פסק דין השאלה בקליפת אגוז - בא להציל ונמצא מזיק, מה דינו? 1. בתאריך 12.10.2004 בסמוך לשעה 17:20 קבלה המשטרה הודעה על ריח של גופה בדירה סגורה בקומה השביעית בגני אביב בלוד. המשטרה הגיעה במהרה למקום, ולאור העובדה שהדירה הייתה סגורה ונעולה הזמינה את מכבי האש לפרוץ את הדירה. מכבי האש הגיעו על ציודם ובאמצעות סולם גבוה פרצו את סורגי החלון בקומה השביעית ושעטו לדירה. לדאבוננו התברר כי בטעות פרצו לדירה הלא נכונה. 2. התובע שלפנינו הוא מר אלעזר מור (להלן: "התובע") שהוא הבעלים של הדירה שנפרצה. לטענתו נגרם לו נזק רב ומגוון עקב פריצה רשלנית זאת, ובעיקר עקב התנהגות המשטרה ומכבי האש שבעקבותיה. התובע תבע את מדינת ישראל באמצעות משרדי הפנים וביטחון פנים בסכום של לא פחות מ - 10,000₪ שהוא לטענתו אומדן זמני שכן יתכן והנזק גדול אף יותר (במסמך אחר העריך זאת ב - 16,400 ₪). 3. הנתבעים התגוננו בשתי טענות עיקריות. ראשית נטען כי ישנה חסינות מהותית לכבאים ולשוטרים על נזקים עקב פעולות הצלה. לחילופין נטען כי לא נגרם נזק לתובע, ונרמז לא פעם ברמז דק כפיל מצוי כי התובע הינו סחטן לא ראוי. 4. בעניין זה היו ניגודי אינטרסים בין המדינה לבין איגוד ערים לשירותי כבאות-איילון. התובע תבע את המדינה וזו שלחה הודעת צד' ג' לשירותי כבאות איילון. המדינה שייצגה את השוטרים טענה בין שלל טענותיה כי השוטרים פעלו כחוק וכדין ומסרו לכבאים את כתובתה של הדירה הנכונה, אלא שהכבאים טעו ופרצו לדירה אחרת. שירותי כבאות איילון טענו מאידך כי הכבאים אך ורק מילאו את הוראות השוטרים ומי שהטעה היו השוטרים שהפנו את הכבאים לדירה הלא נכונה. אלו גם אלו התאחדו כמובן נגד התובע. 5. כדי לפתור את הסוגיה שלפנינו, נסקור בקצרה את אחריותם של שוטרים וכבאים במשפט הישראלי. מכיוון שאין די חומר בפסיקה, נסתייע על פי חוק יסודות המשפט, תש"ם - 1980 בהלכות המשפט העברי בנושא זה, ולאחר שנקבע את ההלכה המשפטית הראויה, נבדוק את נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה. החוק הישראלי - סמכות הרשויות לפרוץ לדירה והיקף חסינותם 6. כמדומני שאין חולק כי השוטרים היו מוסמכים להיכנס לבית מכח סעיף 25(1) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969. סעיף זה העוסק בכניסה לבית ללא צו מורה כי: שוטר רשאי, בלא צו חיפוש, להיכנס ולחפש בכל בית או מקום אם - ....... (1) יש לשוטר יסוד להניח שמבצעים שם פשע, או שפשע בוצע שם זה מקרוב; 7. דומני שאף התובע מסכים עם כך שאין דרכן של גוויות להופיע באופן חופשי בדירות סגורות. במקרה של חשד לגוויה בדירה, מוסמכת בוודאי המשטרה לפרוץ לדירה סגורה כדי לבדוק את העניין. אולם אין בכך כמובן חסינות מפני תביעות אזרחיות. לצורך כך מפנים התובעים לסעיף 20 לחוק חוק שירותי הכבאות, תשי"ט-1959 שנוסחו הוא: 20. סמכויותיהם וחסינותם של כבאים ושוטרים במילוי תפקידם כבאי, כבאי מתנדב ושוטר רשאים, במילוי תפקידם, להיכנס לכל חצרים שדליקה פרצה בהם או עלולה להתפשט אליהם, וכן לחצרים שקיים צורך להיכנס אליהם כדי לכבות דליקה, או למנוע התפשטותה, או להגן על נכס מפני דליקה או מפני נזק מפעולות כיבוי, או כדי להציל נפש או רכוש, בין במקרה דליקה ובין במקרה סכנה אחרת, ולעשות כל דבר הנראה להם דרוש למטרות אלה; כן רשאים הם להרוס רכוש במידה הדרושה באופן סביר למניעת התפשטותה של דליקה שפרצה. 