החלטה השופט ת' אור: 1. המבקש, ליאור ארייך (להלן: ארייך) לקה במהלך שירותו הצבאי בדלקת כיבית של המעי הגס (Ulcerative Colitis) (להלן: דלקת כיבית). הוא תבע תגמולים מן המשיב, קצין התגמולים, לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים), בטענה שהדלקת הכיבית פרצה במהלך ובעקב השירות הצבאי. קצין התגמולים דחה את תביעתו, וועדת הערר לפי חוק הנכים (להלן: וועדת הערר) דחתה את עררו על החלטת קצין התגמולים. ארייך ערער על החלטת וועדת הערר בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. ביום 2.7.00 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור ברוב דעות (דעת השופטים י' גרוס ומ' רובינשטיין, למול דעתה החולקת של השופטת א' קובו). ארייך מבקש לערער על החלטה זו בפני בית משפט זה. 2. חוק הנכים קובע, כי חייל זכאי לתגמולים על פיו אם מחלתו נגרמה או הוחמרה בתקופת שירותו הצבאי ועקב שירותו הצבאי. במקרה זה המחלוקת היא סביב השאלה האם הדלקת הכיבית נגרמה עקב שירותו של ארייך. לטענת ארייך, שירותו היה כרוך במתח נפשי רב, שהביא להתפרצות הדלקת הכיבית. בדיון בפני וועדת הערר הגיש ארייך חוות דעת של פרופ' רטן, ממנה עולה, לטענתו, כי קיים קשר סיבתי בין התפרצות הדלקת הכיבית לבין השירות הצבאי. קצין התגמולים הגיש חוות דעת נגדית של מומחה מטעמו, ד"ר גילון, לפיה לא נמצא קשר בין מתח נפשי לבין הדלקת הכיבית, ולכן לא הוכח קשר סיבתי בין התפרצותה לבין השירות הצבאי. יש להעיר כאן, כי בחוות דעתו התייחס פרופ' רטן לגורמים לדלקת הכיבית ולמחלת מעיים נוספת, הקרויה מחלת קרוהן, תוך שהוא מתייחס לגורמים המשותפים למחלות. באורח דומה, חוות דעתו של ד"ר גילון התייחסה אף היא לשתי המחלות מבלי להפריד ביניהן. על רקע זה החליטה וועדת הערר לדחות את עררו של ארייך על בסיס הכרעתה במקרה אחר, שעסק בקשר הסיבתי בין מחלת קרוהן לבין השירות הצבאי. ועדת הערר קבעה, כי "נשלל הקשר הסיבתי-רפואי בין חשיפה לתנאי לחץ ומתח לבין מחלת קרוהן", ולכן דחתה את עררו של ארייך. דעת הרוב בבית המשפט המחוזי היתה, כי וועדת הערר היתה רשאית להכריע בטענות ביחס לדלקת הכיבית על סמך אנלוגיה מהכרעתה ביחס למחלת קרוהן. בנוסף, נקבע שמחוות דעתו של פרופ' רטן עולה, שהאטיולוגיה של המחלה אינה ידועה, ודי בכך כדי לדחות את הערעור. דעת המיעוט היתה, שאין מקום להסתמך על דעות מומחים ביחס למחלת קרוהן, אלא יש לבחון את חוות הדעת שהוגשו במקרה זה לגופן. על פי דעת המיעוט, חוות הדעת מצביעות על קיומן של שתי אסכולות רפואיות שוות ערך, ובמצב כזה זכאי ארייך לתגמולים. 3. דעתי היא, כי יש לדחות את הערעור, שכן לא הוכח קשר סיבתי בין הדלקת הכיבית לבין השירות הצבאי. חוות דעתו של פרופ' רטן אינה מבססת את הטענה בדבר קיומו של קשר סיבתי כאמור. הטענה העיקרית המובאת בחוות דעתו היא שלדלקת הכיבית ולמחלת קרוהן קיימים גורמים תורשתיים וסביבתיים. בין גורמים סביבתיים אלה מונה פרופ' רטן זיהומים שונים וכן תנאי לחץ. אך הוא עצמו מסכם מאמר מרכזי עליו הוא מסתמך בחוות דעתו כך: "הפרמטרים להוכחת השפעה סביבתית זו או אחרת הם