פסק דין 1. התובעת יצאה מביתה, ביום 22/11/98, הלכה על המדרכה, ופנתה לחצות את הכביש. לגירסתה, היא דרכה על מרצפת משוחררת ומתנדנדת, איבדה את שיווי משקלה, ונפלה, כאשר רגלה תקועה בשקע שבאבן השפה השבורה. היא פונתה ע"י בעלה ובנה לביה"ח וולפסון, שם אובחן שבר בקרסול רגל ימין. היא נותחה בהרדמה כללית, ועברה שחזור פתוח וקיבוע פנימי ע"י פלטה וברגים. בתביעתה זו דורשת התובעת לחייב את העירייה ואת מבטחתה לפצותה על נזקיה. מטעם שני הצדדים הוגשו חוות דעת רפואיות, ולבסוף מונה מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש, אשר קבע לתובעת נכות רפואית בשיעור של 9.5%. בתשובות לשאלות הבהרה אישר המומחה כי הנכות הנ"ל אינה תיפקודית, בשים לב לעבודתה ועיסוקה של התובעת (אסטרולוגית, נומרולוגית, המקבלת את לקוחותיה בביתה). 2. הנתבעת טוענת כי לא היתה כל מרצפת מתנדנדת, וכי הגירסה בדבר מרצפת מתנדנדת אינה אלא המצאה מאוחרת, שנועדה "לחזק" ולבסס את התביעה. הנתבעת כופרת מכל וכל באחריותה לתאונה. אדון אפוא תחילה בשאלת האחריות. רק אם תצליח התובעת לעבור את "משוכת" האחריות, יהיה מקום לדון בשאלת הערכת הנזק. 3. יצוין כי לא היה אף עד ראיה ממש, לתאונה עצמה, ברגע התרחשותה. בנה של התובעת יצא איתה מהבית, אולם דרכיהם התפצלו, והוא לא ראה את רגע הנפילה. כך עולה הן מעדותו שלו (בטרם שינה גירסתו) בה אמר: "אז שמעתי אותה נופלת. הסתובבתי וראיתי אותה שהיא נפלה..." (עמ' 4, ש' 17-18), והן מעדות אמו, התובעת, "הבן שלי שאל אותי איך נפלתי" (עמ' 16, ש' 18-19; עמ' 15, ש' 26-27). 4. גם בעלה של התובעת לא ראה את רגע התרחשות התאונה. הוא הגיע למקום התאונה סמוך לאחר התרחשותה, ואז ראה את אשתו, התובעת, שרועה על המדרכה מבלי יכולת לזוז כשהיא צועקת שנפגעה ברגלה וסובלת מכאבים (סע' 3 לתצהירו). 5. לאור האמור, ברור כי רק התובעת עצמה יודעת (ככל שהיא יודעת) כיצד התרחשה התאונה. גירסת התובעת, לפי עדותה בביהמ"ש, באשר לאופן התרחשות התאונה, אינה מאד ברורה, אולם אם אנסה ללקט דברים שאמרה במקומות שונים בעדותה, הרי הגירסה המתקבלת היא זו: התובעת יצאה מפתח ביתה אל המדרכה (עמ' 13, ש' 27-28). היא עמדה לחצות את הכביש (עמ' 14, ש' 5-6), התחילה לחצות את הכביש (עמ' 14, ש' 13), הניחה את רגלה על אבן השפה (עמ' 14, ש' 21), אולם בגלל מרצפת מתנדנדת/משוחררת, איבדה את שיווי משקלה (עמ' 14, ש' 21-22; עמ' 15, ש' 1, ש' 27-28; עמ' 18, ש' 23), ואז קרסול רגל ימין נתקע בתוך חריץ/שבר שבאבן השפה (עמ' 14, ש' 16, ש' 19; עמ' 15, ש' 2-4, ש' 10; עמ' 16, ש' 23), והיא נפלה על צידה על המדרכה (עמ' 15, ש' 4), תוך שהרגל עדיין תפוסה בתוך החריץ שבאבן השפה (עמ' 14, ש' 17; עמ' 15, ש' 14) והיא אינה יכולה להזיזה (עמ' 16, ש' 6-7). 