תביעה נגד סולל בונה - תאונת עבודה

פסק דין כללי זוהי תביעת התובע, יליד 1936 עובד בניין כללי ותיקונים במקצועו, אשר הועסק שנים רבות על ידי הנתבעת 1, סולל בונה בע"מ, וזאת בשל נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת עבודה מיום 22/1/98. בעת התאונה עבד התובע כאמור, בשירות סולל בונה, והוא נפל עת עמד, במהלך עבודתו על גבי סולם מתכת, שמסביבו טבעות - חישוקים להגנת המשתמש, ואותו סולם יוצר והותקן על ידי הנתבעת 3 "המרכז בע"מ". התובע טען, כי סולל בונה והמרכז חבים כלפיו בשל רשלנות והפרת חובות זהירות או חיקוק, אשר פירט בכתב תביעתו. הנתבעת 2 אליהו בע"מ ביטחה את חבות סולל בונה, והכיסוי הביטוחי מטעמה לנתבע זה, ככל שאקבע שיש עליו חבות, אינו במחלוקת. לעומת זאת, הנתבעת 4, אריה בע"מ, אשר הנפיקה פוליסת ביטוח כנגד סיכונים מסוימים לנתבעת 3, "המרכז", יצרן הסולם, נתבעה גם ישירות על ידי התובע, אך גם, וזה עיקר המחלוקת, על ידי מבוטחה, חברת המרכז, משום שאריה טוענת שאין כיסוי מטעמה לנזקי התאונה בנסיבות התרחשותן. גם סולל בונה ואליהו שיגרו הודעות צד שלישי מטעמן כנגד המרכז ואריה. הנתבעים, חלקם בלשון רפה אמנם, כופרים בהתרחשות התאונה, ולמצער, ובלשון ברורה יותר הם כופרים בתיאור ובנסיבות המדויקות של ההתרחשות, טוענים לאשם תורם מלא או גבוה מצד התובע, וכמובן מכחישים את תיאור הנזק וההפסד שהוא טוען להם, וכאמור, קיימת מחלוקת בסוגיה הביטוחית בין אריה לבין חברת המרכז. כמו כן, במסגרת הודעה צד ג' של סולל בונה כלפי המרכז נטען לחובת שיפוי והחזר מכוח הסכם, ביחסים בינה כמזמין לבין המרכז כמבצע הסולם ומרכיבו, ובשל כך סולל בונה גורסת כי אם תחויב לשלם סכום כלשהו לתובע אזי המרכז חייב יהיה להשיב לה כספים אלה. מכאן, שהפלוגתאות המרכזיות שבהן יש להכריע הן כדלקמן: א. נסיבות התאונה, ככל שהתרחשה, וקביעת החבות של מי מהנתבעים כלפי התובע. ב. אם תקבע חבות - האם יש אשם תורם בהתנהגות התובע עצמו. ג. קביעת נזקי התובע והפסדיו. ד. נפקות ההסדרים החוזיים וכן הסדרי הביטוח באשר ליחסים בין הנתבעים השונים לבין עצמם ובינם לבין המבטח - כאמור בהודעות צד שלישי. נדון במחלוקות אלה כסדרן, ולאור מסקנותיי באשר להתרחשות התאונה והחבות בגינה נמצא שאין אנו פטורים מהיזקקות לכולן. נסיבות התאונה והחבות גרסתו הראשונית והבסיסית של התובע, כנקוב בכתב תביעתו היתה שהוא עבד ביום התאונה בביצוע עבודות גמר ותיקונים שונים בקומה העליונה של מבנה שבנתה סולל בונה, ותוך שעמד על סולם הקבוע בקיר, ואליו מחובר מעקה הגנה בעזרת ברגים השתחררו הברגים והמעקה נפל בעת שהוא היה שעון עליו, ולכן בשל כך הוטח ארצה ונפגע בראשו, בגבו ובחזהו. לתאונה לא היו עדי ראיה חיצוניים אולם מנהל העבודה, מר יצחק זכריה שמע את צעקותיו, עלה אל הקומה הרביעית של הבנין, ראה את התובע שוכב על גבו, והוא ראה את שני החישוקים, אותן טבעות מגן, שנפרדו מצד אחד של הסולם והברגים שחיברו את החישוקים לסולם, שבורים. לעד זכריה לא היה ספק, שהתובע אכן נפל וסבל כאבים קשים, אולם הוא שיער כי התאונה לא יכלה להתרחש כמתואר על ידי התובע בתביעתו, אלא הסיק ממה שראה, כלומר, שני החישוקים המנותקים מצד אחד והברגים השבורים, כי התובע דרך בכובד משקלו על אחד החישוקים, שבר אותו, ורגלו המשיכה בנפילה וניתקה גם את החישוק השני, וכך נפל ארצה. אקדים ואומר, כי סברתו זו של זכריה (וכמובן, אין זו עדות קבילה וישירה) היא בדיוק המסקנה שאליה הגעתי אף אני בהידרשי לקבוע את נסיבות התאונה ואני סבור, כי גרסתו הראשונית של התובע, וגם דבריו השונים מעט בבית המשפט, אין בהם הסבר הגיוני להתרחשות. בבית המשפט סיפר התובע כי מדובר היה במשימה שהוטלה עליו לבצע תיקונים קטנים לפני מסירת המבנה, כגון תיקוני צבע וסדקים, בדומה לדברים שעשה עשרות שנים בשירות סולל בונה. הוא טיפס על סולם הברזל שהיה מעוגן לקיר במקום שבו ניתן לצאת לגג המבנה, ולדבריו נשען קלות על החישוקים המהווים מגן מסביב לסולם (עמוד 14 מיום 15/7/03). הוא מספר (עמ' 15) שביד אחת החזיק "שכפטל" עם הדלי קשור למעקה ויד אחת תופסת את המעקה. הוא מפרט שבידו האוחזת את המעקה כוונתו לא לטבעות-חישוקים, אלא לסולם עצמו. לפי תיאורו הוא נשען "עם חצי גב" על החישוק עת שלטענתו השתחררו החישוקים וגרמו לנפילתו. הוא מסביר, שנשען קלות על החישוקים משום שהאמין שהם צריכים להגן עליו מפני נפילה אחרונית. תיאור זה של קרות התאונה מוזר עד מאוד שכן אם נאמין לעדות מר זכריה, ואני מאמין לעדותו שעשתה רושם אמין, וכאשר עד זה נעדר אינטרס ממשי, ואין מיוחסת לו כל אשמה אישית, לא יתכן שהישענות קלה תגרום לשבירת שני ברגים, סימולטנית, והינתקות בו זמנית של שני חישוקים נפרדים מאותם ברגים שחיברו את החישוקים