מסובכים, וקשה לקבוע עובדות חד משמעיות. אך המחברים (של המאמר - ת"א) מסכמים את עבודתם בציינם שקיימות עובדות רבות בלתי ישירות המצביעות על קשר בין השפעות סביבתיות להופעת מחלות דלקתיות כגון מחלת קרוהן ודלקת כיבית. אך לא ניתן לזהותן בצורה מדוייקת וכמובן שמומלץ לבצע עבודות נוספות בנושא". למעשה, בחוות דעתו מבסס פרופ' רטן את המסקנה, כי קיימים גורמים סביבתיים כלשהם המסייעים להתפרצות מחלת קרוהן והדלקת הכיבית, אך לא ניתן להצביע על מהותם של גורמים אלה ועל חלקם - המכריע או השולי - בהתפרצות המחלות. מסקנה זו מחייבת את דחיית התביעה של ארייך, כפי שיובהר להלן. 3. ברע"א 2985/97, 8373/96 מאיר ואח' נ' קצין התגמולים ואח' (ניתן ביום 21.1.03, לא פורסם) (להלן: פרשת מאיר), עמדנו בהרחבה על עיקרי ההלכה המשפטית העוסקת בהוכחת קיומו של קשר סיבתי בין גרימת מחלה לבין השירות הצבאי. די אם נחזור כאן על עיקרי הדברים: "לשם הוכחתו של קשר סיבתי בין המחלה לשירות הצבאי על התובע להוכיח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בעמדתו. שאלת אופן הוכחת קיומה של אסכולה רפואית נדונה בהרחבה ברע"א 2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1) 529 (להלן: הלכת קליג'). [שם] הובהר..., כי על מנת שאסכולה תיתפש כמבססת קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין היווצרות מחלה, נדרש שיתמלאו בה שני תנאים בסיסיים (שם, בעמודים 539-538): ראשית, על האסכולה להגדיר ברמת פירוט סבירה את מהות המצב שגרם למחלה, ואין די בקביעה כללית ומעורפלת. שנית, נדרש שהאסכולה תקבע כי קיים קשר סיבתי ברמה גבוהה של הסתברות ("מתקבל מאד על הדעת"), בין הנסיבות המסוימות אליהן נחשף התובע במהלך שירותו לבין גרימתה או החמרתה של המחלה. היינו, שהאסכולה הרפואית תקבע כי "מתקבל מאוד על הדעת" שתנאי השירות גרמו למחלה או החמירו אותה". בחוות דעתו של פרופ' רטן חסרים שני המרכיבים הבסיסיים להוכחתה של אסכולה התומכת בעמדתו של ארייך. ראשית, קביעתו, לפיה לא ניתן לזהות בצורה מדויקת את ההשפעות הסביבתיות המסייעות להתפרצות המחלות מוכיחה, כי לא ניתן להציג "רמת פירוט סבירה של מהות המצב שגרם למחלה". שנית, התייחסותו לספרות רפואית מגוונת בחוות דעתו, לפיה "אצל הסובלים ממחלות כרוניות ממקור לא ידוע מגיל צעיר קיים קשר למצבי כעס, התרגשות ודיכאון", ולפיה "גורמים פסיכולוגיים עשויים להשפיע בחלק מהמקרים על התפרצות ומהלך המחלה בחלק מהחולים" (ההדגשות שלי - ת"א), אינה מצביעה על קשר סיבתי ברמה של "מתקבל מאד על הדעת" בין התפרצות הדלקת הכיבית לבין השירות הצבאי. בנסיבות אלה יש לקבוע שלא הוכח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בקיומו של קשר סיבתי בין הדלקת הכיבית לבין השירות הצבאי. בפרשת מאיר התייחסנו למצב בו אין כל דרך להצביע על אסכולה התומכת בקיומו של קשר סיבתי בין השירות הצבאי למחלה, או שוללת אותו. ההלכה המתייחסת למצב זה נקבעה בע"א 6274/92 רזי נ' קצין התגמולים, פ"ד מח(3) 326, 330 (להלן: הלכת רזי), ועל פיה: "ביחס למחלה שאין לגביה מידע רפואי מבורר וחד