רקע 1. תביעה כספית בסך של 500,000 ₪ בשל לשון הרע. 2. אֵלו הם הדברים אשר שודרו במהדורת החדשות ברדיו ירושלים ביום 9.12.99 (על-פי תמליל של חבר, נספח ז לתצהיר התובעת): "קריינית - יוסי גלב, תושב העיר, מתכוון להגיש תלונה במשטרה נגד עובדת באגף הרישוי בעירייה, שגרה בסמוך אליו בשכונת קרית יובל. לטענתו, ניצלה העובדת את משרתה, כדי לשנות את תוכנית ההפרדה בין שתי החלקות, ובכך לגזול ממנו את שטחו. כתבתו של אסף בינדר אסף בינדר - בעוד המשטרה ממשיכה לחקור חשדות לשוחד ומירמה באגף הפיקוח על הבנייה בעירייה ובאגפים נוספים, התלונן אזרח למבקרת העירייה שגרה בסמוך אליו, על חשדות לכאורה, לפיהן ניצלה העובדת את תפקידה וסמכותה, כדי לשנות את תוכנית המיתאר, ולפלוש לשטחו. האזרח טוען, כי בשנה שעברה קיבל היתר בנייה מהעירייה לבנות תוספת לביתו שבשכונת קרית היובל הגובל עם ביתה של פנינה קובובסקי שעובדת במחלקת הרישוי בעירייה. לאחר בדיקה שעשה האזרח, יוסי גלב שמו, התברר לו שבתוכנית הישנה היה הגודל בין שתי הדירות כמו שהוא היום עם גדר הפרדה שקיימת כבר 40 שנה, ובתוכנית החדשה הוזז גבול שתי החלקות כמה מטרים לכיוונו, ובכך הוא מאבד את שטחו. כך יוסי גלב: יוסי גלב - הטענה העיקרית שלי נגד גב' קובובסקי, זה שלמעשה תוך ניצול המעמד שלה בזה כעובדת עיריית ירושלים, היא ניסתה לספח לעצמה, ובמסגרת שינוי תב"ע, יחד עם האדריכל שהיא עבדה כנראה צמוד אליו, וכנראה היא אמרה לי באיזשהו שלב שהיא לא הייתה מודעת למה שהיא אומרת, והיא ניסתה למעשה להשתלט על חלק גדול מהשטח ששייך לחלקה 5, שזה למעשה בבעלותי. היא ניסתה בהתחלה להחתים אותי על איזה מסמך הבנות, שהיא מרשה לי לבנות כאילו בשטח הזה, וזה שייך לה, אני לא כל כך הבנתי בהתחלה, אבל היא אמרה לי שאם אני אחתום על מסמך ההבנות הזה לא יהיה לה שום בעיה, אין לה שום תלונות לגבי, היא תרשה לי לבנות להשתמש בשטח הזה עד גמר בנייה, ואם לא - אז בפירוש היא תדאג כעובדת עירייה שזה לא ישתלם לי לא לחתום לה על מסמך ההבנות. אסף בינדר - בכוונת גלב להגיש תלונה במשטרה נגד פנינה קובובסקי בעקבות חשדותיו למעשה פלילי. העירייה מוסרת כי תלונתו של גלב נמצאת בבדיקה של מבקרת העירייה". האם מדובר בלשון הרע? 3. הנתבע 1 מכחיש בסיכומיו כי מדובר בלשון הרע, הכחשה חוזרת ונשנית, אך סתומה. לדבריו, לא הייתה מטרת הפירסום לפגוע בתובעת, לבזותה או להשפילה. מטרת הפירסום גם לא הייתה לפגוע במישׂרתה של התובעת. מטרת הפירסום הייתה לדווח על מעשיה של התובעת, על חוסר מקצועיותה, ועל השימוש שעשתה במישׂרתה בתפקידה בעיריית ירושלים לצורך ענייניה האישיים במסגרת המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים. הנתבעים 2-4 טוענים גם הם בסיכומיהם כי אין, ולא היה בפירסום הכתבה משום הוצאת לשון הרע כלפי התובעת. לדבריהם מדובר "בתיאור מצב מסוייג, שבוודאי יש לו ערך חדשותי, ולא בקביעת עובדות שיש בהן כדי לבזות או להשפיל" (סעיף 16 לסיכומים). ומכל מקום "בוודאי שלא הייתה כוונה לפגוע בתובעת" (סעיף 9א' לסיכומים). בין אם נכונים דבריהם של הנתבעים, על מטרת הפירסום, ועל הערך החדשותי שבו, להבדיל מקביעת עובדות, ובין אם לאו, הרי שאין באלה כדי לשלול מן הפירסום את סיווגו כלשון הרע. זאת להזכיר, כי "לשון הרע הוא דבר שפירסומו עלול" [ההדגשה שלי - נ' ס'] להביא לאותם דברים המנויים בסעיפים קטנים 4-1 שבסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. לא יכול להיות ספק