לגוף הסולם. מר זכריה סיפר כי הברגים נחתכו באמצע ונשברו, והוא אף החזיק בהם במשך כשנה, אף לאחר שהסולם תוקן על ידי אנשי המרכז שהוזעקו מטעמו אחרי התאונה. הוא מאשר חד משמעית "שתי הטבעות נשברו מצד אחד. אם התובע עמד על טבעת לשאלה, האם שתי הטבעות היו אמורות להישבר, אחד מעל השני". (עמ' 16). אין זאת, כי אם התובע במהלך ביצוע העבודה, כאשר הוא אוחז שפכטל בידו, ועומד על אחד משלבי הסולם, חפץ להשיג יתרון גובה נוסף, או שמא אפשרות להושיט את ידו מעט יותר רחוק, ולכן, עמד עם לפחות רגל אחת על גבי החישוק העליון, ולא רק נשען אחורה כגרסתו, וכובד משקלו על גבי החישוק שלא נועד ולא תוכנן לשאת משקל כזה, ככל הנראה, (ועל כך בהמשך) גרם לשבירת הבורג המחבר, ופועל יוצא, רגלו המשיכה מטה, ושוב - משקלו בתוספת התאוצה של גופו הנופל הביאו לקריסת החישוק התחתון באותה צורה. אם כן - אני מאמין ומקבל את הגרסה הבסיסית שלפיה התובע נפל לרצפת הקומה, עת עבד על גבי סולם המתכת, אולם הנסיבות המדויקות אינן כפי שתיאר, אלא כפי שעולה מהממצאים בשטח שראה העד זכריה, מדובר בכך שהתובע עמד על החישוק המגן במקום להישען עליו. לטעמי, התובע כפועל ותיק ומנוסה מאוד "הרחיק" עצמו ספונטנית וכבר מתחילת הדרך מתרחיש זה של עמידה על החישוק משום שהבין שהחישוק מלכתחילה לא נועד שיעמדו עליו, אלא להוות משען ומגן למטפס בסולם מפני נפילה אחרונית, והבין מיד, כפי שגם אקבע בהמשך, ששימוש לא יעודי ולא אחראי בחישוקים לצורך עמידה עליהם, להבדיל מהישענות, מהווה מידה של חוסר זהירות ואשם של המשתמש עצמו, אם כתוצאה מכך מתרחשת תאונה. האם בכך בלבד שכל בר דעת רואה, ולו מעיון בצילומי הסולם, שאין החישוקים מהווים שלבים משלבי הסולם המיועדים לטיפוס, ניתן להסיק שהאשמה הבלעדית לקרות התאונה היא על המשתמש עצמו ובמקרה שלנו, התובע? התשובה לכך, שלילית. אין חולק, שייצור והספקת הסולם הוזמנו אצל חב' המרכז על ידי אנשי סולל בונה. תיאור ההתקשרות וחלוקת המטלות בין המזמין והיצרן נגזרים מעדויות מר יצחק זכריה, מנהל העבודה, מר שרגא כץ מנהל ארגון ומשאבי אנוש של סולל בונה, הגב' ורה וולסקי מנהלת ביצוע בסולל בונה ומנהלת הפרוייקט שבו מצוי הבנין, מר יהודה חסון מנהל ובעל מניות בחברת המרכז, ובאשר לצדדים המקצועיים והבטיחותיים של סולם כגון זה ניתן להסתייע בחוות דעתו ועדותו של המהנדס יחיאל תמרי, מהנדס אזרחי שנתן חוות דעת מטעם המרכז. מן העדויות עולה, כי סולל בונה עבדה במשך תקופה ארוכה עם חברת המרכז והם ביצעו בדרך כלל עבודה טובה ויסודית. סולם כדוגמת הנדון הותקן בבנין זה כמו בבניינים אחרים כדבר שיגרתי, ויוצר כמו במקרים האחרים, על ידי חברת המרכז. כפי שמעידה הגב' וולסקי סופקה לקבלן - המרכז סקיצה או תוכנית לביצוע הסולם ואחר כך יוצר סולם אחד כדוגמה והובא לשטח, כאשר הוא נבדק גם על ידה וגם על ידי נציג - מפקח מטעם מזמין הפרוייקט, שעבורו פעלה סולל בונה כקבלן ראשי. לדבריה, גם האדריכל, כנראה של המזמין, נתן אישורו, ורק אחרי שהדגם הראשוני אושר יוצרו יתר הסולמות. לא היו כל הערות לאיש מהמאשרים או דרישות לשינוי. מר חסון מאשר שקיבל תוכנית לביצוע הסולם, אך אינה עוד בידו, והוא בנה את הסולם לפי התוכנית שקיבל, ולפי דבריו העסיק מהנדס צמוד אשר "אנו נותנים לו את התוכניות לבדוק, לאחר מכן לביצוע התוכניות ולביצוע הדוגמא, הוא בודק אותה לפני צאתה לשטח. לא זוכר את שמו. אני מקבל את התוכניות ומוסר למהנדס כדי שיעיין בהן עוד לפני הביצוע, ומוסר לי את הערות אם יש אלי ואז אני מחליט איך לבצע. במקרה הזה המהנדס לא נתן שום הערה, אם הוא נותן, אנו לא מבצעים, אנו בנושא הזה אחראים ...". כמו כן, מספר מר חסון שבכל עבודה שהוא מקבל עבור סולל בונה הוא חייב לייצר דוגמא עבור המזמין ולקבל עליה אישור. מר חסון מעיד, ודומני, שהדברים מקובלים על כל העדים, ואיש לא סבר אחרת, ש"בורג כזה (הכונוה לבורג המחבר את החישוקים) יכול לסחוב אדם, אך לא להשתולל ולעמוד עליו ... זה לא מיועד להעמסה אלא להגנה ... החישוק הוא משהו מאוד פשוט. גם תמחורו מאוד זול, מחיר הסולם כולל את הטבעות הכל יחידה אחת". המהנדס תמרי העיד, שאין תקן ואין דרישה בשום חיקוק לטבעות כאלה, העוטפות סולם עליה לגג, ואף אין הגדרה לעומסים שהטבעות נדרשות לעמוד בהן, או לסוגי הברגים שבהם יש להשתמש בחיבורים. המהנדס סבור, ובכל הכבוד, זו גם מסקנה מתבקשת של כל אדם המתבונן בסולם, ובצילומיו שבתיק, ש"בסולם תקין אם אדם נשען על הסולם כשהוא מוגן בטבעות האם הוא אמור להישבר אני אומר שלא הטבעות צריכות לתמוך במי שלא הרגיש טוב או שאיבד שיווי משקל, לא משהו אחר ...". עם זאת, כאשר נשאל המהנדס לגבי תרחיש, כגון זה, שאירע כנראה, בענייננו הוא אומר, "לשאלתך, אם אדם שנשען לאחור