פסק דין השופט מ' גל: 1. המערער בע"א 5325/04 (הוא המשיב בע"א 5388/04. להלן: "המערער") לקה בפגימה נפשית במהלך שירותו הצבאי, ועל-כן הגיש תביעה אל קצין התגמולים, להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח חדש]. קצין התגמולים דחה את תביעתו. על-כך הוגש הערעור לפני הוועדה קמא, שהחליטה להכיר בקשר של החמרה במצבו הנפשי של המערער, מבלי לקבוע את שיעורה. על החלטה זו הוגשו שני הערעורים המונחים לפנינו. בע"א 5325/04 טוען המערער, כי יש להכיר בקשר גרימה מלא בין מצבו הרפואי ובין השירות הצבאי. בע"א 5388/04 טוען קצין התגמולים, כי למרות שהמחלה פרצה בעקבות אירוע הקשור לשירות הצבאי, הרי בנסיבות העניין אין להכיר בקשר של גרימה או החמרה, ומן הדין היה לדחות את הערעור. 2. אכן, החלטת הוועדה קמא אינה יכולה לעמוד, שכן, כפי שמצוין בהחלטה עצמה וכנובע מטענות הצדדים: "אין מחלוקת בין הצדדים שהמחלה פרצה בעקבות חקירת מצ"ח, כשמיד לאחר החקירה התעורר המשבר הנפשי" (עמ' 3 להחלטה). אם אלה הם פני הדברים, פשיטא שלא יכולה להתקיים בענייננו החמרה, שהרי אין המדובר במחלה קודמת אשר רק הוחמרה בעקבות האירועים בצבא. הוסיפה הוועדה הנכבדה בשולי חוות-דעתה וקבעה, כי בנסיבות העניין היא מכירה בהחמרה במצבו הנפשי של המערער "בעל 'הגולגולת הדקה', ובהתחשב ברקעו הקודם" (עמ' 8 להחלטה). ואולם, טיבה של מחלה קונסטיטוציונלית הוא כטיבה של גולגולת דקה, כאשר בעקבות אירוע מסוים עלולה להתפרץ מחלה קשה למי שנושא את הסיכון, דבר אשר באותן הנסיבות לא יתרחש אצל אדם אחר, הואיל והוא אינו נושא בחובו את אותו הסיכון. מכיוון שכך, בכל הנוגע לתביעות כלפי קצין התגמולים בשל מחלות קונסטיטוציונליות הפורצות לראשונה בזמן השירות הצבאי, קיומה של גולגולת דקה קשורה למעשה לתהליך של גרימה, ואין המדובר בהחמרה. כך נפסק פעמים רבות. ואכן, שיקולי המדיניות המשפטית הקלו עם החייל המבקש להכיר בנכותו, כך שאם מחלתו פרצה לראשונה בעת השירות הצבאי והוכחה זיקה סיבתית לשירות, אזי למרות שהיא קיננה עוד בטרם השירות - לנוכח נטייה קונסטיטוציונלית ללקות בה - רואים אותה כאילו נגרמה כולה עקב השירות, ולא רק הוחמרה בעטיו (ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה(5) 203, 210 מול ו'-ז'). לאחרונה נאמר בהקשר לכך: "אם המדובר במחלה קונסטיטוציונלית בלבד שהינה סמויה ופורצת לראשונה בזמן השירות ועקב השירות, הרי שהמדובר ב'גרימה', גם אם תנאי השירות אינם הגורם היחיד והבלעדי להופעת המחלה" (רע"א 4951/00 לזובר נ' קצין התגמולים, דינים עליון, כרך סד, 285, בסימן 3 לפסק הדין). גם הרקע הקודם של המערער אינו יכול לשנות מהמסקנה לפיה אין מדובר בהחמרה, שכן לית מאן דפליג כי עובר לשירות הצבאי לא פרצה אצלו מחלת נפש (השוו: רע"א 4748/02 קצין התגמולים נ' בירתי, פ"ד נז(4) 346). אמנם, כבר בגיל צעיר נקלע המערער למצב של דחק נפשי מסוים ואף נעשה ניסיון לאשפזו בבית חולים פסיכיאטרי, אולם, אין בענייננו תשתית עובדתית-רפואית מספיקה, כדי לקבוע שמחלת הנפש כבר פרצה. למותר יהא גם לומר, כי המערער גויס לשירות החובה הצבאי ולשרות הקבע ללא כל סייג. גם המומחה הרפואי לא קבע אחרת. מכל מקום, לא עלה בידי קצין התגמולים לשכנע בקיומה של מחלה לפני השירות, וכמדומה שגם טענותיו בערעור אינן מכוונות לכך, אלא אך להעדר אירוע חריג בשירות הצבאי, שהיווה את הגורם לפריצה המחלה. השאלה היא אפוא, האם המחלה אשר פרצה בזמן השירות הצבאי נובעת גם "עקב השירות", אם לאו. 3. המערער שרת כנגד אפסנאות בשירות קבע בצה"ל. ביום 25.12.95 נפתחה נגדו חקירת מצ"ח, בעקבות מידע אנונימי בחשד להטרדה מינית של חיילים ביחידתו