21. אימתי לא ישאו כבאי ושוטר באחריות כבאי, כבאי מתנדב ושוטר לא ישאו באחריות בשל פעולות לפי סעיף 20 שביצעו בתום-לב, במידה סבירה וללא רשלנות. 8. ופה התעוררה בין הצדדים שאלת המחלוקת לגבי פרשנותם של המונחים תום - לב, מידה סבירה, ורשלנות לצורך סעיף 21. לטענת התובע, מלכתחילה לא היה צורך בפריצה זו. אולם עצם הפריצה לדירה הלא נכונה מהווה רשלנות שאין אחריה ולא כלום. שלא לדבר על ההתנהגות שלאחר הפריצה ממנה יש ללמוד לגרסתו על עומק הרשלנות. לטענת הנתבעים, הפעולות בוצעו בתום לב, וטעויות תיתכן שתקרינה שכן אין איש בארץ אשר לא יטעה. הגישה ההלכתית לגבי חסינותם של המצילים 9. שאלה זו של אחריותם וחסינותם של הבאים להציל היא עתיקת יומין. כבר בגמרא נפסק כי: "רודף שהיה רודף אחר רודף להציל, ושבר כלים, בין של נרדף בין של כל אדם - פטור, ולא מן הדין, אלא שאם אי אתה אומר כן, אין לך אדם שמציל את חבירו מן הרודף." (מסכת בבא קמא דף קי"ז עמ' ב'; מסכת סנהדרין דף ע"ד עמ' א') 10. רודף בהלכה משמעו אדם ה"רודף" אחרי חברו כדי להרגו. הלכה זו קובעת כי אדם המנסה להציל את הנתקף מידי תוקפו, פטור אם במהלך ניסיונו גרם נזק ("שבר כלים"). יושם לב כי ניתן פטור גורף למי שבא להציל, בין אם שבר את כלי הנרדף, בין אם שבר כלים של כל צד שלישי. הרציונל של הלכה זו גם הוא בהיר ופשוט. נכון הוא שמבחינה משפטית עקרונית לא צריך המציל להיות פטור, אולם כדי לעודד פעולות של הצלת נפשות, תוקנה תקנה זו שנותנת מעין חסינות למצילים. 11. הלכה זו מופיעה בכל הראשונים ואין לגביה כל חולק. כך למשל מופיעה תשובתו של ר' שמואל לוי מוירמישא (אשכנז המאה ה -12 לערך) בעניין דומה. מעשה בחבורת בחורים שרכבה לנישואים בעיר אחרת ושכרה לה רוכב אחד שייקח את בגדיהם וחפצים אחרים. כשהגיעו לנהר וחצו אותו, אחד מהם כמעט וטבע והרוכב השכיר הצילו מטביעה אלא שתוך כדי כך נרטבו הבגדים על הסוס והתקלקלו. נשאלה השאלה האם עדיין חייבים הם לשלם לרוכב השכיר את שכרו. הפסיקה הייתה כי חייבים הם משום שהמציל צריך היה להצילו גם במחיר הבגדים שנהרסו. ובלשון התשובה המקורית: מעשה שבחורים רכבו לנישואין ועברו נהר אחד ורכבו על הסוסים. והיה אחד שהוליך להם בגדיהם על סוסו בשכר. וכשרכבו תוך הנהר אתא דיקולא דנהרא ובעא למיטבע לחוד מינייהו (=בא סער הנהר ורצה להטביע אחד מהם). מיהר אותו שהוליך בגדי הבחורים והצילו, ובתוך כך אתא דיקולא דמיא (=בא סער המים) ולקח הבגדים והוליכו לדרכו ונפסדו כל הבגדים. ואח"כ תבע השמש שכירותו, והבחורים אומרים אדרבה תשלם לנו. ופסק הר' ר' שמואל לוי ליתן לו שכרו משלם. והביא ראייה מהא: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, ועמד אחד ורדף אחריו להצילו ושבר את הכלים, בין של רודף בין של נרדף, פטור. דאם לא כן לא תמצא אדם שיציל אחד מיד חבירו. ה"נ בנדון זה הואיל והציל את האחד, אע"פ שהפסיד בגדי האחרים, פטור. (שו"ת בעלי התוספות סימן קי"ד ד"ה תשובת ה"ר שמואל לוי). 