נזק לרכב חונה בגין שריפה

פסק דין 1. התביעה: לפניי תביעת תובעת מס' 1 - שהחזיקה רכב ותביעת תובע מס' 2 - שהשתמש בו, לחיוב נתבעת מס' 1 - בעלת אכסניה בה התארח תובע מס' 2 (להלן: "האכסניה") ונתבעת מס' 2 - מבטחתה, בגין נזקים שנגרמו לרכב ולתכולתו עקב השרפותו במקום החנייתו בשטח האכסניה, מאש שמוקדה בפח אשפה סמוך למקום החניית הרכב. התובעים טענו כי האש שכילתה את הרכב פרצה עקב רשלנותה של האכסניה או מי מטעמה ולחילופין טענו לאחריותה של האכסניה כשומרת שכר של הרכב. 2. ההגנה: האכסניה לא כפרה בעצם קרות השריפה שכילתה את הרכב, אך טענה כי אין להטיל עליה אחריות כלשהי עקב המקרה. הנתבעות טענו כי האכסניה לא הייתה "שומרת שכר" עפ"י חוק השומרים וכן כי לא התרשלה. לחילופין טענה כי רשלנות של מי מאורחי האכסניה שהשליך פחם בוער לפח האשפה, ניתקה קשר סיבתי בין מעשיה או מחדליה ככל שהיו לנזק הנטען ולחילופי חילופין כי התובעים לא הוכיחו נזקיהם. 3. הסכמה דיונית: לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית ומוצגים, קיבלו בעלי הדין את המלצתי, ויתרו על חקירת העדים ועברו ישירות לשלב הסיכומים תוך שמירת טענותיהם באשר לעדות שמיעה, סברה והרחבת חזית סיכומיהם (ראה הסכמתם והחלטתי מיום 1.12.04). 4. סקירה תמציתית של העדויות: א. אוריאל שוורץ - תובע מס' 2, טען בתצהירו כי ביום 20.4.03, הגיע עם הרכב לשער חניון האכסניה שבה התארח, כי השומר במקום איפשר את כניסתו בוודאו כי הוא אחד מאורחי האכסניה, והפנה אותו לחניון שבו החנה את הרכב. התובע טען כי החנה את הרכב במגרש החניה סמוך לשער, ליד פח אשפה שהיה במקום באשרו כי אכן לא נדרש לשלם עבור החניה. התובע טען כי למחרת (ביום 21.4.03) בשעה 07.30, כשהגיע לרכב החונה, גילה כי הרכב על תכולתו נשרף כליל, אז שמע מהשומר במקום כי הרכב נשרף בלילה מאש שפרצה מפח האשפה הסמוך. ב. אסתר לב ארי - מנהלת האכסניה, טענה בתצהירה כי האכסניה אסרה על הבערת אש בסביבה, כי הורתה לשומרי האכסניה לדאוג לאכיפת האיסור. עוד טענה כי הפח שבער הוצב ע"י עיריית שלומי והאכסניה אינה אחראית למיקומו ולחומר ממנו נבנה, כי הפח נועד לשמש את אורחי האכסניה, כי החניה במגרש ניתנה כשירות לאורחיה ללא תשלום והיא אינה מחויבת לספק שירותי שמירה. ג. עדנאן קואס - שומר ששמר במקום מטעם "חברת השמירה", אישר בתצהירו כי הבחין בהשרפות הרכב ביום 21.4.03 בשעה 2.00 לפנות בוקר מאש שפרצה בפח האשפה הסמוך לו. השומר טען כי פעל במהירות, הזמין את שירותי הכיבוי וכי השומרים קיבלו הוראות לאסור הבערת אש באזור האכסניה ולכבותה מיידית. השומר אישר כי בעמדת השמירה קיימת מצלמת טלויזיה הצופה על האזור אך טען כי המצלמה אינה צופה לעבר איזור חניית כלי הרכב וממקומו לא ניתן לצפות על המתרחש באזור זה. 5. עובדות: עובדותיו הבסיסיות של המקרה ברורות למדי. אין חולק כי הרכב הוחנה במגרש החניה המצוי בתחומה המגודר של האכסניה, כי למגרש החניה מופנים המתאכסנים באכסניה וכי במגרש הוצב אותה עת פח אשפה העשוי פלסטיק ששימש להשלכת פסולת של אורחי האכסניה. אין חולק כי בשטח האכסניה היה שומר בעמדת שמירה, שאוישה במשך 24 שעות שבה הותקנה מצלמת טלויזיה שסקרה את סביבת העמדה. אין גם חולק כי נתבע מס' 1 החנה את הרכב במגרש החניה, סמוך לפח האשפה וכי במהלך הלילה פרצה שריפה שמוקדה היה בפח האשפה, אש שהתפשטה לעבר הרכב וגרמה לשריפתו על תכולתו. 