פסק דין 1. בפנינו ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 18/6/03. החלטת קצין התגמולים הינה "כי אין לראות בחוו"ד שהוגשה מטעמך מיום 22/1/03 משום ראיה חדשה ואין מקום לשנות החלטתנו הקודמת." (להלן: "ההחלטה נשוא הערעור"). אקדמות מילין: 2. א. המערער אשר שירת שירות ארוך בצה"ל (החל מ- 11/68 ועד 5/96) הגיש תביעות חוזרות ונשנות לקצין התגמולים להכרת זכות באשר למחלת לב הימנה הוא סובל. ב. כל תביעותיו לקצין התגמולים נדחו וביום 13/8/03, הגיש המערער לועדת הערעורים ערעור וע 33/7/03 בו ערער על החלטות קצין התגמולים "מיום 18/06/03 ומיום 17/2/99 וממועדים נוספים" נסיונו של המערער "לפתוח" לדיון את כל החלטות קצין התגמולים אשר ניתנו בעבר ע"י המשיב נדחתה על ידי אב בית הדין בהחלטה מיום 29/10/03 באשר כל ההחלטות שקדמו להחלטה מיום 18/6/03 הפכו חלוטות. ג. נוכח ההחלטה מיום 29/10/03 של אב"ד נמחק הערעור בתיק וע337/03 והוגש ערעור זה על ההחלטה האמורה בסעיף 1 דלמעלה. ד. דא עקא, כתב הערעור מלמד כי המערער שוב מנסה ב"דלת האחורית" לקבל סעד אשר אין בסמכות הועדה לתתו לו. במה דברים אמורים? סעיף 26 לכתב הערעור אומר: "סוף דבר, הועדה הנכבדה מתבקשת לקבוע, כי טעה קצין התגמולים בקביעתו, כי חוות דעת הרופא המומחה שהוגשה על ידי המערער אינה בגדר "ראיה חדשה"; בעקבות כך, תתבקש ועדת הערעור הנכבדה לקבל את הערעור ולקבוע כי הנזק הקבוע ממנו סובל המערער בלבו נגרם תוך כדי ועקב שירותו הצבאי, ולחילופין כי נזק זה הוחמר עקב שירותו הצבאי, ולהורות למשיב לקבוע את דרגת נכותו של המערער". רישא לחוד וסיפא לחוד. הרישא הינו הערעור כמתבקש על ידי המערער מכוח הדין. אך הסיפא מהי הבקשה, שהועדה תשים שיקול דעתה ותבחן את הראיה הרפואית לגופה במקום קצין התגמולים (באם יקבע שיש "ראיה חדשה"). בכל הכבוד, הועדה אינה בוחנת במקום קצין התגמולים את הדברים, טרם בחן הוא את הדברים, ובוודאי אין הועדה עושה קפנדריא להליכים הקבועים בחוק. לפיכך, אנו דוחים את החלק השני לסעיף 26 לכתב הערעור ודנים אך ורק, האם חוות הדעת החדשה של ד"ר הירש מיום 22/1/03 הינה ראיה חדשה. ה. ברצוננו אף להעיר, כי טרם נתקלנו בהליך בו הומצאו עשר חוות דעת בשאלה האם למערער ביום 14/10/92 (עת חש שלא בטוב) או ביום 20/10/92 (עת התאשפז) היה אוטם אם לאו. 3. העובדות הצריכות לענין: א. ביום 14/10/92 חש המערער שלא בטוב, היו לו לחצים בחזה, כוסה בזיעה קרה, בחילה, סבל מכאבים בצוואר ובשתי הידיים (התיאור עפ"י גירסת התובע). ב. בתקופת הארוע שירת במכללה לבטחון לאומי. ג. במועד הארוע לא פנה המערער לבדיקה רפואית ולא לבי"ח והמשיך בעבודתו כסדרה. ד. ביום 20/10/92 נבדק בביה"ח שיבא ואושפז כאשר במהלך האשפוז עבר צינתור. הרופאה שבדקה את המערער בחדר מיון כתבה באבחנה RECENT MI . ה. בסיכום האשפוז מיום 24/10/92 לא מופיע רישום האבחנה כפי שנרשם בחדר