פסק דין בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית משפט לתביעות קטנות בירושלים (כבוד השופט א' בן-הדור) מיום 3.2.04, בה נדחתה תביעתו של המערער לפיצוי בסך 7,965 ₪ מאת המשיבה, עיריית ירושלים (להלן-"העיריה") בעילה של גרימת נזק לרכבו עקב אי מילוי חובה חוקית של המשיבה או התרשלות מצידה, בתיקון כביש שבתחומה. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. 1. אלה בתמצית העניינים הצריכים לעניין אשר לגביהם צוין בפסק דינו של בית המשפט קמא כי אין מחלוקת לגביהם וכי נקבעו הממצאים הבאים: הרכב של המבקש עלה על בור (שקערורית) בכביש בית זית- ירושלים. הכביש הנ"ל הוא בתחום אחריותה של עיריית ירושלים. שני צמיגים ושני חישוקים ברכבו של המערער ניזוקו. המערער ציין בפני בית המשפט קמא כי הכביש הינו כביש צר, באותו יום היתה תנועה ערה, למרות שבדרך כלל התנועה בכביש זה אינה דומה לתנועה בכביש ראשי, וכי ידע שיש בורות ומהמורות בכביש, ואף הזהיר את העירייה על כך, וכמו כן הוא נסע במהירות של כ-40 קמ"ש. 2. המשיבה ציינה בפני בית המשפט קמא כי בכביש זה נוצרים שקיעות תכופות עקב ירידת הגשמים והם מתקנים את הכביש בתדירות רבה. בית המשפט קמא קבע כי אין ספק כי העירייה חייבת בהחזקה תקינה של הכבישים בתחומה, אך אחריות זו אינה אבסולוטית ותלויה היא ביכולתה הפיננסית של העירייה ,במקום המפגע ובסדר העדיפויות בהתאם לדחיפות העניין. בית המשפט קמא סבר כי מאחר ומדובר בכביש צדדי הנפגע תכופות לאחר גשם, (אין מחלוקת שביום המקרה היה גשם), אחריותה של העירייה פחותה אך אף אילו אחריות העירייה היתה מוחלטת, הרי שעצם נסיעתו של המערער בנסיבות שהיו, יום גשם, ידיעה שיש בורות, כביש צר, נסיעה ב- 40 קמ"ש, מטילה אחריות רבה על התובע, אשר היה צריך לנהוג ביתר זהירות. בהסתמך על הנ"ל דחה בית המשפט קמא את תביעתו של המערער. טענות המערער 3. המערער טוען כי על פי סעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש] חובה על העיריה לדאוג לתחזוקה תקינה של הכבישים ללא הסייגים שקבע בית המשפט קמא . בית המשפט קמא טעה בקובעו את הסייגים המפורטים לעיל, שכן אלו מרוקנים מתוכן את החובות החקוקות של העיריה ומביאות לתוצאה אבסורדית לפיה בכל פעם שקיים מכשול או נזק לכביש, תטען העיריה כי יש לה סדר עדיפויות אחר, קשיים פיננסיים או שמקום המפגע הוא רחוק ממרכז העיר וכדומה. כן טוען המערער כי חובת העיריה לתחזוקה תקינה של הכבישים בתחומה אינה פוסחת על כבישים צדדים וכן אינה תלויה במזג האויר. לעניין מזג האויר, טוען המערער כי דווקא בימי החורף אחריותה של העירייה לתקן את הכבישים גבוהה יותר. המערער טוען כי התריע מספר פעמים בפני העירייה על הסכנה ועל המפגעים הבטיחותיים בכביש אך בית המשפט קמא לא ייחס לעניין זה כל משקל. מהירות הנסיעה של המערער לא היתה הגורם לאירוע הנזק. המערער נסע במהירות של 40 קמ"ש במקום בו מהירות הנסיעה