6. הכרעה: לאחר עיון בתיעוד שלפניי שכלל כתבי טענות, תצהירי עדות, צילומים, מוצגים וסיכומי בעלי הדין, החלטתי כדלקמן: א. נטל ההוכחה על התובעים: הנטל להוכחת עילות התביעה ויסודותיה מוטל על התובעים. בנסיבות המקרה לא ניתן להחיל את סעיף 39 לפקודת הנזיקין, שכן לא די בהוכחת נזק מאש בשטחה של האכסניה ועל התובעים להוכיח את יסודותיו העובדתיים, כמו הבערתה ע"י האכסניה או את אחריותה להבערתה, וכזאת לא הוכח. מיותר לציין כי אין גם תחולה לסעיף 38 לפקודת הנזיקין "חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים" שכן עסקינן בנזקי אש עליהם חל סעיף 39. ב. העדר עילה על פי חוק השומרים: בחינת הראיות שלפניי, מלמדת כי לא ניתן לחייב את נתבעת מס' 1 מכוח היותה "שומרת שכר" של הרכב עפ"י חוק השומרים התשכ"ז - 1967. לא הוכח כי הרכב "הוחזק" ע"י האכסניה או מי מטעמה כמשמעות הביטוי בסעיף 1 (א) לחוק השומרים התשכ"ז - 1967 והפסיקה שפרשה אותו ולפיכך לא אכביר מילים בסוגיה זו. ג. עילת הרשלנות - חובת זהירות מושגית: בנסיבות המקרה, לא יכול להיות חולק כי אכסניה המזמינה מתארח, ואחראית בין היתר גם חבה כלפיו לשלמות רכושו הכולל רכב המוחנה במגרשיה. חובה זו אינה מתפוגגת גם אם האכסניה אינה גובה תשלום עבור החניית הרכב בהיותה חלק משרות הניתן ללקוחותיה. לנוכח האמור, עולה כי על האכסניה הייתה חובה מושגית ולפיכך אתמקד בבחינת חובת הזהירות הקונקרטית והבהרתה בנסיבותיו של המקרה. ד. עילת הרשלנות - חובת זהירות קונקרטית: האחריות: בחינת העובדות והאסמכתאות הרלוונטיות, מלמדת כי האכסניה חבה בנזיקין כלפי התובעים עקב הפרה חובת זהירות קונקרטית כלפיה ואלה נימוקיי בקצרה: 1. האכסניה הייתה ערה לאפשרות של הבערת אש בתחומה, והראיה כי היא עצמה אסרה על הבערת האש ע"י האורחים ואף תדרכה את שומריה לאכוף איסור זה (ראה תצהיר מנהלת האכסניה וכן תצהיר השומר). 2. האכסניה צריכה הייתה לקחת בחשבון ולצפות כי למרות איסוריה על הבערת אש ונסיונותיה לאכפם, מי מאורחיה עלול להפר את האיסור ולהבעיר אש בשטחה. 3. עקב מאפייני המקום והיותו מקום לאירוח, האכסניה צריכה הייתה לקחת בחשבון ולצפות כאפשרות מסתברת כי מאן דהוא ישליך פסולת בוערת לפחי האשפה בחצריה (לעניין זה אין כל חשיבות באשר לסוג הפסולת: פחמים סיגריות וכדו'). 4. כל בר דעת צריך לצפות כי פח אשפה העשוי מחומר פלסטיק עלול להשרף עקב פסולת בוערת המושלכת בו, וכן לצפות את התפשטות האש לסביבתו הקרובה, במקרה זה כלי רכב הסמוכים לו (ראה גם מסקנות חוקר שירותי כיבוי אש). 5. גם אם נכונה טענת האכסניה, כי פח האשפה סופק ע"י העיריה, לא ניתן לקבל טענתה באשר להעדר אחריותה בגינו, שכן כבעלת המקום והמחזיקה בו, הייתה לה היכולת והכוח לקבוע את סוג הפח ואת מיקומו בחצריה וכמובן צריכה הייתה לצפות את הסכנה עקב שריפת הפח והתפשטות האש ממנו. 6. לאכסניה ושומריה הייתה היכולת להבחין בפריצת האש בשלביה המוקדמים, שכן היא התלקחה בשעות הלילה ונקל היה להבחין בה מבעוד מועד. העובדה כי הפח הספיק להתלקח ולבעור ולהבעיר את הרכב הסמוך לו מבלי שהשומר הבחין בכך מלמדת על פיקוח ושליטה מוגבלים למדי של השומרים ועל רשלנות האכסניה. 