בדבר, שגם אם מטרת הפירסום הייתה כנטען על-ידי הנתבעים, אף-על-פי-כן, היה בו כדי לקיים את הגדרת לשון הרע על-פי סעיף 1 לחוק. 4. זאת להזכיר, "כי לא יכול להתעורר ספק כי פירסום אודות חקירה משטרתית המתנהלת נגד פלוני פוגע בשמו הטוב. אף כי מבחינה משפטית עומדת לו חזקת החפות כל עוד לא הוכחה אשמתו במסגרת הליך שיפוטי, יש בפירסום כזה כדי לבקוע בקיעים בחזקה האמורה בעיניו של קורא סביר. בקיעים אלה לא מביאים, אמנם, לקריסתה של חזקת החפות, אולם די בכך כי קיומם יעיב ויאפיל בעיני הקורא על טוהר מידותיו של אותו פרט כדי שהפירסום יהווה לשון הרע" [ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט (2) 843, 855]. יצויין כי כוונת הנתבע 1 לפי מה ששודר בכתבה, להגיש תלונה למשטרה, לא התממשה. ב"כ התובעת טוען בסעיף 10 לסיכומיו "כי ברור שלא הייתה לנתבע 1 כל כוונה להגיש תלונה כזו וכי ציין זאת רק כדי להגביר את עניין הנתבעים 4-2 בסיפורו ולהביא בכך לפרסום הכתבה". כשלעצמי, לא הייתי קובע כך בפסקנות כזו, אך דומני כי יש דברים בגו. 5. מכל מקום, הפתיח לכתבה, על אודות כוונה להגיש תלונה למשטרה נגד התובעת, בשל חשד לניצול משרתה לקידום ענייניה האישיים, לשם גזל שיטחו של שכנהּ - הינו לשון הרע; דברי הנתבע 3 על תוכן התלונה למבקרת העירייה, חשדות בדבר ניצול תפקידה וסמכותה של התובעת לשינוי תוכנית המתאר ולפלישה לשטחו של שכנהּ (הנתבע 1), והכל בזיקה לחקירת שוחד ומירמה באגף הפיקוח על הבנייה בעירייה שפורסמה בקול גדול בשעתו - אֵלו הם דברי לשון הרע; דברי הנתבע 1 על ניצול מעמדה של התובעת, שכנתו, לספח שטח שבבעלותו, לעצמה, תוך כדי שינוי תב"ע, וביחד עם אדריכל "שהיא עבדה כנראה בצמוד אליו" - אֵלו הם דברי לשון הרע. 6. כללו של דבר: בחינת דברי-הכתבה נשוא התובענה על-פי מובנם הטבעי והרגיל, במשמעות שאדם סביר היה מייחס להם, בשים לב לרקע ולהקשר שבו נעשה הפירסום, מעלה כי יש בו משום לשון הרע על התובעת. פירסום דברי-הכתבה עלול היה להשפילהּ, לבזותהּ, לפגוע בה במשרתהּ ובמשלח-ידה. הגנת אמת הפירסום 7. הנתבע 1 טוען להגנת אמת דיברתי. לדבריו, בין חלקתו-שלו לזו של התובעת (ביחד עם אחותה), קיימת גדר מזה כ-40 שנה, גדר שנבנתה על-ידי אביה של התובעת, ומפרידה בין שתי החלקות באופן שווה. הנתבע 1 החל בבניית תוספת לדירתו, על-פי היתר מאת עיריית ירושלים (מיום 22.10.98), עד שבאה התובעת לאתר הבנייה וטענה כלפי הנתבע 1 כי הוא פולש לשיטחה. לדבריה, רצועה של 3 מטר המוחזקת על ידו, באורך של 15 מטר, הינה בבעלותה. התובעת ובעלה ניסחו מסמך-הבנות ודרשו מאת הנתבע 1, לדבריו, לחתום עליו, כדי שיניחו לו לנפשו ולא יפריעו לו בהמשך הבנייה. לדברי הנתבע 1 הודיעה לו התובעת, כי אם יחתום על מסמך-ההבנות, לא יבואו למקום פקחי עיריית ירושלים; אם לא יחתום, תדאג להפריע לו בבנייה, לרבות בהפעלת פקחים. בפועל, סירב הנתבע 1 לחתום על אותו מסמך-הבנות, והתובעת הודיעה לו, לדבריו, "אם הולכים למלחמה, אז במלחמה כמו במלחמה. אני אדאג להפעיל את כל הכלים שברשותי". הנתבעת הודיעה למחלקת הפיקוח על התנגדותה לבנייה, ואכן באו פקחים למקום, אף כי, לדברי התובעת, "אין קשר ביני לבין הפקחים". 