ואיבד שיווי משקל - אני אומר שבדרך כלל זה לאדם שמחליק או משהו דומה, במקרה חירום הטבעות צריכות להחזיק". לא היה חולק, כפי שהגדיר זאת המהנדס תמרי שהסולם הנדון, כמו סולמות אחרים בבתי מגורים מיועד לעליה של הדיירים, או עובדים, לשם תחזוקה למשל, מהקומה העליונה אל עבר הגג (או ליתר דיוק לחדר מכונות שמצוי מעבר לקומה הרביעית), ואינו מיועד מטיבו לשמש כסולם עבודה. (ראה למשל עמ' 25). כיום אין בידינו התוכניות והמפרט ששימשו לבנית הסולם, אין לנו נתונים באשר לקוטר או חוזק הברגים שהמתכנן המקורי ייעד לצירי החישוקים, אין נתונים באשר לברגים שבפועל הותקנו בסולם, והברגים שנשמרו לאחר שנשברו בידי מר זכריה שוב אינם בנמצא. מה שאנו יודעים מהעדויות, לעומת זאת, הוא כפי שהובהר לעיל, שהמרכז עבדה שנים רבות בשירות סולל בונה ללא דופי וללא טענות, וגם הפרוייקט הנדון, בכל הקשור לעבודות שנמסרו למרכז, בוצע לשביעות רצון המזמין והתקבל ללא טענות, תוך ביצוע מלוא התשלום המגיע למרכז. בנסיבות אלה מוחזקת המרכז כמי שפעלה במדויק בהתאם להנחיות ותוכניות המזמין - סולל בונה. מר חסון העיד, כזכור, שאמנם, התוכניות והמפרט לסולם הוכנו על ידי מהנדסי ואדריכלי סולל בונה, אך הוא סיפר על מנגנון ביקורת שלו עצמו שכלל אנשי מקצוע ומהנדס מטעמו. גם אם נניח איפוא, שהבורג המתוכנן לסולם היה חלש מכדי לשאת משקל אדם, מהנדסי המרכז יכלו בנקל לאתר את הבעיה ולהתריע על כך אם מצאו לנכון. מר חסון מעיד "שבתוכנית כתוב איזה בורג להשתמש. בדקו את זה בזמן המסירה ... בורג כזה יכול לסחוב אדם אך לא להשתולל ולעמוד עליו עם פיגום ... זה לא מיועד להעמסה אלא להגנה". (עמ' 26 - 27). ניתן לקבוע שהאפשרות שאדם ידרוך על החישוקים במלוא משקלו היתה בגדר הציפיה הסבירה מצד המתכנן - סולל בונה ומצד המבצע - המרכז ואנשי המקצוע מטעמם. צפיות זו משתרעת בוודאי על האפשרות שבמצב חירום, כאשר אדם מחליק מהסולם, הוא ינסה לדרוך, בין בכוונה, ובין בתנועה אינסטינקטיבית, על החישוק, אך גם על תרחיש, כמו שאירע כאן, שאדם במהלך שימוש בסולם לצורך כלשהו ירצה להשיג יתרון גובה או גישה לצדדים בכך שיעלה על החישוק במקום לדרוך על שלבי הסולם, ברגל אחת, או בשתיהן ובשני המקרים הוא נמצא מפעיל משקל גדול יותר על הטבעת מזה שבפועל יכולה היתה לשאת. למותר לציין, כי על פי מבחן הצפיות חובת הזהירות של חברת המרכז משתרעת כלפי כל משתמש פוטנציאלי בסולם, כמובן, גם מי שאינו עובד של חברה זו או קשור עמה, ולרבות אדם כמו התובע אשר משתמש בסולם כעובדו של צד שלישי - סולל בונה (השווה - ע"א 7130/01 סולל בונה בע"מ נ' יגאל תנעמי ואח' פד"י נח (1), 1). בכך ששני הגורמים הללו, המזמין והמבצע, לא הצליחו ליתן מענה לאפשרות זו, שהיא בגדר הצפיות הסבירה וההגיונית, כאמור, ולא השכילו להתקין בורג חזק יותר, בהשקעה נוספת של פרוטות ממש, יש משום התרשלות והפרת חובת זהירות מצד שניהם כלפי המשתמשים הפוטנציאליים בסולם ובהם גם התובע. יצוין, כי התובע אמנם, לא יכל לנקוב בבית המשפט במשקל גופו, אך מחזותו ומבנה גופו ברור שמדובר באדם שאינו חריג במשקלו, והוא ממוצע למדי, כך שאין ניתן לומר שרק בשל משקל עודף או חריג כלשהו גרם לשבירת הברגים וקריסת הטבעות, וכי אם אדם אחר היה עומד עליהן לא היה קורה דבר. לחלופין - לו היו שני גורמים אלה, או אחד מהם, ערים לחולשת הטבעות ומגבלת המשקל של הברגים, יכלו בנקל, ובאפס השקעה כמעט, להתקין על גבי הסולם שלט אזהרה מפני דריכה על הטבעות, להבדיל משלבי הסולם עצמו. פתרון כזה, אמנם לא היה יעיל למקרי חירום, אך יכול היה אפקטיבית למנוע את התאונה במקרה שלנו, כאשר התובע יכול היה להיות מוזהר מפני השימוש בטבעות למדרך כף רגל, והיה נמנע מכך מבעוד מועד. בעבר יתכן שבסיטואציה כזו יכלה סולל בונה או המרכז להינקות מאשם בשל התאוריה של "ההזדמנות האחרונה", שלפיה יכלה לצפות כי מהנדסי או גורמי הביצוע של הצד האחר יאתרו את הכשל התכנוני בהזמנה או בביצועה ויתקנו את המחדל, אלא שכידוע תורה זו שוב אינה מושלת בכיפה ותחתיה נקבע במקרים כגון זה שלפני שעל פי מבחני הצפיות הרגילים "המשגה הכפול יוצר במקרים כאלה אחריות מצטברת באופן שהקורבן יכול לחזור על שניהם" (ראה ע"א 500/66 שמשון בע"מ נ' מרדכי פד"י כא (1), עמ' 590 בעמודים 594 עד 595 מפי כב' השופט לנדאו וכן ע"א 288/79 דרוקר זכריה נ' פרילוצקי, פד"י לה (2), 342). המקרה שלפנינו הוא כזה של אחריות מצטברת ומשותפת כלפי הניזוק - התובע. במקרה זה הכלל הוא כפי שאוזכר בע"א 1639/01 קיבוץ מעין צבי נ' יצחק קרישוב תק-על 2004 (2), 1870, בעמוד 1910: "... אין המדובר הוא בנזקים נפרדים שנגרמו על ידי שני מעוולים שמבחינה טכנית לא ניתן להפרידם, אלא בנזק אחד - המחלה - שנגרם כתוצאה מרשלנותם