דוגמא לתביעה בנושא לשון הרע

פסק דין התביעה 1. תביעה כספית בסך של 300,000 ₪ בשל לשון הרע. התובע הוצג כמקורב לראש הממשלה. האם הצגתו ככזה מהווה פירסום לשון הרע על אודותיו? זו השאלה העיקרית שבמחלוקת. על-פי הסכמה דיונית בקדם-המשפט, לא נחקרו המצהירים (התובע מזה, והנתבע השני מזה) על תצהיריהם, וניגשנו היישר לשלב הסיכומים. הפירסום 2. בכתבה מיום 3.6.02, פרי עטו של הנתבע השלישי, במוסף גלריה של העיתון הארץ, כתבה שכותרתה הממשלה אישרה מינוי בראל למנכ"ל רשות השידור, נכתב, בין היתר, כדלקמן: "גורם בכיר ברשות טוען כי בראל זכה באישור מינויו מכיוון שהתחייב בפני ראש הממשלה, לפעול לשורת מינויים של אנשים הנחשבים למקורביו של שרון: למנות את מנהל חטיבת הביצוע של הרדיו, מוטי אמיר, למנהל חטיבת החדשות של קול ישראל; את הכתב יוני בן מנחם למנהל הרדיו; ואת מנהל הרדיו אמנון נדב לסמנכ"ל מיוחד, תפקיד שלא אויש ברשות ב- 15 השנים האחרונות. אותו גורם אומר כי 'יש לקוות שוועדת המכרזים לא תיתן את ידה למהלך הזה שמחזיר את הרשות לימיה השחורים ביותר, שבהם תיפקדה כמחלקה במשרד ראש הממשלה'". הלשון הרע 3. התובע, מנהל חטיבת הביצוע בקול ישראל, טוען כי מן האמור בכתבה משתמעים, במפורש או מכללא, הדברים הבאים: א. קיומה של עיסקת חבילה, או עיסקה אחרת, שעל-פיה זכה מר בראל במינוי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, בשל התחייבות בפני ראש הממשלה למינויו של התובע לתפקיד מנהל חטיבת החדשות של קול ישראל. ב. כי התובע הינו מקורב, או נחשב למקורב לראש הממשלה. ג. כי התובע שותף למהלך אשר מחזיר את רשות השידור לימיה השחורים ביותר. לכל אלה, לטענת התובע, אין שחר. לא הייתה כל עיסקה בין התובע לבין בראל; התובע לא ביקש, אף לא קיבל, מאף אחד, הבטחה למינויו לתפקיד מנהל חטיבת החדשות; התובע איננו מקורב, ואינו נחשב למקורב לראש הממשלה. 4. לטענת התובע, הפירסום אשר שייך אותו בכזב למחנה פוליטי מחק, או עלול היה למחוק, באחת, מאמצים שנעשו במשך שנים שלא להיות מזוהה פוליטית עם מפלגה כלשהי. "דבר זה הוא תנאי בסיסי לתיפקוד בריא ברשות השידור" (סעיף ג.4 לסיכומים); "ה'קירבה' לראש הממשלה מתנה למעשה עתיד מקצועי בהמשך כהונתו של ראש הממשלה הנוכחי. היא גם 'משייכת' מועמד למחנה מסויים בתוך הליכוד, דבר שיש בו כדי לפסול אותו בעיני משתייכים למחנות אחרים בליכוד. פירסום כזה יכול למוטט קריירה מקצועית של עיתונאי" (שם). 5. לטענת הנתבעים, אין מדובר בלשון הרע. לשיטתם מדובר בהערכת מקור עיתונאי בנוגע למינויו של מר בראל. ייתכן שהדברים לא נעמו לאוזניו של התובע, אך המבחן לקיומה של לשון הרע, איננו תחושתו הסובייקטיבית של התובע. המבחן הוא אובייקטיבי. הנתבעים טוענים, כי קירבתו של אדם לראש הממשלה, לא יכול שיהיה בה משום לשון הרע. לדידם, השקפת עולמו של התובע באשר למידת האובייקטיביות של עיתונאי, אין מקומה להיות נדונה בבית המשפט, היות ומדובר בתחום האתיקה המקצועית. 