע בכיסו "כמו רישיון הנהיגה" [עמוד 17 לפרוטוקול; התובע 3 אומנם סתר את דברי התובע 1 שאמר על מקום הימצאו של ההיתר "או אצלי או אצל הבן", בעמוד 6 לפרוטוקול. הסתירה הזאת בין דברי האב ובנו, אומרת דרשני לעניין מהימנותם, אך בין לפי גירסתו של זה ובין לפי גירסתו של זה, היה ההיתר זמין ולא הייתה מניעה להמציאו לעיון הנתבעת הראשונה, על אתר]. בעיסקם של התובעים היה אז מכשיר פקסימיליה (חרף ניסיון הכחשה, או התחמקות של התובע מתשובה, בעמוד 3 - 4, וכעולה הן מדברי התובע 3, והן לאור העובדה שבמודעה בדפי זהב - ת/5 - צויין מספר טלפקס). בעדותו גם לא זכר התובע 1 לומר, לפי גירסתו-שלו, מי הציע לנתבעת השנייה לשלוח אליה את ההיתר, האם היה זה הוא, או שהיה זה בנו. ויותר משונה (עמודים 7 - 8 לפרוטוקול), כי באמצע שיחת הטלפון האמורה, יצא ממשרדו והשאיר את בנו להמשיך את השיחה. עניין קריטי שכזה, פירסום שלילי שעתיד להיות בסוף השבוע בכתבה ב'בונוס', איננו מתיישב עם אופן התנהגותו של התובע 1, לפי גירסתו. דומני כי נדחק לומר שיצא מן המשרד בעיצומה של שיחת הטלפון, רק מחמת העובדה שנתפס בעדותו לסתירות ולקשיים באשר לתוכנה, וכדי להימלט מאלה, ומשאלות מכבידות. ה. ככלל, לא בחלו התובעים, במיוחד התובע הראשון, מלהפריח אמירות כלליות, לחלקן אין בסיס, דוגמת דבריו בקדם-המשפט על כך ש"אנחנו בפשיטת רגל". למקרא הכתבה נשוא התביעה, ולמשמע דברי עדותה של הנתבעת השנייה, לא התרשמתי כי הייתה לה דיעה קדומה שלילית על התובעים. אין סיבה להניח שנהגה בהם באופן שונה מן הדרך שבו נהגה עם כל שאר בעלי העסקים, כמתואר בכתבה. בהקשר זה, אציין אומנם את דבר-קיומם של משקעי-עבר, לפחות של התובעים כלפי הנתבעים, בעיקבות כתבה קודמת, כשנתיים לפני הכתבה נשוא התביעה. ב"כ התובעים התנגד להגשתה (עמוד 10). היתרתי את הגשתה, אך זאת לעניין עצם קיומה בלבד. לא אדרש, איפוא, לתוכנה, הגם שבסיכומי התובעים ישנה התייחסות אליה, והאמור שם בעמוד 5 סעיף 2, אינו מיטיב עם התובעים. אדרבא, אם היה לתובעים ניסיון-עבר עם פירסום כתבה פוגעת, הרי שעוד יותר מצופה מהם לעמוד על המשמר ולעשות ככל יכולתם, מבעוד מועד, לקדם את פני הרעה. בנסיבות האלה, מתעצמת עוד החזקה כי אם היה בידיהם היתר הדברה כדין עובר לפירסום הכתבה, היו דואגים להמצאה מיידית של ההיתר. ו. התובע הראשון טען בנחישות כי מאחורי הנתבע השביעי "עומדים האחים פהלבני שרוצים לדפוק אותי" (עמוד 7 לפרוטוקול). לא מצאתי בסיס לטענה זו. הנתבע השביעי הכחיש את טענתו החוזרת ונישנית של התובע הראשון, לפיה עשו האחים פהלבני בעבר הדברה אצלו, ואשר על כן פעל למעשה בשליחותם כדי לפגוע בתובעים. הנתבע השביעי זכר לנקוב בעדותו בשם המפורש - יוני המדביר - אשר ביצע אצלו הדברה, הוא ולא האחים פהלבני. שוכנעתי גם, שבניגוד לכתבה הקודמת, לא הייתה לנתבע השביעי מעורבות ממשית בכתבה נשוא התביעה. לפי התרשמותי, כאמור, לא הייתה מגמה נקמנית בפירסום הכתבה. אילו זאת הייתה הכוונה, ניתן היה לכתוב כתבה שלמה אשר תתמקד רק בתובעים, ולא כפי שנעשה, תחקיר ביחס למספר רב של עסקים בתחום הנדון, על מעלותיהם ועל חסרונותיהם. אצל הנתבעת הראשונה לא נשמר הפקס ששלחה בשעתו, ובו השאלות שהופנו אל המשרד לאיכות