המצטברת של המערערים. משכך, המערערים אחראיים במשותף לנזקיו של העובד ואילו ביחסים שבינם לבין עצמם נקבעת השתתפותו של כל אחד מהם על פי מידת אחריותו ותרומתו". מכאן שכלפי התובע חבים שני אלה, סולל בונה והמרכז, במידה שווה, מכוח היותם "מעוולים במשותף", אולם במישור היחסים ביניהם החלוקה הנאותה תהיה 70% לסולל בונה ו- 30% למרכז, וזאת משום שאחריות המרכז פחותה יותר, כאשר קיבל תוכניות ומפרט לקויים ובלתי בטיחותיים למשתמש, מלכתחילה, וביצע אותם כמוזמן וכנקוב בהם, אלא שמהנדסיו וגורמי הביצוע שלו, למרות שבדקו ועברו על התוכניות, כפי ששמענו, כשלו באיתור הבעיה, בהתרעה מפניה, ובהימנעות מביצוע ההזמנה הבלתי בטוחה כלשונה. יודגש, כי בהיבט רשלנותה של סולל בונה, כאשר היא סיפקה את התוכניות ואת המפרט למרכז ואף בדקה את הסולם המדגמי ואישרה אותו ליצור, אין היא יכולה לטעון כי יצאה ידי חובה של מעביד זהיר וסביר לספק לעובדיו כלי עבודה בטוחים בכך שהיא רוכשת אותם אצל יצרן בעל מוניטין שעליו אפשר לסמוך, אפילו אם נראה את הסולם בעקיפין ככלי עבודה שסולל בונה העמידה לרשות התובע. (ראה ע"א 582/71 המוסד לביטוח לאומי נ' רשות הנמלים ואח' פד"י כז (1), 650). אשם תורם התובע העיד, כי הוא פועל ותיק ומנוסה, מזה 45 שנה ואף נעלב, כאשר נשאל אם היה זקוק לתדריך לביצוע העבודה שאותה עשה מזה שנים הרבה, והעיד, כי לא נזקק לשום הסבר. זאת ועוד, התובע סיפר כי הוצב לתפקיד אחראי עבודה ולעתים היה ממונה על פועלים אחרים בביצוע העבודה, ובמלאכות הגמר הספציפיות בבניין הנדון הוא עצמו היה האחראי על השטח. לגבי הסולם המותקן על הקיר והשימוש בו העיד, ש"אם לא היה שם סולם הברזל הייתי משתמש בסולם רגיל. סולם רגיל - עם שתי רגליים אותו סולם מעץ בלי מעקה, הסולם הרגיל משעינים אותו על הקיר ומחזיקים בסולם עצמו, כי אין מעקה". (עמ' 16). אמנם, התובע הכחיש כי דרך על טבעות המגן לצורך עבודתו, וטען כי רק נשען עליהן, אך גרסתו זו לא אימצתי ועל פי העובדות והנסיבות שעולות מהראיות הוא אכן השתמש בטבעות לצורך מדרך כף רגלו ובכך הפעיל עליהן את המשקל של גופו, וזאת שלא על פי השימוש המסתבר והרגיל הנראה לעין של הסולם וחישוקיו. התובע, פועל ותיק ומנוסה, שיכול היה להשתמש בסולם רגיל ולא טען שכזה לא עמד לרשותו, בחר לעשות שימוש בסולם המותקן הקיים במקום, ובכך נמנע מלהסתייע בציוד העבודה היעודי והתיקני שיכול היה להשתמש בו, כנראה מטעמי נוחיות וחסכון במאמץ ובזמן הדרוש להשגת הסולם והעלאתו לקומה הרביעית. ניתן היה לצפות מהתובע, בנתוניו האישיים הנ"ל, כי יפעיל שיקול דעת וזהירות רבים יותר בביצוע מלאכתו, ולו היה משתמש בסולם רגיל, ולחילופין לו היה נזהר בסולם הנדון שעליו טיפס ונמנע מלדרוך במלוא כובד משקלו על הטבעות, בשני תרחישים אלה התאונה היתה ללא ספק, נמנעת. בנסיבות אלה יש גם לתובע אשם תורם לקרות התאונה ובאשר הנטיה הידועה בפסיקה היא לדקדק דווקא באשמו של המעביד, ולהקל עם העובד, אשר לרוב מתרשל רק משום להט העבודה ורצונו להשביע את רצון מעבידו (ראה ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון נ' מרציאנו פד"י לו (2), 592), גם במקרה זה לא נייחס לעובד אשם כבד או מכריע, כפי שאולי חפצים הנתבעים לייחס לו, ואעמיד את שיעור אשמו התורם על 15%, ושיעור זה יש לנכות מסך נזקו שיוכח. סיכום פרק החבות והאשם התורם נקבע שסולל בונה והמרכז חבים בנזיקין כלפי התובע, ובינם לבין עצמם החלוקה היא ביחס של 70% ו- 30%, ואילו אשמו התורם של התובע עומד על 15%. הנזק וההפסד התובע נבדק על ידי מומחים רפואיים שונים מטעם הצדדים (ד"ר פלוטקין וד"ר עטר מטעמו וד"ר ליבני מטעם הנתבעים), אולם לטעמי, חוות הדעת שיש לאמצה היא זו של מומחה מטעם בית המשפט, הד"ר דוד הנדל, מנהל היחידה לכירורגיה של עמוד השדרה במחלקה האוטופדית בבית חולים שערי צדק, ודי לומר שלו חפץ ב"כ התובע לחלוק על קביעותיו יכול היה לזמנו לחקירה, דבר שלא נעשה. הד"ר הנדל קבע כי בעקבות התאונה נגרם לתאונה שבר דחוס בחוליה L1 של עמ"ש, אשר גרם לעיוות סופי של 20 מעלות בעוד שהנורמה צריכה להיות 5 מעלות, ואולם, מצבו הקודם של עמוד השדרה בהחלט לא היה תקין קודם לכן, ועוד הרבה קודם לתאונה החל אצל התובע תהליך של "איחוי החוליות" הפוגע בתנועתיות של עמוד השדרה. מצבו של התובע מתאים אמנם, לנכות צמיתה של 30% לפי סעיף 37 (7) ג לקובץ הנכויות של מל"ל ברם, תרומת השבר נשוא התאונה היא רק שליש - כלומר, 10% שהם התאמה לתקנה 37 (8) ב - "שבר עם תזוזה ניכרת". המומחה סבור, שהגבלת התנועה, אשר רובה נגרם כתוצאה ממצב קודם ולא מהתאונה, היתה הגורם העיקרי להפסקת עבודתו של התובע בשירות סולל בונה ואילו הנכות כתוצאה מהתאונה רק תרמה לכך. ב"כ התובע בסיכומיו מבקש לראות