פסק דין 1. העובדות אשר לכאורה אינן שנויות במחלוקת, לאחר תום שמיעת הראיות, הינן כדלקמן: א. ביום 22.7.00, מוצאי שבת בשעה 22:30 לערך, הלכו התובע ורעייתו כמנהגם בטיול לילי וצעדו על המדרכה שברח' איילון בראש העין, ממערב למזרח. ב. בהגיעם ליד בית מס' 43, בית משפחת רגבים, נתקל התובע בברזל בניין שהיה מונח על המדרכה, וכשקצה הברזל חדר בין כף הרגל לסנדל וגרם, בין היתר, לנפילת התובע. ג. לטענת התובע, הוא נחבל בפניו עקב שבירת משקפיו וכשלטענתו הוא נפגע גם בחלקים נוספים בגופו. ד. התובע לאחר שחזר לביתו טלפן למוקד של הנתבעת והודיע על התאונה ונסיבותיה, ועל המפגע של הברזל. ה. מתמונות שצולמו ע"י אשת התובע למחרת היום (ת/2) עולה, כי שקיות וגזם נמצאו בסמוך למקום הנחת הברזל, ממנו טוען התובע כי נפגע. אשת התובע טוענת, כי צילמה את התמונות א', ב' ו-ג' בשעה 7:30 לערך וכי לאחר מכן בעת שצילמה את התמונות הנוספות בשעה 9:30 לערך, השקיות והגזם פונו, אולם הברזל נותר במקום. ו. פינוי של גזם מבוצע ע"י הנתבעת בשכונה האמורה, בימי א' וכשהתושבים נדרשים להוציא הגזם למדרכה לקראת איסופו. 2. השאלה הראשונה שיש להכריע בה הינה, האם אכן קמה אחריות של הנתבעת למפגע. ככלל, וכפי שנקבע בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' פ"ד לז (1) 113, אכן נקבעו אמות המידה ביחס לחובת רשות מקומית, וכפי שנקבע גם בע"א 243/83 עירית ירושלים נ' אלי גורדון פ"ד לט (1) 113. יחד עם זאת, יש לבחון כל מקרה לגופו ולנסיבותיו הן בכל הקשור לחובת הזהירות המושגית, הן בכל הקשור לחובת הזהירות הקונקרטית, והן בכל הקשור להפרת חובה חקוקה. 3. נראה, שאם אכן קיים מכשול או מפגע שהיה על הרשות לדעת על קיומו, וכשהרשות לא נקטה צעדים למניעתו, הרי תחוב הרשות בנזיקין. כך יש גם להבין את אשר נפסק בת.א. 61801/98 טייכנברג נ' עירית תל אביב בבית משפט השלום בתל אביב, (ט.פ) ע"י כב' השופטת אלמגור, ואשר צורף לסיכומי התובע. באותו מקרה, מדובר בתובעת שנתקלה באבני ריצוף משובשות במדרכה, וכשביהמ"ש קובע שם, שאכן אבני המדרכה לא היו מקובעות כראוי לקרקע, כי הן זזו, וכי היו הפרשי גובה בין אחת לשניה וכשאף מכסה ביוב סמוך שבור ומשובש. לא בכדי מתייחס שם ביהמ"ש לבחינת חובת הזהירות המושגית, תוך קביעה כי מוטלת חובת זהירות של העיריה כלפי עוברי אורח להסיר מכשולים, לרבות ממדרכה. בכל הקשור לבחינת חובת הזהירות הקונקרטית, מציין ביהמ"ש, כי זו קיימת בסיכון בלתי סביר אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה והדורשת כי ינקטו אמצעי זהירות כדי למנעו. אולם, ביהמ"ש לא הסתפק בכך אלא ציין, תוך בחינת המכשול באותו מקרה קונקרטי, כי הסכנה היתה צפויה וכי על העירייה היה לפקח על המקום, וכשעלות הכספית הנדרשת למניעת הסיכון סבירה מול הנזק הצפוי. 4. אם ניישם את הנובע מההלכות האמורות, נמצא כי עלינו לבחון את המקרה דנן במבחני ההלכות האמורות. מדובר במפגע אשר לכאורה קשור לאותו גזם אשר נמצא במדרכה, לרבות השקיות, וכשאין לפנינו כל עדות, כאילו הברזל הונח שלא בעת הנחת הגזם והשקיות. יתר על כן, התובע ורעייתו טוענים, כאילו נאמר להם שהברזל נמצא במקום מזה כשבועיים וזאת מפי אותו שכן רון רגבים, אולם התובע לא טרח לזמנו לעדות וכשבצדק מתנגד ב"כ הנתבעת בעת הדיון לעדות שמועה. יתכן ואכן הדברים נאמרו, אולם בהיות דברים אלו בגדר עדות שמועה, אין לקבוע על פיהן שאכן תוכנה אמת. מול