6. אינני נזקק לעדויות בעלה ובנה של התובעת באשר לאופן התרחשות התאונה (שכן, הם לא ראו זאת), אולם אין מניעה להיזקק לעדותם ביחס לשאלה - האם היתה מרצפת מתנדנדת, שהרי הם היו במקום במועד התרחשות התאונה (הבן), או מיד לאחר מכן (הבעל). בנה של התובעת העיד בענין זה כי הבחין מיד בבלטה שמתנדנדת, ואבן שפה שבורה לגמרי (עמ' 5 ש' 8, עמ' 6, ש' 21), וכך גם העיד בעלה (עמ' 8, ש' 21-24, עמ' 9, ש' 4-5). עדות יחידה של בעל דין? 7. הפסיקה דנה לא אחת בשאלה האם עדותם של בני זוג או בני משפחה מהווה "עדות יחידה", שאז לא ניתן לבסס עליה פסק דין, בלתי אם מנמק ביהמ"ש מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע (סע' 54(2) לפקודת הראיות). בענין ע"פ 127/62 בן בסט נ' היועהמ"ש פד"י ט"ז 1373, בעמ' 1376 נאמר בענין זה - "כשבאים בני משפחה אחת להעיד, כולם בלשון אחת, נגד יריבו בדין של אחד מהם, שומה על ביהמ"ש להזהיר עצמו הזהר היטב, שמא עדותם של כל אלה אינה אלא עדות קרובים מלומדה, אשר נובעת מקשר שקשרו ביניהם זה כדי לעזור לזה בריבו. מקום שיש בלב ביהמ"ש ספק קל שבקלים פן אמנם קיים חשש כאמור, יצדק ביהמ"ש אם יראה בעדויות ההן עדות אחת בלבד". 8. אולם במספר פסקי דין שניתנו לאחר בן בסט (ע"פ 143/74 מזרחי נ' מדינת ישראל פד"י כ"ט(2) 238, בעמ' 240-241; ע"פ 564/78 שחאדה נ' היועהמ"ש פד"י ל"ג3) 77, בעמ' 79; ע"פ 611/80 מטוסיאן נ' מדינת ישראל פד"י ל"ה(4) 85, בעמ' 112) הובהר, כי אין לראות את עדות הבעל ועדות האשה כאילו העיד רק עד אחד, אלא ניתן לראותן כמספר עדויות, התומכות זו בזו, אלא שבבוא ביהמ"ש להעריך את מהימנותן ומשקלן של עדויות כאלה, עליו לעשות כן בזהירות מירבית. לפי פסקי דין אלה, אין רואים, בדרך כלל, את עדות הבעל ועדות האשה כעדות יחידה, אולם, בשל קירבת המשפחה "חייב בית המשפט להיות זהיר במיוחד כאשר קרובים מתנבאים בסגנון אחד ותומכים זה בדברי זה" (פרשת מטוסיאן, בעמ' 112). קירבת המשפחה נלקחת בחשבון לענין משקל עדותם. כב' השופט קדמי, בספרו "על הראיות - חלק שלישי" (תשס"ד - 2003), בעמ' 1251, מסכם את ההלכה בנדון במלים אלה - "אין להתייחס אל מספר קרובי משפחה - לרבות בני זוג - כאילו הם "גוף אחד", ועדותם איננה "עדות אחת". כל אחד מהם הינו עד נפרד ועצמאי; ואם העידו שני בני משפחה, שוב אין המדובר ב"עדות יחידה", וקירבת המשפחה תובא בחשבון לענין משקל עדותם". 9. לעניות דעתי, ההלכה הפסוקה אינה כה חד משמעית כמצוטט לעיל. שכן, גם בפסיקה החדשה יותר ניתן למצוא אמירות שהינן קרובות יותר לדברים שציטטתי מפרשת בן בסט, מאשר לפסיקה שלאחריה. כך, בענין ע"א 761/79 פינקל נ' הדר חב' לביטוח פד"י ל"ה(2) 48 נאמר (בעמ' 55-56) כי - "...אם כי למעשה שתי עדויות נפרדות הן שלו ושלה, להלכה אין הן אלא עדות אחת, הנזונה ממקור אחד, אף שהיא באה משני פיות... ...יש כאן, לאמיתו של דבר, עדות אחת, שיצאה משני פיות, ואין לה סיוע... ...