מיון, אלא נרשם "תמונה קלינית של תסמונת תעוקתית חדשה". אין שינויים באק"ג או שינויים באינזימי הלב. כמו כן, נרשם לגבי גל Q "קטנים". ו. ביום 26/7/93 הגיש המערער תביעת זכות. ז. ד"ר תמרי מגיש את חוות הדעת המייעצת ביום 26/9/93 ובו הוא מציין: "הנסיבות שהביאו לאשפוזו של אל"מ נצר לא היו חריגות ומכל מקום אל"מ נצר לא לקה באוטם שריר הלב אלא סבל מתסמונת אנגינוטית בלתי יציבה שטופלה בהצלחה. לסיכום - אל"מ נצר סובל ממחלת לב טרשתית...". מסקנת חוות הדעת בסיסה הוא באמור ברישא לחוות הדעת "במחלקה פנימית סוכם כאוטם אינפריורי רצנטי למרות שלא היתה כל אחיזה מעבדתית לאבחנה זו. אינזימים היו תקינים בלם. באק"ג T שלילי, ב- q ב- L7-9. הועבר לטפול נמרץ לב ושם אכן באבחנותיהם לא מצויין אוטם אלא תסמונת אנגינוטית בלתי יציבה שזו כמובן האבחנה הנכונה". ח. ב- 18/8/94 הודיע ק"ת למערער כי אין קשר בין מחלת הלב ובין תנאי השירות. ט. ב- 17/9/94 - הגיש המערער ערעור לועדת הערעור על החלטת ק"ת מיום 18/8/9. ואולם ביום 9/11/94 הודיע המערער מיוזמתו על הפסקת הערעור שכן חוות דעת מיום 11/9/94 שהוגשה מטעמו לקצין התגמולים נתקבלה כראיה חדשה. יא. חוות הדעת של ד"ר הרץ מיום 11/9/94 קבעה באופן קטגורי כי המערער לקה באוטם שריר הלב וזאת בשל היות תסמינים קליניים סובייקטיבים ואובייקטיבים וזאת עפ"י תיאורו של המערער את הארוע וכן הממצאים באק"ג. הופעת גלי Q חדשים או היפוך גל T. את ענין חוסר עליית האינזימים בלב מסביר ד"ר הרץ בכך שהמערער הגיע לביהמ"ש שבוע לאחר הארוע. יב. ב- 3/3/95 מגיש ד"ר תמרי מטעם קצין התגמולים חוות דעת שניה מטעמו בו הוא הכותב: "אל"מ נצר הועבר לטיפול נמרץ לב ושם באק"ג הודגם T שלילי ב- וגלי q קטנים ב- 7-9 V ללא ציון על גלי Q פתלוגים (של אוטם). אבחנת הקרדיולוגים היתה תסמונת תעוקתית בלתי יציבה שזו כמובן האבחנה הנכונה ולא של אוטם אקוטי או רצנטי.". בהתייחס לטענת ד"ר הרץ כי קיומם של מעקפים טבעיים (קולטרלים) מעורק לעורק מעידה על קיום חסימה בעורק בשלב מסוים טוען ד"ר תמרי כי "יתכן עורקים חסומים לגמרי עם קולטרלים וללא כל עדות קלינית, ומעבדית לאוטם בעבר ואת זה אנו רואים במעבדת הצינטורים כמעט כל יום" (ההדגשה במקור - א.ד.ג.). יג. בעקבות חוות הדעת המגיבה של ד"ר תמרי דחה המשיב ביום 9/4/95 את תביעתו של המערער להכרת זכות. על החלטה זו לא הוגש ערעור ולפיכך, החלטת המשיב הינה החלטה חלוטה. יד. ביום 8/7/95 מגיש המערער חוות דעת נוספת של ד"ר הרץ לקצין התגמולים בה הוא מתפלמס עם חוות דעתו השניה של ד"ר תמרי תוך שהוא מציין "כל הדיון בקוצו של גל ה-Q נראה לי מוגזם במקצת, במיוחד לאור ממצאי הצנתור". ד"ר הרץ טוען כי קביעתו של ד"ר תמרי שאין לממצא על חסימתו של העורק הימני כל קשר לארוע הינה בניגוד למקובל ברפואה הקלינית. טו. נוכח חוות הדעת השניה של ד"ר הרץ עתר המערער לקצין התגמולים במכתב מיום 12/7/95 