החלטה רקע מונחת בפני בקשת המבקש לסילוקה על הסף של התביעה, שהגיש נגדו המשיב בתיק העיקרי. המשיב הגיש תביעה נגד המבקש בגין דברים שאמר בגנותו. לטענת המשיב אמר המבקש בשיחת טלפון שקיים עם לקוח של המשיב: "עורך הדין שלך מטומטם וטיפש". על דברים מעין אלו חזר המבקש, לטענת המשיב, בשיחה שקיים עם הלקוח במשרדו של המבקש. לטענתו של המשיב מהוות אמירות אלו של המבקש פרסום לשון הרע. כעת מונחת בפני בקשת המבקש לדחיית התביעה על הסף מחמת היותה טרדנית וקנטרנית. המבקש בבקשתו מעלה מספר טענות כדלהלן: 1. התביעה שהוגשה ע"י המשיב - כל תכליתה הינה להטריד ולהטריח, וכל כולה בגין זוטי דברים. 2. התביעה באה בכללו של סעיף 4 לפקודת הנזיקין הקובע: "לא יראו בעוולה מעשה, שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך". 3. גם אם נכונה טענת המשיב, והמבקש אמר את הדברים, הרי שהם חוסים תחת הגנת חופש הביטוי. דיון משפטי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן - החוק) קובע: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; בסעיף זה, "אדם" - יחיד או תאגיד." בע"א 466/83, שאהה נ' דרדריאן, פד"י לט(4)734, 740, נאמר: "המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום". הפסיקה אימצה את המבחן האובייקטיבי בנוגע לשאלה, האם דברים שפורסמו יש בהם כדי להשפיל, לבזות או לפגוע באדם. ראה לעניין זה ספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 109, 122. כן ראה ע"א 334/89, מיכאלי נ' אלמוג, פד"י מו(5)555, שם אומצה ההלכה הנ"ל. מן המותר לציין, כי את המבחן האובייקטיבי יש להפעיל שלא במנותק מההקשר והנסיבות בהן נאמרו הדברים. יתכן כי בהקשר מסויים ייחשב ביטוי מסויים לפוגע ומשפיל, בעוד שבנסיבות אחרות לא ייחשב אותו הביטי לפוגע ומעליב. ביטוי הנאמר בצורה שקולה ומדודה יהווה ביטוי משפיל ופוגע, בעוד שאותו ביטוי עצמו הנאמר בעידנא דריתחא בעת מריבה בין אנשים, יכול ולא ייחשב לביטוי פוגע וומשפיל. במקרה דנן, גם אם נכונות טענותיו של התובע, ואכן המבקש אמר את הדברים הנטענים ללקוחו של המשיב, הרי שבהקשר בו נאמרו הדברים ועל פי מבחן האדם הסביר אין בהם כדי להשפיל ולפגוע, באופן שהמשיב יהפוך למטרה ללעג ובוז מצדם של הבריות. אמנם אין בקביעה זו כדי להעניק לגיטימיות לאמירת דברים שכאלו, אך מהעדר לגיטימיות לאמירתם של הדברים ועד לראייתם כפרסום לשון הרע, באופן המצדיק הענקת סעד כספי, ארוכה הדרך. חבל שהמשיב לא עמד על כך ונחפז להפנות עניין זה לבית המשפט. לא כל אמירה או גידוף, הנאמרים על ידי אדם, יהוו עילה לחיובו של האומר בתשלום פיצויים לאדם שעליו נאמרו הדברים. אמנם מצער הוא הדבר, שבחברתנו אין אנשים שומרים על פיהם, ונוטים ביתר קלות להטיח גידופים באחרים, אך לאור אימוץ המבחן האובייקטיבי, כאמור לעיל, יש לפרש דברים הנאמרים נגד אחר בהתאם לפירוש שהיה מייחס להם האדם הסביר. אדם סביר לא היה הופך את המשיב למטרה ללעג ובוז, רק בשל הדברים שנאמרו על ידי המבקש, כנטען על ידי המשיב בכתב התביעה. לאור האמור לעיל, נראה כי כתב התביעה אינו מגלה על פניו עילת תביעה, באשר גם אם יוכיח המשיב את כל האמור בו, לא תתקבל התביעה, משום שהדברים שנאמרו, לטענת המשיב, לא מהווים לשון הרע במובנו של החוק. אשר על כן, אני מורה על מחיקת התביעה בתיק העיקרי. המשיב ישא בהוצאות המבקש ובשכר טרחת עורך דינו בסך 1,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. עורך דיןלשון הרע / הוצאת דיבה