תביעות המתבשלות בין בני זוג לבין עצמם, בעדות הטבחים לא סגי להוכחתן. אם קיימות נסיבות מיוחדות המקנות לעדותם משקל מיוחד, יפה כוחו של בית המשפט להיענות לתביעתם, ובלבד שינמק זאת כדבעי; אך חוששני שעצם מהימנותה בלבד של עדות בני הזוג אינה מגיעה לעולם לכדי נסיבה מיוחדת אשר כזאת, שהרי בלעדי מהימנות, שום עדות אינה יכולה לעמוד בלאו הכי". וכך גם בענין ע"א 1548/96 בנק איגוד נ' לופו—פד"י נד (2) 559, בעמ' 570-571 - "בעניננו, הגירסה העובדתית מבוססת על עדויותיהם של האשה ושל הבעל, שאליהן יש להתייחס כאל עדות יחידה. ... ...לא מצאתי בנימוקיו את הטעם המיוחד המצדיק הכרעה על פי גירסת עד יחיד מעונין...". 10. מכל מקום, גם אם אניח כי הקו המנחה בפסיקה הוא, שאין מתייחסים לעדות אשה ובעלה (ובנה) כעדות יחידה, גם אז, הכלל שלבטח נתקבל הוא, שעל ביהמ"ש להזהיר עצמו הזהר היטב, בבואו להעריך את מהימנותן ומשקלן של עדויות כאלה. מהימנות העדויות מטעם התובעת 11. אפתח אפוא במספר נקודות, הנוגעות למהימנות העדויות מטעם התובעת. בנה של התובעת אישר בעדותו כי הוא רק שמע את נפילתה של אמו, ואזי הסתובב וראה שהיא נפלה (עמ' 4, ש' 17-18). גם אמו אישרה שהוא מיד בא ושאל אותה כיצד זה קרה (עמ' 15 ש' 26, עמ' 16 ש' 18-19). ברור אפוא כי הוא לא ראה את התאונה, ברגע התרחשותה. למרות זאת, טען הבן, בהמשך עדותו, כי הוא במו עיניו ראה את התובעת מאבדת שיווי משקל, מתנדנדת, ונופלת (עמ' 6 ש' 6-7, ש' 10, ש' 23), דבר שאינו תואם את דבריו בתחילת עדותו, וגם לא את דברי אמו, שהעידה כי הוא בא ושאל אותה כיצד זה קרה. 12. העתקים של תמונות המקום, כפי שצולמו ע"י הבן זמן מה לאחר התאונה (נ/1, נ/2) הוצגו בפניו בביהמ"ש, אולם הוא טען כי לא הוא צילם את התמונות הללו (עמ' 5, ש' 21). אולם בישיבת הוכחות מאוחרת יותר אישר, בניגוד לעדותו הקודמת, כי הוא שצילם תמונות אלה, וכי "בישיבה הקודמת אמרתי שלא, כי התמונות לא ברורות" (עמ' 27 ש' 5). על חשיבותן של תמונות אלה אעמוד בהמשך. כאן אני מציין רק את הסתירה בגירסאות. 13. מעדות הבן עולה, כי רגל ימין של התובעת היתה תפוסה בחריץ אשר באבן השפה השבורה (עמ' 6, ש' 21-25). לעומת זאת, בעלה של התובעת אמר פעם אחת, כי רגלה אכן היתה בחריץ שבאבן השפה (עמ' 9, ש' 19-20), ופעם שניה, כי הרגל היתה תפוסה ע"י המרצפת המתנדנדת מהצד המרוחק מאבן השפה, היינו, שרגלה נכנסה ונתפסה מתחת למרצפת אשר שקעה כשדרכו עליה בצידה המרוחק מאבן השפה (כך עולה מעדותו, עמ' 10, ש' 4-5, ש' 11-13). 14. ובהקשר אחר לחלוטין, אך הנוגע אף הוא למהימנות, אציין כי בפני המומחה הרפואי מטעמה, ד"ר סיגל, שבדק אותה עוד טרם הגשת התביעה, סיפרה התובעת מן הסתם את האמת לאמיתה, היינו, כי היא מסוגלת ללכת כעשרים דקות, ואז יש לה כאבים ברגל. אולם בפני המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש, ידעה התובעת כי יש "להיזהר" יותר, וסיפרה כי היא מתקשה בהליכה למרחק של 200 מטר. אני מציין זאת משום שהמומחה, פרופ' היים, מצא לנכון לציין זאת בחוות דעתו ("קיים פער גדול בין העדות שגב' לוי מספרת לי בקשר ליכולת הליכתה, ובין הכתוב בחוות דעתו של ד"ר סיגל" וכו', ר' שם, בפרק "דיון"). 