פסק דין 1. בתביעתה שלפני עותרת התובעת לכך שהנתבעים יחויבו לשלם לה פיצויים בסך 2,000,000 (שני מיליון) ₪, כערכם לתאריך 29.12.97 (יום הגשת התביעה), וזאת עבור נזקים שנגרמו לה, לטענתה, בעקבות רשלנותם של הנתבעים. 2. התביעה התבררה לאורך כל שלביה בפני כב' סגן הנשיא, השופט ש' פינקלמן, ולאחר פרישתו לגמלאות הועבר התיק לטיפולי לשם מתן פסק הדין. בישיבה שקיימתי בנוכחות ב"כ הצדדים, הסכימו ב"כ הצדדים שפסק הדין יינתן על סמך החומר שבתיק בית המשפט, ללא צורך בשמיעת ראיות נוספות או טענות נוספות. 3. התובעת ניהלה מפעל לעבודות מתכת וזכוכית בנהריה, ובשנת 1993 שקלה להעביר את מפעלה לגוש תפן. לצורך העברת המפעל לגוש תפן הקצה מינהל מקרקעי ישראל לתובעת קרקע מתאימה, ועל הקרקע שהוקצתה התכוונה התובעת לבנות מבנה בשטח 1,200 מ"ר, שישמש את המפעל. כמו כן הגישה התובעת בקשה ל"מרכז ההשקעות", וקיבלה מענק בסך 140,000 דולר מקרנות שבבעלות המדינה, כסיוע להקמת המפעל החדש בגוש תפן. 4. התובעת התקשרה עם הנתבעת מס' 1 (להלן - "אריבן"), והאחרונה קיבלה על עצמה ליתן לתובעת שירותים הנדסיים להקמת המפעל בגוש תפן, ובמכתבה מתאריך 26.12.93 (נספח מס' 3 לתצהיר עדותו הראשית של מר גיורא מאיר, מנהל התובעת) כתבה אריבן: "עבור תיאום תוכניות אדריכלות מוקדמת, לרמה של הגשת היתר בניה, הכנת פרוגרמת בינוי, הכנת מפרט לקבלת הצעות כספיות בשיטת תכנון - ביצוע, עריכת השוואת הצעות וניתוחם - תשלום של 6,000 ₪ בתוספת של מע"מ כנגד חשבונית מס. ביחס להמשך העבודה - יסוכם בנפרד כאשר הפרטים יהיו ברורים יותר." אציין, כי רק בתאריך 17.11.94 הציגה אריבן הצעתה בכתב להמשך הטיפול בפרויקט (נספח 5 לתצהיר עדותו הראשית של מר גיורא מאיר). לטענת התובעת, המקובלת עלי, אריבן הציעה ונתנה שירותים אלה אף לפני מועד המסמך, וזאת בהתאם לסיכום בין שתי החברות. מכל מקום, בסעיף 3 למכתב זה, שכותרתו "פירוט שירותים שינתנו על ידי משרד "אריבן" לניהול, תיאום ופיקוח", נרשמו הדברים הבאים: "3.1 ניהול תכנון וביצוע הקמת הפרוייקט. 3.2 השתתפות בפגישות תיאום התכנון המוקדם והתכנון המפורט. 3.3 תאום והנחיה בהכנת המכרזים וארגון הוצאת המכרזים. 3.4 מעקב תקציבי ודיווח ליזם. 3.5 בדיקת הצעות הקבלנים, עריכת טבלאות השוואת מחירים, המלצות למזמין לגבי ההצעות ועזרה בבחירת הקבלן המבצע. 3.6 סיוע בהכנת הסכמים הנדסיים עם הקבלנים וסיוע ליועץ המשפטי בעריכת חוזים עם המבצעים. 3.7 הפעלת הקבלנים הנבחרים ותאום בין הקבלנים המבצעים. 3.8 קיום ישיבות קבועות או יזומות עם הקבלנים לשם הבטחת השתלבות נכונה של בעלי מקצוע שונים במערך ביצוע העבודה במבנה. 3.9 בקורת על טיב המוצרים והחומרים להבטחת התאמתם לתוכניות והוראות המתכנן בין לפני הבאתן לאתר המבנה ובין תוך כדי ביצוע - פיקוח. 3.10 בקורת על טיב העבודות המבוצעות באתר על ידי הקבלנים בהתאם לתוכניות ולהוראות המתכנן המזמין וקבלת העבודה (מוקדמת וסופית). 3.11 אישורי חשבונות חלקיים וסופיים של הקבלנים עפ"י בקורת כמויות ומדידות." אם פרטתי התפקידים שאריבן קיבלה על עצמה לבצע, אין זה אלא משום התמיהה שתמהתי כאשר קראתי עדותו של מר אריה וסרמן, מנהל אריבן, (בעמ' 67 לפרוטוקול), שם העיד, כי את תוכניות המבנה "כמעט בלתי אפשרי" להוציא אל הפועל. אף המהנדס איבן ביאליק, מנהלה השני של אריבן, אשר בשלב מסוים החליף את מר וסרמן בפיקוח הפרוייקט נשוא התביעה שלפני, אמר (בעמ' 90 לפרוטוקול), כי סבר "שהמבנה בלתי ישים" אך אף על פי כן אריבן ניסתה לעזור ליזם "להגשים את חלומו". כלום, האם אכן קיבלה אריבן על עצמה את כל תפקידי התיאום, הפיקוח הפעלת הקבלנים וכל שאר המטלות המפורטות במכתבה מתאריך 17.11.94, כאשר מנהליה ידעו שעל פי תוכניות המבנה, בניית המבנה היא משימה "כמעט בלתי אפשרית" או שהמבנה "בלתי ישים"? כלום באמת מצפים מנהליה של אריבן שניתן יהיה לסכם את חלקה של אריבן בפרשה בכך שאריבן רק ביקשה לסייע ליזם להגשים את חלומו, בשעה שמנהליה סברו שלא ניתן לבנות את המבנה? האם שכחו מנהלי אריבן, שהיזם המבקש להגשים חלום, שלדעתם לא ניתן להגשימו, אמור להשקיע סכומי כסף נכבדים בניסיון, שמנהלי אריבן יודעים שהוא ניסיון נפל, שמראש נועד לכישלון? 