לעיון מחדש בענינו. טז. קצין התגמולים מעביר את כל החומר הרפואי לשני מומחים נוספים ד"ר יצחק שפירא ופרופ' סמרה (מנהל המחלקה בה אושפז המערער). יז. ד"ר שפירא בחוות דעתו מיום 11/9/95 קובע: "תלונות - אל"מ נצר החל לסבול מכאבים אנגינוטים ב 14 באוקטובר 1992. הדבר קרה בביתו תוך כדי פעילות. הכאבים המשיכו בימים שלאחר מכן, מספר פעמים ביום, עד אשר ב 20 באוקטובר 1992 פנה לבי"ח ואושפז במחלקה פנימית ב"שיבא". הכאבים האנגינוטיים המתוארים ע"י התובע יכולים להתאים הן לאוטם שריר הלב והן לתסמונת תעוקתית בלתי יציבה וחדשה. האנזימים בדם - רמות האנזימים בדם היו תקינות אך יש לציין שהאשפוז נעשה שבוע לאחר תחילת הכאבים, ועל כן מדד זה אינו רגיש דיו. עם זאת, היות והכאבים נמשכו לסירוגין במשך כל השבוע הנדון, הייתי מצפה, אם היה מדובר כאן באוטם, ל"שאריות" של רמות גבוהות של אנזימים בדם. תרשימי האק"ג - עפ"י סכומי המחלה היו שינויים בתרשימי האק"ג, במשך האשפוז, שינויים היכולים להתאים יותר לתסמונת תעוקתית בלתי יציבה מאשר לאוטם בשריר הלב. הייתי מצפה, במקרה של אוטם שריר הלב (לפחות בשבוע הראשון מתחילתו) לתבנית אופינית יותר וקבועה יותר (במיוחד מבחינה זיזי ה-q). בדיקת אקו לב - עפ"י סכום המחלה מהמחלקה הקרדיולוגית הבדיקה היתה תקינה בעת השחרור, כלומר לא היתה עדות לאוטם שריר הלב (בין היתר). עם זאת, בדיקת אקו לב נוספת, אשר בוצעה בחודש נובמבר 1992, ועליה מתבסס ד"ר הרץ בקביעתו שהיה כאן אוטם שריר הלב, מצביעה על היפוקינזיה קלה וממוקמת בדופן הלטרלי. ואולם, יש לזכור שהבדיקה השניה בוצעה לאחר שחרורו של מר נצר מביה"ח, לאחר שעבר בילון שבדיעבד התברר שפתר רק זמנית את בעית ההצרות בעורק הכלילי הימני. כלומר, יתכן שהיה אירוע לבבי נוסף, לאחר שחרורו של מר נצר מביה"ח (ואכן היו כאבים בחזה בתקופה הזאת), אירוע שהוא הוא האחראי על הממצא החדש בבדיקה האקוקרדיוגרפית. צינתור הלב - בצנתור הכלילי הודגמה הצרות קשה בעורק הכלילי הימני, הצרות אשר עברה הרחבה מוצלחת ע"י בלון. אין ממצא זה או ממצא של הקולטרלים לעורק כלילי, זה באים להצביע בוודאות שהיה כאן אוטם שריר הלב, כפי שטוען ד"ר הרץ בחוו"ד שלו. זאת ועוד, עפ"י סכום המחלה אשר בידי, אין מציינים שהיתה פגיעה בתפקוד החדר השמאלי, כלומר שהיה אוטם שריר הלב (בוונטריקולוגרפיה של החדר השמאלי). מכל האמור לעיל, הגם שאינני יכול לשלול בוודאות שהיה כאן אירוע של אוטם שריר הלב, בשבוע לפני אשפוזו של מר נצר ב"שיבא" (כפי שעשה זאת ד"ר תמרי), בוודאי שאינני יכול לאשר זאת (כפי שעשה ד"ר הרץ). בהקשר זה ברצוני לציין שעל אף שבסכום המחלה בעת ההעברה ממחלקה פנימית נכתבה האבחנה "אוטם שריר הלב, לא מזמן, קרוב לוודאי בדופן התחתונה", הרי שבסכום המחלה בעת השחרור מהמשך האשפוז, אשר היה במחלקה הקרדיולוגית, לאחר צינתור, בילון ובדיקות נוספות, נאמר "מחלת לב כלילית, תסמונת תעוקתית בלתי יציבה, אשר החלה לאחרונה". על כן קובע אני, למיטב שיפוטי הרפואי ולאור כל החומר הרפואי שהובא לפני, שאין כאן הוכחה לקיום אוטם שריר הלב. אם אכן התנאי הבסיסי להכרה במפגע כנגרם תוך כדי שרות ועקב שרות הינו הוכחת קיום המפגע, הרי שבמקרה שלפנינו לא היתה הוכחה כזאת". יח. פרופ' יחזקאל סמרה בחוות דעתו מיום 1/1/96 קובע: "לדעתי: מהעובדה, שב-א.