פסק דין 1. עילת התביעה התביעה שבפני הינה תביעת נזיקין אשר הוגדרה כתביעה בגין נזקי גוף. בכתב התביעה נאמר כי הנתבעים 1-4 שרתו בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה כשוטרים במחלק הסמים של היחידה המרכזית במשטרת ישראל בת"א. הנתבעת 5 היתה מעסיקתם באותה תקופה. התובעים הם בני משפחה אחת כאשר התובע 2 הוא אבי התובעים 1 ו- 3. המשפחה מתגוררת ביפו. האירוע נשוא התביעה ארע, לטענת התובעים, ביום 13.1.93 בשעה 21:30 בקירוב. בשעה זו נסע התובע 1 (להלן: "חסן") בג'יפ ברח' חד סטרי ביפו לכיוון ביתו. מולו, בניגוד לכיוון התנועה, נסעה מכונית סיירה בעלת לוחית זיהוי אזרחית (להלן: "רכב המשטרה"), בה נהג הנתבע 1 (להלן: "פיליפ") ולצידו שוטרת נוספת ושניהם היו בבגדים אזרחיים. רכב המשטרה עקב אחרי חסן וכאשר ירד חסן מהג'יפ, הגיע לביתו גם רכב המשטרה, פיליפ ירד מהרכב פנה לחסן והחל לחנוק אותו. לאחר מכן מתוארים בכתב התביעה מספר אירועים בהם השתתפו גם התובעים 2 ו- 3 להלן: "מוסא" ו- "רמי"). לאחר שמוסא ורמי ירדו מבית התובעים לחצר הבית השתחרר חסן מחניקתו על ידי פיליפ ונכנס לבית בריצה. פיליפ הזעיק באמצעות מכשיר קשר את הנתבעים 2 ו- 3 (להלן: "יצחקי" ו- "צייגר"), אשר הגיעו למקום בליווי שוטר נוסף כאשר כולם לבושים בבגדים אזרחיים. התובע טען כי פיליפ ויצחקי נכנסו לבית התובעים כאשר פיליפ נושא אקדח שלוף. כאשר איתרו את התובע, הכו אותו בכוח רב בין השאר במכת אקדח בראשו ממנה נגרם לו, לטענתו, חתך גדול בראש. פיליפ ויצחקי כבלו אותו באזיקים, הורידו אותו למטה, השכיבו אותו על הקרקע והמשיכו להכותו כאשר מראשו זב דם רב. בינתיים הגיע למקום גם הנתבע 4 (להלן: "ימין") אשר הצטרף לצייגר. שניהם היכו את רמי ומוסא, כבלו אותם, השכיבו אותם כאשר פניהם לכיוון הקרקע אשר היתה רטובה מגשם והמשיכו לבעוט בהם. התובע טען כי כאשר הובל לתחנת המשטרה ביפו המשיך פיליפ להכותו גם במכונית. חסן נחקר בתחנה ונערך על גבי גופו חיפוש, כאשר גם בתחנה הוכה על ידי צייגר. לאחר מכן הובא לבי"ח וולפסון שם נתפר החתך בראשו. התובע טען כי גם בבי"ח הוסיף פיליפ להכותו. לאחר מכן הוחזר לתחנה, נחקר, שוחרר בסביבות 02:00 וחזר לבית חולים. עוד נאמר בכתב התביעה כי התובעים 2 ו- 3 הובאו לתחנת המשטרה והושכבו על הרצפה הקרה במשך מספר שעות לפני שנחקרו. התובעים טענו כי הנתבעים היו בבגדים אזרחיים ולא הזדהו כשוטרים. במהלך המרדף אחרי חסן לא הופעל פנס כחול על רכב המשטרה, ורק כאשר הזעיק פיליפ תגבורת במכשיר הקשר הבינו התובעים 2 ו-3 כי מדובר בשוטרים. לאורך כל האירוע לא היה לנתבעים חשד סביר כנגד התובעים אשר הצדיק פעולה משטרתית. הנתבעים הפעילו על התובעים אלימות קשה ללא הצדקה, קיללו אותם ואמרו להם שהם ערבים שצריך לשלוח אותם לעזה. קללות אלה מצביעות על כך כי הנתבעים לא פעלו לשם מילוי תפקידם