5. בהמלצתה של אריבן נמסרה עבודת תכנון המבנה לנתבע מס' 2 (להלן - "בורשטיין"), ועבודת תכנון הקונסטרוקציה נמסרה למהנדס יאן קובינסקי, (להלן - "קובינסקי"). למרבה הצער קובינסקי נפטר לאחר מחלה קשה עוד קודם שנחקר על תצהיר שהגיש. הקמת המבנה הייתה כרוכה בביצוע עבודות בטון שונות, ולצורך כך נשכרו שירותי הנתבעת מס' 4 (להלן - "בונה הצפון"). 6. למרבה הצער פרוייקט הבניה נכשל. כידוע, להצלחה אבות רבים, והכישלון - יתום. בתביעה שלפני טוען כל אחד מהצדדים כי אינו אחראי לכישלון, ומנסה לייחס את האבהות לכישלון לצדדים האחרים. 7. אם נשוב לתחילת הדרך, כי אז בתאריך 19.1.94 התקיימה פגישה בין נציגי התובעת, אריבן ובורשטיין, ושם ניתנו הנחיות ראשוניות לבורשטיין ביחס לתכנון המבנה. על פי התוכנית הראשונית שהכין בורשטיין, המבנה אופיין בתשעה עמודי פלדה המקושרים ביניהם ומחוזקים ע"י קורות הקשחה, ובין העמודים נפרשת קונסטרוקציית הגג, העשוי מפלדה וצורת החתך שלו אובאלית (וראה התמונות נ/3). הצדדים העריכו, כי ניתן יהיה לבצע תוכנית זאת בתאריך 15.6.94 ולסיימה בתאריך 31.5.95. כמו כן העריכו הצדדים, כי עלות הפרויקט, ללא מחיר הקרקע, יעמוד על הסך 550,000 דולר (וראה הערכת אריבן, נספח 7 לתצהיר עדותו הראשית של מר גיורא מאיר). הערכת המחיר הסתמכה על הערכתו של קובינסקי, שבאותה עת כבר היה חולה במחלה קשה, והערכתו אושרה על ידי התובעת, שככל הנראה ידעה על מחלתו. ואולם, בתאריך 13.7.94 הציג בורשטיין לצדדים תוכנית מתוקנת, והיא שורש כל הבעיות שנולדו לאחר מכן והביאו את הצדדים לבית המשפט. התוכנית המתוקנת שיקפה מבנה שונה לחלוטין מהמבנה התעשייתי הראשון, והשוני העיקרי התבטא בגג המבנה. על פי התוכנית המתוקנת, גג המבנה אמור היה להיות תלוי על מגדלים, באמצעות מתלים, וכדי להבטיח את יציבות המבנה, היה צורך לתכנן חיזוקים שונים. החיזוקים הנוספים שהיו דרושים הביאו לגידול משמעותי בכמות הפלדה שהיה צורך להשתמש בה, וכפועל יוצא מכך לייקור משמעותי בעלות הקמת המבנה. 8. התובעת אישרה את בניית המבנה לפי התוכנית המתוקנת, שאף קיבלה היתר בניה, והבניה החלה להתבצע בפועל בשטח. ואולם, במהלך הבניה מצאה התובעת כי עלות הבניה חורגת מהתקציב שעמד לרשותה, ועל כן הפסיקה את הבניה. משנואשה התובעת מלהמשיך את הבניה, החליטה למכור את זכויותיה בקרקע, והקונה שרכש את הקרקע הרס את כל שנבנה קודם לכן על ידי התובעת, ובנה בקרקע מבנה שהתאים למטרותיו. 9. התובעת מלאה טענות כרימון כלפי כל אחד מהמעורבים בפרויקט, ולהלן אסקור טענותיה בקצרה. כלפי אריבן טוענת התובעת, כי הייעוץ שנתנה לתובעת היה יעוץ רשלני, ובעקבותיו נגררה התובעת לבניית מבנה שלא ניתן לבנותו, וכל השקעותיה ירדו לטמיון. לטענת התובעת, אריבן לא השתתפה מספיק בישיבות התכנון, לא תיאמה כראוי בין הקבלנים השונים, לא פיקחה כראוי על עבודת הקבלנים ועל חישובי העלויות והכמויות והפגינה חוסר אכפתיות וזלזול. לדעת התובעת, היה על אריבן להזהיר אותה שאל לה להיכנס לפרויקט הכרוך בבניית המבנה על פי התוכנית המתוקנת שהוכנה על ידי בורשטיין, והיה על אריבן לגרום לתובעת לנטוש את התוכנית ולהחליפה בתוכנית ברת ביצוע, או להתפטר מתפקידה ולסרב לקבל על עצמה את ניהול הפרויקט. כלפי בורשטיין טוענת התובעת, כי הוא שכנע אותה לבצע את התוכנית המתוקנת, והטעה אותה בכך שהציג לה את התוכנית המתוקנת כתוכנית המצויה במסגרת תקציבית ריאלית (סעיף 47 לתצהיר עדותו הראשית של מר גיורא מאיר). עוד טוענת התובעת, כי בורשטיין התעלם מהנחיות התובעת בנוגע ליכולתה הכספית, ותחת שיפעל לשם הקמת מבנה תעשייתי שישמש בסופו של דבר את צרכיה של התובעת, פעל בורשטיין כראות עיניו "וראה בפרוייקט מעין יצירת אמנות מופלאה שלו, בלי להתחשב בצרכים ובדרישות של התובעת, ושכח שהמבנה צריך למלא אחר דרישות מעשיות" (סעיף 44 לתצהיר עדותו הראשית של מר גיורא מאיר). התובעת מוסיפה וטוענת, כי במהלך ביצוע