והתנהגות שאינה הולמת, במתן טובות הנאה לחיילים ביחידתו ובשיבוצים לתורנויות שמירה. ביום 25.12.95 הוא נחקר במצ"ח, ומייד לאחר החקירה לקה בהתמוטטות נפשית והופנה ישירות לטיפול גורמי בריאות הנפש בצה"ל, על-ידם הוא מטופל למעשה עד עצם היום הזה. כמבואר קודם לכן, אין בין הצדדים מחלוקת על-כך שהמחלה פרצה בעקבות חקירת מצ"ח זו. לאחר מכן הועבר עניינו של המערער לטיפול בפני גורמים שונים: בתחילה הוא הועמד לדין משמעתי ונדון לעונש נזיפה. בדיעבד התברר, כי ההרשעה לגביו התייחסה אך ורק לעבירה הצבאית של "התנהגות שאינה הולמת". הוא לא הורשע כלל בעבירות הטרדה מינית או מתן טובות הנאה אלו ואחרות. בנוסף לכך הובא עניינו לפני הוועדה להתרת התחייבויות משירות קבע בצה"ל. ניתנו החלטות שונות שהועברו להכרעת בעלי תפקידים בכירים בצבא. עניינו אף הובא לדיון בפני בית המשפט הגבוה לצדק, ובסופו של יום החוזה עמו לא הותר. 4. ביום 20.4.00 הגיש המערער לקצין התגמולים את תביעתו להכיר בו כנכה. קצין התגמולים העביר את המערער לבדיקה בפני פרופ' מ' קוטלר, מומחה בתחום הפסיכיאטרי. המומחה הגיש חוות-דעת המפרטת את קורותיו של המערער, ובסיכומם של דברים המליץ "להכיר בקשר גרימתי בין מצבי החרדה, הדיכאון והרכיבים הבתר-חבלתיים לבין נסיבות הדחק שבשירות" (עמ' 2 לחוות הדעת, בשולי פרק "הדיון"). קודם לכן רשם המומחה במסקנותיו, כדלקמן: "מדובר בנגד עם תשתית אישיותית בעייתית ביותר וכפי הנראה מדובר במבנה אישיותי גבולי. בעקבות מצב דחק קשה ביותר, אליו נקלע ושבמהותו האשמות בהטרדה מינית במסגרת שרותו הצבאי, נקלע לסערה נפשית קשה ופיתח תמונה נפשית מורכבת הכוללת רכיבים דכאוניים חרדתיים, יתכן אף פסיכוטיים גבוליים, וכמו כן רכיבים בתר-חבלתיים. תגובה קשה זו יכולה להיות מוסברת בחלקה על התשתית האישיותית וההסטוריה של עברו הקשה, במהלך ילדותו, כשכעת ניתן להצביע על התמוטטות מאסיבית של מערכת ההגנות. אין לי ספק שהארועים שחווה (בין באשמתו ובין אם לאו) הוליכו לפגיעה נפשית קשה שנמשכת עד היום ומצריכה התערבות טיפולית נחרבת הן פסיכוטרפויטית והן תרופתית". אף-על-פי-כן סבר קצין התגמולים שאין להכיר במערער כנכה, כמשמעותו בחוק הנכים תגמולים ושיקום, שכן החקירה במצ"ח - כמו כל חקירה משטרתית - אינה עניין מיוחד לשירות הצבאי. על-כן, אין לקלוט אל גדר הזכאים על-פי החוק את מי שבעקבות התנהגותם גרמו לכך שתתנהל כלפיהם חקירה. 5. ועדת הערעורים הנכבדה בחנה בפסק-דינה שתי שאלות, אשר סברה כי ניצבו לפניה: האחת, האם החקירה וההליכים שעבר המערער היו עקב השירות; והשניה, האם החקירה וההליכים שבאו בעקבותיו גרמו למצבו הנפשי של המערער או החמירו אותו. לשאלה הראשונה היא השיבה בחיוב, ולשאלה השניה השיבה כאמור באופן חלקי, בכך שהכירה רק בגורם ההחמרה. 6. בערעורו לפנינו חוזר המערער וטוען, כי יש להכיר בקשר גרימה בין שירותו הצבאי ובין המחלה שבה לקה. הוא מוסיף וטוען, כי השאלה שעמדה במחלוקת לפני הערכאה הקודמת הייתה רק של גרימה ולא של החמרה, וביקש לאמץ בנושא זה את מסקנת פרופ' קוטלר, שאליו כאמור הוא הופנה מטעם קצין התגמולים. 