8. הנתבע 1 מבקש להסתמך על שתי מפות (נספחים א' ו-ב' לתצהיר עדותו הראשית; "המפה של המודד מרקסון" ו"תב"ע 4660"), שתיהן מאושרות על-ידי אגף התכנון של העירייה. אכן, כעיקרי דבריו בהקשר זה, קוי הגבול של חלקת התובעת במפה המאוחרת (תב"ע 4660) שונים מאלה שבמפה הראשונה (המפה של המודד מרקסון) באופן שנוספו לחלקתה כ- 3 מטרים שנגרעו מחלקתו של הנתבע 1. הנתבע 1 טוען בסיכומיו כי עודנו מאמין, כּבעת שידור הכתבה כּן גם לעת הזו, "באמיתות הדברים שפורסמו, הן לאור התנהגותה של התובעת עובר להגשת כתב התביעה והן לאור התנהגותה כיום. לנתבע 1 היה בסיס עובדתי סביר להניח כי התובעת עושה שימוש בסמכותה ומנצלת את מעמדה כעובדת עיריית ירושלים על מנת לגזול מהנתבע 1 חלק מהשטח השייך לו" (סעיף 61 לסיכומים). 9. הנתבעים 4-2, טוענים גם הם להגנת אמת הפירסום. לשיטתם, מדובר בדיווח חדשותי אקטואלי. הנתבעים הביאו בשידור את טענותיו של הנתבע 1 כמות שהן, מבלי ליתן פרשנות ולהסיק מסקנות מאמירותיו, תוך כדי סיוג הדברים והצגתם כּלכאוריים בלבד, ובהסתמך על הסתירה שבין מפות המדידה הנ"ל. על הדיווח החדשותי, נוספה הבעת דעה על מעשיה של התובעת, ואשר לא היה בה משום קביעת עובדות. אין מדובר בדיווח על חקירת משטרה בעניינה של התובעת, אלא בדיווח ענייני ויבש על חשדות לכאורה כלפי עובדת אשר מעלה בתפקידה, ואשר תלונה בעניינה נתונה לבדיקת מבקרת העירייה. ב"כ הנתבעים 4-2 מבקש להראות בסיכומיו הבדלים בשרטוטי המפות, לתמיכה בחשד שעלה בכתבה על כך שהתובעת פלשה ביום מן הימים אל שטחו של הנתבע 1. העובדה שעל אחת ממפות המדידה הנ"ל צויין "לא לצרכי רישום", לא צריכה להיזקף לחובת הנתבעים 4-2, היות וגם אצל דובר העירייה לא ייחסו משמעות לדבר, שכן, לא היפנו תשומת לב הנתבעים 4-2 לכך. בשעת פירסום הכתבה, היה תוכנה אמת לכאורה. את טענתם של ב"כ הנתבעים 4-2 להגנת אמת הפירסום, הם מבקשים לתמוך גם בעובדה שלא באה כל הכחשה מאת התובעת או מאת דובר העירייה. כיון שכך, קיבל רדיו ירושלים, מבחינתו, חיזוק לאמיתות הדברים. טענותיו של הנתבע 1, נבדקו עוד מלפני שידור הכתבה, הן בשיחות עימו, והן בבדיקת מסמכים אשר הציג לביסוס טענותיו, ופנייתו אל מבקרת העירייה ואל היועץ המשפטי לממשלה. על העניין הציבורי שבפירסום, בהתאם לסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, אין למעשה מחלוקת. ברי, כי זכות הציבור לדעת על בכיר בשירות הציבורי, אשר מנצל את תפקידו שלא כדין לצרכיו הפרטיים, אם אכן כך אירע. בהסתמך על הדברים הללו, דבקים הנתבעים בעמדתם כי בנסיבות העניין חלה הגנת אמת הפירסום. 10. התובעת חולקת על חלק מן העובדות הנ"ל, אך טענתה העיקרית הינה שמרביתן כלל אינן רלבנטיות. עניינן - בסכסוך אזרחי בין התובעת לבין הנתבע 1, עניין אשר מתברר בערכאות. מכל מקום, אין בכל אלה כדי לתמוך באמיתות לשון הרע של הנתבע 1 על התובעת, על הסטת הגבול בין החלקות, במירמה, על-ידי שינוי התב"ע. בעניין האחרון, והוא-הוא נושא הדיון כאן, קיימת הודאת-בעל-דין מצידו של הנתבע 1 בכתב תביעה שהגיש בת.א. 4263/02 בבית המשפט המחוזי בירושלים נגד התובעת ואחותה. 11. אכן, דומני, כי הצדק בעניין זה עם התובעת. בתביעה הנ"ל בבית המשפט המחוזי, שמהותה, לפי האמור בפתיח שלה "תביעה לתיקון רישום בפנקס המקרקעין", טוען התובע כי גדר חוצצת בין שתי החלקות, וכי "גדר זו הוקמה על-ידי אביהן של הנתבעות, לפני למעלה מ-40 (ארבעים) שנה, ומהווה למעשה גבול פיזי בין החלקות הללו" (סעיף 4 לכתב התביעה). כתב התביעה בבית המשפט המחוזי מסתמך על הוראת סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969. על-פיו, לשיטתו של הנתבע 1, קו הגבול בין החלקות שריר וקיים כל אותן עשרות שנים, למן שנת 1957 עת נעשה הסדר המקרקעין במקום. לטענת הנתבע 1 (בת.