הפרויקט, כפה בורשטיין את דעתו על הצדדים, "ריחף מעל לעובדות ולמציאות, פעל ללא פשרות כלפי כל הנוגעים בדבר, כדי להוציא לפועל תוכנית שלא נתבקש לתכנן, שלא התאימה לצרכים ולעלויות שהוצגו לו, ולפיכך אף פעל והתערב בתחומים שלא היו בסמכותו או מתפקידו", ואף הפריע לאריבן למלא את תפקידה. כלפי קובינסקי טוענת התובעת, כי הפגין חוסר אכפתיות ויחס מזלזל כלפיה, הגיש תוכניות שגויות ובאיחור וגרם לעיכוב עבודותיהם של קבלנים אחרים. לטענת התובעת, תוכניותיו השגויות של קובינסקי וחישוביו המוטעים, היו אחד הגורמים לפריצת המסגרת התקציבית, והעמידו את התובעת בפני מצב בו לא יכלה להמשיך לבצע הפרויקט, והיה עליה לזנוח אותו. כלפי בונה הצפון טוענת התובעת, כי ביצעה עבודה לקויה, וחלק מהפגמים שנפלו בעבודתה כלל לא ניתן היה לתקן. עוד טוענת התובעת, כי בונה הצפון לא השלימה את העבודות שהיה עליה להשלים בתוך המועד המוסכם. 10. לעומת טענות התובעת טוענת אריבן, כי מלכתחילה הסתייגה מהתוכנית המתוקנת שהוצגה על ידי בורשטיין, וטענה בפני התובעת כי היא תוכנית בעייתית אשר תייקר את המבנה בצורה ניכרת. לטענת אריבן, הטיפול בעניין הגג והקונסטרוקציה היה בידי בורשטיין באופן בלעדי, ועמדתו של בורשטיין עמדה בניגוד מוחלט לעמדתה של אריבן, עד כי מנהל התובעת באותה עת (מר איבן ביאליק) איים להתפטר, משום שטען כי בורשטיין גורם לתובעת נזק בהתערבותו. אשר לעיכוב בהתקדמות הבניה, טוענת אריבן כי עיכוב זה מקורו בתובעת עצמה, אשר במשך שנה תמימה לא קיבלה החלטה האם לבנות את המבנה על פי התוכנית המתוקנת, ולטענת אריבן, כל שאר העיכובים הם עיכובים רגילים וסבירים, שכשלעצמם לא הצדיקו את הפסקת הבניה ונטישת הפרויקט. אריבן מוסיפה וטוענת, כי למעשה לתובעת לא נגרם כל נזק, ולאחר מכירת הזכויות בקרקע עוד צמחו לה רווחים, ועל כן דין תביעתה להידחות, ועוד מוסיפה אריבן, כי בכל מקרה, על פי התוכנית הראשונית הקמת המבנה אמורה הייתה להסתכם בסכום של כ- 560 אלף דולר ואם התובעת לא הייתה נוטשת את הפרויקט, הייתה העלות הסופית מגיעה כדי הסך 700 אלף דולר, ומכאן טענת אריבן, החלטת התובעת להפסיק את בניית המבנה לא הייתה מוצדקת. אוסיף, כי אריבן בסיכומיה מעלה פליאה, כיצד זה טוענת התובעת לרשלנות של אריבן בכך שאריבן לא התפטרה מניהול הפרויקט אם סברה שלא ניתן להוציאו אל הפועל, בה בשעה שכאשר מנהלי אריבן ביקשו להתפטר מניהול הפרויקט, התובעת סירבה לקבל את התפטרותם. 11. בורשטיין טוען, כי הערכת העלות שבוצעה על ידו לבקשת התובעת (בסך 370,000 דולר), למרות שהדבר היה מתפקידה של אריבן, התבססה על חישוביו של קובינסקי, שהעריך כי יידרשו 50 טון פלדה למ"ר, ואולם, לאחר שינויי המשקל בחישוביו של קובינסקי, שהכפילו את עצמם, הוכפלה אף עלות בניית המבנה. בורשטיין מוסיף וטוען, כי הערכת העלות שנעשתה על ידו, לא כללה עבודות פיתוח, אינסטלציה, חשמל, נגרות, שכר טרחת יועצים, ועוד, ואם ההוצאות הכרוכות בכל אלה תתווספנה להערכתו, כי אז הערכתו קרובה להערכתה של אריבן (כ- 590,000 דולר). בורשטיין מוסיף וטוען, כי התובעת הייתה מעודכנת בכל פרטי תכנון המבנה, והיה עליה להבין מה הן העלויות שהשתנו בעקבות התוכנית המתוקנת. בורשטיין מוסיף וטוען, כי התובעת לא העלתה כל טענה כלפי תפקודו, ולמעשה הביעה שביעות רצון מהאופן בו הציע את עבודתו. 12. בתשובה לטענות התובעת כלפיו טוען קובינסקי, כי לא הוא היה המהנדס שביצע את תוכנית הקונסטרוקציה. לטענתו, לצורך ביצוע תוכנית הקונסטרוקציה צרף אליו את המהנדס קליין, ואילו קובינסקי ערך את התוכניות הדרושות לבניית האלמנטים מבטון שהיה צורך לבנות. קובינסקי מוסיף וטוען, כי ביחד עם קליין העריך, כי לצורך הקמת המבנה יהיה צורך ב- 85 טון פלדה, והערכה זו לא כללה אלמנטים כבדים אשר התובעת ביקשה להוסיפם וכן לא כללה הערכה זו שינויים שהוכנסו בתוכנית על ידי בורשטיין. 