המותרת היא 80 קמ"ש, כך שמהירות הנסיעה של המערער היתה סבירה, בייחוד כשאר המדובר הוא בכביש חד סטרי שבו עוברות מאות מכוניות מדי יום. גם אם המדובר בכביש צדדי הנפגע תכופות לאחר הגשם, עדיין אין הדבר פוטר את העירייה מחובתה להזהיר את הנהגים מהסכנות הצפויות (ע"י תמרורים/שלטים מתאימים). הבור שגרם לנזק היה בעומק של מעל 30 ס"מ. לכל הדעות זהו בור מסוכן שיכול לגרום לתאונות קשות וקטלניות למשתמש בדרך שאינו יכול לצפותו. המערער ציין בעדותו בבית המשפט קמא כי ביום מתן העדות, הוא ספר 23 בורות בכביש. כלומר גם האירוע נשוא הערעור לא גרם למשיבה לטפל במפגעים הקשים בכביש זה, ופסק הדין של בית המשפט קמא, לטענתו, רק יעודד אותה להמשיך באדישותה ורשלנותה. המערער טוען כי טעה בית המשפט קמא כאשר לא ייחס למשיבה אחריות כלשהיא כאשר הוא מטיל "אחריות רבה" על המערער מבלי לפרט מה היקף "אחריות רבה" זו. טענות המשיבה 4. המשיבה טוענת כי אין מקום כלל כי ערכאת הערעור תתערב בקביעות עובדתיות של בית המשפט קמא ולכן אין לקבל את בקשת רשות הערעור, מאחר ובית המשפט קמא קבע כי על פי הממצאים המדובר הוא לא בבור כפי שציין המבקש אלא בשקערורית ולכן אין לקבל את טענת המערער כי המדובר בבור בעומק של כ-30 ס"מ. כך גם לעניין אחריות העירייה לגביה קבע בית המשפט קמא כי אחריות זו אינה אבסולוטית ותלויה היא במספר גורמים כגון: יכולתה הפיננסית, מקום המפגע, סדר עדיפויות ונסיבות אחרות. המשיבה טוענת כי היא ממלאת אחר חובתה החוקית ולא הוכחה כל התרשלות מצידה. על פי עדותו של המבקש הוא נוסע בכביש מדי יום וידוע לו על קיומם של בורות בכביש. באותו יום היה גשום והתנועה היתה כבדה מהרגיל ולכן היה עליו לנהוג במשנה זהירות. לעניין טענת המערער לגבי חובת העירייה מתוקף סעיף 235 לפרודת העיריות [נוסח חדש] הרי שטענה זו הינה בבחינת הרחבת חזית שכן לא נטענה בערכאה דלמטה ומקומה אינו בהליך זה. בית המשפט קמא קבע כי מכלול הנסיבות, דהיינו, יום גשום, עומס תנועה, מהירות הנסיעה של המבקש וידיעתו המוקדמת בדבר המפגעים בכביש, מובילות למסקנה כי אחריות העירייה פחותה ואין בית המשפט חייב לקבוע בכמה אחריות זו פחותה. המערער לא הביא ראיות בפני בית המשפט קמא בדבר כך שהוא התריע בדבר מפגע זה או אחר בכביש המדובר ואין לאפשר למערער להעלות טענה זו בערכאת הערעור. המשיבה טוענת כי בבית המשפט קמא הופעל הכלל כי על המוציא מחברו עליו הראיה, ומשלא הובאו ראיות כלשהן שבית המשפט קיבלם לא היתה המשיבה צריכה להביא שם כל ראיות לסתור את עדות המבקש. בית המשפט קבע את הממצאים לאחר שמיעת הצדדים ולכן אין מקום לניהול הליך הבאת ראיות לסתור מאחר והמערער לא הוכיח את תביעתו כלל. דיון 5. אין חולק כי העירייה חבה בחובת זהירות כללית כלפי סוג הניזוקים אליהם משתייך התובע. אלו הם הנוסעים בדרכים ובכבישים שבתחומי העירייה ונמצאים באחריותה. חובת הזהירות המושגית נגזרת הן