א. 4263/02 הנ"ל) קו הגבול אז היה שגוי, והוא עותר לתיקונו. ממילא, בדברי כתב התביעה בת.א. 4263/02 יש משום הודאת בעל-דין על אי-שינוי קו הגבול, והדברים עומדים בסתירה לדברי הלשון-הרע על התובעת. אם לא שונה קו הגבול, ממילא לא ניצלה התובעת את תפקידה ואת סמכויותיה, לעשות לשינויו. גם בחקירתו הנגדית כאן (עמוד 22 לפרוטוקול) הודה הנתבע 1 כי בתב"ע לא נעשה שינוי בגבול בין חלקתו-שלו לחלקתה של התובעת. 12. "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו" אמר שלמה המלך (משלי כא, כג). וזה דרך הילוכה על הלשון הרע: שבּתחילה, במכתב אל מבקרת עיריית ירושלים, אל הלשכה המשפטית של העירייה ואל היועץ המשפטי לממשלה, טען הנתבע 1 כי "קיים בי חשש שבמסגרת שינוי התב"ע הפעילה הגב' קובובסקי את קשריה במחלקת הרישוי של העירייה ושינתה את גבולות חלקה 6 על חשבון חלקה 5". אותו חשש שהיה בליבו של הנתבע 1 על-פי מכתבו - בתפוצה מצומצמת יחסית - לנמענים הנ"ל, היה לעובדה מוצקה בדבריו קבל עם ועדה ברדיו ירושלים ש"תוך ניצול המעמד שלה בזה כעובדת עיריית ירושלים, היא ניסתה לספח לעצמה, ובמסגרת שינוי התב"ע .... והיא ניסתה למעשה להשתלט על חלק גדול מהשטח ששיך לחלקה 5, שזה למעשה בבעלותי". 13. בחקירתו הנגדית של הנתבע 1 החלה נסיגתו מאותם דברי לשון הרע. העובדה הנ"ל כבר לא הייתה מוצקה כל כך, אלא רק חשש אשר התבסס על דברים שאמרה לו, לדבריו, התובעת. בשעה שאמר ברדיו את אשר אמר "היה בי חשש לאור ההתנהגות" (עמוד 12 לפרוטוקול). עינינו הרואות; חשש ותו לא. ומאז ועד היום - אישר הנתבע 1 - "לא הצלחתי לא לאמת ולא להזים" (שם). בהמשך חקירתו של הנתבע 1 שמענו מפיו - את מה שלא שמעו מאזיני רדיו ירושלים, ומה שלא ציין במכתבו הנ"ל אל מבקרת העירייה - כי במפת הגוש משנת 1957 יש טעות (עמוד 22 לפרוטוקול). בינתיים גם השיבה מבקרת העירייה את אשר השיבה (נ/1, מיום 9.9.01). אין צורך להידרש לפרטי תשובתה, לבד מאיזכור דבריה כי ייתכן שהעובדה שצויינה בסעיף 2.4 למכתבה "והשוני במפות המדידה ... הביאו להנחה המוטעית של מר גלב כי גבול החלקה הוזז ... לדעת הביקורת, טענות מר גלב, המסתמכות על מדידת פרטים מתוך מפת הגוש מופרכות" (עמוד 2 למכתבה). למעלה מן הצורך אומר, כי מקובלת עליי עמדתו של ב"כ התובעת בסעיף 22 לסיכומי תשובתו לגבי החלטת בית המשפט המחוזי בת.א. 4263/02. דומה כי יש בה ובפסק הדין החלקי שניתן בת.א. (י-ם) 22836/98 משום תמיכה בעמדת התובעת השוללת את הגנת אמת הפירסום. 14. כתפיו של הנתבע 1 אינן רחבות דיין, כדי לשמש מחסה לנתבעים 4-2. הכתבה, בשים לדברי הרקע ששודרו ול'צבע', לא התמצתה רק בהצגת טענותיו של הנתבע 1. הקריינית והכתב הוסיפו נופך משלהם, משמעותי, במיוחד בזיקה לפרשת השוחד והמירמה באגף הפיקוח על הבנייה בעיריית ירושלים. אינני מקבל את טענת הנתבעים 4-2 בסעיף 23 לסיכומיהם, לפיה "לב הכתבה נוגע לחשדות לכאורה, לפיהן ניצלה עובדת העירייה את תפקידה וסמכותה כדי לשנות את תכנית המיתאר ולפלוש לשטחו של הנתבע. טענה זו עולה מהמסמכים באופן טבעי ומעיון של קורא סביר. עיון בשרטוטים מראה על סתירה ביניהם". סתירה שבין השירטוטים יכולה לנבוע משלל טעמים. קפיצת הדרך שנעשתה (הן על-ידי הנתבע 1 והן על-ידי הנתבעים 4-2) מהסתירה שבין המפות ועד למסקנה שהתובעת ניצלה את תפקידה לשינוי תכנית המיתאר, הינה מרחיקת-לכת. קפיצת-הדרך הזו אינה עניין של מה בכך, ואין מדובר