רקע עובדתי 1. ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום (כב' השופטת שרה דותן) בת.א. 48587/96 לפיו חוייב המערער לשלם למשיב פצוי בסך של 100,000 ₪ בגין לשון הרע שהשמיע כלפיו. 2. מעשה שהיה כך היה: המשיב, עורך דין במקצועו המנהל משרד עורכי-דין משך שנים רבות, והמערער הינו לקוחו לשעבר. בתחילת שנת 1993 הגיש המשיב כנגד המערער קובלנה פלילית פרטית בגין הוצאת לשון הרע שנעשתה במטרה לפגוע במשיב באופן העלול להשפילו ולבזותו בעיני הבריות וכן לפגוע במשלח ידו ובעסקו. ביום 18.10.95 הורשע המערער בקובלנה האמורה, בפסק-דין שניתן ע"י כב' השופטת כוחן ועונשו נגזר. לא הוגש כל ערעור על פסק זה. על פי הכרעת-הדין פגע המערער בשמו הטוב של המשיב בשלושה מקרים: האחד- בחדר הישיבות של לשכת עורכי-הדין, במעמד עורכי-דין ואנשים נוספים; השני - בבית-הכנסת בו מתפלל המשיב בקביעות (וזאת בשתי שבתות); השלישי - במשרד המשיב, במעמד עובדי המשרד ולקוחות. בכל המקרים הללו כינה המערער את המשיב "גנב, רמאי, שקרן" ועוד כינויי גנאי ביוצא אלה. בד בבד הגיש המשיב גם תביעה אזרחית על סך של 260,000 ₪. פסק-הדין של בית-משפט השלום 3. השופטת המלומדת קבעה בפסק-דינה כי פסק-הדין הפלילי הפך לפסק חלוט משלא הוגש עליו ערעור, ומשום כך יש להחיל על המקרה את הוראות הסעיפים 42א ו-42ג לפקודת הראיות ולקבוע כי המערער אכן אשם בהוצאת לשון הרע. לפיכך המחלוקת היחידה שנותרה להכרעה הינה שיעור הפיצויים. מדובר בפגיעה קשה בשמו הטוב של המשיב, שעה ששמו הטוב של אדם הינו הנכס היקר לו ביותר. קל וחומר שפגיעה בשמו של עורך-דין הינה קשה ביותר באשר יש לדבר השלכות על לקוחותיו ובשל כך גם על הכנסותיו. מדובר במקומות שבהם סבר המערער כי תיגרם הפגיעה המירבית במשיב ובפגיעה מכוונת וחוזרת. לענין שיעור הפיצויים נקבע כי לא עלה בידי המשיב להוכיח את הסכום אותו דרש בתביעתו ואף לא הציג כל ראיה המעידה על עזיבת לקוחות או על הפסד עיסקאות כתוצאה ממעשי המערער. ואולם לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע אין התובע חייב להוכיח כי נגרם לו נזק ספציפי כתוצאה מהתנהגות הנתבע ודי בכך שהתנהגות זו עלולה לגרום לו נזק. אמנם תיקון סעיף 7 לחוק זה שלפיו רשאי בית-המשפט לחייב בפצוי גם ללא הוכחת נזק נכנס לתוקף רק לאחר הגשת התביעה דנן ואין הוא חל על המקרה, אך גם על פי המצב המשפטי ששרר קודם לכן ניתן לפסוק פיצויים בגין פגיעה בשם טוב ללא הוכחת הנזק. בסעיף 7א המתוקן ניתן לראות לפחות המלצה המשמשת אינדיקציה להערכת גובה הפיצוי. הפיצוי המירבי שניתן לפסוק למשיב על פי סעיף 7א(ג) הוא 100,000 ₪ ובהתחשב בעדויות שנשמעו זהו הסכום הראוי לפסוק למשיב בפועל. בקביעת שיעור הסכום הובאו בחשבון פגיעות אפשריות של צמצום מספר הלקוחות, עוגמת נפש וסבל נפשי. הערעור 4. טענתו הראשונה של המערער הינה כי בתחילת ההליך בבית-משפט השלום הוא לא היה מיוצג, לא שלט היטב