הסביבה. גם במשרד לאיכות הסביבה, לא נמצא פקס זה. אינני סבור כי בחלוף כל השנים הללו, יש לזקוף עניין זה לחובתם של הנתבעים. בין אם נפלה טעות אצל הנתבעת הראשונה בכך שנמנעה מלציין בפנייתה אל המשרד לאיכות הסביבה את מספר ההיתר שהופיע בפירסום התובעים בדפי זהב, ובין אם לאו, אין בכך כדי ללמד על היעדר תום לב מצידה. התרשמתי כי תחום הצרכנות היה קרוב לליבה, וכי ביקשה לבצע תחקיר ענייני, לרווחת הציבור. גירסתה מהימנה יותר, ומסתברת יותר. ז. התובע השלישי הגיש ביום 30.11.94 בקשה בהתאם לתקנות רישוי עסקים (הדברת מזיקים), תשל"ה - 1975 אל אגף לחימה במזיקים במשרד לאיכות הסביבה, לשם קבלת היתר הדברה (נ/3). מדובר בטופס סטנדרטי, על-פי תקנה 34, ובו יש למלא פרטים אישיים. את כולם שקד למלא (כתריסר במספר); זולת מקום העבודה. בפריט זה, ביכּר התובע השלישי, להעביר קו אלכסוני. עניין זה מגביר את הספק אם אכן עבד התובע השלישי בעסק של הוריו בכלל, ובמועד הרלבנטי לכתבה, בפרט. ח. התובע השלישי גם לא נזכר במכתב ב"כ התובעים מיום 15.12.97 (צורף לכתב התביעה), אשר קדם להגשת התביעה. הדעת נותנת, כי התובעים הודיעו לבא כוחם כי בעל ההיתר הוא בנם, אם אכן כך היה. משלא נעשתה הפנייה גם בשם הבן, סבור ב"כ הנתבעים כי "יותר מתקבל על הדעת שהגירסה לפיה עבד בעיסקם של התובעים 1 ו - 2 הומצאה בשלב מאוחר יותר, לצורך המשפט. קל מאוד לתאם גירסאות בתוך המשפחה, ובגלל זה דחו את הגשת התביעה ב - 4 שנים, כדי להקשות על חשיפת העובדות" (סעיף 32 ז' לסיכומים). הדברים הללו אינם משוללי-יסוד, ומכל מקום שומה עלינו להבטיח מניעת נזק ראייתי מאת הנתבעים, בחלוף כל השנים הללו. ט. על-פי כתב התביעה התובע 1 הוא אליהו פלבן, התובעת 2 היא נעמי פלבן, והתובע 3 הוא שמעון פלבן. בתצהיר עדותו הראשית, היה התובע 1 לאליהו פלבני. בתצהיר עדותו הראשית, היה התובע 3 לשמעון פלבני. התובע 1 נשאל על כך בחקירתו, ותשובתו "בזמן האחרון שיניתי לפלבני. זה היינו הך. בתעודת הזהות שלי רשום פלבן. אנחנו כבר 10 דורות פלבני. גם אשתי פלבן" (עמוד 3 לפרוטוקול). התובעת 2 אף טענה כי אינה זוכרת אם בתעודת הזהות היא פלבן או פלבני. לדבריה, "פלבני או פלבן. פעם היה ככה ופעם ככה זה לא משנה" (עמודים 23 - 24 לפרוטוקול). בעוד מסמכים בתיק ניכרת הכפילות החוזרת ונישנית, שהתובעים מבקשים לאחוז בשם פלבן, אך גם מן השם פלבני, אינם מניחים את ידם. מסתבר לכאורה, כי נוח לתובעים להיקרא פלבני, ובכך ליהנות מיוקרה ומוניטין של פירמה בירושלים, שעיסקה דומה, ושמה - פהלבני (עמוד 3 לפרוטוקול, ת/5, ת/6). חרף קירבת משפחה בין אלה לאלה, גבה הר ביניהם, ולתובעים 'בטן מלאה' על פהלבני, על תחרות עיסקית אשר חרגה, לפי הנטען, עד כדי פלילים ממש. אך על כך, אין לתובעים לבוא חשבון עם הנתבעים. י. אסתפק עוד בדוגמא משמעותית אחת, לכאורה חמורה, למנהגם של התובעים לשחק בשמם. הזכרנו לעיל (ס"ק ד'), את בקשת התובע השלישי לקבלת היתר הדברה (נ/3), מיום 30.11.94. שם זיהה עצמו כשמעון פלבן. בבקשה דומה, נושאת תאריך 31.10.96, ציין התובע 3 את שמו הפרטי שמעון, אך בזאת הפעם ראה להוסיף "(קריסטל)"; בשם המשפחה ניכר בבירור תיקון שנעשה מפלבן לפלבני. לדברי ב"כ הנתבעים בסיכומיו "הוכח