בפרט לוואי כמשמעותו בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, כפי שמנסים הנתבעים לטעון. גם אין ניתן להעביר את הנטל אל התובעת כדרך שמנסה הנתבע 1 לעשות במשתמע בסעיף 63 לסיכומיו, בטענתו על הסתירה שבין מפות המדידה "ללא כל הסבר מניח את הדעת". הנטל למתן ההסבר איננו מוטל על התובעת; הנטל הוא על הנתבע להראות שאותה סתירה הינה תולדה של שימוש התובעת בסמכותה וניצול מעמדה בעיריית ירושלים. כאמור, אין מדובר בפרט לוואי, אלא במכשול של ממש מפני ביסוס הגנת אמת הפירסום. ועוד זאת, שבחקירתו הנגדית היה הנתבע 1 עצמו ספקן במה שייחס לתובעת, בדברו על חשש גרידא, להבדיל מן הנימה הבּוטחת שבסיכומי באי-כוחו. את דברי הלשון-הרע השתית על סברה, על כרעי-תרנגולת, לא על עובדות שיש בהן כדי לבסס את הלשון הרע. והעיקר, כאמור, הודאת-בעל-דין מפיו, כעולה מכתב התביעה בת.א. 4263/02 הנ"ל. 15. חרף העניין הציבורי שבפירסום, הרי שאמיתותו לא הוּכחה, לא בשעתו, ולא לעת הזאת, ולפיכך לא עומדת להם, לנתבעים כולם, הגנת אמת הפירסום. הגנות תום הלב 16. הנתבע 1 טוען להתקיימותם של שתיים מהגנות תום הלב, אֵלו שלפי סעיף 15 (3) ו- (4) לחוק איסור לשון הרע; הנתבעים 2-4 טוענים להגנות שלפי סעיפים 15 (2) ו- (4) לחוק. לשיטתו של הנתבע 1, נעשה הפירסום לשם הגנה על עניין אישי כשר שלו; לשיטת הנתבעים כולם, נעשה הפירסום לשם הבעת דיעה על התנהגות התובעת בתפקיד ציבורי, ועל מעשיה אשר נתגלו באותה התנהגות; ולשיטת הנתבעים 2-4, הטילו היחסים שבין רדיו ירושלים למאזיניו, חובה חוקית ו/או מוסרית ו/או חברתית לפרסם את הכתבה. הנתבע 1 טוען, כי היות ומדובר בהשתלטות, או בניסיון להשתלט על שיטחו, הרי שמדובר בעניין אישי כשר שלו, לשם הגנה על קניינו; היות והתובעת עובדת בשירות הציבור כבוחנת תוכניות בכירה במחלקת הרישוי והבנייה באגף התכנון בעיריית ירושלים, הרי שרשאים היו הנתבעים לפרסם את העובדה שהתובעת ניצלה את מעמדה ואת קשריה עם האדריכל שעבד בצמוד אליה, "וניסתה, ככל הנראה, להשתלט על חלקו של הנתבע 1" (סעיף 72 לסיכומי הנתבע 1). ברור כי מדובר בעניין אישי של הנתבע. ידוע ומוסכם גם כי קיימת מחלוקת בין בעלי הדין לגבי גבולות חלקותיהם, מחלוקת שהזכרנו לעיל, ואשר מתבררת בערכאות. קשה גם לחלוק על כך, שכעיקרון, מוצדק ליתן הגנה לגבי הבעת דיעה על התנהגות התובעת, בהיותה מכהנת בתפקיד בשירות הציבורי. גם נכון שלצורך תחולת ההגנות שלפי סעיף 15 לחוק, אין צורך שהפירסום יהיה אמת. צודק ב"כ הנתבעים 2-4 בדבריו על חשיבות הביקורת בנושאים ציבוריים ועל המשקל המיוחד שיש ליתן להגנה שלפי סעיף 15 (4) לחופש הביטוי (סעיף 51 לסיכומים). אלא, שהנתבעים לא הבחינו כהלכה בין הבעת דעה לבין עובדה. אמת, לעיתים הסיווג קשה וגבולי. בענייננו, דומני, לא סברו מאזיני רדיו ירושלים, וגם אני לא סבור, כי דברי הלשון הרע היו הבעת דעה. אין מדובר בהערכה, בהשקפה, בהתייחסות ערכית, אלא רק באופן טפל, הנילווה אל התשתית העובדתית שבכתבה. בדברי הלשון הרע נכרכו יחדיו עובדות והשערות, ואֵלו הן עיקר הכתבה, אם לא כּולה. מקובלים עליי דברי ב"כ התובעת בהקשר זה בסעיף 4 לסיכומי התשובה, ובהתבסס על האסמכתאות שבהן תמך את דבריו. מן הטעם הזה, שאין מדובר בהבעת דעה, ובאין תום לב כפי שיפורט להלן, לא תעמוד לנתבעים הגנת סעיף 15 (4). 