6. לעניין איפיונם של הדברים שפורסמו על התובע, דעתי כדעתו; ולא כדעת הנתבעים. מדובר בלשון הרע. ודוק: אינני קובע כי הצגתו של התובע כמקורב לראש הממשלה, עלולה להשפּילוֹ בעיני הבריות, או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; אינני סבור כי הצגתו ככזה, עלולה לבזותו; אף על-פי כן, מדובר בלשון הרע, כמשמעו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 [להלן - החוק]: "לשון הרע היא דבר שפירסומו עלול - (1)... (2)... (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4)...". 7. קירבה אל ראש הממשלה עשוייה להתפרש לחיוב ולשלילה בהתאם למהות העניין, ולמיהות הנפשות הפועלות. ציון דבר הקירבה בתוככי פורום פוליטי מפלגתי, המורכב כולו מתומכי ראש הממשלה, עשוי לעשות טוב; ציון דבר הקירבה במסגרת מקצועית, שבה זיקה פוליטית הינה שיקול זר ומנוכּר, עלול לעשות רע; בתווך מצוי מיגוון רחב של מוסדות וארגונים, שבהם יש והזיקה הפוליטית מועילה, ויש והיא מזיקה. דבר קירבתו של התובע אל ראש הממשלה פורסם קבל עם ועדה מעל דפי הארץ. יש בקרב נמעני אותו פירסום אשר רואים זאת ליתרון, ויש אשר רואים זאת לחיסרון. דומני, כי ככל שמדובר במינוי לתפקיד מנהל חטיבת החדשות של קול ישראל, הרי שבעיני מרבית נמעני הפירסום, מדובר בחיסרון. הציפייה מאת מנהל חטיבת החדשות, שיהיה איש מקצוע, עצמאי, נטול פניות, ונעדר מחוייבות לרצות את ראש הממשלה. ההקשר שבו באו הדברים בגוף הכתבה, לא הותיר מקום לספק. גורם בכיר ברשות השידור, צוטט שם, כאמור, באומרו כי "יש לקוות שוועדת המכרזים לא תיתן ידה למהלך הזה שמחזיר את הרשות לימיה השחורים ביותר, שבהם תיפקדה כמחלקה במשרד ראש הממשלה". לטענת התובע מדובר ב"הדלפה מכוונת של 'ידידיי ברשות' על מנת לפגוע בסיכויי להיבחר לתפקיד בכיר כלשהו ברשות השידור" (סעיף 13 לתצהיר העדות הראשית). אך גם אם נעטה ארשת של תמימות, ונניח כי אותו גורם בכיר עלוּם ברשות השידור, אינו עויין את התובע, וכי בעצם הפירסום לא הייתה כוונה לפגוע בתובע, גם אז לא יצא הפירסום מגדר לשון הרע. זאת להזכיר, כי לעניין הגדרת פירסום כלשון הרע דיינו בכך כי הוא עלול לפגוע באדם במישׂרתו, או להרע לו באחד האופנים האחרים המנויים בסעיף 1 לחוק. גם לשיטתו של מי שסבור שהפירסום לא פגע בתובע, הרי שלבטח עלול היה, לכל הפחות, לפגוע בו, במישׂרתו ובמקצועו. מסקנתי היא, איפוא, כי בפירסום לשון הרע עסקינן. מעשה של מה בכך 8. הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי מדובר במעשה של מה בכך (DE MINIMIS). לטענתם עושה התובע שימוש-יתר בזכות התביעה, מקום בו מדובר בפגיעה - אם הייתה כזו - זניחה ביותר. לא מחמת פירסום הכתבה נשוא התביעה לא מוּנה התובע לתפקיד מנהל חטיבת החדשות, אלא בשל שיקולים מקצועיים גרידא. האדם הסביר - טוענים הנתבעים - כלל לא היה תובע בנסיבות הללו (סעיף 33 לסיכומים). כשלעצמי, וחרף הבהרה שפירסמו הנתבעים (ואשר עליה עוד ידובר להלן), דומני, כי אין מדובר במעשה של מה בכך. אין הצדקה לכך שהתובע יישא על גבו חטוטרת בדמותה של זיקת-קירבה לראש הממשלה. בקהיליה המקצועית שבה נמצא התובע, עלול הדבר להיות לו לרועץ [על מעשה של מה בכך (DE MINIMIS), ראו עוד: ת.