7. קצין התגמולים טען אף הוא שיש לבטל את פסק-דינה של הערכאה הקודמת, ואין להכיר בקשר כלשהו בין האירועים בשירות הצבאי ובין המחלה. לטענתו, מכלול המעשים שבהם הודה המערער מהווה "התנהגות בלתי הולמת", זאת ללא זיקה כלשהי לשירות הצבאי. לדידו, סגנון דיבור והתבטאות של אדם אינם מהווים חלק מהשירות הצבאי, גם אם הדבר נעשה בזמן השירות. קצין התגמולים עומד בטענותיו על-כך שחוק הנכים, לפי תכליתו, לא נועד לפצות חייל על נזק נפשי שאירע לו בעקבות התוצאות הטבעיות של התנהגותו הפסולה, שבינה ובין השירות אין כל קשר. הוא כמובן ער לכך, שחוק הנכים תגמולים ושיקום אינו נזקק לסוגיית האשם, כדי להכיר בזכויותיו של החייל הלוקה בבריאותו, אולם, לדידו, באשר לדין משמעתי ולחקירות במצ"ח, יש להכיר בנכות עקב השירות רק כאשר נפל פגם בהליך או כאשר החקירה אינה תקינה ועוד כיוצאים באלה גורמים מיוחדים, החורגים מהנסיבות הרגילות. כל אימת שמדובר בנסיבות רגילות - כך סבור הוא - אין ייחוד לשירות הצבאי ועל-כן אין גם להכיר בו כגורם להתפרצות המחלה. הוסיף קצין התגמולים ועמד בטענותיו על-כך, שעל-פי הפסיקה אין די בדחק סובייקטיבי, ונדרש יסוד אובייקטיבי הקשור בתנאי השירות. לגישתו, חקירת מצ"ח לא הייתה חריגה, ובנסיבות העניין אין בה כל מיוחדות לשירות הצבאי. מכאן, שגם אין בה כדי לענות אחר היסוד האובייקטיבי הנדרש. 8. אכן, טענתו האחרונה של קצין התגמולים היא זו הממקדת במדויק את השאלה שבמחלוקת, שכן המדובר במחלה קונסטיטוציונלית אשר פרצה בזמן השירות ועקב אירועים הקשורים לשירות. בנסיבות אלו מתמלא הרכיב העובדתי של הקשר הסיבתי. השאלה היא באשר לסיבתיות המשפטית. זו מורכבת כידוע מיסוד סובייקטיבי ויסוד אובייקטיבי. היסוד הראשן מתמלא אף הוא בענייננו, עקב "רגישותו המיוחדת של הניזוק ("הגולגולת הדקה"), ועניינו ההכרה בכך כי על הצבא לקבל את הנפגע כמות שהוא, על תכונותיו, מעלותיו וחסרונותיו הסובייקטיביות" (רע"א 6270/98 פוטשניק ז"ל נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(3) 721, 725 מול ד'-ה'). לו דובר אפוא במבחן סובייקטיבי טהור, לית-מאן-דפליג שהיה מקום להכיר במערער כנכה לפי חוק הנכים תגמולים ושיקום. השאלה היא, האם בנסיבות העניין מתמלא גם היסוד האובייקטיבי הנדרש לשם הכרה כאמור, דהיינו, ש"לא יהא מדובר באירוע טריוויאלי, שולי או אירוע שיגרה אלא באירוע הקשור לייחודיות והמיוחדות של השירות בצבא. אין די בקשר רופף בין פריצת המחלה ובין השירות הצבאי. נדרש אירוע שיש בו 'ממשות'" (שם, 725 מול ה'). 9. ואכן, הפסיקה מורה כי האפשרות לפיה המחלה בה לקה התובע יכלה להתפרץ גם שלא עקב השירות בהיותה קונסטיטוציונלית או תורשתית, אינה שוללת את גרימתה על-ידי תנאי השירות הצבאי, מקום שבו היה בשירות אירוע אשר האיץ את פריצתה. מה שיוצר את הקשר בין השירות ובין המחלה הוא שזו פרצה במקרה נתון עקב השירות, זאת אף אם הייתה לחייל נטייה רדומה ללקות במחלה. עם זאת נדרש מהחייל התובע להצביע על אירוע או שרשרת אירועים חריגה ומיוחדת, שהתרחשו בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. בנסיבות אלו תקום לטובתו חזקה ראייתית בדבר קיומו של קשר סיבתי של גרימה בין המחלה לבין השירות והנטל המשני לסתור את קיומו של הקשר הסיבתי עובר אל שכמו של קצין התגמולים (ע"א 472/89 רוט הנ"ל, פ"ד מה(5) 203, 214 מול ג'-ד'). כך סוכמה ההלכה בנושא ברע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין התגמולים (פ"ד נא(2) 817, 823 מול ז'): "אין ביישום הגישה האמורה משום קבלת הטענה הגורפת שלפיה, משנתגלתה מחלת האפילפסיה בתקופת השירות הצבאי, מקורה בשירות זה. כל שיש בכך הוא יישום הגישה שלפיה, מקום שהמחלה הקונסטיטוציונלית פרצה לראשונה בעת השירות והתובע הראה נסיבות מיוחדות המעידות באופן מתקבל על הדעת על קשר סיבתי בין השירות להתפרצות המחלה, קמה חזקה לטובת התובע כי המחלה נגרמה עקב השירות, ועל קצין התגמולים לסתור אותה". 