17. לא עלה בידי הנתבעים כולם להוכיח כי עשו את הפירסום בלא חריגה מתחום הסביר, ולא קמה חזקה שעשו את הפירסום בתום לב, על-פי סעיף 16 (א) לחוק איסור לשון הרע. אדרבא, חזקה על-פי סעיף 16 (ב) לחוק, שהפירסום נעשה שלא בתום לב. ראשית, לא רק שהפירסום לא היה אמת. הנני מסופק אם הנתבע 1 האמין באמיתותו. ספקנותי נובעת מנוסח מכתבו הנזכר של הנתבע 1 אל מבקרת העירייה, שבו נקט לשון מסוייגת, אשר אינה מתיישבת עם שכנוע עצמי באמיתות הלשון הרע. נסיגתו של הנתבע בחקירתו הנגדית כמתואר בסעיף 13 לעיל, כמו גם חזרתו מכוונתו להתלונן במשטרה, מחזקים את הספק. לא דומה תלונת-שוא למבקרת העירייה, לתלונת שוא במשטרה, אשר יכולה להביא את המתלונן בפלילים. אילו האמין באמיתות דבריו, דומני שלא היו עכּבות אשר היו מונעות את הנתבע מלהגיש את תלונתו במשטרה. שנית, דומני כי הנתבעים לא נקטו לפני הפירסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא, אם לאו. הנתבעים הזדרזו יתר על המידה ליתן פומבי לחשדותיו של הנתבע 1 על התובעת. המידע אשר היה ברשות הנתבע, הצדיק לכל היותר הגשת תלונה למבקרת העירייה. המידע לא הצדיק פירסום לשון הרע בפומבי. לא היה זה מידע מגובש. שמענו מפיו של הנתבע על פעולות שביצע, ובדיקות, לאחר פירסום הלשון הרע בכתבה (עמודים 19-20 לפרוטוקול). אין הדעת נוחה מכך שהנתבע לא ראה לעשותן לפני הפירסום. על הנתבע 1 היה לבצע בדיקות שעשה לשם ביסוס התביעה שהגיש (בת.א. 4263/02 הנ"ל) בבית המשפט המחוזי, לפני 'שרץ לספר לחבר'ה' ברדיו ירושלים. ומשהוצגו השערות כעובדות, חרג הנתבע מתחום הסביר בנסיבות העניין. יכול להיות שהזיקה הקיימת בין הנתבע 1 לבין הורי הנתבע 3 תרמה לכך שהכתבה שודרה, טרם שתוכנה היה 'מבושל' כל צרכו. שלישית, לפחות לגבי הנתבע 1 דומני שמתקיימת גם הוראת סעיף 16 (ב) (3) לחוק. נראה כי הנתבע התכוון על-ידי הפירסום לפגוע בתובעת במידה גדולה משהייתה סבירה להגנה על עניינו. הוא לא מיצה את הבדיקות בינו לבין עצמו, עם מומחים לדבר ועם הרשויות המוסמכות, והקדים לפרסם את הלשון הרע באופן שפגע בתובעת. 18. כעיקרון, הנני מסכים עם עמדת ב"כ הנתבעים 2-4 על אודות חובתו של רדיו ירושלים כלפי מאזיניו, לפרסם את הכתבה. דא עקא, שלחובה זו קודמת החובה לשקוד כראוי על כך שתוכן הכתבה יהיה נכון. למען הסר ספק אבהיר, כי את תחולתה של ההגנה לא ראיתי לשלול מחמת העובדה שחטאה לאמת. החלטתי מבוססת על כך שלא נעשה די הצורך לשם בירור נכונות הכתבה לפני שידורה. נמצא, איפוא, כי לא רק שהתובעת נפגעה, אלא גם מאזיני רדיו ירושלים שלשמם נעשה הפירסום, נפגעו, אם גם מהיבט אחר. הללו קלטו מידע לא נכון. עד שנבוא לדבר גבוהה-גבוהה על חופש הביטוי ועל חובה חוקית, מוסרית, וחברתית של רדיו ירושלים כלפי מאזיניו, שומה לעשות את הניתן בשקידה ראויה, כדי למנוע פירסום לשון הרע שאינו אמת. כחודש-ימים לפני שידור הכתבה, היה תוכנה ידוע אצל הנתבעים 2-4 (לדברי הנתבעת 4 בעדותה, בעמוד 4 לפרוטוקול). די זמן היה לנתבעים 2-4 לדרוש מאת הנתבע 1 לממש את כוונתו ולהגיש תלונה במשטרה, ולמצער, ליתן הסבר שיניח את הדעת מדוע הוא נמנע מלעשות כן. את פרק הזמן הארוך הזה, צריכים היו הנתבעים 2-4 לנצל גם לעשיית בדיקות עצמאיות. שלא כמצופה מהם בנסיבות הללו, פנו הנתבעים 2-4 אל דובר עיריית ירושלים, רק שעות אחדות לפני שידור הכתבה. ב"כ הנתבע 1 מקשה בסיכומים: "לאור העובדה כי התובעת ידעה על שידור הכתבה 10 דקות לפני שידורה, כפי שהוכח לבית המשפט הנכבד, מדוע אם כן לא ניסתה התובעת למנוע את שידורה?" (סעיף 51). דומני כי זהו לעג לרש. מוזכרים שם דברי