כשוטרים אשר חשדו בעבירה, אלא הפעילו אלימות מתוך מניעים לאומיים וגזעיים. הנתבעים עיכבו את התובעים שלא כדין וגרמו למעצרם בעילת שוא של תקיפת שוטרים. במעשים אלה ביצעו הנתבעים 1 ו- 4 עוולות של תקיפה וכליאת שוא כלפיה תובעים. הנתבעת 5 אחראית באחריות שילוחית וכן בגין רשלנות. התובעים טענו כי כתוצאה מהאירוע נגרמו להם נזקי גוף, כאב וסבל, הם הוחזקו במעצר שוא ונגרמה להם השפלה קשה. לתובע 1 נגרם חתך גדול בראשו, לתובע 2 שפשופים באזור האף וחבלה ביד שמאל ולתובע 3 חבלה בצד שמאל. חסן טען כי בעקבות החבלה היה מאושפז ולא היה מסוגל לעבוד חודש ימים. הוא פוטר ממקום עבודתו ונגרם לו הפסד השתכרות של 14 חודש. עוד טען חסן כי בעקבות האירוע בוטלו אירוסיו המתוכננים, חלה ירידה בתפקודו והוא שרוי בדיכאון. לכתב התביעה צורפה חוו"ד פסיכיאטרית אשר לא הוגשה בסופו של דבר במהלך הדיון. בכתב התביעה נאמר כי התיק באשמת תקיפת שוטרים כנגד התובעים נסגר מחוסר ענין לציבור. הנתבעים 1 - 4 הועמדו לדין משמעתי לאחר שהתנהלה חקירת מח"ש. הנתבעים 1 ו- 2 פרשו משירותם במשטרה וההליך המשמעתי כנגדם נפסק. הנתבעים 3 ו- 4 זוכו מחמת הספק מהעבירות המשמעתיות. 2. טענות ההגנה בכתב ההגנה, אשר הוגש בשם הנתבעים 3 - 5, נאמר כי התובעים נפגעו בעקבות מאבק אשר נכפה על הנתבעים 1 - 4 על ידי התובעים וכי גרסת הנתבעים 1 - 4 (להלן: "השוטרים") היא הגרסה הנכונה. המדינה קיבלה על עצמה את הגנת הנתבעים 3 ו- 4, אולם לא הצליחה ליצור קשר עם הנתבעים 1 ו- 2 לשם קבלת יפוי כוח. למרות זאת קיבלה המדינה על עצמה את האחריות בגין פעולות השוטרים כולם, אם יקבע בימ"ש כי יש להטיל עליהם חבות כלשהי. לגופו של ענין, נטען בכתב ההגנה כי מלבד חסן היה עמו בג'יפ אדם נוסף, וכי שניהם הבחינו בשוטרים וזיהו אותם כשוטרים. פעולתם האינטנסיבית של שוטרי מחלק הסמים בסביבת מגורי התובעים, גרמה לכך שהם ומכוניותיהם היו מזוהים באותה סביבה - חרף הבגדים האזרחיים ולוחית הזיהוי האזרחית של רכב המשטרה. הנתבעים טענו כי חסן נמלט מהמקום שבו ראה את רכב המשטרה, בנהיגה פרועה תוך שהוא עולה על המדרכות ומכבה את אורות הג'יפ. כל זאת חרף שימוש במערכת הקריזה על ידי השוטרים (סירנה וקריאות לעצור). לאחר הנסיעה נעצרו הג'יפ ורכב המשטרה ליד בית התובעים. בכתב התביעה נאמר כי חסן הוא שהחל לתקוף את פיליפ כאשר הוא פוגע באגרופו בפניו. בתגובה לכך נאלץ פיליפ להפעיל כוח סביר באמצעות לפיתה לצורך מניעת המשך התקיפה, תוך שהוא קורא לשוטרת אור אפנג'ר שהיתה עמו (להלן: "אור"), אשר נשארה לשבת ברכב המשטרה, להזעיק תגבורת. מוסא ורמי יצאו אכן מהבית ובשלב זה תקפו גם הם את פיליפ עד שחסן הצליח להשתחרר ולהמלט לביתו. עוד נאמר כי ממצאי מז"פ שללו גרימת חתך בראשו של חסן על ידי אקדח. הנתבעים טענו כי השוטרים הותקפו במהלך האירוע על ידי רבים מהנוכחים, בעוד ש- 