10. מהו טיב הנסיבות והאירועים שעליהם נדרש התובע להצביע כדי להקים את החזקה הראייתית האמורה, במקרה של מחלת נפש? הפסיקה מורה אותנו, כי לא נדרש מהתובע להוכיח התרחשותו של מקרה טראומטי חריג ויוצא דופן במהלך השירות, "אלא די להוכיח מצבי מתח וחרדה הקשורים בשירות הצבאי - כל זאת בתנאי שלא התגלו סימני מחלה לפני השירות" (רע"א 202/00 פלונית נ' קצין התגמולים, פ"ד נו(1) 649, 656 מול ז'). ברם, עדיין מוטל עליו להראות, כי בתנאי השירות התקיימו נסיבות מספיקות כדי לגרום לפריצת המחלה, כגון שהוא השתתף "בפעולות קרביות או בפעילות אחרת קשה ורווית מתח, או שהשירות היה קשור בפחדים או במתחים ממקור אחר" (רע"א 5499/92 קצין התגמולים נ' דפנה בן עד, פ"ד מז(2) 471, 476 מול א' [הדגש אינו מצוי במקור - מ' ג']. לסקירה מקיפה בכל הסוגיות הנ"ל, ראו בפסק הדין דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732 ובפסק הדין שאושר בו: רע"א 4073/99 אביאן נ' מ"י, פ"ד נד(3) 1). על אף האמור לעיל הוכר קיומו של קשר סיבתי משפטי, כאשר המחלה הקונסטיטוציונלית פרצה בגופו של החייל עקב אירועים חריגים ויוצאי דופן שאירעו לו במהלך שירותו ובקשר עם שירותו, הגם שהאירוע אשר בעקבותיו היא פרצה לא היה אופייני לחיי הצבא דווקא. כך, למשל, בעניינה של חיילת אשר נאנסה במהלך שירותה הצבאי וכתוצאה מכך התפרצה בגופה מחלת נפש (רע"א 202/00 פלונית הנ"ל). ברוח דומה נקבע, כי אם ניתן לייחס את הקשר הסיבתי למאורע פלוני שהשפיע באופן הרסני על בריאות החייל, מן הדין יהיה לראות בו חזקת גרימה אף אם קיים רקע קונסטיטוציונלי לנכות הנדונה, אפילו במקרה של תקופת שירות ארוכה ביותר (ע"א 105/79 קצין התגמולים נ' לוי, פ"ד לד(1) 518, 520 מול א'; בע"א 681/82 מישורי נ' קצין התגמולים, פ"ד מ(1) 470, 475 מול א'-ב'). בכך סויגה ההלכה, שבמקרה של שירות קבע ממושך אין להכיר בשירות הצבאי כגורם לפריצת המחלה, מן הטעם שסביר כי מחלה כזו עלולה לפרוץ במועד כלשהו במשך אותו שירות ממושך. 11. בפוסענו בשביל הצר שבין היסוד הסובייקטיבי ובין היסוד האובייקטיבי, מן הראוי ליתן את הדעת, ולו בקצרה, להתפתחות שחלה בעניין בפסיקה. בתחילה נקבע כי אמת המידה היא בעיקרה סובייקטיבית. בהתאם לכך היה בית המשפט נכון להכיר בקיומו של קשר סיבתי בין המחלה הקונסטיטוציונלית לבין השירות, גם כאשר זו פרצה עקב אירוע שיכול היה להתרחש גם בחיים האזרחיים (למשל, דעת הרוב בע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים, פ"ד יח(2) 510, 518-519. והשוו עם דעת המיעוט [השופט מני], אשר סבר כי אין להכיר בקשר סיבתי כאמור עת המחלה הקונסטיטוציונלית פרצה עקב תגובה נפשית לאירוע רגיל הקורה בתקופת השירות, ושאינו מיוחד דווקא לשירות הצבאי: בעמ' 521). באופן דומה סבר בית המשפט בע"א 652/69 בוסאני נ' קצין התגמולים (פ"ד כד(1) 217), כי לא נדרש להצביע על התרחשותו של מאורע יוצא דופן, כדי להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין התפרצות סכיזופרניה קונסטיטוציונלית לבין תנאי השירות (עמ' 220 מול ד'-ה'; 221 מול ד'-ו'). פסק הדין אושר בדיון הנוסף (ד"נ 3/70 קצין התגמולים נ' בוסאני, פ"ד כד(1) 637). הגישה האמורה שבה ונשנתה גם בע"א 418/73 לייט נ' קצין התגמולים (פ"ד כט(1) 136). חולשתה היא בכך, ש"נכות" מוגדרת בחוק כפגימה שאירעה "בתקופת שירותו (ו)עקב שירותו" של החייל. הילכך, הכרה בפגימה שפרצה במהלך השירות בשל אירועים אשר אינם מיוחדים לשירות הצבאי, מייתרת למעשה את רכיב ה"עקב". בנסיבות אלו, אין תמה שתפנית בגישה זו החלה באופן מזדחל בפסקי דין שונים, עד שההלכה הועמדה על מכונה, באופן שלם וכולל, בדיון הנוסף שהתקיים בפרשת אביאן הנ"ל (דנ"א 5343/00, פ"ד נו(5) 732). ההליך שם סב על אפיונה של אמת המידה לבחינת הקשר הסיבתי כאמת מידה אובייקטיבית או סובייקטיבית. בית המשפט (מפי כב' השופט מ' חשין) הנחה לזנוח את הגישה הסובייקטיבית הפוריסטית שתוארה לעיל, והנהיג תחתיה מבחן מעורב המשלב יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים כאחד. כך הובהרו על-ידו הדברים (בעמ' 760, מול ג'-ד'): "...