12. וכלשון ר' יוסף קארו בעל השולחן ערוך (צפת, המאה השש-עשרה): ואחד שרדף אחר הרודף להציל את הנרדף, ושבר כלים בין של רודף בין של כל אדם, פטור, כדי שלא יבואו מלימנע מלהציל את הנרדף. (שולחן ערוך חושן משפט סימן שפ סעיף ג). הרמב"ם (מצרים המאה השנים עשרה) נתן כנימוק לא רק את ההמנעות מהצלה, אלא את הצורך למנוע מהמציל התפלפלויות מיותרות מה בדיוק עליו לעשות וממה להימנע בשעת ההצלה. ובלשונו: מי שרדף אחר הרודף להושיע הנרדף ושבר את הכלים בין של רודף בין של כל אדם פטור, ולא מן הדין אלא תקנה היא שלא ימנע מלהציל או יתמהמה ויעיין בעת שירדוף (משנה תורה, הלכות חובל ומזיק פרק ח' הלכה יד'). 13. פטור זה של הבא להציל מתרחב גם במקרים בהם התברר בסופו של דבר שניתן היה להציל ללא גרימת נזק. כדברי בעל חידושי אנשי-שם (אוסף ליקוטים המאה החמש-עשרה והשש-עשרה לערך): "דאתו (=שבאו) להורות דהרודף אחר רודף ושיבר את הכלים פטור בכל גוונא (=בכל מקרה) אף בשהיה לו אפשר להצילו מבלי שבירת כלים. וזהו לא מן הדין לפוטרו אלא אפילו הכי פטרו רחמנא (=פטרה אותו הבורא) ויהיב טעמא (=ונתן טעם) שאם אי אתה אומר כן, אין לך אדם שהוא מציל שיאמר בלבו דצריך לירד בדינא ודיינא (=שצריך לבדוק בדין ודיין) לברר שלא היה באפשר להציל מבלי היזק שבירת כלים" (חדושי אנשי שם על הרי"ף, מסכת בבא קמא פרק עשירי דף מד' עמ' א'). 14. דהיינו, מטרת ההלכה היא לעודד את המצילים ככל האפשר. מטרת התקנה היא למנוע מהם את הצור להתפלפל בשאלה האם יכולים הם להציל בדרך אחרת מזיקה פחות; להסיר מהם את החשש כי ייתבעו על פעולות הצלה שביצעו בתום לב; ולגרום לכך שמצילי נפשות יזכו להערכה ותמיכה שהם ראויים להם. 15. יושם לב כי הלכה זו נקבעה דווקא במקרה של הצלת נפשות ולא במקרה של הצלת רכוש. דהיינו, אין חסינות גורפת למי שמציל את רכושו של חברו ותוך כדי כך גרם נזק. כך למשל נשאלה השאלה בעניין מי שיצא להציל כלי זכוכית מן הדלקה ולקחם בשק להניחם במקום מרוחק ותוך כדי כך נשברו הכלים בחפזונו. אחת הדעות גרסה כי המציל איננו פטור היות ולא התבקש להציל ועשה זאת מיוזמתו ולכן היה עליו להיזהר ואם לא נזהר מוטלת עליו אחריות (מובא ב"פתחי חושן" הל' נזיקין פי"ב הערה ל"ד). 