מיכולתה של העירייה לצפות נזקים לנוסעים בגין פגמים בדרך, והן מכח החובה שבדין, המוטלת עליה בפקודת העיריות [נוסח חדש]. העירייה היא שעוסקת בתחזוקתם ובתיקונם של הכבישים שבתחומה. המידע באשר לאיכותם ולמצבם של הכבישים נמצא ברשותה. לעניין הכביש הספציפי בו אירע הנזק, טוען המערער כי הוא התריע מראש בפני המשיבה לגבי המפגעים שבו. אף אם אקבל את טענת המשיבה כי טענת המערער לא הוכחה, הרי שנציגת המשיבה עצמה טענה בפני בית במשפט קמא כי בכביש זה נוצרים שקיעות תכופות עקב ירידת הגשמים והם מתקנים את הכביש בתדירות רבה. 6. לעניין עומק הבור, כאמור, טוען המערער כי היא עומקו למעלה מ-30 ס"מ והמשיבה טוענת כי לא מדובר בעומק שכזה אלא בשקערורית. כפי שציין בית המשפט קמא אין חולקים כי עקב עליית רכבו של המערער על "בור(שקערורית) בכביש" ניזוקו שני צמיגים ושני חישוקים ברכב. נראה שבור בעומק העלול לגרום לפגיעה בגלגלים ואף לעיקום חישוקי המגנזיום, הוא מפגע בטיחותי אשר על היה על העירייה לאתרו ולתקנו בהקדם ולא נראה כי על הנהגים שבדך לצפותו, שעה שהכביש מוצף. משיקולים אלה של יתרון במידע, ביכולת לאתר את הסיכון מבעוד מועד, ובכושר למונעו, מן הראוי להכיר בכך כי קיימת לעירייה חובת זהירות קונקרטית, ביחס לתובע. נ 7. שונה הדבר ביחס למקרה של בליטה או שקע קטן בעל פוטנציאל נזק קטן יותר או מרצפת רופפת ברחוב, כפי שנידון בע"א (ירושלים) 4344/97 כהן נ' עירית רמת גן, תקדין-מחוזי 1998(1) 1213. הכרה בקיומה של חובת זהירות קונקרטית בסיכונים מסוג זה עלולה להביא להטלת אחריות אבסולוטית על העירייה ואינה דומה למצב בו עסקינן. בפסק הדין הנ"ל דובר בהולכת רגל שנפלה ברחוב לאחר שנתקלה בבליטה על גבי המדרכה. בדחותו את התביעה, אומר כב' הנשיא ו' זילר: "... רחובות ומדרכות עיר אינם "משטח סטרילי" ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו"גלים" של שיפועים כאלו או אחרים. עובדה זו איננה רק מציאות המוכרת לכולנו, אלא שזוהי מציאות הכרחית הנובעת מכך שכפי שהועד בבית משפט קמא, מדובר במאות קילומטרים של דרכים ומדרכות שנעשה בהם שימוש על-ידי עשרות אלפי אנשים, זאת בנוסף לעגלות, משאות, כלי רכב וכל כיוצא באלו... ב"גלים" שונים במפלסי דרכים אלו, כמו מרצפות הבולטות קמעא פה ושם ברחובות או מדרכות מרוצפות (כפי שהיה המקרה בענין קא עסקינן) הם פועל יוצא של עצם השימוש ההמוני בדרכים שמדובר בהם, בצרוף לארועי טבע, של הבדלי טמפרטורות, של לחות, גשם, יובש וכל כיוצא בזה. כל אלו הם מהמפורסמות שאינן צריכות ראיה. ... ציבור המשתמשים ער ויודע ש"יושר" כזה אינו קיים ואינו יכול להיות קיים במציאות, והוא נדרש למינימום ההכרחי של זהירות, לבל יינזק מ"אי-יושר" של מה בכך. בענייננו היה מדובר ב"אי-יושר" של כמחצית עוביה של מרצפת, ואי אפשר לבוא בטענות על העירייה על ש"אי-יושר" זה לא תוקן. לחילופין ואפילו יש מידה של רשלנות ב"אי יושר" זה, הרי