על התובע להצביע על אירוע או 'מצב' חוצה לו - אירוע או 'מצב' 'אובייקטיביים' - שהיוו לטענתו גורם לפריצת המחלה. הנה-כי-כן, אל עקרון הגולגולת הדקה - היסוד ה'סובייקטיבי' שבמערכת - מצרף עצמו יסוד 'אובייקטיבי', גורם חיצוני שהביא (כנטען) לפריצתה של המחלה הקונסטיטוציונלית. היסוד ה'אובייקטיבי' יסוד חיוני הוא במערכת, ובלעדיו לא ייכון קשר סיבתי בין השירות בצבא לבין פגיעה שחייל נפגע בה בתקופת השירות. לו אחרת אמרנו, כי-אז ייתרנו את יסוד ה'עקב שירותו'". אשר לשאלה מהו יסוד אובייקטיבי הנדרש לביסוס הקשר הסיבתי בכלל, ובמקרה של מחלת נפש בפרט, נקבע כי על החייל התובע תגמולים לשכנע, כי חיי הצבא ככאלה או אירוע ספציפי הקשור בהם הם שהביאו לפריצת המחלה. בכל הנוגע למחלת נפש, הטעם לכך נעוץ בהיותו של היסוד האובייקטיבי של המחלה פחות גלוי לעין ממקרה של חבלת גוף. לפיכך, מקום שפריצתה של מחלת הנפש מיוחסת למתח או פחדים, לא די להוכיח קיומם של מתח או פחדים על דרך הסתם אלא יש להוכיח שהמדובר ב"מתח צבאי" ו"פחדים צבאיים" דווקא. מנגד לכך, אירוע טריוויאלי שאירע לחייל תוך כדי שירותו, לא יוכר כגורם לפריצתה של מחלה קונסטיטוציונלית. הווי- אומר: אם המחלה הייתה פורצת בכל מקרה גם בחיים האזרחיים, יישלל קיומו של קשר סיבתי לשירות בצבא. אחד הפרמטרים המשמשים את בית המשפט בבואו לסווג אירוע פלוני כאירוע טריוויאלי או כאירוע שולי, אשר לא מתקיים קשר סיבתי-משפטי בינו ובין המחלה שפרצה, הוא חייו האזרחיים המשוערים של החייל לולא שירת בצבא (שם, עמ' 762-764, בסימנים 38-39 לפסק הדין). 12. מהאמור עולה אפוא, כי בצד שקילת חולשותיו האינדיבידואליות של החייל, מקפידה הפסיקה לבחון האם השירות הצבאי, על הייחודיות והמיוחדות שבו, הביא בפועל לפריצתה של המחלה. כפי שנאמר קודם לכן, לא בכל אירוע חיצוני אובייקטיבי יהא די לשם כך, כי אם נדרשת בו ממשות באופן שהוא לא יהיה טריוויאלי. עם זאת "השאלה אימתי נסווג אירוע כטריוויאלי ואימתי נסווג אירוע כיוצר קשר סיבתי, שאלה היא הנתונה להכרעה בכל מקרה ומקרה על-פי נסיבותיו" (שם, בעמ' 764-765, בסימן 40 לפסק הדין). 13. מן הכלל אל הפרט: המערער לקה בנפשו בעקבות חקירת מצ"ח. על-כך כאמור לא הייתה מחלוקת בין הצדדים. במהלך עדותו לפני הוועדה קמא, תיאר המערער את סוג הלחץ שהופעל כלפיו. לגרסתו, זו הייתה הפעם השלישית שהוא נחקר במצ"ח, אולם הפעם החוקר נכנס עמו לנבכי אירועים מילדותו, שכפי שפורט בחוות-דעתו של המומחה פרופ' קוטלר, ילדות שהייתה בעייתית למדי (ראו בעדות המערער בעמ' 3 ו-4 לפרוטוקול הדיון ובחוות-דעתו של פרופ' קוטלר). כך תוארו חלק מהדברים על-ידי המערער (עמ' 4 ש' 23-31): "החוקר... החזיר אותי אל הילדות שלי. כשיצאתי משם, בכיתי ורציתי להתאבד. עד היום, המקום בו אני מת הוא המדרגות של בסיס שנלר. ... החוקר ריסק אותי לרסיסים. לקח את המערכת שלי עם הורי... הטיח בי שאני אשם בכל אשר אירע בילדותי". לנוכח התנאים בביתו של המערער בנערותו והעובדה שנאלץ להתגורר פרק זמן מסוים אצל משפחה אומנת, שימש לו הצבא בסופו של דבר כבית החם והמקום המוגן. עם זאת טוען קצין התגמולים, כי אין ליצור את הזיקה הסיבתית בין חקירה זו ובין התוצאה של התפרצות מחלת הנפש, שכן מכלול המעשים שבהם הודה המערער מהווים "התנהגות בלתי הולמת" על-פי כל קנה מידה, ללא זיקה מיוחדת לשירות הצבאי. בנסיבות אלו, החקירה אינה נחשבת כחלק מן השירות, כל עוד לא התקיימה באופן