א. (י-ם) 1839/01 שרה נתניהו נ' רשת שוקן בע"מ ואח', דינים-שלום, כרך יט, 563 בפיסקאות 10-11; ת.א. (י-ם) 4452/02 אבנר וינוגרד, עו"ד נ' ידיעות תקשורת, (לא פורסם) בפיסקאות 10-12]. נושאי הכתבה, חשיבות הליכי המינוי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, ובחינת אופן פעולתה של הרשות ללא מנכ"ל קבוע, אינם דברים של מה בכך; שותפות במהלך להחזרת רשות השידור לימיה השחורים ביותר, אינה דבר קל-ערך; אין ניתן להתריע על שער-בת-רבים על דברים קשים מחד, ולצורך המשפט לעשותם לדברים של מה בכך, מאידך. אין מדובר בזוטי-דברים. טענת הנתבעים כי מדובר במעשה של מה בכך, נדחית. הגנת אמת הפירסום 9. הנתבעים טוענים להגנת אמת הפירסום, שלפי סעיף 14 לחוק; קרי, "שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפירסום עניין ציבורי". מהי האמת? לטענת הנתבעים, האמת היא, כי מדובר ב"דיעה של גורם בכיר ברשות השידור. אין ספק כי הגורם הבכיר אכן הביע דעתו זו, וכי האמור בידיעה הינו דעתו של הגורם הבכיר" (סעיף 40 לסיכומים). לשיטת הנתבעים, "אין צורך להוכיח את אמיתות דעתו של הגורם הבכיר כיוון שהנתבעים לא הציגו את דעתו כעובדות" (שם, סעיף 41). את עמדתם זו, מבקשים הנתבעים לבסס על דברי המלומד א' שנהר, לפיהם "כאשר עצם אמירת הדברים המשמיצים מהווה עובדה חשובה בפני עצמה, והפירסום החוזר אינו מאמת את הדברים ואינו מוסיף להם נופך של אמינות אלא מציגם כטענה גרידא של אדם מסויים, עשוי בית המשפט להסתפק בהוכחת העובדה שהדברים אכן נאמרו" [א' שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ, (תשנ"ז - 1997), 218]. 10. משני טעמים, אינני מסכים לטענת הנתבעים: א. טענת הנתבעים, לפיה "אין ספק כי הגורם הבכיר אכן הביע דעתו זו", אינה נכונה. הנתבעים לא הוכיחו שהדברים אכן נאמרו. הנתבעים טוענים כי אותו גורם בכיר ברשות השידור ביקש שלא להיחשף. אמת נכון הדבר, כטענת הנתבעים, "החיסיון העיתונאי עומד במקרה זה" (סעיף 47 לסיכומים). אני מסכים, כי אין מקום לכפות על הנתבעים לחשוף את זהות המקור העיתונאי. אלא, שבנסיבות אלה, על הנתבעים לשאת בתוצאה הנובעת מכך. עליהם להוכיח שהדברים נשוא התביעה אכן נאמרו, באמצעות עדויות או ראיות קבילות אחרות. משלא עשו כן, לא עומדת להם הגנת אמת הפירסום [א' שנהר, שם, בעמוד 4-472; ראו עוד: עניין נתניהו נ' רשת שוקן בע"מ ואח', הנ"ל, בפיסקה 14]. ב. "הכלל הוא שמפרסם החוזר על דברי זולתו לא יוכל בדרך כלל ליהנות מהגנת 'אמת דיברתי' באמצעות הטענה שהאדם שאותו ציטט אכן אמר את הדברים. הסיבה לכך היא שהאדם הסביר יסיק לרוב מפירסום, החוזר על השמצה שאמר אדם אחר, כי דברי ההשמצה עצמם היו אמת, ואם לא במלואם אזי בחלקם - שהרי ההנחה המקובלת היא ש'אין עשן בלי אש' ושאדם לא יחזור על השמצות שהשמיע אדם אחר אם לא יאמין שיש ממש באותן השמצות. לפיכך פירסום חוזר כזה יהנה מהגנת אמת הפירסום רק אם יוכיח את אמיתות דברי ההשמצה שעליהם חזר" (א' שנהר, שם, בעמוד 218). הארץ אינו מוחזק על-ידי קוראיו ככלי ריק, כצינור להעברת דברי להג ולשון הרע סתם מפי אומרם. הארץ נחזה להיות כלי מחזיק ברכה, עיתון אשר מעביר תחת שבט הביקורת - המקצועית, האתית והמשפטית - דברי לשון הרע בטרם פירסומם. כך בכלל, ובשים לב להוראות תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות, בפרט. הארץ אינו יכול לפטור עצמו בהבאת דברי המקור העיתונאי, מאן דהוא אשר אמר את הדברים. אין די בכך כדי לבסס הגנת אמת דיברתי. יש צורך בהוכחת אמיתות הדברים עצמם. בכך כּשלו הנתבעים, ולא עומדת להם הגנת אמת הפירסום. הגנות תום הלב 11. הנתבעים טוענים לקיומן של שלוש הגנות, מהגנות תום-הלב על-פי סעיף 15 לחוק. בטרם אדון באותן הגנות - שלפי ס"ק (1), (2) ו- (4) - אדון ואכריע במחלוקת שבין ב"כ הצדדים על אודות החזקה בדבר עשיית הפירסום בתום-לב, או שלא בתום-לב. לטענת הנתבעים עומדת להם חזקת תום-הלב שלפי סעיף 16 (א) לחוק: "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפירסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפירסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפירסום בתום לב". לדברי הנתבעים מדובר בפירסום "צנוע ומצומצם" (סעיף 78 לסיכומים). "המטרה הייתה לדווח על מינויו של בראל ולהציג את הדיעות השונות באשר למינויו. ההתייחסות לתובע הייתה מינורית ושולית ולא חרגה מן הסביר" (שם). אכן, הלכה היא, כי "הגנת תום-הלב מעניקה הגנה לכותב אשר הביע דיעה, גם אם היא בלתי נכונה, מופרזת או מונעת מדיעה קדומה, וגם אם היא מאפשרת לקוראיה או שומעיה לקרוא לתוכה רמזים מרמזים שונים" [דברי כב' השופט ת' אור בדנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' יוסף קראוס (פ"ד נב (3) 1, 42) באמצוֹ את דברי כב' הנשיא מ' שמגר בד"נ 9/77 חברת החשמל נ' הוצאת עיתון הארץ (פ"ד לב (3) 339, 365)]: "ברוח זו נפסק גם, כי הגנת תום הלב מעניקה הגנה גם ל'דיעה, הנאמרת בתום לב, בנסיבות המוזכרות בסעיף - אף אם אינה מעוגנת במלואה במציאות' (דברי השופט בך, בע"א 4/85 צור נ' הוכברג פ"ד מה (3) 251, 257)" (שם). 12. למקרא הכתבה כולה, הנני סבור כי עיקרהּ הוא אכן במינויו של מר בראל; ולא בתובע. אף-על-פי-כן, דומני, כי הפירסום על אודות התובע חרג מן הסביר בכך שלא דוּבּר עימו כלל מטוב עד רע בטרם הפירסום. על הנתבעים היה לבדוק עם התובע את נכונות הפירסום מבעוד מועד, ולאפשר לו להגיב. משלא עשו כן, קמה לחובתם החזקה שלפי סעיף 16 (ב) (2) לחוק: "חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפירסום שלא בתום לב אם נתקיים בפירסום אחת מאלה: (1)... (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפירסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3)...". 13. בדיעבד, שבוע לאחר פירסום הכתבה נשוא התביעה, פירסמו הנתבעים ביום 10.6.02, הבהרה כדלקמן: הבהרה בניגוד למשתמע מדברי מקור שצוטט בכתבה שכותרתה 'הממשלה אישרה מינוי בראל למנכ"ל רשות השידור' (הארץ, 3.6), מוטי אמיר איננו מקורב לראש הממשלה ולא נערך סיכום מוקדם בינו לבין יוסף בראל על מינויו למנהל חטיבת החדשות של קול ישראל. נמצא, איפוא, כי גם לשיטת הנתבעים, מה שפורסם על אודות התובע, לא היה אמת. ולא זו בלבד, אלא שהנתבעים לא פנו כלל אל] התובע לפני הפירסום. מחדלם