דברים אלו מעיד אמנון כוכבי, פקח בנתבעת, אשר מתאר את אשר פועלת הנתבעת, הן בכל הקשור לפיקוח והן בכל הקשור לפינוי מפגעים. מעדותו עולה, כי קיימת ביקורת כמעט יום יומית. השאלה היא איפוא, האם יש מקום להטיל חובה על הנתבעת לקיים פיקוח וסיורי דרך בשבת ובמוצאי שבת על מנת לבחון אם קיים מפגע זה או אחר. מוכן אני לצאת מנקודת הנחה, בשלב זה של הדיון, שאכן הברזל הינו בגדר סיכון בלתי סביר, אולם, לא די בקביעה זו על מנת לקבוע, כי קיימת אחריות של הנתבעת. משבאים אנו להידרש לנזקים העלולים להגרם מחד, ולעלויות הנדרשות מאידך, אין אני סובר כי על עיריה לפקח 24 שעות על אשר מתרחש במדרכות שבשטח שיפוטה. אכן, מדרכה שהרצפות משובשות קוראת וזועקת לתיקון וכדבר מתמשך. שונים הדברים ביחס להנחת פסולת ע"י אזרח במדרכה במוצאי שבת, או בשבת וכשיום האיסוף הינו למחרת. 5. לכל האמור יש להוסיף כדלקמן: א. מדובר בשכונה ובאיזור המוכר היטב לתובע. ב. מדובר בשעת לילה בשעה 22:30 לערך, וכשלכאורה, ניתן היה להבחין לפחות בשקיות ובגזם. ג. היתה תאורה במקום, הגם שהתובע טוען, כי לאור צל העצים קשה היה להבחין בברזל. ד. נראה כי המקרה דנן הולם את אשר נפסק בע"א (ירושלים) 4344/97 כהן נ' עירית רמת גן ואח' תקדין מחוזי 98 (1) 1213, וכשגם ביחס לאמור במקרה דנן ניתן לקבוע, כי המדרכה אינה שטח סטרילי וכי אין מקום לדרוש מהנתבעת, כי תפקח בכל עת שאזרח מוציא גזם או פסולת ובמיוחד ביחס לגודלו הקטן יחסית של אותו ברזל. 6. אין גם להתעלם מהאשם התורם הכמעט מלא של התובע בהולכו במדרכה מוכרת לו וכשלא שת ליבו למפגע. יתר על כן, גם אם אכן המפגע נותר על כנו לאחר פינוי הפסולת והגזם, הרי שעת המבחן אינה למחרת היום, אלא בעת הפגיעה. לעניין זה יש מקום להוסיף שלכאורה, אין הסבר ראוי הכיצד אשת התובע בחרה לצלם את המקום, תוך שהיא משאירה את המפגע. לכאורה, ניתן לומר טרם פניה לנתבעת "קשוט עצמך תחילה...". 7. בכל הקשור לשאלת הנזק, הגם שאין אנו נצרכים להכריע בה, אין בפנינו כל חוו"ד רפואית, וגם אשר הוגש מחדר המיון אומנם יש בו להצביע על פגיעה, אולם בכל הקשור למסמכים האחרים, לרבות דוחו"ת פציעה ומסמכי אי כושר כביכול, הרי אלו אינם בגדר מסמכים שניתן להסתמך עליהם, כולל מסדר חולים. כך גם ביחס לעדות התובע בעניין הפסד בגין ניצול ימי מחלה, לא הובאה עדות ראויה בכל הקשור להיבט הכספי. כל שנותר אם כן, הקבלה מאופטיקה הלפרין, אולם גם בה מצויין כי מדובר "שווה ערך לעלות המשקפיים שנשברו". כן ניתן לפסוק כאב וסבל תוך התחשבות בטיעון בדבר עוגמת הנפש, לאור הצורך בביטול החופשה המיועדת וכשסכום הכולל שהייתי רואה אותו כראוי בנסיבות העניין, אם הייתי מוצא שהנתבעת חבה , היה בסדר גודל של כ-7,500 ₪, וזאת גם בהתחשב ברשלנות תורמת, אשר היה מקום לקובעה גם אם היתה נקבעת אחריות של הנתבעת. 8. למעלה מן הנצרך, אין להמנע מלציין, כי בסע' 4 לכתב התביעה צויין, כי משפנה התובע לרון רגבים, ושאלו "האם הם שמו את הברזל על המדרכה, ונענו בשלילה וטריקת דלת בפרצוף". וכשאין בכתב התביעה מאומה, כאילו נאמר על ידי אותו טורק דלתות, כי המפגע נמצא במקום מזה כשבועיים. כן אין להתעלם מהשגות הנתבעת בכל הקשור לנושא הוכחת הנזקים השונים. 9. לאור כל האמור, דין התביעה להדחות ואני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף ראשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. פיצוייםברזלנפילה