פציעה בחו"ל בזמן שירות צבאי

החלטה 1. זהו ערעור על החלטת קצין תגמולים מיום 25.4.04 ולפיה נדחתה תביעתו של המערער, משום שהחבלה ביום 15.3.04 ארעה בעת ששהה המערער בחופשה בחו"ל בזמן שירותו הצבאי ללא קשר לתנאי השירות. 2. ב"כ המשיב הודיע לי, כי השאלה העומדת לדיון היא, האם חוק תגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד), תשמ"ח - 1988 (להלן: "חוק החבלה בחופשה"), חל כאשר החבלה ארעה בעת חופשה בחו"ל. אין מחלוקת כי המערער, שהיה חייל בשירות סדיר, שהה בחופשה בחו"ל באישור הצבא, וכי נחבל בזמן חופשתו זו. בנסיבות אלה, אין מחלוקת כי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (להלן- "חוק הנכים") איננו חל ישירות, אלא רק אם נכנס האירוע בגדר חוק החבלה בחופשה. לכן, כל שנתבקשנו להכריע הוא, האם חבלה שארעה לחייל בשירות סדיר בחופשה בחו"ל, להבדיל מחופשה בארץ, נכנסת לגדר חוק החבלה בחופשה. נדגיש, כי טרם נבדק, האם נכנס המערער בגדר התנאי הנוסף הקבוע בחוק החבלה בחופשה, דהיינו, קביעת דרגת נכות של 20% לפחות. עוד אין מחלוקת, כי המערער רכש פוליסת נוסעים לחו"ל, אשר אינה מכסה פגיעה לטווח ארוך, וכי איש לא התריע בפניו כי אינו מכוסה ע"י חוקי התגמולים בזמן נסיעתו לחו"ל. דיון והכרעה חוק החבלה בעת חופשה אינו מתייחס כלל לשאלה היכן נחבל החייל, אשר שהה בחופשה ואינו מסייג את חלותו מן הבחינה הטריטוריאלית. נאמר מיד, כי הועדה מוצאת, כי על מנת לפגוע פגיעה כה קשה בזכויות חייל, ולמנוע ממנו זכויות על פי חוק החבלה בחופשה, יש להציג אסמכתא מפורשת בחוק. אין ספק, שאסמכתא שכזו אינה מצוייה בלשון החוק, ולכן מן הראוי שהערעור יתקבל. המשיב טען מספר טענות, שאינן מתבססות על לשון החוק, על מנת לשכנע, כי מן הראוי לפרש את החוק כמונע הכרה בחבלה שאירעה לחייל בחו"ל. ולהלן נתייחס לכל אחת מהן. טענתו ראשונה של המשיב היתה, כי צה"ל קבע נוהל המפורט בחוזר מפ"ע 2001-28 מיום 19.8.01, אשר כותרתו "יציאה לחו"ל של חיילים בשירות חובה", ועל פיו רשאי חייל לבקש היתר יציאה לחו"ל, לאחר שהשלים שנת שירות אחת וזאת פעם אחת במהלך שירותו ובמסגרת חופשתו הרגילה (אגב חייל לוחם רשאי לצאת לחו"ל פעמיים במהלך שירותו), וכן כי חייל היוצא לחופשה "אינו זכאי לטיפול רפואי על חשבון צה"ל", "אינו מבוטח ע"י צה"ל בזמן שהייתו בחו"ל ועליו לדאוג לרכישת ביטוח מתאים" (ר' סעיף 33 לחוזר). בכותרת החוזר נכתב כך: "תוקף החוזר שנה מיום פרסומו או עד לעיגון הנושא בפקודות הצבא, לפי המוקדם מבין השניים". לאחר שראתה הועדה את כותרת החוזר, פנתה לב"כ המשיב, על מנת שיודיע האם תוקף החוזר אכן הוארך או שעוגן בפקודות הצבא. ביום 9.1.05 הודיע ב"כ המשיב כך: "מפ"ע 28-2001 לא היה בתוקף", מכאן שהמשיב מודה, כי למרות שהחוזר הוצג במהלך הדיון כרלוונטי לעניין שבפנינו, הרי כאשר המערער יצא לחופשה