פסק דין רקע עובדתי - ההליך 1. ביום 1.11.00 הורשע הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") בעבירות לפי סעיפים 379 ו-380 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 בכך שתקף את התובע. פסק הדין הפך לחלוט, לאחר שערעור על ההרשעה נדחה. בהתאם לאמור בהכרעת הדין, העיד התובע כי סר לתחנת משטרה בעקבות חברו שנעצר וכשהנתבע, קצין משטרה, דרש כי ייצא אל מחוץ לתחנה. התובע ביקש לקחת את הפלאפון מחברו, אולם הנתבע "תפס אותי בחולצה מאחורה, משך אותה, הביא לי אגרוף תוך כדי שהוא מחזיק לי את החולצה ודחף אותי החוצה כשהוא נותן לי עם הברך שלו בגב התחתון שלי" ובהמשך "הוא הדביק לי את הכתף עם הדלת, כך שהרגשתי שהכתף יוצאת לי מהמקום. הוא דחף אותי ונפלתי על הרצפה. שכבתי על הרצפה, אמרתי לו זה לא פיר שאתה מנצל את המעמד שלך כשוטר. הנאשם פתח את החולצה ואמר לי בוא, אני עכשיו בלי מדים ואני אראה לך מה זה" ובהמשך "רציתי לקחת מהנאשם את הפרטים אז הוא נעמד לידי והדביק לי מכה עם החזה והכתף שלו. הספקתי לראות את השם שלו. אח"כ הצטרפו עוד כמה שוטרים לבלאגן הזה, התחילו לקלל אותי...". ביהמ"ש שם נותן אמון מלא בעדות חברו של התובע אשר שמע את צעקות התובע אשר צועק "אל תרביץ לי, אל תרביץ לי", הגם שלא ראה את המכות בהיות קיר מפריד. יתר על כן, אותו עד אף העיד כי הנתבע פנה אליו לאחר שהכה את התובע ואמר לו "ראית, אם אתה לא רוצה שאני ארביץ לך כמו החבר שלך אז תסתום את הפה". כן נתן ביהמ"ש אמון מלא בעדותו של התובע. עוד מציין ביהמ"ש שם, כי בהתאם למוצג ת/2 שם, שככל הנראה הוא ת/3 דנן, דהיינו, תעודת חדר המיון, הרי התובע "לא היה טורח בשעת ערב מאוחרת לחדר מיון בבית החולים לולא נפגע פיזית ורגשית בתחנת משטרה, כמתואר על ידו". 2. בעקבות האמור, הגיש התובע את התביעה דנן, לפיצויו בגין נזקי גוף כנגד הנתבע וכנגד הנתבעת 2 (להלן: "המדינה"). 3. בתביעתו הוסיף ופרט התובע כדלקמן: א. כי המדינה הינה המעביד של הנתבע. ב. כי הארוע התרחש ב-23.12.98, תוך שהוא מוסיף ומרחיב מעבר לאמור בהכרעת הדין, בדבר המכות שספג. ג. כי "כל אותה עת בה לימד הנתבע... נחת זרועו לתובע, צפו במתרחש קציני ושוטרי משטרת רמת גן..." אולם לא נקפו אצבע, למנוע מהנתבע את תקיפתו הבלתי חוקית של התובע. ד. בכל הקשור לנתבע, נטענה טענת עוולת התקיפה. ה. בכל הקשור למדינה, טען התובע לרשלנות בעצם גיוסו של הנתבע למשטרה, המשך שירותו למרות שידעו או היו צריכים לדעת על מזגו "האלים והתוקפני" עבור לאי פיטוריו, ובהמשך העדר התערבות של השוטרים האחרים בנעשה. התובע טוען כי המדינה אחראית גם באחריות שילוחית. 4. הנתבע בכתב הגנתו טען טענות שונות, אולם בהמשך הדיון צימצם טיעוניו לשאלת הנזק בלבד, כולל אשם תורם. 5. המדינה בכתב הגנתה, טענה בין השאר כדלקמן: א. כי מוכחש כל הנטען ביחס לשוטרים אחרים. ב. כי עומדת למדינה ההגנה שבסעיף 25 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"). ג. שלא יכולה היתה לצפות את האפשרות שהנתבע יתקוף את התובע, ובכלל זאת, הכחשת כל הנטען ביחס לרשלנות המיוחסת למדינה, הן ביחס לשוטרים האחרים והן ביחס לתובע. 