זה, באי-נקיטת אמצעי סביר ומתבקש, כדי להיווכח אם הפירסום הוא אמת, אם לאו, נזקף לחובתם. חזקה על הנתבעים, איפוא, שעשו את הפירסום שלא בתום-לב. 14. לבד מכך שהחזקה הנ"ל לא נסתרה, הרי שהגנות סעיף 15 עצמן, שלהן טענו הנתבעים, אינן עומדות להם. אדון בהן כסידרן: א. "15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפירסום בתום לב באחת הנסיבות האלו": סעיף-קטן (1): "הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3". לטענת הנתבעים, קירבה של עיתונאי לאישיות פוליטית, אינה הופכת את מלאכתו העיתונאית באופן אוטומטי ל'נגועה', או לבלתי אמינה (סעיף 52 לסיכומים). "לפיכך הטוען כי קירבה לראש הממשלה עלולה להטיל צל על עבודתו העיתונאית, היא בבחינת הודאה כי כך חושב התובע על כל חבריו למקצוע. על כך אין אלא לומר 'הפוסל במומו פוסל'" (סעיף 53 לסיכומים). לדעתי, הגנה זו - לשון הרע לא מודעת - אינה יכולה לעמוד לנתבעים. הנתבעים פירסמו לשון הרע. הנתבעים ידעו גם ידעו על קיומו של הנפגע מן הפירסום, הוא התובע. היה עליהם לפנות אליו מראש, לפני פירסום הכתבה, ולבקש את תגובתו. הנתבעים מנוּעים מלטעון כי לא ידעו, או כי לא היו חייבים לדעת על קיומו של התובע. ממילא אין מתקיימים יסודותיו של סעיף-קטן (1). ב. סעיף-קטן (2): "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפירסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פירסום". כעיקרון, לעיתונות יש זכות וגם חובה, להעביר תחת שבט ביקורתה אישי ציבור, על מעשיהם, ועל מחדליהם. אכן, זכות הציבור לדעת מיהו העומד בראש רשות השידור, מהם כישוריו, ומדוע נבחר. כיוצא בזה, לגבי התובע. בנסיבות העניין, הנני מסופּק עד כמה היו הנתבעים מחוייבים לעשות את הפירסום; להבדיל מהיותם רשאים לעשות כן. לא אכביר מילים בעניין זה, היות ומכל מקום, נשללת הגנה זו משני טעמים: (א) העדר תום-לב, כאמור לעיל; (ב) גם בהנחה שהייתה על הנתבעים חובה לעשות את הפירסום, וכי זו השתרעה על כל מי שאליו הופנה הפירסום, הרי שתוכן הפירסום חרג מהנדרש לביצוע החובה. הנתבעים לא הסתפקו בציון העובדה שמר בראל התחייב בפני ראש הממשלה למנות את התובע, אשר נחשב למקורב לראש הממשלה, לתפקיד מנהל חטיבת החדשות של קול ישראל. התוספת, לפיה, מדובר במהלך "שמחזיר את הרשות לימיה השחורים ביותר", מהווה חריגה מהנדרש לביצוע החובה שלפי סעיף-קטן (2), חובה שלגבי עצם קיומה, כאמור, אני מסופּק. ג. סעיף-קטן (4): "הפירסום היה הבעת דיעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דיעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". הנתבעים טוענים, כי לכתבה אין אופי עובדתי-אינפורמטיבי גרידא, אלא שהיא מהווה, הבעת דיעה. אכן, אין ערוֹך לחשיבות של מתן הגנה רחבה ביותר להבעת דיעה. ב"כ הנתבעים פירטה בסיכומיה טעמים לדבר הזה. כולם נכוחים. אלא, שנתערבבו בכתבה תיאורי עובדות והבעת דיעה, באופן אשר שולל את תחולת ההגנה. את האמירה לפיה התובע נחשב למקורבו של ראש הממשלה, ייתכן שניתן לסווג, אומנם בדוחק, כהבעת דיעה. כן גם האמירה כי מינויו של התובע לתפקיד מנהל חטיבת