התובעת על אשר עשתה באותן 10 דקות בהן הייתה נסערת, שוחחה עם מזכירת מנהל האגף, ניגשה למקום מושבהּ, לקחה את מעילהּ, התקשרה לבנה כדי שיקליט את הכתבה, וירדה למכונית שם המתין לה בעלה. "הכיצד הספיקה התובעת לעשות פעולות כה רבות ב - 10 דקות ולא עלה בדעתה להתקשר לרדיו ירושלים על מנת למנוע או לפחות לנסות למנוע את שידור הכתבה?" מקשה ב"כ הנתבע 1 בסיכומים (שם). כאמור, זהו לעג לרש. מוטב היה שלא לטעון כזאת, והרי כלל וכלל אין זה סביר להתעשת, לפעול במרץ ובהיגיון, ולהספיק להניע את כל הגורמים הנוגעים בדבר בעיריית ירושלים וברדיו ירושלים, לשם מניעת שידור בתוך 10 דקות שלפני המועד הצפוי. כך גם באשר לטענה המיתממת על היות התובעת "המומה ונסערת" באותן 10 דקות, כשמכאן מבקש הנתבע 1 ללמוד כי "על ראש הגנב בוער הכובע" (שם). 19. ביום 12.12.99 פנה ב"כ התובעת אל הנתבעים בדרישה מפורטת ומנומקת להתנצל "על דברי השקר הפוגעניים שפורסמו בכתבה" (נספח א לתצהיר התובעת). כל התנצלות לא באה, ואף לא מענה כלשהו למכתב. כיון שכך, טוען ב"כ התובעת, לשלילת הגנת תום הלב, על-פי סעיף 17 (א) לחוק איסור לשון הרע: "פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת לא תעמוד הגנת תום הלב לעורכו, למי שהחליט בפועל על הפירסום או לאחראי על אותו אמצעי תקשורת אם הנפגע, או אחד הנפגעים, דרש ממנו לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע ולא פרסם את התיקון או ההכחשה בכותרת מתאימה במקום, במידה, בהבלטה ובדרך שבה פורסמה אותה לשון הרע, ותוך זמן סביר מקבלת הדרישה". בסיכומי הנתבעים לא באה תשובה כלשהי לטענה זו, עובדה המדברת בעד עצמה, ולחובת הנתבעים [אומנם, השוו לת.א. (י-ם) 1839/01 שרה נתניהו נ' רשת שוקן בע"מ, ואח', דינים-שלום כרך יט, 503 בפיסקאות 40-44, שם נאמר כי "סירוב לדרישת התנצלות, אינו בא בגדר סעיף 17 (א) לחוק"]. מכל מקום, החזקה שהפירסום נעשה שלא בתום לב, לא נסתרה. האחריות 20. מצאתי, איפוא, את הנתבעים, אחראים בגין פירסום לשון הרע על התובעת. לא עומדת להם הגנת אמת הפירסום, ולא הגנה מהגנות תום הלב. הנתבע 1 אשר הביא את דבר לשון הרע אל התקשורת וגרם בכך לפירסומו; הנתבע 3 אשר יזם ושידר את הכתבה ברדיו ירושלים; הנתבעת 4 אשר החליטה בפועל על הפירסום; הנתבעת 2 (בשמה המתוקן כאמור בסעיף 8 ב' לכתב ההגנה מאת הנתבעים 2-4: "האישיות המשפטית הנכונה הינה "שידורי זהב רדיו ירושלים בע"מ" ואכן אישיות זו אחראית על תחנת הרדיו "רדיו ירושלים" על פי זכיון שניתן לה בדין"), בהיותה "האחראי לאמצעי התקשורת"; על כל אלה - הנתבעים כולם - מוטלת אחריות בגין פירסום הלשון הרע. הנזק 21. בבואי לפסוק פיצויים, הינחיתי את עצמי על פי אמות המידה שהיתווה בית המשפט העליון ברע"א 4740/00 אמר ואח' נ' יוסף ואח' [פ"ד נה (5) 510]. אציין בתמצית כי התובעת לא טוענת לנזק ממוני, כי אם לעוגמת נפש ולסבל נפשי רב. לדבריה, הינה עובדת ותיקה ביותר בעיריית ירושלים, ממלאת את תפקידה בנאמנות ובמסירות, והיא ידועה ביושרה ובמקצועיותה. חזקה כי לכל אדם שם טוב. לא על התובעת להוכיח את שמה הטוב, אלא הנטל הוא על מי שמבקש לסתור את החזקה. ב"כ התובעת מציין בסיכומיו את חומרת הפירסום ברדיו המקומי, פירסום שנעשה באוזני תושבי ירושלים, צרכני שירותים מעיריית ירושלים, ובנסיבות אלה, החומרה אינה נופלת מפירסום ברדיו ארצי. תוכן הפירסום איננו עלבון של מה בכך, אלא ייחוס של ביצוע עבירה פלילית. הזיקה שעשו הנתבעים 