פסק דין 1. התביעה שבפניי, הינה תביעת נזיקין, שיסודה בנזק גוף שנגרם לתובעת. 2. אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובעת נפלה ונחבלה עת טיילה בשביל טיבעי, המצוי בתוך מתחם מלון מצפה הימים (להלן: "המלון"), המנוהל על ידי הנתבעת 1 . 3. אין גם מחלוקת של ממש, לגבי נסיבות נפילתה של התובעת, וכך מתארת התובעת את אירוע נפילתה "החלק הראשון של המסלול היה בעליה קלה, כאשר השביל היה מהודק וכבוש, לאחר מכן היה קטע מישורי של שביל (ליד הקברים), אשר היה בחלקו מרוצף פלטות בטון ולאחר מכן, ישנה ירידה במדרון מתון אשר בסופו הופך להיות תלול יותר, וזרוע אבנים רבות. במהלך הליכתי בחלק זה של השביל , לפתע רגל שמאל שלי, החליקה לפנים על האבנים ונפלתי". 4. שני הצדדים, צירפו חוות דעת של מומחים לענייני בטיחות וו/או תחזוקת שבילים ואולם, "אין מחלוקת ביניהם לגבי התיאור, המקום, ותרחיש הנפילה" (ראה עמ' 6 לחוות דעת המומחה מטעם הנתבעת), כשם שגם אין מחלוקת לטופגרפיה ופני השטח במקום הנפילה "ולניתוח מכניקת הנפילה", ( כך במקור בעמ' 6-7 לחוות דעת המומחה מטעם הנתבעת). אין גם מחלוקת כי הנפילה אירעה בשביל כורכר טיבעי בלב חורש, בחיק הטבע. 5. אין גם מחלוקת, כי הנהלת המלון, חילקה לאורחי המלון פרוספקט שעליו מצויירת מפת המלון ומסלולי ההליכה, וכן מופיעה עליו הזמנה לאורחי המלון " ...לסייר במלון ובגניו ולגלות פינות קסומות של נוף, צמחיה ואמנות המטופחות באהבה, להנאתכם" (נספח א' לתצהיר התובעת). 6. כל אחד מן הצדדים, הגיש חוות דעת רפואית מטעמו. לפיכך, איפוא, מונה בהסכמה מומחה רפואי מטעם בית המשפט, אשר העריך את דרגת נכותה הצמיתה הרפואית של התובעת ב- 10%. 7. הצדדים הסכימו לדרך הדיונית, ולפיה יוגשו סיכומים, אשר יסתמכו על תצהירי הצדדים, ועל חוות הדעת מטעמם, ובית המשפט יתן פסק דין מנומק. יוער , כי הגם שהתובעת כתבה בתגובה לסיכומי הנתבעת, כי מדובר במתן פסק דין, לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט, הרי שלמיטב הבנתי ההסכמה הדיונית, הייתה למתן פסק דין על בסיס סיכומים, תצהירים וחוות דעת. לפיכך , איפוא, בכל הקשור לשאלת החבות, אתן פסק דין מנומק, ואילו באשר לטענת הנזק, פסק דיני יהיה על דרך הפשרה, שכן דומני שלכך התכוונו הצדדים . עוד אעיר, כי מאחר שהמחלוקת בין הצדדים, הינה משפטית בלבד, לכל הפחות, באשר לחבות, הרי שהדרך הדיונית עליה הסכימו הצדדים, הינה אכן הדרך הדיונית היעילה והמתאימה. טענות הצדדים 8. כאמור שאלת החבות, הינה שאלה משפטית , כאשר הצדדים מסכימים, כי במקרה הנדון קיימת חובת זהירות מושגית, במישור היחסים שבין המלון לאורחיו. המחלוקת המשפטית נחלקה איפוא לשתיים: א. האם קיימת חובת זהירות קונקרטית במקרה הנדון. ב. האם היפרה הנתבעת חובת זהירות זו. 9. בשתיים אלו, נחלקו כאמור הצדדים , כאשר מטבע הדברים, התובעת טוענת, כי קיימת חובת זהירות קונקרטית, וכי הנתבעת היפרה חובתה זו, ואילו הנתבעת טוענת היפוכם של דברים, כי לא קיימת חובת זהירות קונקרטית, וכי גם אם הייתה קיימת כזו , הרי שלא היפרה אותה. דיון ומסקנות 10. כידוע, לצורך קביעת אחריות ברשלנות, יש צורך להוכיח קיומם של שלושה גורמים: א. קיום חובת זהירות מושגית וקונקרטית . ב. הפרת החובה האמורה. ג. הוכחת הנזק כתוצאה מההפרה. פסה"ד המנחה לעניין זה הוא, ע"א 145/80, ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש ואח' (פד"י ל"ז (1) 113) (להלן- ענין ועקנין). 11. באשר לחובת הזהירות המושגית, אין חולק שזו קיימת . השאלה היא, באשר לקיומה של חובת הזהירות הקונקרטית. חובה זו נקבעה על פי מבחן הציפיות, דהיינו האם האדם הסביר, יכול היה וצריך היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק.? יש להזכיר את ההלכה הפסוקה, כפי שנקבעה בפרשת ועקנין הנ"ל, ולפיה, לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא גם נזק שצריך לצפותו במישור הנורמטיבי, ולכן כשמדובר בסיכונים טבעיים סבירים ורגילים בפעולת אנוש מקובלת, נקבע כעיקרון שבמדיניות המשפטית , כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. 12. ומהכלל אל הפרט, האם בנידון שבפנינו גובשה חובת זהירות קונקרטית? דומה, כי התשובה לשאלה זו הינה חיובית. הבדל יש בין, מי שמבקש לטייל בחיק הטבע ממש, במסגרת טיול, כזה או אחר, ונופל, או, מחליק בשביל ובו אבנים. או, מועד בסולם כזה או אחר (ראה למשל ת.א 6071/02 השלום ירושלים, בן עטר שוש נ' החברה להגנת הטבע ואח' ות"א 2562/95 עפולה, עבד אל והאם אבו חאטר נגד החברה להגנת הטבע - שני פסקי הדין , פורסמו באתר נבו). לבין, מי המצוי במתחם של מלון "......ומוזמן לטייל במלון ובגניו ולגלות פינות קסומות של נוף, צמחיה ואמנות המטופחות באהבה" (מתוך נספח א' לתצהיר התובעת פרוספקט המלון). בעוד זה, הראשון מודע לכך שבחיק הטבע הולך הוא לטייל ומכלכל מעשיו בהתאם, נועל נעלי הליכה, ומודע לתנאי ותוואי השטח, הרי שלאחרון חסרה המודעות של הולך לטיול בחיק הטבע, אין הוא מתכונן כראוי, ואינו צופה הליכה או צעידה בשבילי עפר, אשר מטיבם וטבעם מועדים יותר להחלקה, וזוקקים זהירות נוספת . 13. יכולה איפוא, הנתבעת לצפות, ואף צריכה הייתה לצפות, כי אורחיה יבינו בטעות, שבטיול בתוך מתחם המלון וגניו מדובר , וכי בטיול כזה, לא מדובר בסיכון כלשהו, לא כזה טבעי ורגיל, ולא כזה שאינו טבעי ורגיל. 14. לעניין זה, צודקת התובעת שמהפרוספקט המזמין, ניתן היה להבין, כי מדובר בטיול בתוך גני המלון המלאכותיים ולא אלו הטבעיים, שכן , בהזמנה לטיול זה , לא נאמרה מילה וחצי מילה בדבר טיול בחיק הטבע! 15. משהכרענו, בשאלה בדבר קיומה של חובת זהירות קונקרטית , שומה עלינו לדון בשאלה הנוספת והיא, האם הפרה הנתבעת חובתה זו. 16. גם לשאלה זו, התשובה חיובית, משקבענו, כי קיימת הייתה חובת צפיות נורמטיבית, כי מי מאורחי המלון עלול להיפגע בעת טיולו בשבילי החורש הטבעי, הרי שצריכה הייתה הנהלת המלון לפעול, על מנת להביא למודעותם של אורחי המלון את הסכנות הצפויות, הגם שלמטיילים בחיק הטבע, בסכנות סבירות מדובר , בטיול זה. ודוק, אין צורך בהתקנת מעקות בטיחות, או ריצוף כל השבילים במדרכות, ואין צורך אפילו בפעולה המאוחרת, אותה נקטה הנתבעת וככל שנקטה כזו, בסילוק אבני הכורכר הלא כבושים ושפיכת חול במקום, (ראה בעמ' 4 לסיכומי התובעת). די בכך שהנתבעת הייתה מפנה תשומת ליבם של אורחי המלון, כי מדובר בטיול בשבילים טבעיים על הסכנות הטבעיות הצפויות שם, די בכך שהייתה הנתבעת מפנה תשומת ליבם של אורחי המלון, כי עליהם לנעול נעלי הליכה מתאימות, די בכך שהייתה הנתבעת מציינת מפורשות ע"ג הפרוספקט המזמין לטיול, כי מדובר וכפי שכתבה כה יפה בסיכומיה ,"...בשביל כורכר המצוי בליבו של חורש טבעי המרוחק משטח המלון עצמו.....". הנתבעת צריכה הייתה להסביר וכפי שכתבה היטב בסיכומיה כי "... אך ורק אדם החפץ להינפש על ידי סיור בטבע יוצא למסלולי הליכה כאלה...." (ראה סעיף 6 לסיכומי הנתבעת). 17. הנתבעת לא עשתה דבר מכל אלה, ההיפך הוא הנכון, הנתבעת גרמה לתובעת, כמו גם לאורחי המלון האחרים, לחשוב כי מטיילים הם בגן מגני המלון ה"מטופחים באהבה". מטבע הדברים, שביל טבעי וגן המטופח באהבה, אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, ומדובר בשני דברים השונים זה מזה . 18. לסיכום פרק זה, אני קובע, כי, קמה לנתבעת חובת זהירות קונקרטית וכי חובה זו הופרה על ידי הנתבעת, בכך, שלא הזהירה את אורחיה, כי מדובר בשבילים טבעיים על כל הכרוך בכך . אשם תורם 19. חרף כל האמור לעיל, הרי שגם על התובעת מוטל אשם תורם בשיעור ניכר. 20. גם אם אקבל את טענת התובעת, כי, מדובר בסיור ראשון שלה בגני המלון, וגם אם אקבל את טענתה, כי, יצאה לטיול בהנחה שמדובר במסלול הליכה בטוח ללא כל הכנות מיוחדות, הרי שמשגילתה התובעת שמדובר בשביל טבעי המצוי בתוך חורש טבעי, שאינו מרוצף, שהינו תלול ושהוא זרוע אבנים רבות, (ראה סעיף 7 לתצהיר התובעת), הרי ששומה היה על התובעת להתנהג כאדם סביר, ולדאוג בעצמה לנעלי הליכה נוחות , או לזהירות המתבקשת בעת הליכה בשביל טבעי. לעניין זה, יפים הדברים שנאמרו על ידי סגן הנשיא, נ. מוניץ (כתוארה כאן), בעניין, אבו חאטר וכדלהלן: ".... יש להניח כדבר ברור, ששבילי טיולים אינם סלולים ואינם תמיד נוחים להליכה בלא שההולך בהם יגביר את תשומת הלב לדרך שלפניו....". הנה כי כן, מוטלת היתה על התובעת, החובה או, להגביר את תשומת הלב לדרך שבפניה, או , להימנע מטיול בשביל עפר זה. התובעת, בחרה להמשיך ולטייל בשביל טבעי זה, תוך שידעה כבר, כי מדובר בשביל טבעי, ולפיכך, יש להשית עליה אשם תורם, בשיעור של 60%. שיעור הנזק 21. כאמור, לתובעת נקבעו 10% נכות רפואית, הצדדים לא העידו בפניי ולפיכך, איני יכול לקבוע האם מדובר בנכות תפקודית של 10% או, בשיעור פחות מכך. לעניין זה, התובעת, לפחות, הסמיכה את בית המשפט, לפסוק לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט . 22. לפיכך, איפוא, ולאחר שעיינתי הן בסיכומי טענות הצדדים, והן בתחשיבי הנזק מטעמם, אני קובע לתובעת פיצוי על פי ראשי הנזק כדלהלן: - כאב וסבל - 30,000 ₪. - הפסד שכר לעבר- 15,000 ₪ . - הפסד שכר לעתיד- לפי 5% נכות תפקודית וע"פ אומדן גלובלי - 30,000 ₪. - סה"כ - 75,000 ₪ . בניכוי 60% אשם תורם - 45,000 ₪ סה"כ לתשלום - 30,000 ₪. סוף דבר על הנתבעת , לשלם לתובעת סך כולל של 30,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% מהסכום הנ"ל ובתוספת מע"מ כחוק, ובתוספת החזר אגרת בית משפט. לאור, הדרך הדיונית היעילה, בה הסתיים ההליך, אני פוטר מיתרת האגרה. נפילה