16. אולם גם במקרה של הצלת נפשות, אין היתר גורף למציל. כך למשל התעוררה שאלה בת ימינו בעניין הלוואה שלקח אחד מרבני ארה"ב בתקופת השואה על מנת לשלוח כסף לאירופה להצלת יהודים. לאחר המלחמה התבקש להחזיר את ההלוואה והתעוררה שאלה לגבי חובתו. הלווה ביקש להיפטר בטענה שדינו כמי שרודף אחרי הרודף על מנת להציל ושבר כלים. התשובה של הרב פיינשטיין (ארה"ב - המאה העשרים) הייתה כי אין כל היתר לכך, ובלשון התשובה: "הנה במחילה מכ"ג חייב כתר"ה ע"פ דין התורה בחיוב גמור ואין בזה שום שקלא וטריא (=משא ומתן) כי בין להציל עצמו ובין להציל אחרים כשהציל בממון אחרים חייב לשלם כידוע מגמ' ופוסקים. והתקנה שאמר רבה (בב"ק דף קי"ז ע"ב וסנהדרין דף ע"ד ע"א) ברודף להציל ששבר כלים של כל אדם פטור , שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמציל את חברו מיד הרודף, הוא רק ליפטר מדין מזיק, ורק מהמונעים בדרכו, אבל להפטר מחיוב גזל והלואה לא תקנו. ואף במזיק שלא בעומדים בדרכו כהא דרודף ששבר נמי אינו בכלל התקנה" (שו"ת אגרות משה חלק חו"מ ב סימן סג) 17. במונחים מודרניים יותר, הכוונה היא כי החסינות למציל היא אך ורק מאחריותו כמזיק לנזק שגרם בו במקום מחוסר ברירה אחרת ("המונעים בדרכו"). אבל אין לו כל פטור במקרים בהם ביודעין ובכוונה תחילה השתמש ברכוש אחר על מנת להציל. אסור לאדם להציל על חשבון צד ג' מבלי אישורם והסכמתם אלא במקרה מצומצם שבו אין ברירה ובו במקום. תוקף החסינות איננו לכן חד משמעי, ומצומצם לצורך ההצלה, ותלוי לא במעט בנסיבות הקונקרטיות של המקרה. המדיניות הרצויה - חסינות משתנה ומידתית בהתאם לנסיבות המקרה הספציפיות 18. לאור כל מה שכתבנו והסברנו למעלה, הן במשפט הישראלי והן בהלכה, נראה שלא ניתן לקבוע כלל חד משמעי ודיכוטומי. נראה לנו שבלתי אפשרי לקבוע הנחיות שתפרדנה בין המקרים בהם אין לכבאים ולשוטרים חסינות כלל, לבין המקרים שבהם יש להם חסינות גורפת. הגבולות הם עמומים ביותר ויהיה נכון לפרש זאת בצורת רצף ולא בצורה בינארית ודיכוטומית של כן ולא. 19. במילים פשוטות יותר, יש אומנם מקרים קיצוניים שבהם ברור כי יש למצילים חסינות גורפת על פעולות מסוימות. למשל, שוטרים שפרצו לדירה שכורה על מנת להציל נתקף מרצח ותוך כדי כך פגעו בדלת הכניסה שאינה שייכת לנתקף. במקרה זה, יש מקום לחסינות מוחלטת כנגד תביעה נזיקית על הפעולה. באותה צורה, כבאים שהגיעו לכבות שריפה ברחוב הלא נכון והחלו בפעולות כיבוי מבלי לשים לב שאין כלל אש במקום, יתכן ואחריותם תהיה מוחלטת. 20. לא רק פעולות ההצלה צריכות להילקח בחשבון אלא גם מהות הסכנה שעומדת בפני המצילים. לא דומה הצלת ילדים מדירה בוערת, להורדת חתולים מהעץ; לא דומה פינוי מטען חבלה לסילוק מכונית החונה במקום מטריד; לא דומה מניעת אדם מלקפוץ מגג רב קומות, לבקשת באי מסיבה להנמיך את קול המוזיקה; לא דומה מרדף אחרי פושע נמלט, לעצירת נהג לרישום דו"ח תנועה, וכן הלאה. 21. אשר על כן, המדיניות המשפטית הנכונה תקבע כי אופי החסינות תיגזר מאופי פעולות ההצלה בהתייחס לכלל הנסיבות הרלוונטיות. ככל שהפעולות יותר סבירות והגיוניות, כך תהיה החסינות רחבה יותר ולהיפך. ממילא סכום הפיצוי וגדרו יהיה תלוי בפעולות ההצלה עצמן. נציין שוב כי אין מדובר כאן בשאלה של כן ולא, אלא של מידתיות ואיזון. ברוב המקרים לא תהיה לנו שאלה של שחור ולבן אלא של אפור ולערך. השאלה שעלינו לשאול היא לא האם יש חסינות במקרה שלפנינו אם לאוו? אלא מה היקפה של חסינות זו בנסיבות המקרה. בפועל, ככל שהחסינות רחבה יותר, כך יקטן הפיצוי שיש לתת לנפגעים, ולהיפך. 