13. בונה הצפון טוענת, כי שורבבה לתביעה שלפני ללא כל הצדקה, וכי ביצעה את עבודות הבטון שהיה עליה לבצע בצורה מושלמת ותקינה. לטענת בונה הצפון, העיכובים בביצועי העבודות נבעו מכך שהתובעת לא העבירה לה את הנתונים הדרושים במועד, מה עוד, שהפרויקט סבל מעיכובים שנגרמו בעבודות אחרות, כך שאפילו היו עיכובים מצד בונה הצפון, הרי לאלה לא הייתה השפעה על הנזקים שנגרמו לתובעת, ואין לתלות בה את האחריות לעיכובים כלשהם שבסופו של דבר הניעו את התובעת להחליט להפסיק את הפרויקט. 14. כאמור לעיל, מר וסרמן, ממנהלי אריבן, טען בחקירתו, כי הקמת המבנה היא משימה "כמעט בלתי אפשרית", ועל כן, קודם שאבוא לדון באופן נפרד באחריות כל אחד מהגורמים המעורבים, מבקש אני להזכיר את התמונה הכללית. התמונה הכללית היא, שהתובעת ביקשה לבנות מבנה לצורך העתקת מפעלה לגוש תפן, ולצורך כך שכרה שירותיהם של כל הגורמים המקצועיים הדרושים לצורך הקמת המבנה. והנה, למרות שהתובעת נעזרה בשירותיהם של בעלי המקצוע, עומדת היא בסופה של הדרך ללא המבנה שביקשה וללא הכסף שהשקיעה בהקמתו. אילו התובעת הייתה מחליטה למלא בעצמה את תפקידי האדריכל, המפקח, הקונסטרוקטור והקבלן, כי אז לא היה לה להלין אלא על עצמה. ואולם, כאשר התובעת שכרה שירותיהם של בעלי המקצוע, הרי אלה היו חייבים להבטיח שהבניה תוצא אל הפועל על פי הנחיות התובעת, הכוללות בין היתר את המסגרת התקציבית שאישרה התובעת. אם סבר אחד הגורמים המעורבים בהקמת המבנה, כי לא ניתן לבצע את הבניה על פי התכנון או במסגרת התקציבית שנקבעה, היה עליו לקום ולומר את דברו, ולא לאפשר לתובעת להיגרר להרפתקת בניית המבנה, שבסופו של דבר לא הושלם, נמכר לקונה ונהרס על ידו, משום שלא ניתן היה לנצלו למטרה כלשהי. ואולם, זולת הסתייגויות שהביעה אריבן, כעולה ממכתבו של בורשטיין מתאריך 17.7.94 (נספח 8 לתצהירו של מר גיורא מאיר), כי התוכנית המתוקנת תביא לייקור משמעותי בפרוייקט, הנני קובע, כי אריבן, בורשטיין וקובינסקי, נתנו לתובעת להבין כי ניתן יהיה לבנות את המבנה על פי התוכנית המתוקנת שהציג בורשטיין. על כן, כישלון הפרוייקט הוא בראש ובראשונה כישלונם של הנתבעים, וכפי שאבהיר להלן, כל אחד מהנתבעים תרם לכישלון הפרוייקט, כל אחד כפי חלקו, ואין איש מהנתבעים נקי מאחריות לכישלון. ומכאן אעבור לבחינת עניינו של כל אחד מהנתבעים בנפרד. 15. אחריות אריבן: חלקה של אריבן בהקמת המבנה הוא חלק מהותי. אין אני סבור שיש מקום לקבוע שהראיות שהוגשו יכולות לבסס קביעה כי אריבן התרשלה בהמלצתה לתובעת בנוגע לבחירת האדריכל (בורשטיין), הקונסטרוקטור (קובינסקי) או הקבלן (בונה הצפון), אך הנני סבור, כי לאריבן תרומה נכבדה לכישלון הפרוייקט. כבר פרטתי לעיל רשימת התפקידים שאריבן נטלה על עצמה, וקריאת הרשימה מביאה למסקנה, כי אריבן הייתה למעשה השומר, שתפקידו היה להבטיח את הוצאת התוכנית אל הפועל, התיאום בין הגורמים השונים והשמירה על המסגרת התקציבית. כעולה מהראיות אריבן נכשלה בכל אלה כישלון חרוץ. אריבן טוענת כי המבנה היה מורכב ומסובך לביצוע, אך אין טענה זו פוטרת אותה. אם סברה כי ניהול בניית המבנה אינה תואמת את יכולתה, היה על אריבן להודיע לתובעת כי אינה מוכנה או אינה יכולה ליטול על עצמה את ניהול בנייתו. תחת זאת, וכעולה מההתכתבויות שהוחלפו בין אריבן ובורשטיין, נקלעה אריבן לסכסוך עם בורשטיין, וטענה כי הוא משיג את גבולה ואינו מאפשר לה למלא את תפקידה כראוי. עם כל הכבוד, נראה לי, כי בורשטיין אכן חרג מתחום התכנון והפיקוח העליון שיוחד לו, אך זאת משום החלל שנוצר באופן הלקוי בו אריבן ניהלה את הפרוייקט. בין מחדליה של אריבן, ניתן למנות את העובדה, כי לא העמידה את התובעת באופן מפורש וברור על המשמעויות הכספיות הנובעות מהתוכנית המתוקנת שהגיש בורשטיין. גם אם התוכנית מצאה חן בעיני התובעת, והיא החליטה לבצעה, הרי התובעת שכרה שירותיה של אריבן כדי שזו האחרונה תייעץ לה, ועל כן היה על אריבן להעמיד את התובעת על מלוא המשמעויות הנובעות משינוי התוכנית, הן אלה הכספיות והן אלה הנוגעות למשך הביצוע. בעמ' 59 לפרוטוקול, העיד מר וסרמן על כך, כי בפגישה שהתקיימה בתאריך 15.7.94 העיר כי "התוכנית היא גרנדיוזית ובלתי מעשית", וביקש מבורשטיין כי יגש למשרדו "לצורך שיחה", אך