50 אנשים נוספים מלבים את האלימות בצעקות ובקללות. השוטרים הפעילו כוח סביר לצורך התגוננות ולצורך מעצר תוך כדי התנגדות של חסן שתקף אותם. הנתבעים דחו טענה בדבר שימוש בכוח כנגד מי מהתובעים לאחר שנכבלו באזיקים. כמו כן נאמר כי מוסא ורמי הושבו על ספסל בתחנה ולא הושכבו על הרצפה. הנתבעים טענו כי בסביבה שבה נתקלו בתובעים רווויה בסמים, וחשדנות השוטרים התחזקה נוכח התנגדותם הבלתי שגרתית של התובעים. האירוע הפך מהר מאד לאירוע תקיפת שוטרים ונוכח העובדה כי השוטרים היו מכותרים על ידי ציבור עוין, מצאו לנכון לנתק מגע ולא להסתכן בפעילות כגון עריכת חיפושים. הנתבעים טוענים כי לא חלה עליהם אחריות בנזיקין שכן מעשי השוטרים, אם אכן היו וגרמו לפגיעה בתובעים, נעשו תוך כדי נסיון להגן על השוטרים משימוש בכוח מצד התובעים; מעשיהם לא חרגו ממידת הנחיצות הסבירה; המעשים לא חרגו מהמידה הנחוצה לשם ביצוע התפקיד והם נעשו במיומנות ובזהירות שקולה. פעולות השוטרים נעשו כדין או בתום לב. עוד נטען כי התובעים נפגעו, אם בכלל, בגין הסתכנותם מרצון או בגין מחדליהם. כמו כן הוכחשו הנזקים אשר נטענו בכתב התביעה. בכתב התשובה נאמר על ידי התובעים כי הטענות אשר מועלות בכתב ההגנה, אינן עולות בקנה אחד עם הגרסה אשר הועלתה על ידי הנתבעת 5 בכתב האישום אשר הוגש כנגד הנתבעים 1- 4 לבית הדין למשמעת. כתב אישום זה צורף לכתב התשובה. 3. הגדרת עילות התביעה כפי שציינתי לעיל, נאמר בכתב התביעה כי עילות התביעה הן תקיפה וכליאת שוא כלפיה נתבעים 1-4 ועוולה של רשלנות מצד הנתבעת 5 בגין העסקת השוטרים, למרות נטיותיהם האלימות והגזעניות. התובעים טענו כי כתוצאה ממעשי הנתבעים נגרמו להם נזקי גוף, כאב וסבל. הוא הוחזקו במעצר שוא ונגרמה להם השפלה קשה. הטענה בדבר נכותו הנפשית של חסן בגין תסמונת פוסט טראומטית, בשיעור 30%, נזנחה למעשה במהלך הדיון וחווה"ד אשר צורפה לכתב התביעה לא הוגשה כראיה. לאור האמור לעיל, אין כל מקום לטענת התובעים במסגרת הסיכומים, על פיה הם זכאים לפיצוי בגין עוולה חוקתית או לפיצוי עונשי, שכן טענות אלה, אשר עלו לראשונה במסגרת הסיכומים, מהוות בגדר הרחבת חזית ואין הן חלק מעילת התביעה. עוולת התקיפה מוגדרת בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. סעיף 23(א) קובע כי "תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה, או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם... וכן ניסיון או איום על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור...". עוולת כליאת השוא מוגדרת בסעיף 26 לפק' הנזיקין אשר קובע: "כליאת שוא היא שלילת חרותו של אדם, שלילה מוחלטת ושלא כדין, למשך זמן כלשהו, באמצעים פיזיים או על ידי הופעה כבעל סמכות". כנגד עוולת התקיפה קיימת הגנה על פי סעיף 24(1) לפק' הנזיקין, בו נקבע כי בתובענה על תקיפה תהיה לנתבע הגנה