בשפה העברית ובשל התדרדרות במצבו הכלכלי לא עלה בידו לשכור שירותיו של פרקליט. רק בשלב מאוחר יותר התמנה לו עורך דין מהסיוע המשפטי. בנסיבות אלה לא ידע על האפשרות להפריך את קביעות הפסק הפלילי החלוט, ע"י בקשה להבאת ראיות סותרות. אמנם בית-המשפט רשאי היה לאסור עליו להביא ראיות כנגד הממצא לפיו מדובר בלשון הרע, אך לא ניתן היה לאסור עליו להביא ראיות לגבי עניינים שלגביהם לא נקבעו ממצאים פוזיטיביים בפסק הפלילי, כגון הטענה שהמשיב הונה אותו וכן לגבי נסיבות אחרות שיש להן משקל לענין שיעור הפיצויים. עוד נטען לענין שיעור הפיצויים כי לפני התיקון בחוק לא ניתן היה לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק, וגם לאחר התיקון יש חובת פירוט של הוכחת נזק. המשיב לא הוכיח כל נזק ולכן לא היה זכאי לסעד שקיבל. מכל מקום ודאי שמדובר בפצוי מוגזם בסכום המירבי, שעה שלא הוכח קיומו של נזק כלשהו. לא היה גם מקום להתחשב בתיקון לסעיף 7א כהמלצה, שכן כוחו של חיקוק מהותי אינו תקף למפרע. לבסוף נטען כי יש להתחשב בנסיבותיו של המערער, אדם ערירי שהתאלמן באחרונה, ואשר מצבו הכלכלי והנפשי אינו שפיר. התנהגותו נבעה מסערת הרגשות בה היה שרוי באותה תקופה והוא האמין כי מצב בריאותה של אשתו הוחמר עקב רשלנות המשיב. לפיכך עותר הוא לבית-המשפט לדחות את תביעת המשיב, או לפחות להורות על החזרת הדיון כדי לאפשר לו להביא ראיות מפריכות או נוספות 5. המשיב מצידו טוען כי חרף קובלנותיו של המערער, הדברים אמורים בסוחר עתיר נכסים שהמשיב ייצגו בעסקיו. במקום להכיר לו טובה, סירב לשלם את שכרו ותחת זאת פתח במסע השמצות כלפיו. המערער הוציא את לשון הרע כלפי המשיב במודע, במכוון ובצורה מרושעת. לענין טענתו לגבי חוסר היצוג, יש לציין כי בחר בכוונה תחילה להימנע ממינוי עורך דין, למרות הפצרות בית-המשפט כי יטול לעצמו פרקליט. טענותיו השונות לענין התנהגות וטיפולו בעניינו לא הועלו כל עיקר בפני הערכאה הדיונית.לענין שיעור הפיצוי, אך חסד עשה בית-המשפט עם המערער בסכום שנפסק, כאשר נזקיו של המשיב עלולים להיות גדולים בהרבה. המערער לא טרח להביא כל ראיות לסתור לפי סעיף 42 לפקודת הראיות, כפי שהיה עליו לעשות בדיון בבית-משפט השלום, ואף זאת ברשות בית-המשפט ואין להתיר לו לעשות כן בשלב הערעור. ד י ו ן 6. בראש ובראשונה יש להתייחס לטענת המערער כי לא ניהל את הגנתו כיאות על שום שלא היה מיוצג. על כך יש לומר כי הלכה פסוקה היא ש"בעל דין המנהל את עניינו בעצמו אינו יכול לזכות בזכות יתר לעומת בעל דין השוכר לו עורך-דין" (ראה ע"א 518/78 והבה נ' והבה פ"ד לג(3) 134, 136; בש"א 5044/90 קרני נ' קרני תק-על 91 (1) 239; ע"א 573/78 פרידמן נ' סגלוביץ פ"ד לד(1) 169, 176). יתר על כן - גם אם היה המערער מנסה לפעול כנטען בערעורו, קרי מבקש להביא ראיות לסתור, אין זה המקרה בו היה הדבר עולה בידו. המערער הורשע בהליך הפלילי, בלא שהועלתה על ידו כל טענה מסוג זה שהוא מעלה עתה. אם יותר לכל לקוח שאינו שבע רצון מטיפולו של פרקליט להשמיע כלפיו דברי בלע שכאלה, ייווצר מצב בלתי נסבל והנסיון להבאת ראיות לסתור רק היה מחמיר את מצבו של המערער ועלול היה להביא להגדלת סכום הפיצוי. 