חריג ובצורה מתעמרת כלפי הנחקר, בזדון או מתוך רשלנות. הוועדה קמא לא קבעה ממצאים באשר לטיבה של החקירה ולמידת הלחץ שהופעלה כלפי המערער. מתוך מסקנתה שלפיה החקירה גרמה להחמרה במצבו הרפואי, אפשר להניח כי היא ראתה באירוע דבר מיוחד המצדיק קיומו של קשר סיבתי. שקלנו אם לא מן הראוי להחזיר את הדיון לוועדה, על-מנת שתבחן את הממצאים בנושא לאשורם, אולם בסופו של דבר - וכפי שיובהר להלן - נמצא שאין צורך בדבר, שכן ניתן להגיע למסקנה בענייננו גם אם נצא מתוך הנחה שהחקירה לא חרגה מהתנהלות רגילה של חקירת מצ"ח. 14. באשר לטענותיו של קצין התגמולים, יש להבחין בין שניים: האחד, שאין כל ייחודיות לצבא והאירוע יכול היה להתרחש גם בחיים האזרחיים; השני, שהמסגרת הצבאית שימשה רק את ההזדמנות האקראית להתרחשות האירוע שבעטיו נגרמה הנכות, אולם לא תרמה בדרך כלשהי להיווצרותה. מאפיין לדוגמא השנייה הוא המקרה אשר נדון בע"א 712/86 פסי נ' קצין התגמולים (פ"ד מג(4) 414). שם נפגע חייל במהלך הכנת ארוחת לילה שהוכנה במסיבה פרטית. בית המשפט קיבל את עמדת הערכאות הקודמות, שלפיה אין המדובר באירוע הקשור לשירות הצבאי, שכן הפעילות לא התאפיינה בסיכון כלשהו הקשור אליו. מאפיין זה אינו חל בענייננו, שכן לא דברי המערער לחיילים הם שגרמו לפריצת המחלה, אלא חקירת מצ"ח היא שהובילה לדבר. בנסיבות אלו נדרש לבחון את החלופה הראשונה: האם אין כל ייחודיות לצבא והאירוע יכול היה להתרחש גם בחיים האזרחיים. הטענה מן הסוג האמור הועלתה בעבר במסגרות שונות של הליכים כלפי קצין התגמולים, אולם בעיקרון היא לא התקבלה. בכל הנוגע לפגימות שאינן קונסטיטוציונליות, הדברים ידועים וברורים. חייל עולה על סולם, נופל ונפגע. האירוע קשור לשירות הצבאי למרות שגם בחייו האזרחיים הוא יכול היה לטפס על סולם וליפול ממנו. כך גם כאשר הוא נדרש לסחוב חפץ כבד ממקום א' למקום ב'. בפסיקה הובאה דוגמא של טבח אשר נכווה ממים רותחים (ע"א 137/54 וינשטיין נ' קצין התגמולים, פ"ד יח(2) 510, 518 מעל א'): "ראובן הוא טבח לפי מקצועו. גם בצבא הוא מועסק בטבחות. לימים הוא נכווה ברותחים, דבר שיכול היה לקרות לו בכל יום גם בחיים האזרחיים. ברור כי הצבא לא יוכל לפטור עצמו מאחריות במקרה כזה...". הקושי התעורר במחלות קונסטיטוציונליות, כאשר מקור התלקחותן לא היה ברור. כפי שנאמר בפרשת אביאן: "תהליכי-נפש סמויים הם מן העין, והטעם לכך שהמחלה נוטשת את מחבואה ומגלה פניה אינו כה פשוט לבירור" (שם, 763 מול ד'-ה'). לחץ, מתחים ודחק נפשי אינם נושאים הייחודיים לשירות הצבאי ולכן על-פי הפסיקה נדרש להראות התרחשותו של אירוע שהוא מעבר לרגיל, זאת כדי שניתן יהיה לזקוף את התפרצות המחלה דווקא על השירות הצבאי, ולא על גורמים אחרים. עם זאת נפסק, כי העובדה שהמחלה יכולה להתפרץ או להתלקח גם שלא עקב השירות, אינה שוללת את הקשר הסיבתי: "האפשרות התיאורטית האמורה איננה יכולה לשלול קשר סיבתי מקום בו היה אירוע בשירות שהאיץ את פריצת המחלה. מה שיוצר את הקשר בין השירות למחלה - דבר שתוצאתו היא הכרה בנכות - הוא שהמחלה פרצה בזמן נתון, בפועל, עקב השירות..." (ע"א 472/89 רוט הנ"ל, פ"ד מה(5), בעמ' 214 מול א'-ב'). שונים הם אפוא פני הדברים כאשר האירוע בעטיו פרצה המחלה הוא ידוע ואינו שנוי במחלוקת. אם המדובר במקרה שאירע במסגרת השירות הצבאי, כי-אז אין רלוונטיות לעובדה שהדבר יכול היה להתרחש גם במערכת החיים האזרחיים. ההנחה היא, כי אין אפשרות לאמת באופן פוזיטיבי את ההשערה הרפואית, לפיה הנטייה לחלות במחלה הייתה יוצאת מן הכוח אל הפועל גם אלמלא השירות (ע"א 137/64 וינשטיין הנ"ל; ע"א 418/73 לייט נ' קצין התגמולים, פ"ד כט(1) 136). חקירה במצ"ח, גם אם אין בה מיוחדות והיא מתנהלת באופן תקין, איננה מהווה אירוע רגיל ושגרתי. יש בה כדי ליצור מתח רב ואי וודאות, על-כן די בה כדי להוות את דרישת המיוחדות לצורך התלקחות המחלה. כפי שבואר לעיל, העובדה שחקירה יכולה להתנהל גם במסגרת החיים האזרחיים אינה מעלה ואינה מורידה. 