22. נכון הוא שעדיפה תמיד תשובה ברורה וחד משמעית, אך קשה מאוד להגדירה בחוק. מה גם שהמחוקק עצמו השתמש במונחים הרי עולם ובעלי משמעות אינסופית. כבאי ושוטר לא ישאו באחריות במקרים שבהם נהגו "בתום-לב, במידה סבירה וללא רשלנות". שלושה מונחים שכל אחד מהם לבדו יכול לפרנס אוקינוס של פירושים "סבירים". 23. כהערת אגב נעיר שאין לחשוש מריבוי תביעות שווא וטענות מיותרות (כרמיזות הנתבעים). דעתי היא שתביעות שכאלה אינן מוגשות לאחר יד. כך קבע בית המשפט העליון כאשר הועלתה טענה של תביעה כנגד שוטר בשל רשלנות במילוי תפקידו "בערעור זה, כמו בערעורים אחרים, מעלה המדינה את הטיעון בדבר "הצפה". כל שנותר לי הוא להשיב לטענה זו, כפי שהדבר נעשה בערעורים אחרים, כי טענה זו לא הוכחה, וניסיון החיים אינו תומך בה" (ע"א 429/82 - מדינת ישראל נ' תמר סוהן . פ"ד מב(3), 733 ,עמ' 740-741). ולאחר שהחלטנו על העיקרון, ננסה לראות את עובדות המקרה שלפנינו וליישם עליהם את העיקרון. עובדות המקרה שלפנינו 24. התובע העיד כי מדובר בדירה שנייה וקטנה שאיננו מתגורר בה תמיד, שכן מקום מגוריו העיקרי הוא בירושלים שם הוא עובד. הוא עזב את הדירה ביום ראשון 10.10.2004 בשעות הבוקר וחזר אליה ביום חמישי 14.10.2004 בשעות הצהרים. ממילא כל ידיעתנו בקשר לאירוע נובעת מתיאור השוטרים והכבאים שכן עדות אחרת לא הובאה לפני. 25. מטעם הנתבעים העידו השוטר רס"ר אלון חנן (להלן: "השוטר") והכבאי גבריאל חי (להלן: "הכבאי"). עדות שניהם הייתה ברורה ואחידה. לשבחם ייאמר כי בעוד שנציגיהם ניסו להעביר את האחריות מגוף לגוף (מהמשטרה לשירותי הכיבוי ולהיפך) הרי שניהם לא ניסו להעביר אחריות אלא שבחו אחד את השני בבחינת איש לרעהו יאמר חזק. 26. תמצית עדותם פשוטה. לאחר שהוזמנו בחשד לגוויה, הגיעה המשטרה יחד עם מד"א לדירה שהייתה נעולה ברב-בריח ופגשו את השכנה שהודיעה למשטרה על הריח. איש מד"א אמר לשוטרים כי למיטב ניסיונו הריח הוא אכן ריח דומה לריח גוויה כך שהיה צורך להיכנס לדירה. השוטרים ניסו לראות אם ניתן להיכנס אליה ממרפסות השכנים ולא ניתן היה. נעשה ניסיון לאתר את בעל הבית דרך השכנים ועובדי המקום אך הוא לא צלח. אשר לכן הוזמנו מכבי האש. בהתייעצות, כדי לא לפרוץ דלת רב-בריח יקרה הוחלט לנסות להיכנס דרך החלונות מבחוץ כדי למזער את הנזקים. 27. רכב מכבי אש שעליו סולם הגיע ושני כבאים טיפסו על הסולם. השוטרים בקשו לעלות עם הכבאים אך הכבאים סירבו בנימוק שיש צורך בהכשרה מיוחדת ואין להם סמכות לכך. הכבאים עלו לכן למעלה והשוטרים נשארו למטה. אלא שבינתיים התאספה השכונה כולה לחזות באירוע המעניין ונוצרה המולה ברחוב. השוטרים נאלצו לסגור את הרחוב בידם האחת בעוד שבידם השנייה מתקשרים הם עם הכבאים שעל הסולם. הכל בעת שהשמש מתחילה לשקוע וכל הקהל מלמטה צופה בעניין ומעיר את הערותיו. הכל כידוע ומקובל במקומותינו. 