בתשובה לשאלות עו"ד סילמן (המייצג את בורשטיין), השיב כדברים הבאים (עמ' 59 לפרוטוקול, בשורה 17): "ש. אתה הודעת למזמין שתוכנית הגג התלוי תייקר את המבנה? ת. אני באותו שלב לא דיברתי על כסף כי לא ראיתי שהפרוייקט לא מעשי. ואם לא מעשי אז הכסף יבוא לידי ביטוי מאוחר יותר. ש. מאוחר יותר הייתה שיחת טלפון עם המזמין. ת. נכון. ש. אז הודעת לו שהגג התלוי ייקר את המבנה משמעותית? ת. לא דיברתי על כסף. לאחר פגישה שהייתה לי עם האדריכל במשרדי הוא חזר אל המזמין ללא ידיעתי ושכנע אותו כנראה לאמץ את התוכנית שהגיש אותה. בעקבות כך התקשר אלי המזמין, גיורא מאיר, והודיע לי שהחליטו לאמץ את התוכנית החדשה. ש. ובאותה שיחת טלפון שהודיע לך שהחליט לאמץ את התוכנית החדשה, האם אמרת לו שהתוכנית החדשה תייקר את המבנה. ת. לא אמרתי לו, כי התפטרתי באותה שיחה מתפקידי בטיפול בפרוייקט הזה. ראיתי שהתוכנית החדשה אינה מעשית לדעתי." ובהמשך החקירה (עמ' 61 לפרוטוקול, החל משורה 10): "ש. באוגוסט אתה מנהל שיחת טלפון שאתה מתפטר ומאז אתה אומר שהמזמין פעל מאחורי גבך ואתם לא מתקשרים, והתקופה נמשכת עד 2/95 וב- 11/94 אתם מעבירים הצעה להמשך הטיפול הפרוייקט? ת. עם הודעת התפטרותי, הטלפונית, עם הודעה לגיורא התקשר אלי לאחר מספר ימים אחיו של גיורא שהוא אחד המנהלים וביקש ממני להישאר בתמונה ולהמשיך לתת ולספק את השירותים ההנדסיים. לכן מאותה תקופה הלאה אני עשיתי את הדברים בצורה מאוד מינורית כי גם המזמין וגם האדריכל היו היזמים של כל ההליכים שהיו שם. ובהמשך: "ש. למעשה בפועל אתה ממשיך בפרויקט ב- 11/94 כאשר אתה מעביר את ההצעה להמשך הפרוייקט. 7/95 אתה כותב שאתה רוצה להזרים דם חדש לפרוייקט ובין 11/94 ל- 7/95 אתה מטפל באופן מינורי? ת. נכון. ש. אז למה לא להכניס כבר ב- 11/94 את איבן שיטפל באופן לא מינורי. ת. היות וב- 2/95 המזמין קיבל לידיו הצעות מעשיות. ציפיתי שעדיין הוא ישתכנע לשנות את הכיוון. לכל אורך הדרך זה לא בפגישה אחת ב- 7/94. בפגישות אישיות ובפגישות עם האדריכל ניסיתי לשכנע לחזור לפתרון מעשי. לכן מ- 2/95 נואשתי היות ולא הייתה לי הבנה ותמיכה מצד המזמין חשבתי ששותפי יכול להצליח במקומי יותר." אפשר ובתשובותיו של מר וסרמן יש הסבר, ולו חלקי לכישלון הפרוייקט. הנה מתברר, כי אריבן, שקיבלה על עצמה לטפל בניהול הבניה ראתה עצמה נדחקת לצד בשל קשר ישיר שנוצר בין התובע ובורשטיין, ועל כן ביצעה את תפקידה באופן "מינורי". אם בעל התפקיד המרכזי מבצע את תפקידו באופן "מינורי", אין פלא שהפרוייקט עליו הוא מופקד צולע, מקרטע, ולבסוף - קורס. כחלק מתפקידה של אריבן, היה על אריבן לקיים ישיבות תיאום שונות (וראה לעניין זה סעיפים 3.2, 3.3, 3.7 ו- 3.8 למכתב אריבן מתאריך 17.11.94), אך מתברר כי במסגרת תפקודה "המינורי" של אריבן, ישיבות שכאלה לא התקיימו, למרות שמר וסרמן מודה כי בורשטיין דרש לקיים ישיבות תיאום (עמ' 75 לפרוטוקול, שורה 14): "ש. אתה זוכר שקיבלת לא מעט מכתבים ממר בורשטיין שבהם הוא מתריע על כך שאין בכלל ישיבות תיאום בין היועצים? ת. נכון." בתשובתו זו הודה למעשה מר וסרמן כי אריבן הפרה לפחות חלק מהתחייבויותיה כלפי התובעת. אין צורך בהכשרה מיוחדת כדי להבין, שבפרוייקט בו מעורבים גורמים שונים, במיוחד כאשר מדובר בהקמת מבנה שהכל מסכימים כי הוא מבנה מורכב וחריג, יש צורך בקיום ישיבות תיאום, כדי להבטיח את התנהלותו התקינה של הפרוייקט (והרי זו הייתה הבעיה בבניית מגדל בבל המקראי הידוע). בהעדר ישיבות תיאום, לא יכלה אריבן לדעת על בעיות שונות שהתפתחו במהלך ביצוע הפרוייקט וממילא לא יכלה לדווח עליהן לתובעת. אם לסכם את חלקה של אריבן, הנני קובע, כי אריבן היא האחראית העיקרית לכישלון הפרוייקט, משום שלא פעלה באופן מקצועי, לא בתחום הייעוץ, לא בתחום ניהול הפרוייקט ולא בתחום ביצוע הפרוייקט. בתחום הייעוץ כבר ציטטתי מפי מנהלי אריבן, שהם סברו כי לא ניתן לבנות את המבנה, אך בחרו לאפשר לתובעת להגשים את חלומה ולהשקיע ממיטב כספה בפרוייקט שהם סברו כי לא ניתן לבצעו. עוד התברר, כי אריבן פעלה בצורה "מינורית", ומכתביו של בורשטיין מעידים על כך שאריבן לא קיימה פיקוח ראוי על העבודות שבוצעו בשטח על ידי בונה הצפון ולא קיימה ישיבות תיאום עם הגורמים השונים המעורבים בבניה. לא זו בלבד שאריבן לא פעלה כפי שהיה על בעל מקצוע סביר ונבון לפעול, אלא שלמעשה אף הפרה את החוזה עם התובעת, כאשר החליטה לבצע את תפקידה באופן "מינורי". 