15. יוצא מן האמור, כי יש להכיר בקשר שבין התפרצות המחלה ובין השירות הצבאי (זאת באשר לזיקה הסיבתית, להבדיל מטענה אחרת, הנסמכת על הוראת סעיף 9 לחוק הנכים תגמולים ושיקום, אשר עליה נעמוד עוד להלן). העובדה שהחקירה נפתחה עקב טענות כלפי המערער בשל התנהגותו הלקויה, אינה צריכה לשנות ממהות הדברים, שכן בכל הנוגע לסוגיות הרפואיות-משפטיות של התפרצות המחלה, אין לנו עניין של אשם. הווי-אומר: הגורם אשר הוביל לאירוע שלבסוף גרם להתפרצות המחלה אינו מעלה ואינו מוריד, שכן העניין מתמקד באירוע עצמו. זאת ועוד, אף שהחקירה התקיימה בעקבות תלונות על דברים שאמר המערער וטענות כלפי התנהגותו הקלוקלת, אין המדובר במעשה שהוא הביא על עצמו, כל עוד לא היה מודע לכך שבעקבות זאת עלולה להתפרץ מחלה. ואכן, לו למשל היה המערער מועד במדרגות המבנה של מצ"ח ונפגע, האם לא היה מוכר כנכה רק משום שבשל התנהגותו נדרש להגיע אל אותו מבנה? אם תאמר שנכותו הייתה מוכרת, כי-אז לא צריך להיות הבדל גדול אם המחלה מקורה באירוע חיצוני או במבנה הקונסטיטציונלי של האדם, כאשר אין מחלוקת שהיא פרצה בעטייה של החקירה. 16. גם אם תאמר שפני הדברים אינם כפי עמדתנו הנ"ל, סבורני, כי בנסיבות המיוחדות של השירות הצבאי, אין ברגיל לראות את החקירה הצבאית כמקבילה לזו האזרחית. אין צורך להרבות במילים על סדרי המשמעת המיוחדים בהיררכיה הצבאית. המשמעת במסגרת זו שונה לחלוטין מזו המקובלת בחיים האזרחיים. כך גם ההיררכיה הפיקודית והיחסים בין מפקד ובין פקוד. בין אלה מתקיימת נורמת התנהגות מיוחדת, אשר אינה מתאפיינת במערכת היחסים בחיים האזרחיים. ההתייחסות למשמעת היא אפוא שונה, ותוצאות הפרת המשמעת יכולות אף הן להשליך באופן שונה לחלוטין על אדם הנמצא במסגרת אזרחית, בהשוואה למי שנמצא במסגרת הצבאית. ודוק: דווקא ענייננו יוכיח, שהתבטאויות אשר נמצאו לבסוף בלתי הולמות גרידא היוו מקור לנקוט באמצעים כלפי המערער, על-מנת לנסות ולהתיר את חוזהו. יש אפוא ליתן משקל גם למעשה לאשורו, כפי שהתברר בדיעבד בעקבות ההליכים המשפטיים. אין צריך לומר, כי "התנהגות בלתי הולמת" אינה מהווה עבירה פלילית, אלא היא כל כולה בגדר של עבירה צבאית, כחלק מאכיפת המשמעת במסגרת זו. לו נדרשנו לערוך הקבלה בין עניינו של המערער במסגרת הצבאית ובין עניינו במסגרת אזרחית משוערת, ניתן היה לומר כי ספק גדול אם הוא היה נקרא לחקירה. קל וחומר לחקירה אינטנסיבית, מיידית וחודרנית, כפי שבוצעה בענייננו. בכך נבדל הנושא שלפנינו מעבירות פליליות חמורות, אשר יש לחקור אותן בכל אחת מהמערכות, ואשר המשמעת המיוחדת במסגרת הצבאית זניחה לגביהן. לפיכך, לא נחווה דעה באשר לתוצאה עקב פריצת מחלת נפש בעקבות חקירה על עבירות מסוגים אלה. יוצא אפוא, שגם מן ההיבט האמור מתקיים הקשר המיוחד הנדרש לצורך החזקה, לפיה המחלה פרצה עקב השירות. מנגד לכך, לא עלה בידי קצין התגמולים להפריך את החזקה הנ"ל. 17. עד לכאן עמדנו על הרכיב האובייקטיבי שבסוגיית הקשר הסיבתי. ראינו כי עצם העובדה שבאופן תיאורטי האירוע יכול היה להתרחש גם במסגרת חיים אזרחיים, אינו שולל בהכרח את ההכרה בנכות. מכל מקום, עמדנו על המאפיינים המיוחדים של המסגרת הצבאית, כחלק מנושא המשמעת בצבא בכללותו. עם זאת, עדיין עומדת טענתו של קצין התגמולים, שהמערער הוא זה שבהתנהגותו הקלוקלת גרם לפתיחת החקירה. טענה