15. ואם כבר הזכרתי ענין הנוגע להאדרת נזק, אזכיר, כי בתחשיבי הנזק מטעמה דרשה התובעת סך של 99,500 ₪ (בתחשיב הראשון) וסך של 139,500 ₪ (בתחשיב השני), אולם בסיכומיה הגיעה, הפלא ופלא, לסך של 984,119 ₪ (!). האם היתה מרצפת מתנדנדת? 16. עד כאן הזכרתי מספר נקודות, הנוגעות כולן, בדרך זו או אחרת, למהימנות, אולם אינן נוגעות במישרין לשאלה העיקרית שבמחלוקת, היא שאלת קיומה או העדרה של מרצפת מתנדנדת. עתה אעבור לשאלה זו. 17. תחילה אראה, כי הגירסה בדבר מרצפת מתנדנדת היא גירסה שהועלתה לראשונה בשלב מאוחר. בתאריך 13/9/99, כעשרה חודשים לאחר התאונה, ביקר במקום חוקר מטעם הנתבעת, יחד עם בעלה של התובעת. החוקר העיד, כי בעלה כלל לא סיפר לו על בלטה מתנדנדת (עמ' 24, ש' 13). הבעל גורס, שכן סיפר על כך לחוקר בעת ביקורו במקום (עמ' 11, ש' 2). אני נוטה בנקודה זו להעדיף את גירסת החוקר, ראשית, משום שבתמונות שצירף רואים את בעלה של התובעת מורה באצבעו אל המקום בו אירעה הנפילה, והוא מצביע במדויק על החריץ שבאבן השפה, לא על המרצפת. שנית, הבעל עצמו אינו בטוח כי סיפר לחוקר על המרצפת המתנדנדת: "יכול להיות שאני אמרתי לחוקר שהמרצפת היתה מתנדנדת, ובגלל זה היא נפלה" (עמ' 11, ש' 8). 18. כחצי שנה אח"כ נבדקת התובעת בידי המומחה הרפואי מטעמה, ד"ר סיגל. בחוות דעתו מציין ד"ר סיגל (מן הסתם מפיה של התובעת): "הלכה ברחוב... ונתקלה באבן של שפת המדרכה. הדבר אירע בגלל שהאבן היתה שבורה". אין מלה על מרצפת מתנדנדת. 19. השלב הבא הוא כתב התביעה (שהוגש ב- 23/10/00), ומתברר כי, גם בו, כל שטענה התובעת הוא כי "בעודה הולכת נכנסה רגלה בבור שנוצר במדרכה". גם כאן - אין זכר למרצפת מתנדנדת, או משוחררת, או לא במקומה. ויצוין כי כל עדי התובעת העידו פה אחד, שהם סיפרו לעוה"ד כבר מלכתחילה על המרצפת המתנדנדת (עמ' 5, ש' 14-16; עמ' 9, ש' 4; עמ' 18, ש' 22-23). אילו נכונה היתה טענתם זו, נראה לי בלתי מתקבל על הדעת שכתב התביעה לא היה כולל ענין זה, שהוא הענין העיקרי והמרכזי עליו נסמכת התביעה. בנה של התובעת אישר בעדותו כי אין לו כל הסבר מדוע בכתב התביעה לא נאמר שהיתה מרצפת מתנדנדת (עמ' 28, ש' 2-3). ההסבר שלי הוא פשוט: הם לא מסרו גירסה זו לעוה"ד שהכינה את כתב התביעה (מן הסתם משום שגירסה זו טרם "נולדה" אז). 20. אותה גירסה אשר בכתב התביעה מופיעה גם בתחשיב הנזק מטעם התובעת, מיום 28/6/01, לרבות בתגובה שהגישה התובעת לתחשיב הנתבעים, ביום 15/8/01, ובתחשיב נזק נוסף מטעם התובעת, מיום 18/3/02. גם בכל אלה, אין זכר, עדיין, לגירסת המרצפת המתנדנדת. 