הרשלנות התורמת של המערערת באי תשומת לב לנעשה תדירות בדרכים, היא תרומה של 100%". ו 8. כאמור, בענייננו המדובר הוא לא ב"בליטות וגלים" אלא בבור או שקע עמוק בכביש שגרם לנזק בגלגלים ולעיקום חישוקי המגנזיום של הרכב. במצב שכזה על העירייה לצפות,לאתר ולתקן את הנזק ואין על המשתמשים בכביש לצפות למפגע כגון זה בשגרת נסיעתם. הדברים נכונים ביתר שאת במקרה בו הכביש הספציפי ידוע לעירייה ככביש בעייתי ובייחוד בתקופת הגשמים המועדת לפורענות. בנסיבות אלה, ההנחה המתבקשת היא כי העירייה ידעה או יכולה היתה לדעת על הסיכון הקיים וכי היה עליה לפעול לניטרולו. בשל כך קמה לה חובת זהירות קונקרטית כלפי המערער. 9. בנסיבות שתוארו לעיל אני סבור כי חל סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] המעביר על נטל השכנוע אל העיריה, להראות כי לא התרשלה. העיריה לא הראתה כי היא עושה את מירב המאמץ לתחזק את הכביש כראוי וזאת למרות שידוע לה כפי שצויין לעיל, כי כביש זה מועד למפגעים ובייחוד בתקופת הגשמים. נראה שאילו היתה העיריה פועלת מבעוד מועד לתחזוקה תקינה של הכביש הידוע כבעייתי הרי שהנזק היה נמנע. יצוין אף כי מדובר בכביש המוביל לישוב מוסדר, ולא מדובר בדרך צדדית שהנוסעים עושים זאת למטרת טיול. 10. מן הראוי שחובת העיריה לשמירה על איכותם ותחזוקתם התקינה של הכבישים תהא במדרג גבוה בסדר העדיפויות של העיריה בכל הנוגע לקדימות בזמן ובהקצאת משאבים, לאור היקף תופעת תאונות הדרכים שהגיעה למימדים של "מכת מדינה" של ממש הגובה מחיר כבד בחיי אדם ורכוש. 11. אשר על כן אני מוצא כי יש להטיל על המשיבה אחריות לנזקי המערער. אשר לטענת המשיבה כי אין להתערב במימצאים עובדתיים, הרי שבעקרון צודקת היא, אלא שבמקרה הנדון בית המשפט קבע שהיתה שקיעה בכביש וכי הרכב ניזוק, ואולם בית המשפט פטר אותה מאחריות לא מן הפן העובדתי, כאמור לעיל. יתרה מזו מדובר בהליך של תביעה קטנה, ואין לצפות שהתובע יגיש חוות דעת של מומחים, או יסרבל הדיון באופן שלא יעלה בקנה אחד עם מטרות החוק בכוננו את בית המשפט לתביעות קטנות. העיריה טענה לאשם תורם או אשם מכריע של התובע. לגישתה, היה עליו לצפות לתקלות כי הכבישים אינם משטח חלק. לו נהג ביתר תשומת לב, לא היתה נגרמת התאונה. בעניין זה נוטה אני להסכים עם גישת המשיבה. לאור היכרותו הטובה של המערער את הכביש, ידיעתו על כך שקיימים בו לעיתים בורות ומפגעים ולאור מזג האויר הגשום ששרר בעת התאונה, שומה היה על המערער לנהוג ביתר זהירות ובייחוד לנהוג במהירות נמוכה באותם קטעים. נראה כי אילו נהג כך המערער לא היו נפגעים, באופן שנפגעו, שני הגלגלים, הן הקדמי והן האחורי. בנסיבות העניין נראה כי יש להכיר באשם תורם מצד המערער בשיעור של 50%. התוצאה לפיכך מתקבל הערעור, בחלקו, והמשיבה תשלם למערער את מחצית סכום התביעה, בצירוף אגרה יחסית, וכן בהוצאות כאן ולמטה בסך כולל של 1,000 ₪. כבישגלגל רכבצמיג רכב