ק.ג. בשנת, 1982 נמצא q קטן ב- 3L ו- T הפוך ב 3L אפשר להסיק, שהשינויים האלה הינם בלתי ספציפיים, ובוודאי אין להסתמך על ממצאים דומים משנת 1992 בקבלתו למחלקה פנימית, לשם קביעת אבחנה של אוטם שריר הלב. יתרה מזאת, הממצאים לא היו קבועים, ולא היתה התפתחות אלקטרוקרדיוגרפית שתתמוך באבחנה של אוטם. לדעתי, מכאן ברור שד"ר הרץ יצחק אינו צודק בקביעת אבחנה של אוטם שריר הלב על סמך השנויים הללו ב- א.ק.ג. וההתנצחות על משמעות השינויים בחוות הדעת השונות אינן ריליונטיות. ... התופעות הקליניות שבשלן אושפז היו תסמונת אנגינותית ולא אוטם שריר הלב. מר נצר סובל מסכרת, לחץ דם גבוה, עישון, והיפרליפדימיה, גורמי סיכון רציניים ומשמעותיים למחלת לב כלילית. הרופאה התורנית, ד"ר סגל אנקה בלילת קבלתו בפנימית ג' טעתה בכתיבת אבחנה של Recent MI" בכותרת הסכום. בהסתמכה על תקופת הסתכלות של פחות מיממה, ללא שנויים אלקטרוקרדיוגרפייים אבחנתיים וטפוסיים לאוטם וללא תוצאות בדיקות אבחנתיות נוספות כגון בדיקת אנזימי שריר הלב ואקוקרדיוגרם. ד"ר אנקה היתה נמהרת מידי בהסרת מסקנתה. בהסתמך על מהלך המחלה ותוצאות הבדיקות הנוספות, הכוללות מעקב קליני ואלקטרוקרדיוגרפי, בדיקת אנזימי הלב, אקטו, וצנתור לב, נקבע, שמדובר בתסמונת אנגינותית בלתי יציבה על רקע שנויים ארטריוסקלרותים בשלושת העורקים הכליליים. לא אובחן אוטם בשריר הלב. מסקנה זו הוסקה ע"י מספר קרדיולוגים מנוסים, בוודאי יותר מדר. סגל אנקה, שהינה רק רופאה צעירה משתלמת במחלקה הפנימית". יט. ביום 25/2/96 הודיע קצין התגמולים למערער כי בבדיקה נוספת שנערכה ע"י פרופ' סמרה ההחלטות הקודמות לענין דחיית התביעה שרירות וקיימות. גם על החלטה זו לא ערער המערער לועדת הערעורים וההחלטה חלוטה היא. כ. בחודש נובמבר 98', הגיש המערער חוות דעת מיום 10/3/98 של פרופ' צבעוני מנהל המח' הקרדיולוגית בביה"ח שערי צדק - "באשר לשאלה האם היה אוטם בשריר הלב, לדעתי קרוב לוודאי שהיה אוטם קטן ביותר בשריר הלב. לא ברור מתי בדיוק היה האוטם אך כנראה היה אוטם ב- 14.10.92 או בימים שלאחר מכן לפני ה- 20.10.92. אמנם לא היתה עליה של האנזים CPK ב- 20.10.92 הדבר מעיד על כך, לדעתי, שבמידה והיה אוטם הרי הוא קדם לכך במספר ימים. אני מבסס את אבחנתי שכנראה היה אוטם בשריר הלב על העובדה שהיתה היפוקינזיה קלה בדופן התחתון והצדדי כפי שנראה במספר בדיקות אקו לאחר מכן. אמנם בדיקת אקו בשיחרור מתוארת כתקינה אך מאחר ושתי בדיקות לאחר מכן הראו ממצא פתולוגי אני