6. התובע העמיד תביעתו לפיצוי, בגין נזק שאינו נזק ממוני - כאב וסבל, בלבד. 7. כבר עתה יש לציין, כי במסגרת ההוכחות והטיעונים, נוצרה חזית משותפת לתובע ולנתבע מול המדינה, וכשניתן להבין חזית זו לאור עניינו של התובע שיהיה לו מהיכן להפרע ללא צורך בנקיטת הליכים בגין כך וכן ברצונו של הנתבע, כי אם אכן תהא חבות של המדינה, הרי לפחות מהפן של התובע לא ינקטו הליכי הוצל"פ כנגדו. לא למותר להוסיף, גם עמדת הנתבע לחבות יחד ולחוד עם המדינה, על כל המשתמע מכך. למעשה, השאלה המרכזית הנצרכת להכרעה, הינה אכן שאלת חבות המדינה. אחריות למעשה התקיפה 8. אכן בהתאם לע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט (1) 113 וכן ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ ואח' נ' אדם ציזיק ז"ל ואח' פ"ד מא (3) 169, אין בעוולה הפרטיקולרית למנוע עילה מכח עוולות המסגרת, כולל רשלנות וזאת אם נבחן את אחריות המדינה לפעולותיו הרשלניות של הנתבע, ביחס לתובע. אולם, לאור אשר נקבע בדעת הרוב בע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל ואח' פ"ד מא (3) 757, אין בהחלת עוולת המסגרת, לשלול את ההגנה שבעוולה הספציפית, שאם לא כן, נרוקן הגנה זו מתוכנה. אולם, לכאורה, אף לדעתה של כב' השופטת נתניהו שם, מבחינה היא בין עוולת כליאת השווא שנדונה באותו מקרה, לבין עוולת התקיפה תוך שהיא מפנה למאמריהם של פרופ' טדסקי ופרופ' אנגלרד המתייחסים ספציפית לעוולת התקיפה וההגנה, ובמיוחד לנושא האחריות השילוחית במקרה שכזה, תוך שהיא מציינת בעמ' 777 "...או שוטר המבצע עוולות אלה תוך כדי מילוי תפקידו כלפי אזרח חשוד כעבריין..." וההיבט של הזדון בעוולת התקיפה. יתכן איפא, כי גם לדעת המיעוט שם, לאור ההגנה שבסעיף 25 לפקודת הנזיקין, אשר אין חולק כי מתקיימת היא בעניינינו, הרי אף אם היינו מוצאים את פעולות הנתבע כרשלנות, הרי ההגנה שבסעיף 25 אינה נשללת. למעלה מהנצרך, נוסיף, שלכאורה, קיים הבדל בסוגי ההגנות כהגנה בסעיף 27 בעניין כליאת שווא או טענות הגנה שבסעיף 33 לפקודת הנזיקין, לבין ההגנה דנן. יש וההגנה משמעותה, שלמעשה העוולה לא מוכרת כעוולה בנסיבות שכאלו, ויש שהעוולה בעינה עומדת, אולם קיימת הגנה חרף קיום העוולה. במיוחד יפים הדברים שמדובר לא על המעוול הישיר עצמו, אלא האחריות למעוול על ידי מעבידו או שולחו. לא בכדי צויין בסעיף 25 "על אף האמור בפקודה זו..." האחראי למעוול, לא יהיה אחראי לתקיפה. דומני, כי מדובר בהוראה פוזיטיבית שבגין מעשה תקיפה, תהא עילת התביעה אשר תהא, ההגנה שרירה וקיימת. מחדלי השוטרים האחרים 9. כנגד טענת הרשלנות הקשורה לשוטרים האחרים שנכחו לטענת התובע ואשר לא מנעו מהנתבע את ביצוע אשר ביצע, טוענת המדינה כי טענה זו לא הוכחה. אכן, ביהמ"ש שבפלילים לא קבע ממצא בהכרעת הדין בכל הקשור להמצאותם של שוטרים אחרים, אולם הביא מעדותו של התובע בנושא זה. יתר על כן, גם בנ/2, הודעת התובע צוין "הגיעו שוטרים אחרים אבל הם לא נגעו בי". גם במסגרת תצהיריו כעדות ראשית של התובע צויין נושא השוטרים הנוספים ולכך יש