2-4 בין העניין דנן לבין חקירת המשטרה באגף הפיקוח על הבנייה שפורסמה בשעתו בתרועה רמה, מוסיפה עוד נופך של חומרה ומלמדת על כוונת זדון. כיוצא בזה, לגבי הנתבע 1, טוען ב"כ התובעת, כי פעל מתוך רגש של נקמה בעקבות הליך משפטי נגדו שיזמה התובעת, ומתוך מגמה להשיג הישגים באותו הליך. הנתבע 1 ניצל את קשריו עם הורי הנתבע 3 כדי להביא לפירסום הדברים בכוונת זדון, כדי לנגח את התובעת. גם את הסירוב להתנצל מבקשת התובעת לזקוף לחובת הנתבעים בפסיקת הפיצויים, כמו גם את התנהלותם הרשלנית, שגרמה לפירסום לשון הרע לשוא. 22. הנתבעים טוענים כי התובעת הינה אישה כוחנית, כי לא הוכח שיש לה שם טוב, על עדויות של עדים שהתכוונה להעיד מטעמה, ויתרה, וגם התנהלותה בפרשה הנדונה, מדברת לחובתה בהקשר של שמה הטוב. בין היתר, הזכירו הנתבעים את העובדה שסמוך לאחר סירובו של הנתבע 1 לחתום על מסמך ההבנות הנזכר, פנתה התובעת למחלקת הפיקוח, ומיד הגיעו פקחים למקום. הנתבעים מבקשים ללמוד מהתנהלותם המהירה של הפקחים על מעורבותה, ועל ניצול מעמדה של התובעת בכך, חרף הכחשתה בעדותה (עמוד 27 לפרוטוקול) "אין קשר ביני לבין הפקחים". ועוד טוענים הנתבעים על הימצאות תיק היתר הבנייה של הנתבע 1 על שולחנה, בעקבות בקשתה מאיש הארכיב, למרות שאיזור קריית יובל לא נמצא בתחום אחריותה בעבודתה במחלקת הרישוי בעיריית ירושלים. גם על שיחותיה עם האדריכל מר נגב על תוספות הבנייה בקריית יובל, בהן גם בחלקתה של התובעת, וכשבין השניים מתקיימים קשרים מקצועיים, מלינים הנתבעים, וכן גם על עיסוקה של התובעת בסכסוך שבינה לבין הנתבע 1 במהלך שעות העבודה. מכל אלה מבקשים הנתבעים ללמוד, כי לא הייתה פגיעה בשם הטוב של התובעת, באשר אין לה שם טוב. הנתבעים מבקשים עוד להתחשב לטובתם בכך שהנתבע 1 היה משוכנע באמיתותה של הלשון הרע, ולפי סעיף 19 (2) לחוק איסור לשון הרע. 23. נתתי דעתי על כל השיקולים הללו, מי ברב ומי במעט. גם על התארכות הדיון בשל סירובה של התובעת לכל ניסיון של פשרה מזה, והתנצחות מיותרת מצד הנתבעים (במיוחד הנתבע 1) שגרמה לפגיעה נוספת, מזה, נתתי את דעתי. שוכנעתי בפגיעתה הרעה של הלשון הרע בתובעת, אף כי מדובר בעניין קונקרטי ממוקד, לא בשלל דברים, ושיעור הנזק איננו 'כּצעקתה' של התובעת. סבורני כי עד מהרה יפוג הרושם הרע שנוצר, בעקבות דברי מבקרת העירייה ובית המשפט על אודות המחלוקת שבין התובעת לנתבע 1. התחשבתי בהיקף הפגיעה, שידור קצר חד פעמי ברדיו מקומי ולא בשעה של האזנת-שיא; בעוצמת הפגיעה, חשד חמור על עובדת ציבור וותיקה, אם גם בעניין נקודתי; במעמדה של התובעת, המוכרת כעובדת בכירה בשירות הציבור, בהביאי בחשבון כי התובעת עודנה מוכרת ככזו, ובסופו של דבר עתידה הפגיעה לחלוף מבלי להשאיר את רישומה; נתתי דעתי, כמובן, על עוגמת הנפש הממשית שהייתה מנת חלקה של התובעת, ללא כל צידוק; ועל מה שעשו ואשר חדלו הנתבעים, כל אחד על-פי חלקו. את כל אלה עשיתי באופן אינדיבידואלי תוך התחשבות באמות המידה שהותוו בהלכת אמר הנ"ל. סוף דבר 24. הנתבעים ישלמו לתובעת פיצויים בסך של 40,000 ₪. במחציתם יישא הנתבע 1, ובמחציתם יישאו הנתבעים 2-4. באין בקשה לפירסום התנצלות, אינני מורה לעשות כן, אף כי טוב יעשה רדיו ירושלים (למאזיניו, לתובעת, ולו-עצמו), אם ייראה להעמיד דברים על דיוקם ולהתנצל. הנתבעים יישאו בהוצאות המשפט, וכן ישלמו לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪, על-פי החלוקה הנ"ל. לשון הרע / הוצאת דיבה