16. אחריות בורשטיין: בתצהיר עדותו הראשית מכנה מר מאיר את בורשטיין בכינוי "מתכנן מגלומאן", ומלין על כך שבורשטיין פעל כראות עיניו וראה את המבנה "כיצירת אמנות מופלאה שלו בלי להתחשב בצרכים ובדרישות של התובעת, ושכח שהמבנה צריך למלא אחר דרישות מעשיות". מר מאיר מוסיף וטוען, כי בורשטיין לא התחשב ביכולתה הכספית של התובעת, וראה את הפרמטרים של אסטטיקה ואומנות כפרמטרים עיקריים. לתצהירו של מר מאיר צורפה ההתכתבות שהתנהלה בין בורשטיין ואריבן, ונראה כי בשלב מסוים החל להתפתח סכסוך בין מר ביאליק ובורשטיין, על רקע טענתו של מר ביאליק שבורשטיין חורג מתחומו. במכתבו מיום 22.11.95 כותב מר ביאליק לבורשטיין כי "מעורבותך המיותרת והיתרה נותנת לקבלנים פתח לתביעות ודרישות שונות שאין להם בסיס וגורמים נזק בלתי הפיך לנותן העבודה", ועל כך משיב לו בורשטיין, במכתב מתאריך 28.11.95, כי "כל השינויים שנעשים במבנה הם הכרחיים ועל דעת הקונסטרוקטור", והוא מוסיף: "מבנה זה הוא יצירתי בשיתוף עם דרישות המזמין למילוי התפקיד הפונקציונלי. אינני רואה דרך אחרת לפקח על ביצוע המבנה אלא בהתערבותי המלאה והשוטפת בכל תהליך היצור." לאחר ששקלתי הראיות שלפני, ובמיוחד תצהירו של מר מאיר מחד ותצהירו של בורשטיין מאידך, הנני מחליט לקבל את עמדו של מר מאיר. בורשטיין אכן ראה את המבנה כיצירת אדריכלית מיוחדת, ובמכתבו מתאריך 17.7.94 (בתחילת הדרך) הוא כותב למנהלי התובעת: "אין ברצוני זה, בבניית מבנה ייחודי בעל מסר ברור של שילוב אמנות היצירה שלכם עם היצירה האדריכלית, כדי להבטיח עלות מינימלית זהה להקמת סככה בשטח זהה. ולמרות זאת אני משוכנע ששיתוף פעולה אינטנסיבי וחיובי עם כל הנוגעים בדבר, יביא לתוצאות מרשימות ולשביעות רצונכם." מסתבר בעיני, שבורשטיין רצה בכל מאודו בהצלחת הפרוייקט, ומטעם זה גילה מעורבות רבה בכל הנוגע לביצועו. משעה שלמדתי לדעת, כי אריבן ביצעה את תפקידה "בצורה מינורית", הרי אין קושי למצוא הסבר למעורבות היתר של בורשטיין בביצוע הפרוייקט, שכן הוא למעשה מילא את החלל שנוצר עקב מחדליה של אריבן. הגם שמחומר הראיות התרשמתי כי בורשטיין פעל בתום לב, נראה לי כי אף לו יש חלק בלתי מבוטל בכישלון המבנה. בורשטיין היה זה שתכנון המבנה הופקד בידו, ומתברר כי התכנון היה לקוי מבחינה זאת שהיה מנותק מאפשרויותיה הכספיות של התובעת. אמנם, בורשטיין ציין בפני התובעת כי בניית המבנה לפי התוכנית המתוקנת תהיה יקרה יותר מאשר בנייתו לפי התוכנית הראשונה, ואולם, לא מצאתי שהפנה תשומת לב התובעת לכך שהבנייה לפי התוכנית המתוקנת תהיה יקרה בהרבה לעומת התוכנית הראשונה, עד כדי כך שהתובעת לא תוכל לעמוד בה. כמו כן, בורשטיין לא הפנה כראוי תשומת ליבה של התובעת לקשיים הטכניים השונים הכרוכים בביצוע תוכניתו, קשיים שיחייבו הן השקעה כספית גדולה בהרבה מהאומדן הראשוני, והן הערכת משך הביצוע. אזכיר בהקשר זה, כי משהתברר למר גיורא מאיר, כי כמות הברזל במבנה הכפילה את עצמה, מ- 54 טון ל- 113 טון, ביקש את הסבריו של בורשטיין, ורק אז הבהיר לו בורשטיין (במכתבו מתאריך 25.3.96 - נספח 11 לתצהיר עדותו הראשית של מר מאיר), כי התוכנית המתוקנת חייבה שימוש באלמנטים כבדים יותר כדי להבטיח את יציבות המבנה. 