החדשות, הינו חלק ממהלך שמחזיר את הרשות לימיה השחורים ביותר. גם אם בהבעת דיעה עסקינן בשני הדברים הללו, הרי שהבעת דיעה זו מיוסדת על עובדה שאינה נכונה. האמירה לפיה התחייב מר בראל לפני ראש הממשלה למנות את התובע למנהל חטיבת החדשות, איננה הבעת דיעה. זו עובדה. גם בעניין זה, אין צורך להכביר מילים, מכיוון שכך או כך, בהעדר תום-לב, נשללה תחולת ההגנה. סיכום ביניים 15. מסקנת הדברים עד כה: בפירסום הכתבה נשוא התביעה יש משום לשון הרע על התובע; אין מדובר ב'מעשה של מה בכך'; לא עומדת לנתבעים הגנת 'אמת הפירסום'; ולא עומדת לנתבעים הגנה מהגנות תום-הלב. הנזק והתרופות 16. לטענת התובע, תנאי בסיסי לתיפקוד בריא ברשות השידור, בעיקר בתפקידי ניהול ועיתונאות, הינו שלא להיות מזוהה פוליטית. דברי לשון הרע שפורסמו, המעיטו בערכו של התובע, ובכישוריו. "פירסום כזה יכול למוטט קריירה מקצועית של עיתונאי" (סעיף 16 ד לתצהיר התובע). בין אם יכחיש התובע את הפירסום, לדבריו, ובין אם יחריש, אחת דינו, להינזק. בשני מכרזים, האחד, למנהל הטלויזיה, והאחר, למנהל הרדיו, לא נבחר התובע למרות כישוריו, ניסיונו, והצלחתו במבחני ההתאמה. בדיוני ועדת המכרזים לניהול הטלוויזיה ולניהול הרדיו, חלקו חברי הוועדות שבחים רבים לתובע, אך חלק מן החברים לא תמך בו בגלל אותה 'שמועה' אשר עשתה לה כנפיים, ולפיה התובע הינו 'מקורב' לראש הממשלה. התובע מעריך את הפרשי השכר אותם הפסיד מחמת שלא מונה להיות מנהל הטלוויזיה בסך של 600,000 ₪, ברוטו, עד ליציאתו לפנסיה. לאחר יציאתו לפנסיה, ולפי תוחלת חיים של 79 שנה, מעריך התובע את הפסדו בלמעלה מ- 4 מיליון ₪ ברוטו (משכורת היסוד של התובע לצורך חישוב הפנסיה עומדת על סך של כ- 8,000 ₪, בעוד שמשכורת מנכ"ל לצורך חישוב הפנסיה, עומדת על סך של כ- 32,000 ₪); וכ- 1,800,000 ₪ נטו. למעשה, טוען התובע לנזק ממוני בכך שלא נבחר לאחד משני התפקידים הללו, קרי, מנהל הטלוויזיה ומנהל הרדיו; ולנזק שאינו ממוני, נזק שאינו יכול להעריכו בכסף, לעתיד לבוא, במלאכתו העיתונאית. "שכן בתחום העיתונות, הכתבה 'שרפה' אותו ונותר לו לחפש תפקידי ניהול בתחום שאיננו תחום מקצועי-עיתונאי" (סעיף ה' לסיכומי התובע בעניין הנזק). 17. הנתבעים טוענים, כי לא מחמת האמור בכתבה נשוא התביעה, לא נבחר התובע למישׂרה שלהּ ביקש להיבחר. אכן, בפרוטוקול וועדת המכרזים, נימוקים אחרים לאי-בחירתו של התובע. חברי וועדת המכרזים דיברו על כך שלתובע יש ניסיון ברדיו, אך הוא חסר ניסיון בטלוויזיה. הייתה מי שציינה בעייה ביחסי אנוש. מאידך, אמר מי שאמר כי התובע ינהל את הטלוויזיה באופן תקיף וענייני, כי הוא נבון ויודע להלך עם אנשים. דובר שם על יכולות הניהול של התובע, על ציוניו הטובים במבחני ההתאמה, ועוד. במופלא ממני לא אחקור. לא הוגש תצהיר מאת מר בראל, ולא מאת מי מחברי וועדת המכרזים. באין ראייה לסתור, אין סיבה להניח שדברי חברי וועדת המכרזים, היו דברים שמן השפה ולחוץ. עלינו להניח כי תוכם כּברם, כי נימוקיהם לאי-בחירתו של התובע, הם-הם הנימוקים הגלויים, וכי אין נימוקים נסתרים, הקשורים בכתבה נשוא התביעה. התובע לא