בכך מקרה של "גולגולת דקה", וטוען, שיציאתו של התובע לפנסיה כשנתיים לפני הגיעו לגיל 65 באה בעקבות התאונה, ואלמלא כן, למרות מצבו הרפואי הקודם היה התובע ממשיך ועובד עד גיל הפרישה הרגיל. על פי תצהירו של מר שרגא כץ מנהל ארגון וכוח אדם של מרחב דרום בסולל בונה אכן, הוא פרש פרישה מוקדמת בעקבות התאונה, ואין אינדיקציה שאלמלא כן היה פורש. אמנם, עדה אחרת במשפט, הגב' וולובסקי סיפרה על כוונה שהיתה לפטר את התובע ולהפסיק את עבודתו בלי קשר לתאונה, אך מר כץ שמתפקידו היה לדעת על כך מכחיש את הדבר (עמ' 13) וגם מנימוקים אחרים שאין טעם לפרטם כעת העדפתי להתייחס בזהירות רבה לדברי עדה זו בהקשר לטיב עבודתו ולאופיו של התובע. כאשר אדם שהוא איש כפיים ביסודו, ועובד בבניין כמו התובע, מתמיד בכך עד גיל 63 לערך, ומנהלו הישיר מר זכריה מביע שביעות רצון מלאה מתפקודו, ואין ראיה שהיו תלונות מצדו של העובד על מצב בריאותי המונע בעדו לעבוד, עובר לתאונה, יש להניח לטובתו ולהחזיקו כמי שהיה ממשיך לעבוד עד גיל 65 אלמלא התאונה. אני מאמץ את עמדת התובע כי ההחלטה על יציאתו לפנסיה כשנה לאחר התאונה קשורה במידה רבה לנזקי התאונה ומאוד יתכן שמהיבט בריאותי אכן זה היה האירוע שעל רקע המצב הבלאו הכי לא תקין של גבו היה בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל". לפיכך, למרות שנכותו הרפואית של התובע היא "רק" 10% על פי חוות דעת ד"ר הנדל, ולאור זה שקשה עד מאוד, לצפות שאדם שפורש בגיל 63 מעבודת בניין ימצא תעסוקה מתאימה לכישוריו ולמצבו למשך תקופת ההשתכרות הקצרה שנותרה לו, אאמץ גם את טענתו, הנראית ממבט ראשון מרחיקת לכת, כי הפסד כושר ההשתכרות שלו במצבו הגיע כדי 50% ממה שהיה קודם. מאחר שהתובע קיבל משכורת מלאה, עד סוף ינואר 99, ולפי שעל פי הנתונים עמד לפרוש בתחילת 2001 (במסמכים מצוין תאריך לידתו של התובע 1/36 ולא ברור מדוע סבר, ב"כ התובע, שהוא עמד לפרוש רק בסוף 2001), יש לקבוע כשיטת הנתבעים בסיכומיהם שהתקופה שבה לא עבד התובע לאחר פרישתו ועד גיל 65 הינה 25 חודש. שכרו המשוערך הרלוונטי של התובע לצורך חישובי ההפסד הוא 6,714 ₪, ולפיכך, בגין התקופה שמפרישתו ועד הגיעו לגיל 65, על בסיס הפסד של מחצית השכר החודשי, יש לפסוק לתובע עבור 25 חודשים פיצוי של 83,925 ₪ שאליהם יש לצרף ריבית מאמצע התקופה. הצדדים חלוקים בסיכומיהם על זכאות התובע לפיצוי על הפסדים נוספים הנלווים לפרישתו המוקדמת, והם בגין פדיון חופשה שנתית, פדיון ימי מחלה, מענק אי-ניצול ימי מחלה והפסד מענק נתיב. התובע טוען, ששכרו בגין חמשת החודשים הראשונים לאחר התאונה שולם אמנם במלואו על ידי המעביד, למרות שלא עבד בפועל, והיה בתקופת אי-כושר, וכי שכר זה היה על חשבון ימי חופשה שאותם יכול היה לפדות בכסף או לנצלם בעין אלמלא הנסיבות שנוצרו בעקבות התאונה. פרט לשאלה קצרה ומעורפלת שנשאל מנהל כוח האדם מר כץ על ידי ב"כ התובע לא הובאו ראיות מוצקות בדבר זכאותו המפורטת של התובע לפדיון ימי חופשה או לניצולם ולא הוכח שמלוא השכר של 5 חודשים כנקוב לעיל, אמנם, בא על חשבון כספים שהיו מגיעים אלמלא כן לתובע. ב"כ הנתבעת בסיכומיו מציין, שלכל היותר היה זכאי התובע, אף לשיטתו לפדיון בגובה של 9,000 ₪ בעבור תקופה זו, שכן ממילא אין מחשבים את השכר לצורך הפדיון אלא לפי מרכיבי היסוד ומדובר בתשלום חלקי מאוד. משהתובע לא הוכיח פריט זה עד תום, ולנוכח גרסת הנתבעת, אפסוק לתובע בגין כך סכום מעוגל של 10,000 ₪ בערכי היום. אשר לפריטים של אובדן ימי מחלה, הפסד מענק אי ניצול ימי מחלה עקב הפרישה, והפסד בגין אי תשלום מענק נתיב, הרי משהכרנו בכך שפרישת התובע באה עקב התאונה, והובאו ראיות לגובה ההפסדים הללו שנגרמו כתוצאה מכך, ועל פי הפירוט והנימוקים שבסיכומי התובע יש לפצותו בפריטים אלה, והגם שיש אלמנט ספקולטיבי מסוים, למשל בענין הצפי לניצול ימי מחלה עתידיים בשנות העבודה "החסרות", ניתן להנותו מהספק, ולהכיר בהפסדים אלה. בשל אלמנט אי הודאות הקשור לסוגית ניצול ימי המחלה או פידיונם אפחית מעט מהמבוקש על ידי התובע ויפסק בגין כך סכום גלובלי. לפיכך, זכאי התובע לפיצוי על אובדן ימי מחלה ומענק אי ניצול בסכום כולל וגלובלי נכון להיום של 7,000 ₪, ולפיצוי בגין אי תשלום מענק נתיב, כמבוקש על ידו סך של 7,281 ₪ להיום. בגין הנזק הלא ממוני, כאב וסבל, בהתחשב באופי הפגיעה, בתקופת ההחלמה היחסית ממושכת, וכאבי הגב הרצופים שעליהם מתלונן התובע, ועל רקע הנכות הצמיתה שנקבעה לו, הסכום הראוי לפיצוי בראש נזק זה יועמד על 50,000 ₪ להיום. אשר לעזרת הזולת והוצאות נסיעה יתרות שנזקק להם התובע בתקופה הראשונה הסמוכה לקרות התאונה, אף שלא הובאו ראיות ברורות ומפורטות לנדון, סביר להניח, שבתקופה הסמוכה לתאונה אכן נזקק