7. אשר לגובה הפיצוי שנפסק לטובת המשיב - גם לפני התיקון לחוק, ניתן היה לפסוק פיצוי בלא הוכחת נזק. יש להבחין בין פיצויים על נזק ממון, לבין פיצויים על נזק שאינו ממוני והמבטאים את הפגיעה בכבודו של האדם (השוה ע"א (י-ם) 5452/04 מילר נ' כהן). התובע בגין לשון הרע אינו נדרש להוכיח קיום נזק ודי בכך שיוכח כי הדברים שנאמרו עלולים להביא לתוצאה הכלולה בסעיף 1 לחוק, כך היה המצב גם עובר לתיקון החוק. מסקנה זו מבוססת על לשון החוק עצמו שלפיה "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול..." - "עלול" נאמר ולא שהפרסום גרם בפועל לתוצאות המנויות בסעיף 1 לחוק (השוה ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג פ"ד מו(5) 555, 558; וכן פסק-דיני בע"א 1145/95 קליין נ' אמסלם דינים מחוזי כו(8) 357). הטענה לפיה לא היה מקום לפנות לתיקון לסעיף 7א לחוק שהוחק לאחר המקרה דנן, אין בה כדי לחלץ את המערער מן המיצר. למעשה התיקון הרע במידה מסויימת את מצבם של נפגעי לשון הרע לעומת המצב ששרר עובר לתיקון. לפני כן לא היתה הגבלה ולא היתה קיימת תקרה לגבי שיעור הפיצויים, תקרה שנקבעה בתיקון, ועל כך, אגב, הושמעה בקורת לגבי פגיעת התיקון בניזוקים מעילה זו. יש לזכור בתחום זה של פגיעה בשמו הטוב של אדם את דבריו של יאגו במחזהו של שייקספיר "אותלו": Good name in man and woman, dear my lord, Is the immediate jewel of their souls: Who steals my purse steals trash; 'tis something, nothing; 'Twas mine, 'tis his, and has been slave to thousands; But he that filches from me my good name Robs me of that which not enriches him And makes me poor indeed. "..השם הטוב, מילורד, הוא אבן-חן היקרה מכל ללב אשה וגבר. מי שגונב ממני את כספי, גונב קליפת השום; זה כלום, לא-כלום, היה שלי, עכשיו שלו, וגם היה עבדם של אלפים. אבל מי שגונב את שמי הטוב, גוזל ממני משהו אשר איננו מעשיר אותו בכלל ומרושש אותי כליל" (אותלו, מערכה 3, סצינה 3, תרגום ט.כרמי, הוצאת דביר).. הסכום שנקבע ע"י בית-משפט השלום בשל פגיעה מכוונת בשמו הטוב של פרקליט במספר הזדמנויות ובמקומות רגישים למעמדו ולפרנסתו, ודאי שאינו מופרז ואינו חורג ממסגרת הסבירות (השוה לסכומים הגבוהים יותר שנפסקו בע"א 1145/95 הנ"ל לגבי שחקו כדורסל ובת"א (תא) 478/93 עורך דין שטנגר נ' ג'נת ). 7. סוף דבר - דינו של הערעור להידחות. על המערער לשלם למשיב הוצאות ושכ"ט עורך דין בערעור בסך של 20,000 ₪ + מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. הערבון, אם הופקד, יימסר למשיב ע"ח ההוצאות. לקוחותעורך דיןלשון הרע / הוצאת דיבה