מיוחדת אם "עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחרות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שיגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שימנע על ידיו, היה סביר". כמו כן קיימת הגנה נוספת אליה הפנו הנתבעים, היא ההגנה הקיימת בסעיף 7 לפקודת הנזיקין, המעניק הגנה לשוטרים כעובדי ציבור אם המעשה היה בתחום סמכותם כדין או שנעשה בתום לב, כשעובד הציבור סבור שהוא פעל בתחום סמכותו כדין. כמו כן יש לבחון את הפעולות המיוחסות לשוטרים לאור הוראות סעיף 19 לפק' סדר הדין הפלילי, הקובע "מי שמוסמך לעצור אדם חב מעצר רשאי להשתמש בכל אמצעי סביר הדרוש לביצוע המעצר אם האדם מתנגד למעצר או מנסה להתחמק ממנו". באשר לעוולת כליאת השוא, הפנו הנתבעים להגנה המצויה בסעיף 44 לפק' סדר הדין הפלילי, הקובע "שוטר לא ישא באחריות אזרחית או פלילית בשל מעצר או עיכוב שלדעת בית המשפט ביצע אותו בתום לב ולמען הציבור. אולם האמור בסעיף זה לא יגרע מכוחם של הממונים עליו לנקוט אמצעים משמעתיים כפי שיראו לנחוץ". לאור האמור לעיל, יש לבחון את ראיות הצדדים ולקבוע האם התקיימו אכן העוולות להן טענו התובעים והאם, בהנחה שתוכחנה העוולות, קמה לנתבעים הגנה בפניהם. 4. דיון ומסקנות ניתוח האירועים: א. המרדף: נסיבות הימצאות רכב המשטרה בסמוך למקום האירוע צוינו בתצהירה של מפקח אור אפנג'ר, ותצהירה בענין נסיבות אלה לא נסתר. בתצהירה נאמר כי במועד האירוע שרתה במחלק הסמים בת"א. לדבריה, ביום האירוע בשעה 22:00 או בסמוך לכך, היתה בסיור ביפו באזור עג'מי בניידת משטרה מסוג סיירה הנושאת מס' רישוי אזרחי, כאשר בניידת נהג פיליפ. עוד נאמר בתצהירה כי כאשר נסעו ברח' בן אחיטוב בניגוד לכיוון הנסיעה, הגיח מולם ג'יפ לבן בו ישבו שני אנשים. מאוחר יותר התברר כי נהג הג'יפ הוא חסן. נסיעה זו בניגוד לכוון הנסיעה היתה במסגרת פעילות סמויה הקשורה לחשיפת תחנת סמים שפעלה באזור. הכביש הוא צר ואינו מאפשר לשני כלי הרכב לחלוף אחד מול השני. לדבריה, המשיך חסן בנסיעה מהירה ופרועה עם הג'יפ, עלה על המדרכה, חלף על פני רכב המשטרה והמשיך בנסיעה. אור ופיליפ חשדו כי התובע מעורב בביצוע עבירה פלילית וכי הוא מנסה להמלט מהמשטרה. לכן, פתחו בנסיעה אחרי הג'יפ תוך כדי כך שמושמעות כל העת צפירות סירנה משטרתית, ונעשה שימוש באורות רכב מהבהבים על מנת לאותת לחסן לעצור את רכבו. חסן המשיך, כפי עדותה, בנסיעה פראית ובשלב מסוים אף כיבה את אורות הרכב, עובדה אשר הגבירה את החשד למעורבותו או למעורבות הנוסע הנוסף בעבירה פלילית. חסן עצר את הג'יפ רק כאשר הגיע לביתו וירד מהרכב. הוא ניגש לרכב המשטרה ושאל מה קרה, כאשר באותו שלב הנוסע השני כבר לא היה בתוך הג'יפ. לדבריה, יצא פיליפ מרכב המשטרה, הודיע כי הוא משטרה ושאל את חסן מדוע הוא לא עצר. במסגרת חקירתה הנגדית חזרה אור והעידה כי