להוסיף את עדותו בפני בדבר התנהגות השוטרים האחרים, לרבות בחלק האחרון של הארוע בהיות שוטרי יס"מ נוכחים. קשה לקבל את טענת המדינה כאילו בגין הפרדה טכנית זו או אחרת או שיפוצים אלו או אחרים לא היו שוטרים אחרים נוכחים, ובמיוחד שמדובר בתוככי תחנת המשטרה. כפי שחברו של התובע יכול היה לשמוע את צעקותיו של התובע, כך סביר שאף אחרים שמעו זאת. לכך יש להוסיף, כי דווקא לאור גרסת הנתבע כי התבקש לגרום לכך שהתובע ייצא אל מחוץ לתחנה, ובהיותו הקצין היחיד שם, עולה, כי התבקש לכך ע"י שוטרים אחרים. אין אני נזקק לטענה כי בהודעת הנתבע נ/4 לא הושם הדגש בנושא זה, לרבות לאור דברי הנתבע כי יתכן ולא רשמו חלק מדבריו. מכל מקום, שוכנעתי כי גם בחלק הראשון, דהיינו התקיפה בתוך התחנה, עבור להוצאת התובע מהתחנה, נכחו שוטרים ועל אחת כמה וכמה באשר התרחש מחוץ לתחנה. לכל האמור יש להוסיף, כי מהכרעת הדין עולה, כי לא מדובר על תקיפתו של התובע בלבד אלא אף של אחרים באותן שעות וקשה להניח שכל האמור בוצע כאשר כל השוטרים האחרים "נעלמו", אלא ההיפך מכך. אין אני מקבל את הטענה כי בהיות הנתבע הקצין היחידי ימנע משוטרים זוטרים, כביכול, להתערב בפעולות שכאלו ועל אחת כמה וכמה אף להצטרף, הגם שבדיבורים בלבד. ההיפך מכך, על שוטר המצוי בתחנה להבטיח כי אזרחים הבאים, בין מרצונם ובין בעל כורחם, ואף עצורים לא יהיו חשופים לפעולות של תקיפה ואף אם מדובר בקצין. השוטר או השוטרים שנכחו, חבים חובת זהירות כלפי מי שנמצא בתחנה, לרבות מניעת פגיעה בו ומצופה היה כי אלו ינקטו או לפחות ינסו לנקוט, בפעולות למניעת האמור. יתכן, ואכן היו מתקשים למנוע את תחילת המכות, אולם נראה שלפחות יכולים היו למנוע את המשכן. רשלנות ישירה של המדינה 10. הטענה המרכזית של רשלנות ישירה של המדינה, מצאה את ביטויה העובדתי דווקא בתצהיר שהוגש מטעם המדינה ע"י עו"ד יוכי בועז (נ/5) ועדותה בפני. אכן, אלמלא שהתצהיר היה מוגש, לכאורה, לא היו בפנינו את אותם היבטים עובדתיים הנצרכים לטענה אחרונה זו. אולם, מעדותה של עו"ד בועז עולה, כי החל משנת 1988 ועד הארוע נשוא התביעה, נפתחו נגד הנתבע 13 תיקי אלימות בתפקיד, הגם שאלו נסגרו מסיבות מסיבות שונות. בתקופה מ-1994 נפתחו 5 תיקים מתוך ה-13 האמורים. חרף סגירת אותם תיקים, נערכו לנתבע ראיונות בגין אותן תלונות וכשבתצהירה בסעיף 10 מצויין כדלקמן: "ראיונות אלו נועדו מחד לבצע מעקב שוטף אחר תפקודו של הנתבע... ביחידתו, כמו גם התייחסותו לציבור אותו הוא משרת... ומאידך להתריע בפני הנתבע... כי למרות המגע היומיומי והחיכוך עם הציבור, מצופה ממנו להימנע מפתיחת תיקי חקירה נגדו, זאת אף שהמדובר בתיקים שנסגרו ונוכח העובדה שמדובר במעט תיקים לשוטר שעסק רוב שרותו בתפקידים הכרוכים במגע יומיומי וחיכוך עם הציבור" (ההדגשות שלי - י.