בחו"ל במרץ 2004 לא היה החוזר בתוקף, הוא אינו רלוונטי לדיון והמשיב אינו יכול להסתמך על חוזר זה בתיק זה. נבהיר, כי איננו מביעים בזאת עמדה לגבי תוקפו של חוזר זה וההוראות המנויות בו המסירות אחריות לתגמולים, למול חוק החבלה בחופשה - באשר הנושא אינו בפנינו. טענה נוספת של המשיב היא, כי מקום בו חייל מבוטח ע"י גורם אחר, הרי שאין לכאורה תחולה לחוק החבלה בחופשה, דבר אשר נלמד, לטענתו, מהחריגים המופיעים בסעיף 2 (א) (1) לחוק, לגבי חייל שעובד וחייל שעוסק בפעילות ספורטיבית מקצועית. גם לטענה זו אין כל בסיס בחוק. החריגים לחוק לא כללו מקרה בו החייל מבוטח בביטוח אחר כלשהו. החריגים היחידים לחוק החבלה בחופשה הם: חייל שנעדר מן השירות שלא ברשות, חבלה שארעה לאחר ארבעה עשר הימים הראשונים בהם לא מילא החייל תפקיד בשירות וחבלה שארעה תוך עיסוק בעבודה, בעיסוק או בפעילות ספורטיבית, אשר נהוג לקבל בעבורם תמורה (ר' סעיף 2(א) לחוק החבלה בחופשה). יש לציין, כי לעניין חייל, אשר נפגע במסגרת עבודה, נקבע, כי עבודה, שאושרה מטעמי מצוקה כלכלית, אינה בגדר החריגים לחוק ויחול עליו החוק. מכאן, שהכנסת אשר ישבה על מדוכת החוק וקבעה חריגים לכלל - לא קבעה כי מי שבוטח בביטוח אחר לא יהיה זכאי לתגמולים עפ"י חוק החבלה בחופשה. גם לא מצאנו, כי חריג שכזה מצוי בחוקים האחרים העוסקים בנכי צה"ל או במשפחות שכולות ומכאן שאם מבקש המשיב לקבוע חריג שכזה עליו לפנות למחוקק ולתקן את חוק החבלה בחופשה. מעניין לראות שבדברי הכנסת מציין חבר הכנסת דן מרידור כי: "לא מקובל שחייל בשירות סדיר יבטח את עצמו בחברת ביטוח". ודוק, נאמר "לא מקובל", אך לא נאמר, שנאסר על חייל בשירות סדיר לבטח את עצמו. יתכנו מקרים בהם חייל או הוריו יבטחו עצמם למקרה פגיעות והדבר אינו פוגע, עפ"י החקיקה היום, בזכויות החייל או בני משפחתו לתגמולים. ר' סעיף 36 לחוק הנכים, אשר דן בסוגיה של תשלומים לפי חוק הנכים ופיצויים לפי חוק אחר ומאפשר לנכה לנקוט צעדים משפטיים עפ"י שתי העילות, כאשר הוא נדרש לקבלת פיצוי ממקור אחד בלבד. נזכיר עוד, כי המדינה במקרה של תביעה שכזו זכאית לתביעת שיפוי מן הצד השלישי. טענה נוספת של ב"כ המשיב היא, כי קיימת "הבחנה מהותית" בין חופשה בארץ לחופשה בחו"ל, מבחינת יכולת הבדיקה של קצין התגמולים. גם טענה זו אין לקבל. זכותו של החייל לקבלת תגמולים אינה נגזרת מיכולת הבדיקה והשגת הראיות של קצין התגמולים. אמנם, ניתן להביא בחשבון קושי בהשגת ראיות במקרה שבו התביעה התיישנה. אולם, שיקול זה מעוגן היטב בהוראת סעיף 32 (א) לחוק הנכים ונובע ממנו. מכאן, שללא עיגון בחקיקה אין מקום להכיר בטענה זו. טענתו האחרונה של ב"כ המשיב היא, שהכרה בחבלות בחו"ל תהווה הרחבה של חוק התגמולים מעבר לכוונת המחוקק. לעניין זה נחזור ונאמר, כי המחוקק אשר טרח לקבוע חריגים לכלל לא קבע חריג של חופשה