שהתובע 3 ביצע שינויים ותוספות ברישיון, והוכח כי הטופס המקורי שבתיק של המשרד לאיכות הסביבה נעדר תוספות אלו (עמ' 49). התובע 3 שינה את השם "פלבן" ל"פלבני" וכן הוסיף את שם העסק "קריסטל פלבני". כאשר אדם לוקח היתר רישמי וטורח לבצע בו זיופים, תוך הסתכנות בפלילים, צריכה להיות לכך סיבה. הסיבה היא שהתובעים רצו ליצור "הוכחה" לכך שהתובע 3 אכן עבד אצלם בתקופה הרלוונטית" (סעיף 32 י"ד לסיכומים). היות ומדובר על חשד במישור הפלילי, אהיה זהיר ביותר, אך גם כך, לצרכי המשפט האזרחי, יש באמור לעיל, כדי לגרוע במידה ניכרת ממשקל ראיות התביעה. הדעת נוטה לכך שהתובע 3 לא עבד אצל קריסטל פלבני במועד הרלוונטי. יא. ועוד זאת, מה להם, לתובעים, להלין על בילבול היוצרות והשמות אצל הנתבעים ובמשרד לאיכות הסביבה כשהם עצמם "פוסחים על שתי הסעיפים" (בהשאלה מדברי אליהו הנביא, מלכים א' יח, כא), פלבן, פלבני, כטוב בעיניהם, ובהתאם לצרכיהם. יב. כנרגן, וכמשיח לפי תומו, אמר התובע "למה עוד 50 אחוז מהנקיון וההדברות אין להם רישיון ותפסו רק אותי, ואותם לא הכניסו, התמקדו רק עליי" (עמוד 7 לפרוטוקול); "כתוב שיש הרבה חאפרים בשוק והיא תפסה ורשמה רק אותי. יש אלמוג, פולישופ וכו'. אין להם רישיון ואותם היא לא הכניסה. למה רק אותי הכניסה" (עמוד 14 לפרוטוקול). סביר להניח, כי התבטאויות מעין אלה לא יישמעו מפיו של בעל עסק אשר פועל כדת וכדין. בעל עסק שכזה, לא יכביר מילים על כך ש(גם) אחרים נוהגים שלא כדין. מצופה מבעל עסק אשר פועל כדין, להתמקד בטענות ובראיות על פעולתו-שלו, כדין. יג. גם אם נניח כי בזמן מן הזמנים עבד התובע 3 בעסק של התובעים 1 ו - 2, הרי שהתובע 1 עצמו נאלץ להודות שלא רק התובע 3 עסק בפועל בהדברה: "בני היה מכין לי את ההדברה ואני הייתי יוצא במידה שלא היה לו זמן לעשות את ההדברות... אני הייתי... עושה את ההדברה בלי הבן... לפעמים היה איתי ולפעמים לא... אני לא עשיתי שום קורס של הדברה אבל ידע יש לי. הבן שלי לימד אותי קורס" (עמודים 1 ו - 2 לפרוטוקול). גם התובע 3 אישר בעדותו (עמוד16- 17) שלפעמים היה אביו, התובע 1, הולך לעשות הדברות לבד. בדברים האלה ובעוד שכמותם שנשמעו במשפט, יש משום הודאת בעלי-הדין בדרך הפעולה בעיסקם, בניגוד לתקנות רישוי עסקים (הדברת מזיקים), תשל"ה - 1975. אצל קריסטל פלבני בוצעו בתקופה הרלוונטית עבודות הדברה על-ידי מי שלא היה מורשה לכך. יד. הוסיף התובע ותיאר (עמוד 9 לפרוטוקול), כי לפני קבלת ההיתר של התובע 3 "שכרנו את הרישיון". התובעים דיברו על אודות הרישיון בלשון רבים, וניכר בהם כי ביקשו לדמות היתר הדברה אישי, כהיתר השייך כביכול לכולם ("שכרנו", "קיבלנו", "עשינו"). תמורת ההשכרה שילם התובע בשעתו לבעל ההיתר - ניסים כהן - 1,000 ₪, כדי שיוכל לפרסם בדפי זהב, את מספר ההיתר [עמוד 11 לפרוטוקול; ובעמוד 14: "הסכם יש לי איתו שנה ואמרתי לו עוד שנה אני יכול לקבל והוא אמר לי כן ונתן לי במתנה. הוא אמר למה שכתבת את המספר בטעות אני נותן לך במתנה עוד שנה"; וכדברי התובעת השנייה בעמוד 26: "בעלי שכר ממישהו"]. על כגון דא כבר נאמר על-ידי הגשש החיוור 'יעני, ישראבלוף', או בלשונה המשפטית של ב"כ הצד השלישי (סעיף 28 לסיכומים) "האם יכול להיות ספק שלא ניתן "לשכור" רישיון? האם יעלה על הדעת שאדם יעסוק בעריכת דין לאחר ששכר את מספר הרישיון ממאן דהוא? או ברפואה? (יודגש שגם לעיסוק בהדברה ניתן רישיון אישי, לאחר שבעל הרישיון למד את הלימודים הנדרשים ונבחן על כך)"; ואכמ"ל. 13. לאור התמונה המצטיירת בכלל (ובמתואר בעמוד 13 בפרט), דומני כי גם אם סברו קוראי הכתבה כי התובעים נמנים על מי שמכונים חאפרים, הרי שלא היה זה רחוק מן המציאות [יעויין בהגדרת 'חאפר' בלקסיקון הסלנג העברי והצבאי בהוצאת פרולוג]. על העניין הציבורי שבפירסום תחקירים כגון דא לרווחתם של צרכנים, אין צורך להכביר מילים. לתחקיר השוואתי מעין זה, אשר בו מידע על אודות מחירים, חומרים, היתרים ושאר פרטים רלבנטיים, וכן מעלות וחסרונות אצל העוסקים בענף, נודעת חשיבות רבה לשירות הציבור. אין זה מן הנמנע, כי היחסים שבין העיתון לבין קוראיו הטילו על העיתון חובה מוסרית או חברתית לעשות את הפירסום, ומכל מקום, הוא נועד לשם הגנה על עניין אישי כשר של ציבור הקוראים, וכעיקרי דברי ב"כ הנתבעים בסעיפים 20 - 21 לסיכומיו. גם אם נפלה טעות בכתבה, הרי שלמקרא תוכנה אינני סבור כי חרגה מתחום הסביר בנסיבות העניין, ועומדת לנתבעים חזקת תום הלב שלפי סעיף 16 (א) לחוק, חזקה שלא נסתרה. הפנייה אל המשרד לאיכות הסביבה; ההסתמכות על תשובת המשרד; הפנייה הכפולה אל הנתבעים; דרך הפעולה שננקטה בהכנת התחקיר והכתבה שבעקבותיו ביחס לכל בעלי העסקים שנזכרו בה; אופיה של הכתבה וסגנון הכתיבה; כל אלה מלמדים על תום לב, וכדרך שטען ב"כ הנתבעים ביחס לסעיפים 15(2) ו-(3) לחוק. הערה ותוצאה 14. משלא צלחו התובעים את שלב האחריות (החבות), אין צורך להידרש למחלוקת שבין הנתבעים לבין הצד השלישי, אם הייתה רשלנות אצל המשרד לאיכות הסביבה, אם לאו. יכול כי בשקידה ראויה, ותוך הפעלת 'ראש גדול' כמצופה ממרכז המדבירים הארצי באגף לחימה במזיקים במשרד לאיכות הסביבה, ובשים לב לחשיבות הפירסום בכגון דא, ניתן היה במאמצים משותפים למנוע את התקלה. בין אם על-ידי שיכלול החיפוש, ובין אם על-ידי בקשה לפרטים נוספים (כגון מספר היתר), ייתכן שניתן היה 'לעלות' מבעוד מועד על שמו של התובע השלישי, כבעל היתר הדברה תקף. אמרתי את הדברים על דרך שמא, לא על דרך ברי. כמותם, יש לומר גם על הנתבעת השנייה, אשר יכול להיות כי אם דיקדקה יותר עובר לפירסום, מוסרת מספר היתר שפורסם בדפי זהב, ומבקשת מראש את שם בעל ההיתר (להבדיל משם העסק), אולי גם אז, ניתן היה לאתר את התובע השלישי, כבעל היתר הדברה תקף. אין בדברים הללו משום קביעת מימצא, אלא הערה גרידא, בשים לב לדברי ב"כ הצדדים בעניין זה. מכל מקום, אין בהם כדי לשנות מן העובדה שלקריסטל פלבני אין, ולא היה, היתר הדברה; מן העובדה כי אצל קריסטל פלבני בוצעו עבודות הדברה גם (אם לא רק) על-ידי מי שאינם מורשים לכך; וכי הדעת נוטה לכך שבתקופה המדוברת לא עבד התובע 3 אצל קריסטל פלבני. 15. על יסוד האמור לעיל, החלטתי לדחות את התביעה, וכן גם, ממילא, את ההודעה לצד השלישי. התובעים יישאו בהוצאות המשפט, וכן ישלמו לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין. הנתבעים ישלמו לצד השלישי שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין. לשון הרע / הוצאת דיבהפרסום