28. הדירה המדוברת הייתה בקומה השביעית, ודירתו של התובע היא בקומה השישית. אלא שמדובר בבניין עם עמודים וכנראה במהלך הספירה והמרחק מלמטה למעלה נוצרה הטעות המדוברת בזיהוי הדירה. לדברי הכבאי שהיה על הסולם, כל שעשו היה לחתוך את הסוגרים (מדובר במספר סורגים כמתואר בתמונות המצורפות), לעקמן כלפי מעלה, ואחד הכבאים נכנס פנימה. הכבאי בדק את הדירה הקטנה בת שני חדרים, ראה כי אין קול ואין גוויה, השאיר את האור במטבח פתוח על מנת שבעל הדירה לא ייבהל בשובו, ויצא לעומת שבא. הכבאים כופפו חזרה את הסורגים וירדו מהסולם. בדיעבד התברר כי גם בדירה אליה רצו להיכנס, לא היה מקור הריח בגוויה. 29. לטענת השוטרים, השאירו הודעה לבעל הדירה אצל השכנה המתלוננת, וכן אצל אב הבית. הם לא העלו על דעתם כי בנסיבות העניין, כשכל תושבי האזור צופים במתרחש, והכניסה לדירה נעשית "בשקיפות מלאה", יתכן והתובע לא יישמע מכך. אציין כי לא ראיתי כל הודעה בכתב שנמסרה לתובע ו/או למאן דהוא על הפריצה. כמו כן, לא הוראה לי כל נוהל מחייב שקיים אם קיים, למקרה בו הייתה טעות או תקלה בפריצה. 30. אלא שהתובע הגיע מספר ימים אחר כך, וחשב בתחילה כי מדובר בפריצה. לגרסתו, הזמין את אחד השכנים שהוא שיפוצ'ניק בהכשרתו לשם תיקון התריס והסורגים, וממנו שמע לראשונה את סיפור המשטרה ומכבי האש. לטענת התובע, הגופים הממשלתיים (קרי המשטרה ומכבי האש) לא התייחסו כנאות אל תלונותיו לאחר האירוע וראו בו טרדן וחצוף. לגרסת הנתבעים, דרישות התובע היו בלתי הגיוניות בעליל. יישום הכלל שלפנינו - פעולות הפריצה לדירה - פעולה כשרה וחוקית 31. על עובדות אלה שנקבעו למעלה עלינו ליישם את הכלל. נראה לנו שברור שמדובר בפעולה שנעשתה בתום לב. אין מקובל במקומותינו כי גוויות נמצאות בדירות כתופעה מובנת מאליו. בעניין זה הרי אם ישנה גוויה, יתכן וישנם אנשים חסרי יישע ליד הגוויה (חולים או ילדים), יתכן וישנה סכנה לאחרים, ועוד. ברור לכן שהיה צורך לבדוק עניין זה עד תומו. נחה דעתי לכן שעצם הניסיון להכנס לדירה, היה נכון בנסיבות העניין. 32. השוטרים והכבאים העדיפו להיכנס דרך החלון, כניסה הממזערת את נזקי בעל הדירה. גם החלטה זו סבירה והגיונית. השאלה היא כמובן אם הטעות סבירה. בהתחשב במהומה ובשאון שנוצר בחצרים, הרי הטעות יתכן ותקרה, אולם בנסיבות העניין אין די בכך כדי לפטור לחלוטין את הנתבעות מאחריותם. אחרי ככלות הכל, אין זה סביר לטעות טעות כה קרדינלית ולפרוץ לדירה הלא נכונה. 33. אני קובע לכן כי בנסיבות העניין אין קיימת חסינות מלאה לנתבעים. אולם יש לפרש את אחריות הנתבעים בצמצום. במילים פשוטות יותר, לתובע מגיעים פיצויים אולם את היקפם יש לפרש בצמצום לנזקים הישירים ביותר ולא בהרחבה. בוודאי ובוודאי אין מקום לפיצויים מעין עונשיים על הפריצה לדירה. יישום הכלל שלפנינו - הפעולות שלאחר הפריצה - התנהלות בעייתית של הרשויות 34. אולם למרות שלא נמצא כל מתום בפעולות המשטרה ומכבי האש בזמן הפריצה, אינני יכול לומר זאת על פעולותיהם שלאחר הפריצה. לא קבלתי כל תשובה בהירה מדוע לא נעשה מאמץ כן ומשמעותי יותר להודיע לבעלי הדירה על הפריצה. 