בחו"ל. אמנם, החוק חוקק בשנת 1988, ונוהג יציאת חיילים בשירות חובה לחו"ל, כדבר שבשיגרה, החל, כפי שאנו מבינים, בתקופה מאוחרת יותר, אולם ללא שלילה מפורשת של החופשה בחו"ל אין מקום לקבוע חריגים שאינם בחוק. לדעת הועדה, כעקרון, אין הבדל בין חייל היוצא לחופשה בארץ לבין חייל היוצא לחופשה בחו"ל. חייל היוצא לחופשת סקי בחרמון אינו שונה מחייל היוצא לחופשת סקי באירופה. חייל המטייל בזמן חופשתו ונפגע בארץ אינו שונה מן החייל המטייל בחו"ל ונפגע תוך כדי הטיול. קשר לשירות הצבאי אין באף לא אחד מן המקרים הנ"ל. הקשר היחיד לשירות הצבאי הוא היותו של החייל, בזמן פגיעתו, בשירות חובה. משהכיר המחוקק בכל חייל הנופש ונפגע, כחייל אשר מגיעים לו תגמולים, אין כל בסיס להבחנה המבוססת על מקום הפגיעה והדבר גם אינו נובע מתכלית החקיקה. לא התעלמנו מכך שחוק החבלה בחופשה בא לקבוע חריג לחוקי התגמולים, ומקובל עלינו, כי יש לפרשו בצמצום. אולם צמצום, אשר אין לו כל בסיס במילות החוק אינו יוכל להתקבל (ר' לעניין "עיגון בלשון החוק" והיות "לשון החוק נקודת המוצא", ע"א 10608/02 שריף נ' אגף המכס והמע"מ; ע"פ 1982/98 יואב מירו נ' מ"י; ע"א 1304/91 טפחות נ' ליפרט (פסק דין הרוב) ועוד). החוק אינו קובע צמצום טריטוריאלי, למרות שצמצם עצמו ל"חבלה" (להבדיל ממחלה) בלבד (ר' גם ע"נ (חי) 57/96 ד"ר צחי הירש נ' ק"ת). יחד עם זאת, אין לשכוח, כפי שרמזנו לעיל, כי תוצאת החוק מרחיקת לכת ממילא, באשר, למשל, מי שנפגע תוך כדי אלימות של צד ג' במסיבת ריקודים, יהיה מוכר כנכה או משפחתו תזכה לתגמולים, אם חלילה, נהרג. מכאן, שהאפשרות שמי שנסע לחופשה בחו"ל ונחבל - יוכר כנכה צה"ל - אינה בלתי מתקבלת על הדעת, יותר, מאשר הכרה במי שנפגע תוך כדי אלימות במסיבה במועדון בישראל. לפיכך, גם אם לחוק זה ראויה פרשנות מצמצמת, הרי שלנוכח משמעותו הרחבה של החוק מלכתחילה, צמצום הפגיעות לתחום לישראל בלבד הינה פרשנות, שאינה הגיונית, אינה עולה מלשון החוק, ואף מביאה לתוצאה אבסורדית ומפלה של מי שנפגע בחו"ל, לעומת מי שנפגע בישראל. אשר על כן, אנו קובעים, כי הערעור על החלטת ק. התגמולים מיום 25.4.04 - מתקבל וכי חוק החבלה בחופשה חל על מקרה זה. יחד עם זאת, אנו מזכירים, כי חוק החבלה בחופשה דורש כתנאי נוסף לחלות חוק הנכים, כי שיעור נכותו של החייל יקבע ל-20% לפחות, דבר אשר לא נקבע, ככל הידוע לנו. לפיכך, יש להעמיד את המערער בפני ועדה רפואית, אשר תקבע את שיעור נכותו, ותוצאות הועדה יקבעו את חלות חוק הנכים על המערער. סוף דבר הערעור מתקבל ונקבע, כי התנאי של "חבלה בחופשה", הקבוע בחוק תגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד), תשמ"ח - 1988 נתקיים במערער. בנסיבות אלה, כאשר מדובר בתיק, שנתבקשה בו החלטה עקרונית, אשר לא היה לה תקדים והמערער לא היה מיוצג - אין צו להוצאות. צבאשירות צבאי