שכנעני כי הצגתו כמקורב לראש הממשלה, היא אשר הייתה בעוכריו, והיא הסיבה לאי-בחירתו. אדרבא, לדברי התובע, "כיום מועמדותי למישׂרת מנהל חטיבת החדשות אינה רלבנטית כי נמצאתי מתאים לתפקידים בכירים יותר" (סעיף 15 לתצהיר העדות הראשית). נמצא, כי שמו הטוב של התובע, כמנהל וכבעל מקצוע, עודנו הולך לפניו, מעת היותו טכנאי בקול-ישראל בשנת 1971, ועד היום הזה. דברי הלשון הרע לא פגעו בו עד כדי אי-בחירתו. אגב, בכתבה נשוא התביעה נזכר גם הכתב יוני בן מנחם, כמי שמקורב לראש הממשלה, וכמי שגם לגביו ניתנה התחייבותו של מר בראל לראש הממשלה, למנותו. מר בן מנחם אכן התמנה למנהל הרדיו, חרף פירסום הכתבה, ללמדנו, שלא היה בפירסומהּ כדי למנוע את בחירתו. 18. התובע לא הוכיח, כאמור, נזק ממוני שנגרם לו, ואת אי-בחירתו אין לזקוף לחובת הנתבעים. יחד עם זאת, זכאי התובע לפיצויים על הנזק שאינו ממוני, שנגרם לשמו הטוב. לעניין זה טוענים הנתבעים, כי יש להתחשב לטובתם בהקלות שלפי סעיף 19 לחוק. ראשית, בהתאם לסעיף-קטן (2), היו הנתבעים משוכנעים באמיתותם של דברי הלשון הרע, ודברי הגורם הבכיר נחשבו למהימנים. שנית, בהתאם לסעיף-קטן (3), התובע איננו נושא הכתבה, ולא הייתה לנתבעים כוונה לפגוע בו. שלישית, בהתאם לסעיף-קטן (4), פירסמו הנתבעים הבהרה בנוסח כמצוטט בסעיף 12 לעיל. לעניינה של ההבהרה, אזכיר מו"מ שהתקיים בין ב"כ הצדדים לפני הגשת התביעה, ואשר לא צלח, עד שפורסמה ההבהרה שנוסחהּ לא היה מתואם עם התובע. ב"כ התובע רואה פגם באותה הבהרה, בכך שאין בה התנצלות, ובכך שמשתמע ממנה כי הדרישה לעשייתה באה ממשרד ראש הממשלה, או מאת מנכ"ל רשות השידור; ההבהרה אינה מתייחסת לתובע, ולמה שיוחס לו. כשלעצמי דומני, כי מוטב היה להתנצל ללא כחל ושרק, באופן כן ומפורש. יחד עם זאת, אין להתייחס בביטול להבהרה שפורסמה שבוע לאחר פירסום הכתבה נשוא התביעה. היה בה כדי לתקן את הקילקול, במידה משמעותית. אכן, דומני, עיקר נזקו של התובע, בא על תיקונו. הצטברותם של אלה: פירסום ההבהרה, הצלחתו המקצועית המוּכחת והנמשכת, ופיצויים על-פי פסק דין זה, בכל אלה יש כדי לרפא את הפגם, ולהסיר את הרבב שדבק בתובע, על לא עוול בכפו, בעקבות פירסום הכתבה. סוף דבר 19. הצגתו של התובע כמקורב לראש הממשלה, וכדרך שנעשה בכתבה נשוא התביעה, כמוה כפירסום לשון הרע על אודותיו. הפירסום עלול היה לפגוע בתובע, במישׂרתו ובמקצועו; אין מדובר ב'מעשה של מה בכך'; לא עומדת לנתבעים הגנת 'אמת הפירסום'; לא עומדת להם הגנה משלוש הגנות תום-הלב שטענו להן; התובע, מצידו, לא שיכנע בקיומו של נזק ממוני. לא בעטיה של הכתבה נשוא התביעה, לא נבחר לתפקיד מנהל הטלוויזיה או לתפקיד אחר; שמו של התובע הולך לפניו בתחום הניהול והעיתונאות, ועוד יילך; על הנזק הבלתי-ממוני שנגרם לתובע, זכאי הוא לפיצוי כספי, אם כי בסכום מופחת בהתחשב גם בהבהרה שפירסמו הנתבעים. 20. אני פוסק, איפוא, כי על הנתבעים לשלם לתובע פיצויים בסך של 30,000 ₪. כמו כן, יישאו הנתבעים בהוצאות המשפט, וישלמו לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪ בצירוף מע"מ. לשון הרע / הוצאת דיבה