מניח שהממצא קל זה היה קיים גם בעת אשפוזו במחלקה, היפוקינזיה קלה או ירידה קלה בהתכווצות ניתנת לקריאה בצורה שונה על ידי אנשים שונים ואני מניח שזה שפיענח את בדיקת האקו לא שם לב לממצא הקל אשר נראה בבדיקות אקו חוזרות לאחר מכן. בדיקת האקו מדויקת יותר באבחנה של צלקת מאשר בדיקה אלקטרוקרדיוגרפית. הוויכוחים הנטושים בחוות הדעת השונות אם היה או לא היה גל Q, לדעתי, פחות מדוייקים וחשובים מאשר הממצא האקוקרדיוגרפי. גם בדיקת א.ק.ג. אשר ערכתי במשרדי בתאריך ה- 22.2.98 לא גילתה גל Q. בחיבור 3 L היה R קטן מאוד וגל S. בקלות ניתן לקרוא שינוי זה בתרשים ה- א.ק.ג. על מנת לקבוע קיום או העדר אוטם בשריר הלב. מאחר ומאז האשפוז ב- 20.10.92 לא היו אירועים של כאבים בחזה שיכולים להתאים לאוטם שריר הלב, אני מייחס את הממצא הקל ביותר בדופן הצדדי והתחתון לאוטם אשר היה בין ה- 14/10 ל- 20/10/92". (ההדגשות אינן במקור - א.ד.ג.). כא. חוות דעתו של פרופ' צבעוני הועברה לתגובתו של ד"ר תמרי, וביום 9/2/99 נתנה חוות דעת שלישית בהתייחס לחוות דעתו של פרופ' צבעוני. ד"ר תמרי כותב: "את קביעתו שכן אירע אוטם (קטן כדבריו) ב- 14/10/98 פרופ' צבעוני מבסס על ממצא אכו' שלמעשה היה לא תקין רק חודש אחרי אשפוזו של מר נצר, ועל הכאבים שהחלו באותו יום. פרופ' צבעוני קובע שבניגוד לנאמר בסיכומי המחלה, לדעתו האכו' יתכן ולא היה תקין גם באשפוז רק לא איבחנו זאת כי הממצא קטן מאוד. לדעתי, קודם יש להוכיח טענה זו. יתרה מזאת, אם הממצא אכן היה גם באשפוז, אזי באותו הגיון אפשר לטעון שהממצא היה קיים מזה תקופה ארוכה. על סמך מה ניטען שממצא זה באכו' אירע שבוע קודם לכן דווקא? הכאבים בחזה היו ביטוי לתעוקת חזה בלתי יציבה ולא לאוטם. .. בהמשך כותב פרופ' צבעוני (דבר שלא נטען אפילו ע"י מר נצר) שאם היה אירוע חריג ב- 14/10/92 אזי ניתן לייחס את האוטם לאירוע זה. זו כמובן ספקולציה בלבד. למעשה מחוות הדעת של פרופ' צבעוני עצמו עולה שמר נצר לא סבל מאוטם אקוטי ב- 20/10/98 ואין כל ממצא מעבדתי הוכיח שמר נצר סבל מאוטם רצנטי שאירוע ב- 14/10/98". כב. ביום 17/2/99 הודיע ק"ת לב"כ המערער כי אין מקום לשינוי ההחלטות הקודמות כי לא היה כל אוטם וכי אין קשר בין מחלת הלב ובין השירות. כג. על החלטה זו הוגש ערעור לועדת הערעורים שבתל-אביב (ו"ע 1101/01) ביום 29/1/01 מחמת אי הגשת הערעור במועד אלא בחלוף שנתיים נמחק הערעור ביום 19/9/02. כד. ביום 17/2/03 מגיש המערער באמצעות ב"כ חוות דעת רביעית והפעם שוב של ד"ר הרץ (חוות דעת מיום 22/1/03) תוך שהוא מבקש לבחון אותה כראיה חדשה "בשנים האחרונות הוכנסו לשימוש קליני שוטף שני סמנים ביוכימיים מאד רגישים וספציפיים לשריר הלב: טרופונין T וטרופונין I, שרמתם בדם עולה גם לאחר פגיעה מזערית בשריר הלב, פגיעה שלא היתה גורמת לעליה באנזימים שצוינו בסעיף הקודם. בד בבד הוגדרו מחדש הממדים לאבחון אוטם