21. ביום 10/11/02, כחודש לפני מועד ההוכחות, הוגשו תצהירי העדות הראשית מטעם התובעת, ושם הועלתה לראשונה הגירסה בדבר מרצפת מתנדנדת, ואף צורפו תמונות שמטרתן להמחיש זאת. עד כאן - באשר להעלאת טענת המרצפת המתנדנדת בשלב מאוחר, ענין שבוודאי אינו מחזק את הגירסה הזאת. 22. ועתה אעבור לנושא התמונות. בשלב סמוך למדי לאחר אירוע התאונה, ועוד בטרם הוגשה התביעה, העבירה ב"כ התובעת אל חברת הביטוח (הנתבעת 2) תמונות, שצולמו ע"י בנה של התובעת, ושבהן לא רואים כל מרצפת מתנדנדת (פרו', עמ' 28, ש' 12). התמונות הללו הוחזרו לתובעת, אולם, התובעת נמנעה מלהגישן כראיה או להציגן בפני ביהמ"ש, בטענה כי היא "חיפשה את התמונות בביתה אך לא מצאה אותן" ("הודעה לבית המשפט" מאת ב"כ התובעת מיום 12/1/03). תמוה הדבר מדוע דוקא ראיה כל כך חשובה לא נמצאה. מכל מקום, מאחר שמקור התמונות איננו בפני ביהמ"ש, נתקבלו כראיה (מטעם הנתבעות) העתקיהן של אותן תמונות (בשחור לבן), וסומנו נ/2. עוד יצוין כי בנה של התובעת התכחש לעובדה שהוא צילם את התמונות הללו (עמ' 5, ש' 17-21), ורק משזומן לדוכן העדים פעם נוספת, בישיבה מאוחרת יותר, נאלץ להודות כי הוא שצילם תמונות אלה (עמ' 27, ש' 5). 23. בתמונות נ/2 רואים על המדרכה קו שחור מעוגל בצורת קשת, שכנראה מהווה סימן של גלגל מכונית שעלה על המדרכה (עמ' 27, ש' 12-13). מכל מקום, אין זה חשוב אם זהו סימן של גלגל מכונית, אם לאו, החשוב לעניננו הוא שהקו השחור המעוגל אינו מופיע בתמונות המצורפות לתצהירי התובעת (עמ' 27, ש' 14) (אותן תמונות שבהן, ורק בהן, רואים מרצפת מתנדנדת). המסקנה ההכרחית היא, שהתמונות נ/2, והתמונות המצורפות לתצהירים, לא צולמו באותה עת (וזאת בניגוד לעדות הבן, עמ' 28, ש' 19). 24. נראה ברור למדי, כי התמונות נ/2 הן תמונות שצולמו בשלב מוקדם, ואילו התמונות המצורפות לתצהירים צולמו בשלב מאוחר יותר. שהרי אלה נשלחו לחברת הביטוח עוד טרם הגשת התביעה, ואלה "נולדו" רק בעת שהוגשו התצהירים, סמוך לפני ישיבת ההוכחות. 25. על כך שהתמונות נ/2 הינן מוקדמות לתמונות האחרות ניתן ללמוד גם מעצם העובדה שדוקא התמונות נ/2 נשלחו לחברת הביטוח, ולא התמונות האחרות. התובעת ציינה בעדותה באופן ברור כי איבדה את שיווי משקלה בגלל המרצפת המתנדנדת (עמ' 14, ש' 21-22; עמ' 15, ש' 1, ש' 27-28; עמ' 18, ש' 23). גם בעלה הדגיש "שהבלטה מתנדנדת וזה מה שגרם לתאונה. אם זה לא היה מתנדנדת לא היה קורה כלום" (עמ' 9, ש' 4-5). כך גם העיד הבן: "אמרתי שבגלל הבלטה המתנדנדת אמי נפלה והיא שגרמה לנפילה" (עמ' 5, ש' 16). הנה כי כן, ענין המרצפת המתנדנדת הוא עיקר העיקרים בתיק זה. אילו התמונות האחרות (אלה המצורפות לתצהירים, ושבהן רואים מרצפת מתנדנדת) היו באותה עת בידי התובעת (או באת כוחה) האם לא אותן היתה שולחת אל חב' הביטוח? הרי אלה הן התמונות המצביעות על המפגע נשוא התביעה, ולא התמונות נ/2 (בהן