פסק דין בפני תביעה נזיקית על סך 25,000 ש"ח אשר הוגשה בסדר דין מהיר. בתאריך 5.11.02 שהו התובעת ובעלה בחופשה זוגית במלון בעיר תל אביב. לטענתה במהלך הליכתם ברחוב הירקון בתל אביב נתקע שפיץ נעלה של התובעת במדרכה השבורה ברחוב ובעקבות זאת נפלה ושברה את ידה וכי עקב הנזק שנגרם בידה מוגבלת היא בתנועות. התובעת דורשת כי הנתבעת תפצה אותה בעבור נזקים לא ממונים של כאב וסבל ואובדן הנאה מחופשתה. הנתבעת בהגנתה הכחישה את קרות הארוע וציינה כי במקום המפגע לו טוענת הנתבעת לא מצוי כל מכשול . כמו כן טוענת הנתבעת כי גם אם נגרם לתובעת נזק הרי הוא נבע ממחדליה של התובעת. התביעה נוהלה בהליך של "סדר דין מהיר" ועל כן יהיה פסק דין זה מנומק, בתמצית כהוראת תקנה 214 טז (2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 לרבות התיאור המובא לעיל. דיון: הנתבעת טוענת כי דין התביעה להדחות על הסף, שכן לא צורפה לה חוות דעת רפואית. אינני מקבל טענה זו שכן התובעת מבססת תביעתה על עוולת הרשלנות ונזקים לא ממונים של כאב וסבל. אי הגשת חוות דעת רפואית, יכולה לפגום במשקל העדויות אך לא לגרום לדחיית התביעה על הסף. יחד עם זאת דין התביעה להדחות, לגופו של עניין, מהטעמים שיפורטו להלן: התובעת מבססת את תביעתה על עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין וטוענת כי במקרה דנן חל הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ("הדבר מעיד על עצמו") ובכך יש להעביר את הנטל אל הנתבעת. לצורך העברת נטל הראיה דרוש כי יתקיימו 3 תנאים (ראה לענין זה: ע"א 206/89 רז נ אלישע, פ"ד מז(3) 805.) בד"נ 4/69 נוימן נ כהן, פ"ד כד(2) נקבע כי אם מתקיימים שלושת התנאים להלן נטל השכנוע עובר לנתבע: א. לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות למקרה שהביא לנזק; ב. הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו; ג. נראה לבית המשפט שארוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. במקרה דנן התנאי הראשון לא התקיים ועל כן הנטל להוכחת תביעתה נותר על שכמה של התובעת שכן התובעת תיארה בתביעתה ובתצהירה היכן התרחש הנזק וכיצד נגרם הנזק ; "… במהלך הליכה ברחוב הירקון.. נתקע שפיץ הנעל של התובעת במדרכה השבורה ברחוב. התובעת נפלה ושברה את ידה" (ס' 1 לכתב התביעה) התובעת לא השכילה לעמוד בנטל הוכחת תביעתה. לא שוכנעתי כי הנזק שנגרם לה אם נגרם הינו באחריות הנתבעת. התובעת לא צרפה כל מסמך רפואי המעיד על קרות האירוע. לטענתה הארוע בו נגרם הנזק היה במהלך יום כיף במלון קראון פלז'ה בתל אביב וכי נגשה למציל ובקשה עזרה ראשונה וכאשר הסתכל על היד אמר לה כי חייבת ללכת לבית החולים (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 15/12/04) לשאלת ב"כ הנתבעת המלומד " באיזה תאריך התקיים הארוע? ת. .. אני רואה שב 5 לנובמבר" בחקירתה (עמ' 3) טענה כי באותו יום עשו לה את הגבס בסביבות השעה 15.00 כאשר חזרה לאשדוד ירדה מהאוטובוס וניגשה לקופ"ח. התובעת לא צרפה אישור מקופת החולים או חדר מיון, לא זימנה את המציל אשר ראה את ידה והמליץ לה לפנות מייד לבית החולים (תמוהה הדבר שחיכתה עד לאחר הצהריים ופנתה לטיפול באשדוד ולא פנתה לטיפול בתל אביב שכן נאמר לה לפנות מיד לבית החולים) לא זימנה את עובד המלון אליו פנו כדי שיעיד כי טענותיה אכן נכונות. התובעת לא הביאה את החברות שהיו עימה כדי להעיד כי אכן התרחש האירוע שכן מעדותו של בעלה מיום 15/12/04 עמ' 8 לפרוטוקול מציין הוא : ת." הם לא ראו בדיוק את הנפילה ואח"כ חזרו. החברות היו לידה וכנראה ניסו לעצור אותה." הלכה פסוקה היא כי "אי הבאתו של עד רלוואטי מעוררת בדרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד" (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר נ סלימה מתתיהו ואח' פ"ד מה(4) 651, 658) בע"א 548/78 נועה שרון ואחר' נ' יוסף לוי פ"ד לה(1) 736, 760 נקבע כי: "מעמידים בעל דין- בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו הסבר סביר ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו" התובעת צירפה לתביעתה רק אישורי מחלה שהראשון בהם הוא מיום 7/11/02 עליו מודפס:" אישור זה אינו בתוקף עבור מוסדות משפטיים, צבאיים ומשרד הבטחון". ההולך בדרך יכול לעיתים להחליק או למעוד, אולם נפילה או החלקה הינה תופעה רגילה בחיים ובמסגרת הסיכונים הסבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עימם. ראה לעניין זה ע"א 417/81 מלון רמדה נ' אמסלם פד"י ל"ח(1) 72, וכן ע"א 371/97 סובחי נ' רכבת ישראל פד"י מ"ז (3) 345. רחובות ומדרכות אינן משטח סטרילי כאשר יכול ויהיו בהם שיפועים, בליטות ו"גלים". זוהי מציאות מוכרת ואין לאמר כי כל סטיה "מיושר מתמטי" של מפלסי דרכים הינה מפגע, אשר יש לחייב בגינו את הרשות בגין רשלנותה. בעניין זה אציין כי עיינתי בתמונות שהוגשו על ידי התובעת וסומנו ת/1, ולא שוכנעתי כי המדובר במפגע שיכול להטיל אחריות כזו, כפי שנתבעה, על הנתבעת, ראה 4344/97 (י-ם) כהן ג'ני נ' עירית רמת גן ת-ק-מח 98 (1) 1212. סוף דבר, למרבה הצער, מדובר באירוע אשר גרם כנראה לתובעת לנזק, ואולם כדברי השופט חשין בעניין פרשת סובחי דלעיל: "סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי) המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית." לא התגבשה בעניינו חובת זהירות קונקרטית בקשר לאירוע נשוא כתב התביעה, לא הוכחו נסיבות האירוע וקיומו של מפגע. כן לא הוכח כי הנתבעת הפרה חובה כלשהיא כלפי התובעת ובנסיבות אלה אין כל חבות בנזיקין. אשר על כן התביעה כנגד הנתבעת נדחית. התובעת תשלם לנתבעת סך של 2,000 ש"ח בעבור שכ"ט עורך דין והוצאות משפט. ידייםנפילהשבר