שריר הלב, באופן שמספיקה עליה של טרופונין בבדיקת דם כדי להגדיר אירוע כלילי חד כאוטם שריר הלב, גם בהעדרם של הממדים הנוספים שנדרשו לפי הגדרה קודמת (ראה נספח בסוף חוות הדעת) כתוצאה מההגדרה החדשה, הרבה מאד אירועים כליליים חדים אשר בעבר לא היו מוגדרים כאוטם, מוגדרים ככזה כיום לפי ההגדרות החדשות. יתרון נוסף שיש לטרופונין בהשוואה לאנזים קראטין - קינז הוא הישארותו ברמה גבוהה בדם למשך שישה עד עשרה ימים אחרי אירוע האוטם. האירוע הכלילי החד שעבר מר נצר התאפיין במשך ארוך של כאבים, אירועים חוזרים בימים שלאחר מכן,שינויים בא.ק.ג. שכללו עלית מקטע ST בזמן הכאב והיפוך גל T לאחר מכן, עורק כלילי כמעט חסום בצנתור עם אספקת דם של הטריטוריה שלו ממעקפים טבעיים וכנראה גם שינוי קל בהתכווצות החדר השמאלי. כפי שנפגש באירועים רבים המתאימים בתאורם לאירוע הנ"ל, אני מצטרף לדעה כי קיימת סבירות גבוהה שנגרם לשריר הלב נזק גדול דיו כדי לגרום לעלית האנזים קראטין קינז בעקבות אירוע הכאב הראשון, אך רמתו בדם הספיקה לרדת בזמן הממושך שחלף עד לאשפוז. על אחת כמה וכמה גבוהים הסיכויים שהוא היה עונה להגדרה עכשווית של אוטם, המבוססת על רמת טרופונין בדם, שעלה כבר בתגובה לנזק קל יחסית ונשארת גבוהה ימים רבים. הרגישות הנמוכה יחסית של קראטין קינז לנזק בשריר הלב ומשך הזמן הקצר שרמתו בדם נותרת גבוהה היו הגורם להחלטה להחליף את הקריטריונים הקודמים לאבחון אוטם שריר בבדיקת הטרופונין. אילו האירוע היה מתרחש בימינו כשרמת טרופונין בדם נבדקת באופן רוטיני, אני משוכנע כי היתה נמצאת גבוהה וגורמת לאבחון ללא עוררין של אוטם שריר הלב". בחוות הדעת שב על טעוניו הקודמים, אך מוסיף מימד חדש. כה. חוות דעת זו הועברה לד"ר תמרי וביום 3/6/03 הוגשה חוות דעת רביעית מטעמו של ד"ר תמרי בה נקבע: "בדיונו המלומד של ד"ר הירש אין כל חידוש לגבי המקרה שלפנינו. בסעיף 6-7 מספר לנו ד"ר הירש על הבדיקה המודרנית לאבחון אוטם חד בשריר הלב והיא הסמן הביוכימי הנקרא טרופונין. לאחר שהוא מסביר את מהות הבדיקה, הוא כותב: 'אילו האירוע היה מתרחש בימינו כשרמת הטרופונין בדם נבדקת באופן רוטיני אני משוכנע כי היתה נמצאת גבוה וגורמת לאבחון ללא עוררין של אוטם שריר הלב'. טענה מוזרה בלשון המעטה, באותה מידה של תקיפות אני יכול לקבוע שאם האירוע היה מתרחש בימינו כשרמת הטרופונין בדם נבדקת באופן רוטיני אני משוכנע כי היתה נמצאת תקינה והיתה שוללת קיום אוטם שריר הלב". כו. ביום 18/6/03 נתנה החלטת קצין התגמולים כי אין בחוות הדעת של ד"ר הרץ יום 22/1/03 משום ראיה חדשה. והחלטה זו, הינה נשוא הערעור. 3. השאלה היחידה העומדת בפנינו הינה, האם חוות הדעת מיום 22/1/03 הינה ראיה חדשה אם לאו. כאן נציין, כי לכתב הערעור צורף ב"כ כמערער חוות דעת חמישית של ד"ר הרץ מיום 20/7/03 המהווה תגובה לחוות דעתו של ד"ר תמרי. יובהר, אין בכוונתנו להכנס ולדון בחוות דעת זו מחמת שני טעמים. האחד - חוות הדעת החדשה אינה נשוא הערעור ואין מקום לצרפה. והשניה - חומר שלא היה אצל קצין התגמולים ערב מתן ההחלטה לא ניתן להגישו לועדה. 