ש). לא בכדי, התקשתה העדה להסביר פשר ההתרעה ופשר הצפיה. אם אכן ראתה המשטרה תיקים שנסגרו ע"י מח"ש כתיקים שאין בהם מאומה, שוב, מדוע להיזקק לאמור. אם הכוונה כי מבחינת המשטרה תיקים שנסגרו משמעותם כי הנתבע אינו אלים, מה דרישה זו עושה להמנע מפתיחת תיקי חקירה. האם הכוונה, ח"ו, כי לא יתפס או שיגרום שלא תוגש תלונה כפי שגרס מי מהטוענים בדיון?! ברי שלא זאת הכוונה. נראה שאכן המשטרה ובצדק ביקשה שלא להתעלם מאותן תלונות. עצם סגירת תיק ע"י מח"ש אין בו עדיין משום קביעה פוזיטיבית כי אשר יוחס לנתבע ע"י המתלונן, לא בוצע. יתכן אומנם, כי בתיק זה או אחר אכן הובררו הדברים עד תומם, אולם ביחס למרבית התיקים לא עולים הדברים כן, מעדותה. הנה כי כן, גם אם מדובר בשוטר מעולה כדברי העדה, עדיין יש להפריד בין הצטיינות שוטר במילוי המשימות המוטלות עליו, לבין התנהגותו והתייחסותו לציבור. אין זה בגדר דמיון, בלשון המעטה, כי יכול ושוטר "ישיג" הודאה תוך שיוערך על ידי מפקדיו וכשוטר מעולה, הגם שיכול ויגיע להשגיו אלו בנקיטת פעולות שלא כדין. די להפנות לאותם מקרים בהם הורה ביהמ"ש על משפט חוזר, או לאותם גילויים כחלוף שנים רבות ביחס לפעולות שננקטו על ידי שוטר זה או אחר. ודוק, דברים אחרונים אלו אינם כקביעה או כמתייחסים לנתבע. בדיעבד, באותם מקרים, הרי גם אם נפתחו תיקים אלו או אחרים יכול ואלו אכן נסגרו בזמנו. בנסיבות אלו, בצדק על המשטרה להתריע בפני השוטר, ובמקרה דנן הנתבע, על קיומן של תלונות מצטברות. אין אני מקבל את האבחנה ואת ההערכה בדבר משקלן של מספר התלונות בהתאם לאופי עבודתו של שוטר זה או אחר. על מנת למנוע ספק, אין באמור משום קביעה כאילו תיקים שנסגרו, חרף סגירתם, ניתן לקבוע כי התלונות תלונות אמת הן, אולם מאידך, אין להסיק מסגירתן היפוכם של דברים. אין זאת אלא שהמשטרה לדידי ידעה ומכל מקום היה עליה לדעת כי יכול ואכן הנתבע נוקט באלימות כנגד הציבור, במיוחד יפים הדברים מסוג התלונות שעניינן, אלימות ולא תלונות בנושאים אחרים. 11. עתה, לרבות ביחס לאמור לעיל, מהראוי להביא את אשר נקבע בהכרעת הדין וכדלקמן: "לשמע התיאורים בביהמ"ש נדמה היה לרגע שאין אנו נמצאים במדינת ישראל, אלא במדינת עולם שלישי מדינה נידחת ופרועה. בוודאי ובוודאי לא בתחנת משטרה בגוש דן. העדים - שהינם אזרחים שעברם נקי וללא רבב - תיארו את התנהגותו של הנאשם באותן שעות… בצבעים קודים ואפלים…". דומני, כי אין צורך להוסיף על דברים אלו. יחד עם זאת, מהכרעת הדין עצמה עולה כי לא מדובר באירוע חד פעמי וביחס לאזרח אחד בלבד, אלא מסכת "של אלימות פרועה וספיגת מכות נאמנות בחלקי גוף שונים". גם בנושא זה, עלינו לציין לא רק את ריבוי המותקפים, אלא שהאמור מתבצע בתוככי תחנת משטרה, וכאמור לעיל דווקא במקום בו אמור להמצא האזרח בהגנה מקסימלית בשמירת בטחונו ושלמות גופו. 12. נראה שהמשטרה העדיפה את ההזקקות לאותו חלק המעולה של עבודת הנתבע כשוטר וכקצין מול החשש הנשקף לציבור מהתנהגותו האלימה של הנתבע. אין אנו נדרשים לשאלה שהוצבה אם מהראוי היה לפטר את הנתבע משרותו במשטרה עוד טרם האירוע, נוכח הצטברות התלונות. אולם מאידך, נדרשים אנו מדוע לא נמצאה הדרך לשבץ את הנתבע בתפקיד שלא יצריך ולא יאפשר מגע עם אזרחים ובכל מקרה, כי במסגרת עבודתו יימצא שכזה עם אחרים אשר בגינם יכול ויימנע הנתבע מלנקוט באלימות. בבחינת האיזון בין צרכי המשטרה מחד והבטחת שלומם של האזרחים מאידך, יש להעדיף את שלמותם הגופנית של האזרחים. בלשון אחרת, ובהשלכה, ניתן לקבוע כי "ידו" של הנתבע, לכאורה, חייבת היתה לעורר את החשש כי היא "קלה על ההדק". 