7. לא שוכנעתי לקבל את טענת הנתבעות באשר לניתוק הקשר הסיבתי בין מעשה או מחדלי האכסניה, לנזק שארע, עקב "התערבות גורם זר" בהסתמכם על סעיף 64 (2) לפקודת הנזיקין, עקב רשלנות של אורח האכסניה בהשלכת גחל בוער לפח. כאמור ניתן היה לצפות ולקחת בחשבון פעולה כזו כמו גם את תוצאותיה המזיקות, ולאכסניה הייתה היכולת למנוע התוצאה המזיקה ע"י פעולה פשוטה למדי כמו מיקום הפח רחוק מאיזור החניית המכוניות או לדאוג להחלפתו לפח מחומר בלתי דליק. 8. סוף דבר, שוכנעתי לקבל טענות התובעים באשר להפרת חובות זהירות של האכסניה, המבססת את חבותה הנזיקית כלפי התובעים ולפיכך הנני קובע כי על הנתבעים יחד לפצות את התובעים בגין נזקיהם תוצאת הרשלנות. ה. הנזק: 1. בחינת הראיות הרלוונטיות, לעניין הנזק מלמדת כי תובעת מס' 1 נשאה בנטל להוכחת נזקיה בגין אובדן הרכב ואת ערכו (69,220 ₪) - ראה עפ"י חוות דעת של השמאי גינדי מיום 25.5.03 שממצאיה לא קועקעו ולא נסתרו ע"י הנתבעות. יחד עם זאת, התובעת לא הקטינה את נזקיה, שכן בחוות דעתו האמורה ציין השמאי כי שרידי הרכב נותרו ברשות בעליה כאשר ערכם הוא כ- 5% משווי הרכב. בהעדר התייחסות כלשהי של תובעת מס' 1 בנושא זה, ולנוכח טענות הנתבעות, התובעת זכאית לפיצוי בשיעור של 95% מערכו של הרכב - סה"כ 65,759 ₪ בתוספת הצמדה וריבית מיום עריכת חווה"ד ( 25.5.03). 2. תובע מס' 2 נשא בנטל הראייתי הנדרש להוכחת נזקיו בגין אובדן חפצים אישיים שהיו ברכב בסכום כולל של 1,191 ₪ בתוספת הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה. 3. לא שוכנעתי לקבל טענת תובע מס' 2 להשבת סכום של 900 ₪ ששולם לתובעת מס' 1 בגין השתתפותה העצמית. הנתבעות חבות בפיצוי התובעים יחד, ערכו של הרכב ותכולתו אך לא מעבר לכך. יתכן שהייתה הצדקה לתשלום הסכום בשלב המוקדם, אך כעת ולנוכח חיוב הנתבעות נראה כי על תובעת מס' 1 להשיב לתובע מס' 2 סכום זה, לאחר קבלת הפיצוי ובכל מקרה אין מקום לחייב את הנתבעות בגינו. 4. לא שוכנעתי לקבל טענת תובע מס' 2 באשר לחיוב הנתבעות לפצותו בגין סכום של 550 ₪ ששילם לטענתו במשך 10 חודשים שכן שיפור מצב תובע מס' 1 בהעלאת רמת הרכב ממנו נהנה אינו מעניינן של הנתבעות ואין לחייבן בגינה. 5. התובעים זכאים להשבת האגרה ששולמה לבית המשפט, להשבת שכר טרחת השמאי ולשכ"ט עו"ד. 7. סוף דבר, הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעות יחד ולחוד לשלם את הסכומים הבאים: א. לתובעת מס' 1 סכום של 65,759 ₪ בגין אובדן הרכב בצרוף הצמדה וריבית מיום 25.5.03 ועד לתשלום בפועל. סכום של 531 ₪ בגין שכ"ט שמאי, בצרוף הצמדה וריבית מיום 25.5.03 ועד לתשלום בפועל. כמו כן ישיבו הנתבעות את האגרה ששולמה בצרוף הצמדה וריבית מיום תשלומה וישאו בשכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪ + מע"מ בצרוף הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. ב. לתובע מס' 2 סכום של 1,191 ₪ בגין חפציו האישיים בתוספת הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (22.3.04) ועד לתשלום בפועל שריפהרכברכב חונהנזק לרכב