4. בידוע הוא, כי החלטה של קצין התגמולים על פי חוק הנכים, אין היא מעשה בית דין, ומערער יכול לשוב ולחזור אל קצין התגמולים לדון בענינו כל אימת שיש בידו ראיה חדשה וזאת בהתאם לסעיף 35 (א) לחוק הנכים. 5. המערער בטיעוניו מתבסס על האמור בסעיפים 6 ו-7 לחוות דעתו של ד"ר הירש מיום 22/1/03 שענינה התפתחות הרפואה כיום ונסיון להשליך את הדברים כלפי עבר וכן בקיומה של מחלוקת רפואית שנפלה בין הרופאים המומחים המראה על ספק רפואי לענין הקשר הסיבתי. 6. אשר לענין הבדיקה החדשה שקיומה מפורט בחוות דעתו של ד"ר הירש סבורים אנו כי אין מדובר בממצא מעבדתי אשר נקבע בהתייחס לארוע הספיציפי נשוא הליך זה, אלא בהשערה או בניחוש מה היו תוצאות הבדיקות המעבדתיות באם המערער היה נבדק אז. שהרי, חוות הדעת של ד"ר הירש שני חלקים לה. החלק הראשון שבה שב ומעלה את הטעונים שעלו לאורך כל חוות הדעת שניתנו ע"י המערער והחלק השני ענינו הבדיקה המעבדתית ש"אילו" נעשתה. אין ספק כי בחלק הראשון אין כל חדש ולפיכך בקשת המערער להעדיף את המסקנות של המומחים מטעמו על מומחי המשיב אינו בא בגדר "ראיה חדשה". השאלה היחידה המתבקשת היא שאלת הבדיקה המעבדתית. במקרה דנן לא נעשתה כל בדיקה וד"ר הירש מנסה לנכס תוצאות בדיקות של מקרים אחרים לארוע שהיה למעלה מעשור שנים לפני הבדיקה. 7. קביעת מסקנות לענין רמת טרופונין בדם יכול להעשות רק אם עשו את הבדיקה. מאחר ובמקרה דנן לא נעשו הבדיקות, מאחר וקיומם לא היה באותה עת הרי שאי אפשר לקבל התייחסות כלשהיא איזה תוצאות היתה מניבה בדרכה אילו נעשתה. התוצאה הינה שאנו קובעים כי לא ניתן לראות אף בסוגיה זו ראיה חדה. במקרה זה אינו דומה למקרה בו אילו היתה נעשית הבדיקה ב- 10/92 (עת אושפז) וכי הממצאים הרפואיים והתפתחות הרפואה היתה כזו שממנה ניתן להסיק מסקנות התומכות בחוות הדעת, שאז בוודאי התפתחות הרפואה יש בה משום ראיה חדשה. כאן, בהעדר בדיקה אין ראיה חדשה. 8. בשולי דברינו נבקש להעיר כי המערער בטעוניו מעלה לא אחת את הטענה כי אדם הפונה לקצין התגמולים זכאי "לפחות לשלשה אלה: א. בחינה ענינית על ידי קצין התגמולים. ב. בחינה על ידי ועדת הערר שליד בית משפט השלום. ג. בחינה על ידי בית המשפט המחוזי בערעור". ולא היא, התובע זכות אכן זכאי שקצין התגמולים יבחון את ענינו בחינה אמיתית כאשר פונה הוא לראשונה. וזכאי הוא להגיש ערעור על החלטת קצין התגמולים לועדת הערעורים. אך, מי שלא הגיש ערעור לועדה על מספר החלטות שהפכו חלוטות או שמגיש ערעור באיחור של שנתיים אין לו זכות כאמור. 9. סוף דבר, הערעור נדחה. אנו מחייבים את המערער בתשלום הוצאות המשיב בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. ראיות חדשותשאלות משפטיותחוות דעת