אין כל מרצפת מתנדנדת). אין זה מתקבל על הדעת בשום פנים, שדווקא את התמונות בהן אין מרצפת מתנדנדת, דוקא הן, ורק הן, נשלחו לחב' הביטוח, וזאת על אף שהיה בידי התובעת, אותה שעה, סט שלם של תמונות בהן רואים בבירור את המרצפת המתנדנדת, אולם אלה דוקא לא נשלחו לחב' הביטוח. המסקנה היא, כי כאשר נשלחו התמונות נ/2 אל חב' הביטוח, רק אלה היו קיימות. התמונות האחרות צולמו בשלב מאוחר יותר. והמסקנה החשובה יותר היא, שבמועד האירוע לא היתה כל מרצפת מתנדנדת. כל שהיה אז הוא מה שרואים בתמונות היחידות שצולמו באמת סמוך לאירוע, נ/2, ובהן ניתן לראות כי ישנו שבר, חריץ, באבן השפה, ולא שום דבר נוסף. אין מרצפת מתנדנדת. 26. ואם דרושה ראיה נוספת לדבר הרי זו תימצא לנו בתמונה מביקורו של החוקר במקום התאונה ביום 13/9/99. כפי שרואים בתמונה מס' 2 מהתמונות המצורפות לתצהיר החוקר, בעלה של התובעת מצביע באצבעו במדוייק על החריץ/השבר באבן השפה, כאומר - זהו המפגע שבגללו אירעה התאונה. החוקר גם אישר בעדותו כי הבעל אכן "הצביע על מקום המפגע באבן השפה" (עמ' 24, ש' 4), וכן "המטרה שלי היתה שיראה לי את מקום המפגע בדיוק" (עמ' 24, ש' 6-7). "הוא הצביע לי על המפגע, מה שרואים בתמונה 2" (עמ' 24, ש' 12). כנגד זאת, העיד בעלה של התובעת כי הוא לא הצביע לחוקר במדויק על מקום הנפילה, אלא רק הראה לו את "האיזור" שבו היא נפלה (עמ' 11, ש' 6-7). "לא הצבעתי על השקע. הוא שאל אותי איפה היא נפלה, הצבעתי על האיזור שבו נפלה" (עמ' 11, ש' 11-12). עדותו זו פשוט אינה נכונה, שהרי בתמונה רואים, באופן הברור ביותר, כי הוא מצביע בדיוק על החריץ/השקע אשר באבן השפה. בהמשך נשאל הבעל מדוע הצביע דוקא על החריץ שבאבן השפה, והפעם תשובתו היא: "הראיתי לו שמחתיכה השבורה באבן השפה מזה לא נופלים" (עמ' 11, ש' 17). במלים אחרות, מגיע חוקר מטעם חברת הביטוח, הוא מבקש מהבעל לראות במדויק את המקום שבו נפלה אשתו, הבעל ניגש עם החוקר למדרכה, ומצביע בפניו, תוך תיעוד הדבר בתמונות, על החריץ באבן השפה, וזאת בכדי להסביר לחוקר שלא כתוצאה מכך היא נפלה. אין בכך כל הגיון, ואני לא מקבל את הגירסה, שהוא הצביע במקום שהצביע כדי להראות לחוקר ש"מזה לא נופלים". הוא הצביע בפניו על החריץ כגורם הנפילה. היה זה בשלב שבו טרם עלה בדעת התובעת ועדיה רעיון המרצפת המתנדנדת. 27. לסיכום עד כאן, אני דוחה את גירסת התובעת בדבר מרצפת מתנדנדת, כגירסה שלא הוכחה. החריץ/השבר באבן השפה 28. משלא הוכח קיומה של מרצפת מתנדנדת, נותר רק ענין החריץ/שבר באבן השפה, אותו חריץ עליו הצביע הבעל בפני החוקר כגורם התאונה (תמונה 2). יודגש שוב כי התובעת עצמה אינה טוענת בעדותה כי זה היה הגורם לנפילתה. גם היא וגם העדים מטעמה ציינו בעדותם כי הגורם היה המרצפת המתנדנדת. הבעל אף הוסיף במפורש כי "היא לא נפלה מהשקע באבן השפה, מזה לא נופלים...", "הראיתי לו שמחתיכה