35. לא ניתן לקבל מצב שבו הרשויות פורצות לביתו של אדם ולאחר מכן אינן עושות פעולות מינימליות על מנת ליידעו בכך. זאת אפילו היו לרשויות סיבות טובות, וטובות מאוד אפילו לפריצה הראשונית. הכלל הידוע הוא שביתו של אדם הוא מבצרו, ובכל מקרה של פלישה אליו יש לכל הפחות ליידעו בכך. 36. מעבר לכך, המחקר הקרימינולוגי כבר עמד על כך שהנזק העיקרי במקרים של פריצה איננו הנזק הכלכלי שפעמים רבות הוא שולי. הנזק העיקרי הוא החדירה הפתאומית לפרטיות, חוסר האונים הנלווה למעשה, והחשש התמידי המלווה את הקורבנות זמן לא קצר לאחר הפריצה עצמה. שוב ושוב התברר כי מה שמפחיד ופוגע יותר מכל איננו הממון שאבד כי אם תחושת הביטחון. ואין כיום עוררים על כך. כך לדוגמא נאמר כי: “One somewhat surprising finding of several surveys is that simple burglary of one's home often causes quite severe, even unexpected, psychological trauma. Victims typically experience three stages of reaction to crime. The first is of impact with feelings of shock, disbelief and numbness; the second of recoil with feelings of fear, sadness and anger; and the third is the reorganisation phase where the victim attempts to assimilate the experience and resume ordinary daily life.” 37. אלא שבמקרה שלפנינו כל זה יכל להימנע לו היו הרשויות פועלות באופן ההגיוני ביותר ומשאירות הודעה בכתב על דלת הדירה ובה הודעה על הפריצה ופרטים למי ניתן להתקשר. כל נהג מתחיל יודע כי אם פגע במכונית של אחר עליו להשאיר את פרטיו על המכונית הפגועה. האם לא מן הראוי שהיחס לדירה יהיה לא פחות מהיחס למכונית? האם ישמע נהג שיטען כי הודיע בעל פה לשכנה של בעל המכונית כי הוא המזיק? אין לי אלא להתפלא על גישה זו של הרשויות. 38. אני ער לעובדה שלוד איננה ניו-יורק ובעיר קטנה עסקינן. עיר שבדרך כלל כל תושביה יודעים ידוע היטב, ושומעים מהר מאוד על כל מקרה של פעולה יוצאת דופן מכל סוג שהוא. אבל בכל זאת, מה היה הציבור יוצא נפגע אילו היה מי מהמעורבים (המשטרה או מכבי אש) משאירים הודעה ברורה בכתב על הדלת (או מתחת לדלת) או בתא הדואר? (ורצוי בשלושת המקומות כאחד). 39. לאמיתו של דבר אין לי שום ספק כי לו כך היה נעשה, לא היינו מגיעים עד הלום בתיק זה. לו היה התובע יודע עם כניסתו לדירה כי מכבי האש פרצו לדירה מסיבה זו או אחרת, סביר להניח שכל השתלשלות העניינים הייתה שונה. ייתכן והיו לצדדים אי הסכמות קלות על גובה הנזק, אולם בוודאי ובוודאי היה נמנע מהתובע כל הסבל וההליך המיותר שעבר. 40. מעבר לכך, גם התנהגות הרשויות לתובע לאחר שבכוחות עצמו הצליח לברר את שאירע לוקה בחסר. התובע פירט רשימה של פעולות שביצע כולל שיחות טלפון, ניסיון לדבר עם בעלי תפקידים ועוד כהנה וכהנה אך לשווא. בנקודה זו אני מקבל את טענתו. לא זכיתי לראות מכתב אחד שהנתבעים כתבו לתובע ובו הם מודים ומודיעים על טעותם. גם אם סבורים הם שלתובע לא מגיע אגורה שחוקה, האם לא מגיעה לו תשובה עניינית ובכתב? מהו הנזק שנגרם? 