לעזרה יתרה של בני משפחתו בחיי היום יום מעבר לרגיל והמקובל בתא משפחתי בדרך כלל, ואף נזקק להוצאות נסיעה למשל, במוניות, מעבר לרגיל. לעתיד לבוא, לא הוכח כלשהו שנכותו של התובע בשיעורה הקיים תזקיק אותו לעזרת זולת או להוצאות ניידות מוגברות. לכן, בגין פריט זה אפסוק לתובע סכום גלובלי נכון להיום של 5,000 ₪. סיכום הנזק וההפסד לאור האמור לעיל, להלן הפיצוי שנפסק לתובע בשל התאונה נשוא התביעה. הפסד שכר - 83,925 ₪ (יש להוסיף ריבית) פדיון חופשה - 10,000 ₪ אובדן ימי מחלה - 7,000 ₪ אובדן מענק נתיב - 7,281 ₪ כאב וסבל - 50,000 ₪ הוצאות ועזרת זולת - 5,000 ₪ סה"כ 163,206 ₪ מאחר שלתובע אשם תורם של 15% יש להפחית שיעור זה מהסכום דלעיל, (אלמלא הריבית שיש לחשב על הפסד השכר מדובר היה בסכום של 24,481 ₪). התוצאה תהיה שנזקו של התובע, לפני ניכויים, הוא 138,725 ₪ בניטרול הריבית. ניכויים דומה שאין חולק על סכומי הניכוי של תגמולי המל"ל כפי שחישב אותם ב"כ נתבעות 1 - 2בסיכומיו והם 115,781 ₪. כמו כן, יש לנכות סך של 6,952 ₪ (משוערך) בגין מענק פרישה מוקדמת שקיבל התובע ממעבידו סולל בונה, וסכום זה בר ניכוי משהכרנו בכך שפרישתו המוקדמת של התובע באה בשל התאונה. יש להפריד בין ניכויי המל"ל וניכוי מענק הפרישה משום הנפקות שיש לכך בחישוב "הרבע המשוריין" המגיע לתובע, כפי שיבואר להלן מכוח הוראת סעיף 330 (ג) לחוק הביטוח הלאומי. משמעות הנזק שנפסק ביחס לניכויים כפי שציינו, הסכומים שלעיל אינם סופיים, בשל הצורך בהוספת ריבית, אולם כאינדקציה לסדרי גודל ניתן להסתמך עליהם, ואנו יכולים לראות שנזקו של התובע בהפחתת ניכויי המל"ל מותיר לתשלום פיצוי של כ- 23,000 ₪ בלבד, סכום הנופל מ- 25% מהנזק, כאשר רבע הנזק הוא כ- 34,700 ₪. בנסיבות אלה טען ב"כ התובע בסיפא לסיכומיו כי הוא זכאי מחברת המרכז, שאינה מעבידו, והיא בבחינת צד ג' מבחינתו, לפיצוי של רבע מגובה נזקו, אפילו הנזק נבלע, כולו או חלקו, בתשלומי המל"ל וזאת משום הוראת סעיף 330 (ג) של חוק הביטוח הלאומי. הצדדים האחרים לא חלקו בסיכומיהם על הדבר, ולא העלו טענות ביחס לקיום תנאי הסף השונים שנוקב בהם סעיף 330 להקמת זכאות זו של התובע. ב"כ סולל בונה אף מסכים בסיכומיו לטענת התובע במישור זה, ואילו ב"כ המרכז ואריה, ככל שאזכרו בכלל נושא זה, לא חלקו ולא תקפו את הטענה כי התקיימו הדרישות להחלת סעיף זה. לפיכך - ניתן לחייב את סולל בונה אך ורק באותו פיצוי המגיע לתובע בתור הפרש בין נזקו כפי שנקבע לבין תגמולי המל"ל שקיבל, משמע, עד אותו סכום של כ- 23,000 ₪, ואילו את המרכז, שהוא צד ג' ביחס לתובע, ואינו מעבידו, ניתן וצריך לחייב בתשלום 25% "המשוריינים" לתובע לפי הוראת סעיף 330 (ג), כלומר, בסכום (לפני חישובי הריבית) של 34,681 ₪. כאשר תגיע העת לחשב את הסכום המדויק שעל מי מהנתבעים לשלם לתובע, יהיה צורך להפחית גם את מענק הפרישה המוקדמת כפי שוויו המשוערך שצוין לעיל, שהרי אחרת יקבל התובע כפל פיצוי, ועסקינן בהטבת נזק שיש לנכותה מהפיצוי, אף שאין מדובר בתגמולי המל"ל. עולה השאלה, האם ובאיזו מידה יכולים שני המעוולים לחזור איש אל רעהו ולבצע קיזוזים הדדיים על פי המפתח הפנימי שנקבע לגביהם - החלוקה של 70% מול 30%. השאלה אינה פשוטה, משום שלכאורה, הכרה בכך שהמרכז רשאית לחזור אל המעביד - סולל בונה ולדרוש ממנה השתתפות באותו רבע של הנזק עלולה לעקוף את התכלית שהמחוקק ביקש להשיג בסעיף 330 ומקום שבו חפצו לפטור את המעביד מתשלום פיצוי כאשר הנזק נבלע בתגמולי המל"ל נמצא הוא חייב בתשלום בעקיפין, ומכוח דיני ההשתתפות הכלליים בין מעוולים בנזיקין. מאחר שאין הודעת צד ג' מטעם המרכז כלפי סולל בונה בגין זכותה הלכאורית לחזור על המעביד בסיטואציה כזו, איני נזקק להכריע בדבר, מה גם שטענות הצדדים בנדון לא נשטחו בפני, ודי שאציין, שלפי עמדת המלומד קציר, למשל, אין מניעה להכיר בתביעת החזר והשתתפות אשר כזו (ראה בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה רביעית, עמ' 1180). עוד ספק, ועוד סוגיה משפטית להתלבט בה יכלה להיות השאלה, האם אפשר שהמרכז אינה חייבת כלפי התובע, אלא באותו חלק מתוך הרבע המשוריין הנ"ל, אשר תואם את היקף האחריות הנזיקית שנקבע כלפיה, משמע, 30% מתוך הרבע. המלומד קציר, סובר כי תוצאה כזו מנוגדת להוראתו וכוונתו של סעיף 330 לחוק (שם עמוד 1181) אולם משהמרכז לא טענה לדבר, ולתובע, העלול להיפגע מכך לא היתה הזדמנות לשטוח טיעונו הוא, אין להיזקק לשאלה זו, ובכל האמור בתיק הנוכחי ובמשמעות האופרטיבית של פסיקתי, חיובה של המרכז כלפי התובע הוא במלוא הרבע המשוריין המוקנה לו כחוק. סולל בונה, מצדה, הגישה, כזכור, הודעת צד ג' כנגד המרכז ועתרה לחייב את המרכז לשפותה על כל סכום שתחויב בו כלפי התובע, ולפי המפתח שנקבע לעיל, בדבר חלוקת האחריות בין שני המזיקים, אכן זכאית סולל בונה להחזר בשיעור של 30% מהסכומים שתשלם לתובע מתוך נזקיו, אלא שאז, כמובן, תותאם יתרת התשלום המגיע ממנה לתובע עצמו, באופן שלא יוטל עליה תשלום יתר, בסופו של יום, והתובע, מכל מקום, לא יקבל בפועל יותר מאותו רבע משוריין מתוך נזקו. הסוגיות ההסכמיות והביטוחיות שבמחלוקת סולל בונה טענה, כי מכוח הסכם הקבלנות שבינה לבין המרכז, שבמסגרתו הוזמן והותקן הסולם, קיבלה על עצמה המרכז את מלוא האחריות לכל נזק שיגרם כתוצאה מהעבודה שבוצעה על ידה. סולל בונה מסתמכת על סעיפים 5.א, 7.ב ו- 14 להסכם, אשר צורף כנספח לתצהירו של מר שרגא כץ וזה לשון הסעיפים האלה: "5.א קבלן המשנה מתחייב לבצע את העבודה בטיב וברמה מעולים. ב. כל החומרים והמוצרים הנועדים לביצוע העבודה ... יהיו מאיכות וסוג מעולים 7.ב. קבלן המשנה יהיה אחראי לטיב העבודה והחומרים 14. קבלן המשנה יהיה האחראי היחידי ובלעדי לכל נזק שייגרם כתוצאה או עקב ביצוע העבודה לו עצמו לבין ו/או לחומרים ו/או לעבודה ו/או לסולל בונה, המזמין, המהנדס ועובדיהם וצד שלישי אחר כלשהו בין שהנזק הינו תוצאה ישירה מביצוע העבודה על ידי קבלן המשנה ובין שהינו כתוצאה בלתי ישירה ובין שהנזק נגרם על ידי קבלן המשנה עצמו ו/או עובדיו ו/או הבא מכוחו ו/או כתוצאה מרכב ממונע, ציוד, מתקנים, כלי עבודה ו/או חומרים של קבלן המשנה ובין אם הנזק נגרם בצורה אחרת כלשהי" לטעמי, פרשנותו הנכונה של ההסכם הנ"ל איננה במישור הסדרת החבות בנזיקין כלפי משתמשים עתידיים במוצרים המוזמנים מטעם קבלן המשנה - המרכז, אלא מדובר, כפי גרסת המרכז, במישור יחסי הצדדים במהלך ביצוע עבודות הקבלנות וטרם מסירת העבודה לחזקת ולבעלות סולל בונה. הדגש צריך להיות מושם על ההגדרה בסעיף 14 של ההסכם ולפי המדובר ב"נזק שיגרם כתוצאה או עקב ביצוע העבודה", ובענייננו הנזק, בהיבט התרשלותה של המרכז כפי שנקבעה, ולנסיבותיה, אינו קשור קשר סיבתי ל"ביצוע העבודה", אלא מדובר בכשל תכנון ובחוסר זהירות ביחס לצפי העומסים והכוח העלול להיות מופעל על גבי טבעות החישוק והברגים המחברים בין הטבעות לגוף הסולם. נהפוך הוא - חלק מהמחדל שיוחס למרכז הוא כי העבודה אכן בוצעה בדיוק על פי ההזמנה, התוכנית, והמפרט, כפי שניתנו לה, ובאותם חומרים (קוטר הברגים) שהתבקשו, ואשר בדיעבד, התברר כי לא היו בטיחותיים דיים, והמרכז לא השכילה דווקא להימנע מביצוע אותה עבודה ככתבה וכלשונה ... לו חפצו הצדדים לעגן התקשרות הסכמית ביניהם שעניינה ייחוד החבות בנזיקין כלפי צד ג', ככל שתקום בגין פגמי תכנון או ביצוע של המוצר, לאחר שהותקן ונמסר למזמינו, באופן שהנטל הבלבדי יהא על המרכז, ויקים עליה חובת שיפוי והחזר מלאים גם כאשר הניזוק זכאי להיפרע מסולל בונה על פי הדין - חובה היתה לעשות זאת בצורה מפורשת, ברורה, ושונה לחלוטין מכפי שנעשה. אין זאת כי אם הפרשנות הנכונה למוסכם, היא כפשוטם של דברים וכגרסת אנשי המרכז - חבות בזמן ביצוע העבודות וכתוצאה מביצוע העבודות בפועל. (ראה פסקה 27 ד' בסיכומי ב"כ המרכז). על כן, אני דוחה את טענת סולל בונה במישור ההסכם שבינה לבין המרכז. אשר לחזית המחלוקת שבין התובע עצמו לבין חברת אריה, ובין סולל בונה למבטח זה, אשר נוגעת לשאלה, האם התובע או סולל בונה נהנים מכיסוי ביטוחי שנתנה אריה, לכאורה, וככל שיוכח, למבוטחה, חברת המרכז, בהקשר לאירוע כגון התאונה שלפנינו או למוצר שהמבוטח ביצע - הסולם - רואים את שני בעלי דין אלה, התובע וסולל בונה, כמי שזנחו כל טענה, שהועלתה בכתבי הטענות במישור זה, מאחר שלא מצאו לנכון להביא שמץ ראיה או לטעון מאומה לנדון בסיכומיהם. צודק ב"כ אריה בסיכומיו בהצביעו על כך כי בעלי דין אלה לא הביאו ראיות ולא סיכמו את טענותיהם כלפי המבטח, ובכך לא יצאו ידי החובה והנטל שעל צד המבקש להוציא דבר מרעהו, ועל כן, נדחות טענות אלה, ככל שהוזכרו בכתב התביעה או בהודעת צד ג' שהגישה סולל בונה בשעתו. שונה המצב באשר לחזית המחלוקת שבין המרכז למבטחה - חברת אריה, שם חלוקים הצדדים, ומתייחסים לכך לאורך כל ההתדיינות ובסיכומים, ועיקר המחלוקת בשאלה, האם פוליסת הביטוח שהוציאה אריה לחברת המרכז מכסה את האירוע הנדון. אין צורך להיזקק לטענת אריה כי הפוליסה מחריגה כל חבות של המבוטח הנובעת מהסכם, להבדיל מחבות נזיקית, משום שכבר קבעתי, כי הסכם כזה לא קיים בענין שלפני, וחוזה קבלנות המשנה בין סולל בונה להמרכז אינו בעל נפקות לסיטואציה הנדונה. הפוליסה שהונפקה לחברת אריה קרויה "מבצר לבתי עסק" וכוללת פרק בשם "ביטוח אחריות כלפי צד שלישי". לכאורה, מכסה הפוליסה אירוע תאונתי, אשר גרם היזק גופני לצד שלישי, ואשר המבוטח חויב בגינו בפיצוי לפי החוק, המוגדר בפוליסה בתור פקודת הנזיקין [נוסח חדש], ואין חולק, שאף קיימת הרחבה "לעבודות חוץ" שאינם במקום עסקו או בחצריו של המבוטח. האם פוליסה זו מכסה איפוא, גם את חבות המרכז לנזקי התובע בתאונה הנדונה, בהיות ההגדרה דלעיל, חלה לכאורה, על נסיבות המקרה שלפנינו? מצאתי להעדיף את טענות חברת אריה בענין זה על פני גישת חברת המרכז ולקבוע כי הפוליסה הנדונה אינה מכסה את חבות המרכז בפרשה שלפנינו. ראשית - צודקת אריה בהצביעה על כך, שיצרן, כמו חברת המרכז בבואה לייצר ולהתקין סולם בבניין המוקם על ידי סולל בונה, במהלכם הרגיל של דברים וכפי שיצרן סביר, יעשה, צריכה להצטייד בפוליסה לביטוח אחריות המוצר העשויה ומנוסחת בדיוק, במפורש, ובמפורט לכיסוי מפני חבות נזיקית כגון זו שבתיק זה. אריה טרחה וצירפה נוסח של פוליסה אשר כזו והראתה שזהו המוצר הביטוחי הספציפי והסטנדרטי העומד לרשות כל מבוטח פוטנציאלי, לבחירתו ולשיקול דעתו, ואין מדובר בפוליסה מיוחדת או חריגה כלשהי. כאשר בחרה המרכז משיקוליה להימנע מרכישת ביטוח אשר כזה, וכמובן, אין חובה לעשות זאת, נטלה על עצמה את הסיכון שביום פקודה לא יהיה לה כיסוי ביטוחי לתביעת נזיקין של מי שיפגע מהמוצר ובהתאם לכך גם עשתה את תחשיביה הכלכליים. המרכז חסכה בשעתו פרמיות ביטוח בעבור הפוליסה המיועדת לאחריות על מוצריה, ובוודאי הביאה בחשבון שכנגד חסכון זה צפויה היא לסיכון של תשלום פיצוי נזיקי מכספיה ומכיסה היא. כאשר עומדת לרשות המרכז פוליסה מיוחדת ומפורשת למקרה דנן, בבוודאי שהנטל עליה לשכנע את בית המשפט שהתאונה בה אנו עוסקים מכוסה בכל זאת על ידי הפוליסה הכללית של ביטוח העסק כלפי צד ג', ואין זה נכון במקרה הזה שכל ספק או כפל פרשנות צריכים לפעול לטובתה ולרעת המבטח. שנית - כאשר מעיינים באותו פרק 8 לפוליסה אנו רואים החרגה מפורשת (ואשר נועדה כנראה לתעל את המפעל המבוטח לפוליסה הייעודית של אחריות למוצר) ל"חבות כלשהי העשויה לחול בקשר עם ... מוצרים שיוצרו, נמכרו, סופקו, תוקנו, טופלו, הורכבו או יובאו לישראל על ידי המבוטח או בקשר עימו או עם כל אדם מטעמו". הסולם הנדון הוא ללא ספק מוצר אשר נכנס להגדרה דלעיל, ועל כן כל חבות בקשר אליו מוחרגת מהכיסוי על פי הפוליסה. אם תמצי לומר, כי הרשלנות שנקבעה כלפי המרכז מתמקדת בהליכי הבקרה של מהנדסי החברה אשר במחדלם לא איתרו את הכשל התכנוני בתוכניות ובמפרט של סולל בונה, וייצרו או התירו את ייצור הסולם בצורה בלתי בטיחותית, הרי באה הפוליסה ומחריגה גם "אחריותו המקצועית של המבוטח או של כל אדם מטעמו" וגם - "ייעוץ או תכנון שנעשו על ידי המבוטח או על ידי כל אדם מטעמו". ראה - סעיף 5 (שכותרתו "סייגים") של פרק 8 לפוליסה, סעיפים ז (3), (4), (5). לסיכום פלוגתא זו - הפוליסה שהוצאה על ידי אריה מלכתחילה לא נועדה לכסות חבות כדוגמת זו שנקבעה כלפי המרכז בגין התאונה שאנו עוסקים בה, ומעבר לכך, חבות זו אף מוחרגת בפוליסה שלפנינו, אף אם סברנו, שניתן להכניס את התאונה תחת כנפיה. לכן, ובהעדר כיסוי ביטוחי נדחות טענות המרכז כלפי חברת אריה ונדחית הודעת צד ג' מטעמה. סיכום ותוצאה א. התובע זכאי לפיצוי מהנתבעות 1 - 2 ו- 3 בגין נזקיו שהוכחו כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה, וזאת באשר נקבעה חבותם של נתבעים 1 ו- 3 כלפיו כמעוולים במשותף, וחבות נתבעת 2 כמבטח של נתבעת 1. ב. באשר נזקי התובע בניכוי תגמולי המל"ל אינם מגיעים כדי 25% מהנזק הכולל שהוכח, זכאי התובע ממעבידו, הנתבע 1 וממבטחו, אך ורק לסכום העודף שמעבר לתגמולי המל"ל, בצירוף מענק הפרישה המוקדמת, ואילו מהמזיק הנוסף, הנתבע 3, שאינו מעבידו זכאי הוא ל- 25% מהנזק הכולל, בניכוי מענק הפרישה המוקדמת, וזאת בשל הוראת סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי. ג. ביחסים שבין המעוולים, כלומר, סולל בונה וחברת המרכז, חלוקת החבות היא 70% ו- 30% בהתאמה, ואולם בהעדר תביעת השתתפות מצד המרכז כלפי סולל בונה בהליך הנוכחי אין ניתן כל צו אופרטיבי המחייב את סולל בונה כלפי המרכז. ד. נדחו טענות כל הצדדים כלפי חברת אריה ונתבעת זו אינה חייבת דבר כלפי התובע או כלפי נתבעת אחרת בתיק. ה. נדחתה טענת סולל בונה כאילו עומדת לה זכות שיפוי הסכמית כלפי חברת המרכז, להבדיל מהשתתפות מכוח דיני הנזיקין הכלליים. סולל בונה, אליהו וחברת המרכז ישלמו לתובע, בנוסף, גם את הוצאותיו בניהול ההליך, לרבות החזרי אגרה והוצאות עדים ומומחים רפואיים, וכן שכר טרחת עורך-דין בגובה 20% ומע"מ מחושב לפי סכומי הנזק שיש לשלמם לתובע. המרכז ישא בהוצאות אריה ובשכר טרחת עורך-דין שלה בסכום של 7,500 ₪ ומע"מ נכון להיום. לאחר ביצוע החישובים המדוייקים והוספת הריבית מקום בו הוריתי על כך, ניתן להגיש פסיקתה לאישורי, וזאת בתוך 14 יום מהמצאת פסק הדין. תאונת עבודה