משמעי, יש להבחין - הבחן היטב - בין מקרה שבו אסכולות רפואיות שונות חלוקות ביניהן בדבר סיבותיה ודרך עלילותיה של המחלה, לבין מקרה שבו שום גורם רפואי בר-סמכא אינו טוען לדרך עלילות מסוימת... במקרה מן הסוג השני, כאשר אין שום גורם רפואי בר-סמכא המאשר את קיומו של קשר סיבתי, בין מחלה מסוימת לבין חבלה מסוימת (או לבין נסיבות אחרות הכרוכות בשירות הצבאי), כי אז אין לחייל התובע במה להיאחז ודין תביעתו להידחות. חשוב להטעים, כי היעדר היכולת לשלול את קיומו של קשר סיבתי אפשרי (שהוא עצמו פועל-יוצא מחוסר ידיעת סיבותיה ודרך עלילותיה של המחלה) אין כדי להקים הנחה בדבר קיומו של קשר סיבתי. יפים לכאן דברי הנשיא שמגר בד"נ 38/84 לוי נ' קצין התגמולים (לא פורסם): 'אוסיף כי גם אינה מקובלת עלינו סברה לפיה, כל מקום בו מדע הרפואה לא גילה קשר סיבתי בין גורם פלוני לבין מחלה פלמונית, יש עדיין יסוד להנחה כי קיים קשר סיבתי כאמור. מסקנה כאמור עלולה היתה להביא לכך כי כל הבלתי ידוע בעולם הרפואה - והוא לצערנו אינו מועט - הופך לעולם לגורם שאינו ניתן לסתירה או להפרכה'". חוות דעתו של פרופ' רטן מובילה למסקנה כי מדע הרפואה ניצב כיום במצב של חוסר ידע מספק ביחס לדלקת הכיבית, ולא ניתן להצביע על קשר סיבתי בין גורמים סביבתיים או נפשיים ספציפיים לבין התפרצות המחלה. בהתאם להלכת רזי, שצוטטה לעיל, מסקנה זו צריכה להוביל לדחיית תביעתו של ארייך. חשוב לציין, כי חיזוק לדברים אלה ניתן למצוא בחוות דעתו של ד"ר גילון, המומחה מטעם קצין התגמולים. הוא מסכם את חוות דעתו כך: "הגורמים למחלה זו (הדלקת הכיבית - ת"א) אינם ברורים. למרות מחקרים של עשרות בשנים לא נמצא מחולל חיידקי או נגיפי האחראי להתפתחות מחלה זו. הסברה המקובלת היום על הרופאים העוסקים במחלה זו, שקיים רקע קונסטיטוציונלי תורשתי שאליו מתווספים גורמים אחרים, ותוך שיבוש המערכת החיסונית מתלקחת המחלה". כמו בפרשת מאיר, כך גם בענייננו לא הוכח קשר סיבתי בין מתח נפשי לבין המחלה - שם מחלת הקרוהן וכאן דלקת כיבית. 5. מעבר לאמור לעיל, יש להתייחס לטענות השונות בדבר מקומן של מסקנות קודמות של וועדת הערר ביחס למחלת קרוהן בהליך הנוכחי. ככלל, מקום בו מונחת בפני הוועדה תשתית זהה בחוות דעת בשני מקרים שונים היא יכולה להשתית את מסקנותיה במקרה אחד על מסקנות המקרה האחר, אך זאת תוך עיון מעמיק בנסיבות כל מקרה. כך עשתה הוועדה במקרה זה. לכאורה, הדבר אינו מתיישב עם העובדה, שבמקרה הנוכחי עסקינן בדלקת כיבית, בעוד שוועדת הערר השתיתה מסקנותיה על מקרה אחר, בו עסקה במחלת קרוהן. אך השוואה זו התאפשרה בשל חוות דעתו של פרופ' רטן, אשר קשרה בין שתי המחלות, בלא שהוא מציין שיש מקום להבחין בין הגורמים להן. בהתקיים תשתית עובדתית כזו, רשאית היתה הוועדה להסתמך על מסקנותיה במקרה בו עסקה במחלת קרוהן, שכן התובע עצמו - ארייך - קשר בין המחלות. כפי שהובהר, ממילא נדחות טענותיו של ארייך גם בבחינת המקרה שלו לגופו, ולכן לא נגרם לו כל עוול בשעה שהוועדה השוותה בין המקרים. 6. אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. דלקתצבאשירות צבאי