41. דומני שלמרות כל העקרונות היפים שהוזכרו למעלה, הויכוח המהותי הוא פשוט על גובה הפיצוי המגיע. התובע הרבה לדבר על רשויות אטומות ועל סיפור קפקאי. הנתבעים דברו ארוכות על חסינות שלטונית וסחטנים משפטיים. אולם בערבו של יום הגענו לשאלה הפשוטה והלא מתוחכמת של הסכום אותו תובע התובע ולו מתנגדים הנתבעים. וכאן עלינו לאמוד את הנזק. אני ער לרוגזו של התובע שנפגע כנראה אישית ממהלך העניינים, אולם בבואנו לפצותו מן הראוי לכמת את הנזק. וזאת נעשה בהתאם לשני השלבים, נזקי הפריצה, ונזקי פעולות הרשויות שבעקבותיה. 42. למרות טענות התובע, הרי הוא לא הביא עמו כל קבלות ו/או חשבוניות המעידות על נזקיו הממוניים. יש לציין שהתובע הוא עורך דין בהשכלתו (אם כי לא במקצועו היומיומי) וממילא חזקה עליו שהוא מבין היטב היטב את הצורך בתיעוד נזקים ובכל זאת לא זכינו לראות כמעט הוכחות לכך. 43. כל שהביא התובע היה חשבונית על הסורגים בסך 585 ₪, מעין מכתב משמרטפית על השגחה על הילדים בסך 500 ₪, וקבלות שונות של מוניות ואוטובוס על נסיעות בערך של כמאה ₪. התובע במכתביו פירט נזקים שונים (וחלקם משונים) אך לא הביא כל מסמכים שיתמכו בכך. 44. בהתאם לניתוח שניתחנו קודם לכן, הרי לגבי הפריצה עצמה צריכה להיות אחריות הנתבעים מצומצמת. זאת משום שהפריצה הייתה מוצדקת. אשר לכן הפיצוי היחיד המגיע לו הוא הסך של 585 ₪ דמי תיקון הסורגים. לו היו הרשויות מתנהגות כראוי ומשאירות הודעות על אחריותם, ייתכן והיה בכך מספיק ואולי בפחות מכך. 45. אולם כפי שציינו, התנהגות הרשויות אחרי הפריצה וחוסר הודעתם לנאשם, ויחסם המתמשך אל התובע לאחר הפריצה לא הייתה נאותה. אשר לכן בנקודה זו צריכה להיות אחריותם מורחבת. אולם בשל העדר הראיות לנזק, אני פוסק לתובע רק סך של 2,000 ₪ גלובליים הכוללים את ההוצאות לשמרטפות עד לתיקון, הנקיונות, שיחות הטלפון ואובדן הזמן, אגרת משפט, ובעיקר עוגמת הנפש שנגרמה לתובע עקב התנהגות הנתבעים. 46. כפי שציינתי קודם לכן, הרי באי כח הנתבעים ניסו להטיל אחריות זה על זה. דהיינו, ב"כ המדינה טענה כי השוטרים פעלו כשורה והכבאים טעו בדירה, בעוד שב"כ הכבאים טענה כי השוטרים הם אלו אשר הפנו את הכבאים לדירה והאחריות עליהם. לאחר ששקלתי, הרי עולה כי כי שני הצדדים אחראים בשווה ובצוותא. אציין שוב ובפעם האחרונה כי התנהגות הרשויות לאחר הפריצה, הייתה לא מכובדת ולא אוסיף בכך. סה"כ ישלמו לכן הנתבעים ביחד ולחוד לתובע סכום של 2,585 ₪ שישולם תוך 30 יום מהיום. לא ישולם, יישא ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. שריפהכבאות / מכבי אשנזקי רכוש