ביום האירוע היתה תצפית על תחנת סמים ביפו, והיא יחד עם פיליפ היו אמורים להיות בניידת שתעצור חשודים בסחר בסמים בעקבות הודעה של התצפית. למרות העובדה כי הנוכחות היתה אמורה להיות סמויה, העידה אור כי בגלל המעצרים אשר בוצעו בשטח, הרי שהעבריינים זכרו מן הסתם את רכב המשטרה. אור העידה גם כי הג'יפ אשר נסע מולם ניסה להמלט מהם. חסן עצמו אישר את העובדה כי עלה על המדרכה לאחר שראה את רכב המשטרה, אם כי טען שנסע במהירות נמוכה. עדותו של חסן, על פיה לא ראה כי רכב כלשהו נוסע אחריו לכיוון ביתו, אינה אמינה עלי. מדובר היה בג'יפ אשר פתוח מהצדדים, השעה היתה 22:00, ואין כל הגיון בטענתו כי לא שמע רכב אשר נסע מאחריו. חסן העיד בתצהירו כי לאורך כל אותן דקות אשר עברו מאז מפגש הרכבים ברח' אחיטוב, ועד למועד שבו הגיעו שתי המכוניות לפתח ביתו, לא יכול היה לדעת שמדובר בשוטרים שכן השניים לא מצאו לנכון להציג את עצמם, לא היה אור מהבהב ולא נשמעה כל סירנה או כריזה שיש בהם כדי להראות שמדובר ברכב משטרה. עדות זו בתצהירו של חסן אינה עולה בקנה אחד בדרך כלשהי עם ההודעה אשר נגבתה על ידו מיד לאחר האירוע. בנ/7, שהיא הודעה אותה מסר חסן במשטרה ביום האירוע, נאמר על ידו כי הוא נסע עם הג'יפ ביפו לכיוון הבית ברח' אחיטוב, וליד הסופרמרקט ראה רכב מסוג סיירה נוסע מולו באין כניסה. הוא עלה על המדרכה עם הג'יפ כדי לתת לסיירה לעבור והמשיך את הנסיעה. לדבריו, הוא תמיד מכבה את האורות כשהוא מגיע לרחוב של הבית שלו כי הוא מפחד מנרקומנים. בעמ' 1 שורות 19-20 להודעה נאמר על ידי חסן: "אני הגעתי עד הבית שלי, עצרתי את הג'יפ וירדתי ממנו וראיתי בחור יורד מהסיירה שהיתה עם סירנה". גם בהודעתו של רמי, נ/1, נאמר כי הוא שמע "אזעקת משטרה, שנעצרה האזעקה הסתכלתי מהחלון וראיתי שוטר ושוטרת מרביצים לאחי". לאור כל האמור לעיל, נראה כי נעשה ניסיון מאוחר, הן על ידי חסן והן על ידי רמי, לשנות את העדות אשר ניתנה על ידם במשטרה בה נאמר במפורש כי נשמעה סירנה. העובדה כי חסן כיבה את האורות של הג'יפ וגם את המנוע בירידה לביתו, עולה יותר בקנה אחד עם המסקנה כי הדבר נעשה לאור העובדה כי שמע אכן סירנה וידע בפירוש כי רכב משטרה נוסע אחריו, מאשר עם הסברו על פיו הוא מכבה את האורות שכן הוא מפחד מנרקומנים. הסבר זה אינו סביר, שכן אין כל הגיון בטענה שכיבוי האורות ימנע מנרקומנים מלהבחין בג'יפ הנוסע בדרך לביתו של חסן או בעובדה כי הוא חונה שם. איני מקבלת לכן את גרסתו של חסן או את גרסתם של יתר התובעים כי לא ידעו שמדובר ברכב משטרה. על פי עדותה של אור, עולה גם כי לשוטרים היתה סיבה סבירה לחשוד כי חסן, אשר זיהה אותם, מנסה להתחמק מהם שכן לא עצר כאשר הפעילו סירנה בנסיעה אחרי הג'יפ שבו נהג. גם גרסתו המאוחרת יותר של חסן באשר למועד בו נודע לו לכאורה על כך כי מדובר בשוטרים או ברכב משטרה, אינה עקבית. מתוך האמור בסעיף 17 לתצהירו של חסן עולה כי כאשר הלך לכיוון הבית, לאחר שהשתחרר מפיליפ, שמע את פיליפ אומר לבחורה (אור - ד.