13. בנסיבות אלו, ניתן לקבוע כי היה על המשטרה ולו לחשוש, שאכן יכול והנתבע יפעל כפי שפעל והיה על המשטרה לנקוט בצעדים המתחייבים למניעת האמור. בכך, הרים התובע את הנטל המוטל עליו להוכחת האחריות הישירה של המדינה. שלא כפי שנקבע בע"א 5355/97 מדינת ישראל נ' מדאח ואח' תק-על 98 (3) 53, במקרה דנן חייבת גם חייבת היתה המשטרה שלא להתעלם מאותו חשש הנובע מהמפורט לעיל ואשר היה בו די כדי לצפות את אשר אירע. ודוק, אין המקרה דנן כמקרים בהם יש מקום לשקול את האיזונים ואת הסייגים למניעת פעולות עברייניות כמפורט בע"א 126/85 ר.ג.מ. מרט ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד מ"ד (4) 272, אלא ההגנה על האזרחים מפני בעל תפקיד במשטרה. הנזק 14. בכל הקשור לשאלת הנזק, דומני כי יש להבחין, במקרה הספציפי דנן, בין הנתבע לבין המדינה. בכל הקשור לנתבע, אין בכוונתי להוסיף מעבר לאשר צויין לעיל, אולם, דומני כי תקיפה שכזו שנעשתה בזדון כאשר מדובר בהתנהגות קיצונית, מחפירה ומרושעת, יש מקום לקבוע פיצויים עונשיים או מוגברים. ראה: ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' מזרחי פ"ד מא (2) 169, וכן ת"א (באר שבע) 3231/89 עזבון המנוח שלומי טולדו נ' מדינת ישראל תק-מח 2001 (2) 41605 וכן ת"א (ירושלים) 2424/00 קורמן נ' וורצל תק-מח 2001 (2) 15108. במקרה דנן, לא מדובר כאמור ברשלנות, אלא בניצול השררה של בעל התפקיד והיותו של המותקף חסר אונים. בצדק, שם ב"כ התובע את הדגש, על ההשפלה לכשלעצמה ולאוו דווקא על הנזק הגופני שנגרם בפועל. בנסיבות אלו, על בעל תפקיד שכזה המנצל כוחו - תרתי משמע - לרעה ובאופן מחפיר, לדעת כי יהיה עליו לשאת בתוצאות מעשיו. אין בהרשעה הפלילית ואשר נגרם עקב כך לנתבע, להפחית מהאמור. לא למותר להוסיף, כי לא מצאתי כל אשם תורם לתובע ומוטב היה לה לטענה זו שלא תטען. מאידך, בכל הקשור למדינה, הרי בין אם מדובר באחריות שילוחית למחדלי השוטרים שנכחו ובין ברשלנות שהרחבנו עליה את הדיבור, הרי מדובר ברשלנות ולא מעבר לכך, ועל כן, ביחס אליה אין מקום לקבוע פיצויים מוגברים. לחילופין, ניתן להגיע לתוצאה, דלהלן, בחינת חלוקת האחריות בין הנתבע לבין המדינה. 15. לאור כל האמור, אני מורה כדלקמן: א. אני מחייב את הנתבע 1 ואת הנתבעת 2 לשלם לתובע 25,000 ש"ח, דהיינו כ-20,000 ש"ח נכון למועד התקיפה כשהסכום משוערך להיום. ב. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע הוצאות המשפט, האגרה בסך 540 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 26.12.00 ועד התשלום בפועל. ג. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ. ד. אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע בנוסף לאמור, 5,000 ש"ח נכון להיום. ה. בנוסף, אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע שכ"ט עו"ד נוסף בסך 1,000 ש"ח בתוספת מע"מ. משטרהמשפט פליליאלימותפיצוייםקציניםתקיפהשוטר