השבורה באבן השפה, מזה לא נופלים" (עמ' 11, ש' 13, ש' 17). אם החריץ/השבר באבן השפה לא היה גורם הנפילה, ממילא אין צורך לדון בכך. 29. אף לו הנחתי כי היה זה החריץ באבן השפה שגרם לנפילתה של התובעת, אין בכך כדי להטיל כל אחריות על הנתבעת. מדובר בחריץ קטן באבן השפה, בגובה של כמחצית מגובה המרצפת (ר' התמונות המצורפות לתצהירים מטעם התובעת, בייחוד תמונות 5, 6 בהן נראה החריץ בבירור). חריצים בגודל כזה הם דבר שכיח במדרכות הערים, המשתרעות לאורך עשרות ומאות קילומטרים. זהו פגם מינורי ביותר, שהעירייה אינה יכולה ואינה אמורה לאתרו בכוחות עצמה, אם אין מודיעים לה על כך. החריץ האמור מצוי בדיוק מול בית התובעת, אולם התובעת ובני ביתה לא פנו לעירייה (לפני התאונה) בענין זה, מן הסתם משום שגם הם לא סברו שיש בכך סכנה כלשהי. אין לדרוש מרשות מקומית כי כל המדרכות ברחבי העיר יהיו משטח מפולס לחלוטין, ללא שום סדק או בליטה. יפים לענין זה דבריו של ביהמ"ש המחוזי בענין ע"א (י-ם) 4344/97 כהן ג'ני נ' עיריית רמת גן תק-מח 98(1) 1213 - "שרחובות ומדרכות עיר אינם "משטח סטרילי" ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו"גלים" של שיפועים כאלו או אחרים. עובדה זו איננה רק מציאות המוכרת לכולנו, אלא שזוהי מציאות הכרחית הנובעת מכך שכפי שהועד בבית משפט קמא, מדובר במאות קילומטרים של דרכים ומדרכות שנעשה בהם שימוש על-ידי עשרות אלפי אנשים, זאת בנוסף לעגלות, משאות, כלי רכב וכל כיוצא באלו. "מצרך המוני" כזה נועד להקל על מעבר אנשים, סחורות וכלי רכב ממקום למקום, ולא להיות מודל גיאומטרי שיש בו יושר מתמטי של פני מפלס. "גלים" שונים במפלסי דרכים אלו, כמו מרצפות הבולטות קמעא פה ושם ברחובות או מדרכות מרוצפות (כפי שהיה המקרה בענין קא עסקינן) הם פועל יוצא של עצם השימוש ההמוני בדרכים שמדובר בהם, בצרוף לארועי טבע, של הבדלי טמפרטורות, של לחות, גשם, יובש וכל כיוצא בזה. כל אלו הם מהמפורסמות שאינן צריכות ראיה. אין חולק שעירייה חייבת לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה, ואולם לא כל סטיה "מיושר מתמטי" של מפלסי דרכים היא מפגע. ציבור המשתמשים ער ויודע ש"יושר" כזה אינו קיים ואינו יכול להיות קיים במציאות, והוא נדרש למינימום ההכרחי של זהירות, לבל יינזק מ"אי-יושר" של מה בכך". וכן ר' ת.א. (י-ם) 556/92 בוסקילה נ' עירית ירושלים (לא פורסם. צוטט בע"א (חיפה) 4564/98 תק-מח 99(3), 6925) - "כבישים ודרכים אינם משטח סטרילי, הם משמשים מעבר נוח יחסית להולכי רגל, ואולם שקערוריות קטנטנות, בליטות קטנות, הנובעות מחפצים, או ממבנה הכביש, הם חלק אינטגרלי מהכביש". סיכום 30. סיכום כל האמור לעיל הוא, שאני דוחה את התביעה, ומחייב את התובעת בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 9,000₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבורינפילה