החלטה 1. בפני בקשה למתן צו מניעה זמני בתביעה עיקרית שעניינה עוולה של לשון הרע המבוצעת, על פי הנטען, ע"י המשיב. המשיב ניהל חשבון אצל המבקש, שהינו תאגיד בנקאי. בעקבות חוב אשר נצבר בחשבון ביקש המשיב להגיע להסדר תשלומים עם המבקש אולם, לטענתו, נהג עימו המבקש שלא בהגינות, השפיל אותו, נקט בהליכי גביה אשר במסגרתם גבה ממנו ריבית גבוהה, ועוד. במר ליבו הכין המשיב כרזות גדולות ובולטות, עליהן נרשמו התבטאויות שונות כנגד המבקש, הרכיב אותן על מסגרת שנבנתה על אופניים, הכל כפי הנראה בתמונות אשר הוגשו ע"י המבקש, ואת הכבודה הזו הוא מציב ליד סניפים שונים של המשיב ואף נוסע עימה ברחובות העיר. כמו כן מדבר המשיב, לטענת המבקש, עם העוברים ושבים, דברים כנגד המבקש, ומשמיע מוזיקה על מנת למשוך אליו תשומת לבם של העוברים בדרך. המבקש רואה בכך פרסום לשון הרע ובגין כך תבע בתביעתו, אשר הוגשה ביום 26.07.04, פיצויים בסך 50,000 ₪ וכן צו מניעה קבוע אשר יאסור על המשיב לבצע את האמור לעיל וסעדים נוספים. 2. בבקשה זו, אשר הוגשה בד בבד עם הגשת התביעה, תובע המבקש צו מניעה זמני אשר יאסור על המשיב לבצע את האמור לעיל ולפרסם כל פרסום אשר יש בו לשון הרע כנגד המבקש, עד למתן פסק דין בתיק העיקרי. כב' השופט רטנר אשר דן בבקשה במעמד צד אחד קבע אותה לדיון במעמד שני הצדדים מבלי שנתן צו זמני. כב' השופט ורבנר החל לשמוע את הדיון במעמד שני הצדדים ושמע חקירתה של הגב' עדני מטעם המבקש, אולם עקב אי התייצבות עד מטעם המבקש במועד ועקב עמידתו של ב"כ המבקש על שמיעת הדיון במהלך הפגרה נדחה המשך הדיון לשמיעה בפני. ביום 08.08.04 שמעתי את יתרת הדיון, בו נחקרו מר רונן משה, חוקר פרטי אשר הועסק בחקירת פרשה זו ע"י המבקש וכן המשיב. 3. למעשה, עסקינן בהתנגשות בין הזכות לחופש הביטוי לבין זכותו של המבקש לשם טוב, ובשאלה מהו האיזון הראוי ביניהם בבואנו להכריע בשאלת מתן צו מניעה זמני האוסר על הפרסום. ב"כ המבקש ניסה לשכנעני כי קיימות ראיות מהימנות לכך שהאמור בכרזה אינו אמת ואילו ב"כ המשיב ניסה לשכנעני כי הפרסום אינו מהווה כלל לשון הרע, כמשמעות מושג זה בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), ולחילופין, כי גם אם מדובר בפרסום כזה - חוסה הפרסום בצל הגנות החוק. כפי שיובהר להלן, סבורה אני כי אין צורך שאכריע, בשלב זה, בשאלה האם הפרסום מהווה לשון הרע, ואף לא בשאלה האם, בהנחה שכן, עומדת למשיב, לכאורה, אחת ההגנות אשר בחוק. גם אם קיימות ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה, כנדרש על פי תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, דהיינו - להיות הפרסום בבחינת לשון הרע, אין מקום להיעתר לבקשה, וזאת מאחר שלא מתקיימים שאר התנאים האמורים בתקנה 362, הן מחמת שהנזק אשר ייגרם למבקש אם לא יינתן הצו אינו עולה על הנזק שייגרם "לאדם אחר", והן מחמת כך שאין לאמר שמתן הצו אינו ראוי בנסיבות הענין ואף אין לאמר שהוא פוגע במידה העולה על הנדרש. אבהיר כי האינטרס של "האדם האחר" העומד על הפרק, במקרה דנן, הינו לאו דווקא האינטרס הצר של המשיב, אלא "האינטרס הציבורי" לשמירה על חופש הביטוי. 4. עוד לפני חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קנתה הזכות לחופש הביטוי מעמד איתן בפסיקה, החל מבג"צ "קול העם" [בג"צ 73/53 - חברת "קול העם" בע"מ נ' שר-הפנים פ"ד ז(2), עמ' 871] דרך ע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2) 427, 435), ע"א 723/74 - הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל פ"ד לא(2), עמ' 281 וד"נ 9/77 - חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" פ"ד לב(3), עמ' 337, ע"א 214/89 - אריה אבניר ו- 3 אח' נ' אברהם שפירא ואח' נפ"ד מג(3), עמ' 840 ועוד. הן הזכות לשם טוב והן הזכות לחופש הביטוי נגזרות מזכות היסוד של כבוד האדם, אשר מצאה ביטויה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו [בג"ץ 2481/93 דיין נ' וילק, פ"ד מח(2) עמ' 456; רע"א 4740/00 - לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ו- 2 אח' תק-על 2001(3), עמ' 489; ע"א 4534/02 - רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון (לוני) הרציקוביץ' תק-על 2004(1), עמ' 2091]. 5. השאלה אם מדובר בפרסום המהווה לשון הרע תוכרע בפסק הדין אשר יינתן בתיק העיקרי. לצורך הדיון אשר בפני מוכנה אני להניח לטובת המבקש כי אכן קיימות ראיות מהימנות לכך שהפרסום מהווה לשון הרע, אולם אין בכך כדי להועיל למבקש, שכן כבר נקבע כי גם ביטוי אשר יש בו לשון הרע, ואף ביטוי אשר אין בו אמת, הינם ביטויים אשר יכולים לחסות תחת כנפי זכות היסוד לחופש הביטוי. ראה: ע"א 214/89 - אריה אבנרי ו- 3 אח' נ' אברהם שפירא ואח' פ"ד מג(3), עמ' 840 (להלן: "פרשת אבנרי"). לענין זה יפים (אף שהיה מדובר שם באישום פלילי ולא בתביעה אזרחית) דבריו של כב' הנשיא אגרנט בע"פ 24/50 גורלי נ. היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ה', עמ' 1160 אשר אמר: ”... לכל אדם חופש הדיבור וחופש הביטוי. מטרתו של המשפט הפלילי המקומי, בשעה שהוא קובע את העבירות של הפצת דבר לשון-הרע בעל פה ופרסום דיבה בכתב, היא להגביל זכות יסוד זו במקום שאדם משתמש בה לרעה... ברם, החוק מכיר, כי בנסיבות ידועות ובתנאים מסויימים דורשת טובת הכלל - כדי שזכות - היסוד האמורה לא תתרוקן מתכנה - כי לא ייענש אדם על חפצת דברים המכילים לעז, הואיל והתקלה שתיגרם לציבור מצמצום - יתר של חופש הדיבור וחופש הכתיבה עדיפה בעיני החוק על גרימת נזק פרטי כל שהוא. ברם, חשוב להטעים, כי גם במקרים אלה חותר החוק להגן רק על חופש שיסודו בכנות ובתום-לב ולא על חופש המשמש מסווה לכוונות רעות ומזימות ארסיות המקננות למעשה בלב המפרסם”. אפילו במקרה חריג וטעון אמוציונאלית כפי המקרה בבג"ץ 6126/94 - גיורא סנש ו- 4 אח' נ' יו"ר רשות השידור תק-על 99(2), עמ' 806 דחה ביהמ"ש את העתירה והעדיף את הזכות לחופש הביטוי על הזכות לשם טוב. 6. חוק איסור לשון הרע בא לאזן בין זכות האדם הבסיסית לחופש ביטוי לבין זכותו של אדם לשם טוב ולפרטיות. מדובר בשתי זכויות אדם בסיסיות במשטר דמוקרטי ובהתנגשות ביניהן כזכויות אופקיות, בלתי מוחלטות. בבוא ביהמ"ש לשקול את האיזון הנכון ביניהן, במקרה ספציפי בו מתבקש צו מניעה זמני, על בית המשפט להתחשב במידת הפגיעה בשתי זכויות אלה, אם לא יינתן הצו, לעומת הפגיעה בהן אם יינתן הצו. ודוק: מדובר לא רק במשמעות זכויות אלה לגבי הצדדים עצמם, אלא גם במשמעותן לגבי כלל הציבור [ע"א (חיפה) 2014/01 - הרב ד"ר אליהו זייני נ' כלבו ו- 5 אח' תק-על מח 2002(3), עמ' 2879, ופרשת אבנרי]. 7. במסגרת השיקולים אשר מנחים את ביהמ"ש בבואו לשקול האם יש ליתן צו מניעה, מבחין כב' הנשיא ברק בפרשת אבנרי בין השלב בו אחריותו של הנתבע טרם נקבעה, ובית המשפט צריך לעשות שימוש בשיקול דעתו לענין מתן ציווי לשעה, לבין השלב בו אחריותו של הנתבע נקבעה, ובית המשפט צריך לעשות שימוש בשיקול דעתו לענין ציווי לתמיד. כאשר בא ביהמ"ש לשקול מתן צו לשעה, עליו ליתן משקל רב יותר לאינטרס הציבורי של שמירה על חופש הביטוי, ובמיוחד הדבר כך, כפי שנאמר בפרשת אבנרי, כאשר דנים בחופש ביטוי בנוגע לענייני ציבור ולעניינים ו/או תפקידים שלציבור עניין בהם. אמנם, המבקש בענייננו אינו רשות ציבורית אולם בהיותו מוסד אשר נותן שירות לציבור ואשר יש לציבור ענין רב בו ובהתנהלותו, נכון להתייחס אליו באופן אחר מאשר אל אדם פרטי. כמובן שאין בכך כדי להצדיק, מניה וביה, פגיעה בלתי מרוסנת בשמו הטוב של המבקש אולם, כאשר דנים אנו במתן צו מניעה זמני, בשלב מקדמי זה, עוד טרם הוכרעה השאלה האם מדובר, אכן, בלשון הרע ולחילופין - האם חוסה הפרסום בצל אחת ההגנות האמורות בחוק, מן הדין ליתן, בשלב זה, משקל רב יותר לזכות לחופש ביטוי על פני זכותו של המבקש לשמו הטוב. וכך מבחין כב' הנשיא ברק בפרשת אבנרי, בין השיקולים המנחים מתן צו זמני, בטרם ההכרעה בשאלת טיב הפרסום וההגנות, לבין השיקולים המנחים מתן צו מניעה קבוע, לאחר הכרעה בשאלות אלה: ”כפי שראינו, הזכות לחופש הביטוי היא זכות יסוד בשיטתנו. משקלה ניכר. כל עוד לא הוכרעה שאלת האחריות בגין לשון הרע ידה על העליונה כנגד הזכות לשם הטוב. כל עוד הפרסום אינו אסור, יש ליתן לו את מלוא החופש. מכאן, שאין להגביל את זכות חופש הביטוי בדרך של ציווי לשעה ובלבד שהנתבע מעלה טענה, שאינה טענת סרק, כי בידו להגן על הפרסום. אכן, קיים הבדל מהותי בין השלב בו הוכרעה אחריות של המפרסם, לבין השלב בו טרם הוכרעה אחריותו. כאשר הוכרעה שאלת האחריות, נחלש משקלו של האינטרס בדבר חופש הביטוי לאור הפגיעה המוכחת באינטרס לשם הטוב. משנקבעה האחריות, נקבעה האמת ונקבע השקר - במסגרת היחסיות המאפיין את כל ההליך השיפוטי (ראה: השופט אלון בבג"צ 152/82 אלון נ. ממשלת ישראל, פ"ד לו (465, 449 (4) - גובר האינטרס הציבורי להגן על השם הטוב בפני דברי שקר, על פני האינטרס של חופש הביטוי. גם הצידוק לחופש ביטוי בנסיבות אלה נחלש בדרך כלל. פרסום אשר בית משפט קבע לגביו כי דבר שקר הוא ולדוברו אין כל הגנה בפני אחריות, אין בו כדי לקדם את החיפוש אחר האמת. החלפה חופשית של דעות נפגעת לרוב אם השקפות הציבור מתבססות על מידע בלתי נכון. אין בונים חברה ומשטר על אדני שקר. מתן ציווי לתמיד, בנסיבות אלה, מגשים את האיזון החקיקתי בין האינטרסים המתנגשים. לעומת זאת, הגישה שונה לחלוטין מקום שאחריות המפרסם טרם הוכרעה, ועל פני הדברים יש לו למפרסם הגנה טובה. בנסיבות אלה, יש ליתן את מלוא המשקל לערך בדבר חופש הביטוי ולהעדיפו על פני הערך של השם הטוב. מתן ציווי לשעה בשלב זה יהווה מניעה מוקדמת (PRIOR RESTRAINT) של חופש הביטוי, ומכך יש להמנע ככל האפשר”. ”המשקל של הערך בדבר חופש הביטוי מכריע, ידו על העליונה. על כן מקום שתוכן הפרסום ידוע לצדדים, אין זה מספיק שהתובע מצביע בשלב זה כי יש לו סיכוי להצליח בתביעתו, או אף סיכוי ממשי לכך. עליו להראות כי לכאורה אין לו לנתבע הגנה של ממש, וכי הוא מציג הגנת סרק”. סבורה אני כי אין לאמר, בשלב זה, כי טענותיו של המשיב המתבססות, בין היתר, על ההגנות אשר מקנה חוק איסור לשון הרע, טענות סרק הינן או כי הגנתו הגנת סרק היא. אמנם, הפרסום נעשה ע"י המשיב לאחר שלפי תחושתו הוא נפגע אישית, אולם אין בעצם פגיעתו האישית כדי להביא למסקנה שהפרסום נעשה על ידו מתוך כוונה רעה או מזימות ארסיות, כפי שהתבטא ביהמ"ש בע"פ 24/50 הנ"ל, ואין לאמר כי רצונו של המשיב להביא את דעתו על התנהגות המבקש כלפיו, כפי שהוא רואה אותה, לידיעת הציבור, איננה לגיטימית במסגרת הזכות לחופש הביטוי. ולפיכך בהעדיפי, בשלב זה, את זכותו של המשיב לחופש הביטוי ואת האינטרס הציבורי של שמירה על חופש הביטוי, על זכותו של המבקש, כמוסד בנקאי, לשם טוב, דוחה אני את הבקשה. 8. בשולי הדברים אעיר שתי הערות; האחת - בנוגע לנזק. אמנם, חוק איסור לשון הרע מאפשר מתן פיצוי ללא הוכחת נזק ואף ניתן לאמר כי, לכאורה, יש בפרסום אשר נעשה ע"י המשיב פוטנציאל לגרימת נזק למבקש, אולם לאור חשיבותה של הזכות לחופש הביטוי, הן כזכות פרטית והן כאינטרסם ציבורי, שאלת הנזק יכולה לבוא על פתרונה, אם אכן יזכה המבקש בתביעתו, במסגרת פיצוי כספי אשר ייפסק לו, ואין בה בנסיבות המקרה אשר בפני, כדי לגבור על המשקל אשר יש לייחס לחופש הביטוי במסגרת ההכרעה בסעד הזמני, כפי שהוסבר לעיל. השניה - בנוגע לזהות בין הסעד הזמני לסעד העיקרי. יש להביא בחשבון גם את העובדה שמתן הסעד הזמני ייתן, למעשה, למבקש את אשר הוא תובע בתביעתו. אמנם המבקש תבע גם פיצויים ולא רק צו מניעה קבוע, אולם נראה שעיקר מטרתו של המבקש בתביעתו היא הפסקת "ההפגנה" של המשיב, ואם אכן יינתן הסעד הזמני סביר להניח כי עד למתן פסק דין בתביעה העיקרית כבר תצא הרוח ממפרשיו של המשיב והוא לא ישוב להפגין. לכך שהסעד הזמני נותן למבקש את אשר הוא תובע בתביעתו יש משקל המטה את הכף כנגד מתן הסעד הזמני. 9. הבקשה נדחית, איפוא, אולם בנסיבות הענין אינני עושה כעת צו להוצאות. הוצאות בקשה זו יילקחו בחשבון במסגרת פסק הדין בתיק העיקרי. פרסוםצוויםצו מניעהלשון הרע / הוצאת דיבה