זו, שיש בה סממני אשם, אינה מהווה כאמור חלק מהדיון בשאלה הרפואית המשפטית הנוגעת לקשר הסיבתי. עניינה צריך להתמקד בהוראת סעיף 9 לחוק הנכים תגמולים ושיקום, בדבר התנהגותו הרעה של הנכה, אשר גרמה לנכות. זוהי הוראת הסעיף: "9. נכה שהתנהגות רעה חמורה מצדו גרמה לנכותו לא יחולו עליו הוראות חוק זה המקנות טובות-הנאה כלשהן: אך אם הנכה הוא נצרך, רשאי קצין תגמולים להעניק לו מטובות-ההנאה הניתנות לנכים לפי חוק זה כפי שייראו בעיניו, ובלבד שלא יעלו על טובות-הנאה שהנכה הזה זכאי להם, אלמלא הוראת סעיף זה". קצין התגמולים לא דחה את תביעת המערער על יסוד הוראת הסעיף האמור, ואף לא טען לגביו במסגרת הערעור לפני הוועדה קמא ולפנינו. פשיטא, שהוא לא ראה את התנהגות המערער כ"רעה חמורה" בדרגה כה גבוהה, המצדיקה את החלתו של הסעיף. ואכן, הסייג בסעיף 9 לחוק מדבר על-כך שהתנהגותו הרעה של החייל היא אשר גרמה לנכות ולא על נסיבות שבהן התנהגותו הייתה תולדה של התנהגות אחרת, אשר הביאה להתלקחות המחלה. זהו המצב בענייננו. מכל מקום מורה ההלכה, כי היותו של מעשה בגדר עבירה פלילית אינו מלמד בהכרח שהסייג הנ"ל יחול עליו (רע"א 7473/96 חוסיין נ' קצין התגמולים, נא(4) 647, 656-657). באותו מקרה הועמד החייל לדין משמעתי, אולם בטרם הבירור נטל כלי נשק וירה בעצמו. התנהגות זו נחשבה כיוצאת מגדרו של החוק, מכיוון שהיא הייתה בדרגת חומרה המספיקה לעניין המבחן האובייקטיבי שנקבע לגבי סעיף 9. בפסיקה נקבע אפוא, כי לא די בכך שהתנהגותו של החייל תהיה בלתי ראויה, כי-אם עליה לעמוד גם בדרגת חומרה מיוחדת המלווה ב"זדון" (ע"א 158/79 קנוט נ' קצין התגמולים, פ"ד לד(1) 541; א' מילר "מקומו של רעיון האשם בדיני הביטחון הסוציאלי" משפטים יד (תשמ"ד) 460, 479). אלה, למשל, היו פני הדברים בפרשה שנדונה בע"א 308/86 כרפיש נ' קצין התגמולים (פ"ד מא(3) 464). שם דובר בחייל אשר נכנס לחדרו של מפקד הבסיס והכה בשמשת החלון, ניפץ אותה וכתוצאה מכך נפצע בידו. התנהגותו נחשבה כ"רעה חמורה", הן על-פי המבחן האובייקטיבי של השכל הישר והן על-פי המבחן הסובייקטיבי של התנהגות שאינה נובעת ממצב נפשי שאינו ניתן לשליטה או ממצב של העדר מודעות להתנהגות. הדוגמאות שהובאו לעיל (פרשות חוסין וכרפיש), ממחישות היטב את ההבדל לענייננו, בכל הנוגע לשלילת זכאות החייל בשל התנהגותו. כאן הנכות נגרמה עקב התפרצות מחלה חבויה ולא ממעשה זדוני שנעשה על-ידי החייל. הניסיון להכניס בדלת האחורית את שלא ניתן לעשות דרך סעיף 9 הנ"ל - זאת על-ידי צמצום מבחן הקשר הסיבתי האובייקטיבי - לא יצלח. 18. לנוכח המסקנה לפיה מתקיים הקשר הסיבתי בין החקירה במצ"ח ובין התפרצות המחלה, לשם ההכרה במערער כנכה לעניין חוק הנכים תגמולים ושיקום, מתייתר הצורך לדון בשאלה נוספת ולבחון את מידת ההחמרה בנכות עקב ההליכים להתרת החוזה עם המערער - עניין שהיה צריך להתלבן לו פריצת המחלה עקב החקירה לא הייתה נחשבת כהתפרצות "עקב השירות". 19. על יסוד האמור, אני מציע לחבריי להרכב לקבל את ערעורו של המערער (ע"א 5325/04) ולדחות את ערעור קצין התגמולים (ע"א 5388/04). המערער יוכר כנכה לפי חוק הנכים, תגמולים ושיקום בכל הנוגע להתפרצות מחלת הנפש וכמפורט בחוות-דעתו של פרופ' קוטלר. עוד אני מציע שקצין התגמולים ישא בהוצאות המערער ובשכר טרחת עורך-דינו בשני הערעורים ועבור שתי הערכאות, בסך של 15,000 ש"ח, בצירוף מע"מ. ש ו פ ט השופט ב' אוקון: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' מזרחי: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט לקבל את הערעור כמפורט בפסק-דינו של השופט מ' גל. התחום הנפשיצבארפואהחולי נפששירות צבאי