17. אחריותו של קובינסקי ז"ל: בשלושה דברים עיקריים חטא קובינסקי. האחד - שעיכב מתן התוכניות וכתבי הכמויות משך תקופה ארוכה, ומשך את התובעת בלך ושוב למרות תחנוניו של מר גיורא מאיר; השני - שלא התייחס באופן רציני לפרוייקט וזלזל בתובעת ובמנהלה, מר מאיר; השלישי - שמסר תוכניות שגויות וחישובים לא נכונים, שגרמו לגידול ניכר בעלויות ביצוע המבנה. למרבה הצער, קובינסקי היה חולה במחלה קשה, ואולם, מתבקש היה, שאם מחלתו לא אפשרה לו לבצע את התפקיד שקיבל על עצמו, היה עליו להודיע לתובעת כי הוא מבקש לשחרר אותו מתפקידו. בשלב מסוים אכן העביר קובינסקי את תכנון קונסטרוקציית הברזל למהנדס קליין, אך דבר זה נעשה בשלב מאוחר לאחר שכבר נגרמו לתובעת עיכובים רבים. מההתכתבויות שצורפו לתצהירים שלפני עולה, כי צודק מר מאיר בטענתו, שקובינסקי לא הופיע לפגישות שנקבעו אתו, לא מסר את התוכניות וכתבי הכמויות בזמן, ותוכניותיו היו שגויות. מההתכתבויות עולה, כי מר מאיר ביקש מקובינסקי, וחזר וביקש, שיתקן התייחסותו לפרוייקט, אך נראה כי הדבר לא הועיל, ואין אפוא פלא שמר מאיר גורס בתצהירו, כי קובינסקי "פשוט צפצף על כולם". על כן, אף קובינסקי אחראי לכישלון הפרוייקט. 18. אחריות בונה הצפון: בונה הצפון נשכרה על ידי התובעת (בהמלצת אריבן) לבצע את עבודות הבטון שהיו דרושות למבנה, ובעיקר מדובר ביסודות עליהם אמורה הייתה לקום קונסטרוקציית הפלדה המורכבת שתוכננה על ידי בורשטיין. התובעת טוענת, כי עבודתה של בונה הצפון הייתה לקויה ובלתי ניתנת לתיקון, ונראה כי טענתה זו אינה נטענת בחלל ריק, שכן אף בורשטיין התריע על כך בפני אריבן לאחר שביקר באתר הבנייה וראה את עבודות יציקת הבטון שבוצעו על ידי בונה הצפון, וכן התריע בפני מר אולשביצקי, מנהל בונה הצפון (במכתבו מתאריך 24.11.95 - נספח 44 לתצהיר עדותו הראשית של מר מאיר). בונה הצפון טענה, כי אינה אחראית לנזקים שנגרמו לתובעת, משום שגורמים אחרים גרמו לה לעיכובים בעבודתה. אמנם, נכון, בתחילה נגרמו עיכובים שונים שלא באחריותה של בנוה הצפון, ועל עיכובים אלה אין לבוא עמה חשבון, ואולם, לאחר שכבר החלה בעבודה, התנהלה העבודה בעצלתיים, ועבודה שהצדדים העריכו כי תימשך חמישה עד שמונה שבועות, נמשכה שמונה חודשים, והתגלתה כלקויה. על כן, גם בונה הצפון תרמה לכישלון הפרוייקט. 19. נזקי התובעת: להוכחת נזקיה הגישה התובעת את חוות דעתו של רואה החשבון מר אלון קלר. לפי חוות דעתו של רו"ח קלר, נזקיה של התובעת, לרבות נזק גולמי שנגרם לה עקב אבדן תפוקה עלות עבודת מנהל התובעת (מר מאיר), תשלום מס רכוש (המשולם כל עוד הבניה לא נשלמה), דמי שכירות חריגות בעלויות שכר טרחה לאריבן ולבורשטיין, מגיעים כדי הסך 2.8 מיליון ₪. בצירוף ריבית (בשיעור ריבית "פריים" ובתוספת ריבית סיכון בשיעור 10%), מגיעים נזקיה של התובעת לכדי סך 4.4 מיליון ₪, כערכם בתאריך 31.12.1998. הנתבעים חולקים על טענות התובעת, ולטענתם לא זו בלבד שלתובעת לא נגרמו נזקים, אלא שלמעשה לאחר שמכרה את הקרקע, היא הרוויחה מכישלון של הפרוייקט. טענות הנתבעים בנושא הנזק נסמכות על חוות דעתו של רו"ח מר חיים כהן. רו"ח כהן מצביע על כך, שהתובעת לא ציינה את דבר הגשת התביעה במאזנה שנערך בתאריך 31.12.97, ומכאן מבקש רו"ח כהן ללמוד, כי התובעת עצמה לא האמינה כי נגרם לה חסרון כיס כתוצאה מהפרוייקט. עוד מצביע רו"ח כהן על כך, שהתובעת לא קיימה את התחייבויותיה כלפי מרכז ההשקעות, שאישר לה מענק לבניית המפעל, ולא הפחיתה את סכום המענק שקיבלה מסכום התביעה שהגישה נגד הנתבעים. רו"ח כהן מוסיף וגורס, כי במפעלה של התובעת לא הייתה עבודה ל- 48 תנורי שריפה אלא ל- 15 בלבד, ו"העתקת מפעלה של התובעת לאזור תפן הניבה לה רווחים אותם לא שיקפה בתביעתה", וכי "העתקת המפעל לאזור תפן הטיבה עם התובעת ולא גרמה לה נזק". 20. קראתי את שתי חוות הדעת ואת חקירות המומחים על חוות דעתם, והנני מעדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם התובעת. התרשמתי, כי חוות הדעת של רו"ח כהן היא חוות דעת מגמתית, ומקריאת חוות הדעת כמו גם חקירתו הנגדית של עו"ד כהן על חוות דעתו, עלתה בי המחשבה שמא קודם ירה רו"ח כהן את החץ, ורק לאחר מכן סימן את לוח המטרה. כך למשל, לא מצאתי בתשובותיו בחקירתו הנגדית תשובה לשאלה, מה מקור הקביעה בחוות דעתו, שהתערבותו של מנהל התובעת, מר גיורא מאיר, גרמה לגידול הניכר בכמות הפלדה, ולאחר שהשיב כי למד על כך מההתכתבויות שהוצגו לו, והתבקש להצביע על התכתבות שכזאת, נאלץ להודות כי אינו מוצא את