ק.) "תביאי את מכשיר הקשר" ואז חשד כי מדובר בשוטרים. עדות זו בתצהיר הוכחשה על ידו לחלוטין במסגרת חקירתו הנגדית. כאשר נשאל אם כאשר רץ הביתה הבין שמדובר בשוטרים ענה "לא.לא. אני לא". (עמ' 21 לפרו') על עדות זו חזר בעמ' 22 לפרו'. חסן נשאל כיצד הוא מסביר את הסתירה שבין עדות זו לבין האמור בסעיף 17 לתצהירו. חסן חזר וטען כי לא ידע שמדובר בשוטרים בעת שרץ לביתו וטען כי שמע את מכשיר הקשר רק כאשר השוטרים נכנסו לבית. חסן טען כי הוא אינו יכול לזכור אחרי 8 שנים "בדיוק מה לפני זה ואחרי זה". עדותו בפני, על פיה לא ידע שמדובר בשוטרים ולא שמע את מכשיר הקשר כשרץ לכיוון הבית, אינה עולה בקנה אחד עם עדותו בבית הדין המשמעתי. בעדות זו העיד חסן כי אחרי שאביו הפריד בינו לבין פיליפ, הוא עלה לביתו להתקשר לעו"ד ואז אביו שמע שפיליפ מבקש מהבחורה שהיתה איתו שתביא לו את מכשיר הקשר, היא הביאה את המכשיר והביאו תגבורת ואיך שהביאו תגבורת הם טעו בדרך (עמ' 2 לפרו' בית הדין המשמעתי). לאור עדות זו ברור לחלוטין כי גם חסן וגם אביו, בניגוד לאמור בס' 13 לתצהיר האב, ידעו כי מדובר בשוטרים ושמעו אותם מדברים במכשיר הקשר במטרה להביא תגבורת. על העובדה כי חסן ידע במפורש שמדובר בשוטרים המבקשים לעצור אותו, ניתן ללמוד גם מעדותו בענין ההתקשרות לעו"ד כבוב. בתצהירו אמר חסן כי הוא הלך הביתה והחליט להתקשר לעו"ד כבוב על מנת שיעזור לו ולמשפחתו להחלץ מהמצב, אולם עו"ד כבוב לא היה בביתו. גם בעדות פשוטה זו לא היתה גרסתו של חסן עקבית. במסגרת חקירתו הנגדית טען כי התכוון להתקשר לעו"ד כבוב בשביל להגיד לו "מה זה פה שיקגו, מה זה איך הולך ככה דברים שאלה שפה מתנהגים בצורה כזאתי" (עמ' 22 לפרו'). בניגוד לאמור בתצהיר טען חסן כי הוא לא הספיק להתקשר כי כבר שמע את השוטרים. לדבריו, ניסה להתקשר כי חשב שתקפו אותו נרקומנים. לאור זאת נשאל חסן מדוע לא בחר להתקשר למשטרה ותשובתו היתה "לא יודע מה אני אגיד לך". גם לשאלה כיצד ידע שעו"ד כבוב לא בבית אם לא הספיק להתקשר אליו, לא היתה לו תשובה של ממש (ראה החקירה בעמ' 24 לפרו'). כוונתו של חסן להתקשר לעו"ד כבוב אינה הגיונית אלא אם ידע אכן כי המשטרה מבקשת לעצור אותו. אין כל הגיון בטענתו כי חשב שתקפו אותו נרקומנים, שכן התגובה הסבירה במקרה כזה היתה לקרוא למשטרה ולא לעו"ד אשר טיפל בענייני סמים קודמים של המשפחה. גם מכוונתו של חסן להתקשר לעו"ד כבוב עולה אם כן ידיעה ברורה כי מדובר בשוטרים אשר מהם הוא נמלט. בהקשר זה יש לציין כי חסן בחר שלא לומר את האמת גם בנושא הסמים. מנ/6 עולה כי חסן מסר גרסה במשטרה בענין אזחקת סמים על ידי בן דודו. חסן טען בחקירתו הנגדית כי יכול להיות שמישהו זייף את חתימתו אם כי לאחר