ההתכתבויות האמורות (עמ' 125 לפרוטוקול, שורה 6). כמו כן מתברר שאף קביעת רו"ח כהן, כי את חוות הדעת מטעם התובעת ערך רו"ח דני יוסבשוילי ולא רו"ח אלון קלר, היא קביעת סרק, המבוססת על השערה, שמקורה בכך, שבביקורו במשרד רו"ח קלר, רו"ח יוסבאשוילי הציג לפניו את החומר והנתונים הרלוונטיים. כמו כן גורס רו"ח כהן, כי לתובעת נגרם רווח מהפרוייקט הכושל בסכום של כ- 240,000 דולר, אך מבחינתו, דמי שכירות שנאלצה התובעת לשלם אינם בבחינת נזק שנגרם לה אלא הוצאה. אף עמדת רו"ח כהן, כי לתובעת הייתה עבודה ל- 15 תנורים בלבד מבוססת על ההשערה, ש"אם היו הזמנות היו מבצעים מכירות וזה היה נמצא במאזן" (עמ' 128 לפרוטוקול), וזאת תוך התעלמות ממסמכים של לקוחות בחו"ל, המבטלים הזמנות בשל חוסר יכולת לבצען. 21. הטענה כי לתובעת נגרם רווח מכישלון הפרוייקט היא טענה מקוממת, ונדרשת מידה לא מעטה של עזות מצח לטעון אותה. הרי אין ספק שהתובעת השקיעה סכומי כסף נכבדים בבניית קונסטרוקציה מפלדה, אשר בסופו של דבר לא הייתה בה שום תועלת, ואם לא הייתה התובעת משקיעה סכומי כסף אלה בבניית הקונסטרוקציה, רווחיה היו גדולים אף יותר. זאת ועוד, חישוביהם של הנתבעים לוקחים בחשבון את תקבוליה של התובעת ממכירת הקרקע, ובעניין זה מקובלת עלי טענת ב"כ התובעת, כי אין מקום שהנתבעים יביאו בחשבון את התמורה שקיבלה התובעת ממכירת נכס מקרקעין שהיה לה. אוסיף, כי הכללת הקרקע בחישוביהם של הנתבעים, רק מציגה באור חזק יותר את העיוות שבחישובי הנתבעים. אף המענק הממשלתי נלקח בחשבון על ידי הנתבעים בטענתם כי התובעת הרוויחה מכישלון הפרוייקט, אם כי איש לא חשב שמא יהיה על התובעת להשיב את המענק, משום שניתן למטרה מסוימת שבסופו של דבר לא יצאה אל הפועל. 22. מאידך, התרשמתי, כי בחוות דעתו של רו"ח קלר יש נטיה להגדיל את הנזקים וההוצאות, ולאחר ששקלתי חוות הדעת של רו"ח קלר, הנני סבור כי יש להעריך את נזקיה של התובעת כדלקמן: (א) שכ"ט אדריכל 48,000 ₪ (ב) שכ"ט מהנדסים ומפקחים 115,000 ₪ (ג) חריגות מתוכננות בעלויות 229,453 ₪ (ד) מס רכוש 49,291 ₪ (ה) דמי שכירות 428,438 ₪ (ו) עלויות התאמת מבנה 114,343 ₪ (ז) אחסון מכונה 9,114 ₪ (ט) אבדן הזמנות 145,000 ₪ (י) נזק גולמי 850,000 ₪ (יא) עלות שעות מנהל 20,000 ₪ ----------------- סה"כ 2,008,639 ₪ הסכומים שלעיל הם סכומי קרן, אך אין מקום להוסיף להם ריבית (ובודאי שאין מקום לחישובי הריבית שערך רו"ח קלר), מהטעם שהתובעת העמידה תביעתה על סך 2,000,000 ₪ בלבד ליום הגשת התביעה (29.12.97). לפיכך, הנני קובע, כי על הנתבעים לפצות את התובעת בסכום של 2,000,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961, החל מתאריך 29.12.97. 23. כאמור לעיל, כל אחד מהנתבעים תרם את תרומתו לכשילון הפרוייקט, ולפיכך חבות הנתבעים כלפי התובעת היא חבות הדדית (ביחד ולחוד). עם זאת, הנני סבור כי אין לראות את הנתבעים כאחראים באופן שווה לנזקים שנגרמו לתובעת. לפיכך, לצורך חלוקת האחריות והשיפוי בין הנתבעים לבין עצמם, ובהתחשב בכל נסיבות העניין, הנני קובע כי חלקו של כל אחד מהנתבעים הוא כמפורט להלן: (א) התובעת מס' 1 (אריבן) 55% (ב) הנתבע מס' 2 (בורשטיין) 20% (ג) הנתבע מס' 3 (קובינסקי) 15% (ד) הנתבעת מס' 4 (בונה הצפון) 10% 24. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך 2,000,000 (שני מיליון) ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961, החל מתאריך 29.12.1997. (ב) הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את מלוא הוצאות המשפט שנגרמו לה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך כל הוצאה והוצאה, ובנוסף לכך הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 150,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק. (ג) לצורך חלוקת האחריות בין הנתבעים לבין עצמם, יחולו שיעורי האחריות המפורטים להלן: (א) התובעת מס' 1 (אריבן) 55% (ב) הנתבע מס' 2 (בורשטיין) 20% (ג) הנתבע מס' 3 (קובינסקי) 15% (ד) הנתבעת מס' 4 (בונה הצפון) 10% בניהפיצויים