מכן אישר כי מדובר בחתימתו. לדבריו, לא היה באותו יום בבית ואין הוא זוכר את המקרה, וכל מה שהוא זוכר זה שאביו אמר שיש סמים. עדות זו אינה עולה כמובן עם עדותו בנ/6. מכל האמור לעיל ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי הן חסן והן אביו ואחיו ידעו כי מדובר ברכב משטרתי וידעו כי האדם שיצא מהרכב הינו שוטר. יש גם לקבוע כי חסן ידע שרכב המשטרה נוסע אחריו כשהוא מפעיל סירנה, בעוד שהוא נמלט מרכב זה. אין לכן בסיס לטענות התובעים בכתב התביעה ובתצהירים, טענות אשר אינן עולות בקנה אחד עם הודעותיהם בסמוך לאירוע, על פיהם כלל לא ידעו כי מדובר היה במשטרה או בשוטרים. ב. טענת החניקה: על רקע הקביעה בסעיף א' לעיל, יש לבחון את טענת התובעים באשר לאירוע חניקתו של התובע. בתצהירו טען חסן כי כאשר ירד מהגיפ לחצר ביתו, ירד פיליפ במהירות מרכב המשטרה, פנה לכיוונו בריצה וכאשר הגיע אליו תפס אותו בגרונו והחל לחנוק אותו בשתי ידיו. חסן טען כי מרוב לחץ על גרונו חש בסחרחורת איומה, וזאת תוך כדי כך שפיליפ צועק ושואל מי היה איתו ברכב ומדוע עלה על המדרכה. לנוכח התנפלות אלימה זו של פיליפ, תוך כדי שהוא חונק אותו ומדי פעם מרפה כדי להכותו, קרא חסן קריאות עזרה לאביו שהיה בתוך הבית. נראה כי טענת החנק בדרך שבה השמיע אותה חסן, הינה מרחיקת לכת. כאשר העיד מוסא במסגרת חקירתו הנגדית, אמר כי כאשר הוא הגיע למטה לחצר הבית וראה כי פיליפ החזיק את חסן "בצווארון של החולצה ביד אחת" ואז הוא בא והפריד ביניהם, הוא נשאל כיצד הוא הפריד וענה כי הפריד עם שתי ידיים, "יד אחת על פיליפ בכתף והשניה על חסן". (עמ' 42 לפרו'). יתרה מזאת, לטענתו של חסן בדבר לחץ כבד על גרונו אשר גרם לו לסחרחורת איומה, אין כל זכר בתעודת חדר המיון, נ/8. עם זאת אין ספק כי פיליפ ניסה לעצור את חסן, וכי במהלך ניסיון זה היתה חליפת מכות. אולם, לא ניתן לקבוע בבירור האם חסן החל להכות ולקלל את פיליפ או שמא פיליפ קילל והחל להכות את חסן. במסגרת תצהירה העידה אור כי חסן החל לקלל את פיליפ והכה אותו בפניו באגרופים וניסה למנוע ממנו להתקרב לג'יפ. לדבריה, השיחה התנהלה בצעקות רמות מצד חסן אשר גרם ליידע את תושבי הבית על מה שמתרחש בחוץ. פיליפ ניסה להתגבר על חסן ואחז בו כדי למנוע ממנו להמלט. חסן התנגד באלימות לעיכובו ע"י פיליפ והכה באגרופיו בפניו. במסגרת חקירתה הנגדית העידה אור כי חסן החל להכות את פיליפ ופיליפ ניסה להוריד ממנו את הידיים ולעכב אותו, אם כי לא הכה אותו בחזרה. עדות זו אינה הגיונית ואינה מקובלת עלי, שכן אין ספק כי "כדי להוריד ממנו את הידיים" עשה פיליפ שימוש בכוח. טענת אור בדבר תקיפתו של פיליפ ע"י חסן, אינה עומדת גם בקנה אחד עם העובדה כי היא עצמה לא באה לעזור לפיליפ. אור נשאלה "למה לא באת לעזור לפיליפ אחרי שקראת לעזרה", ותשובתה היתה "אני לא זוכרת למה". אור נשאלה עוד "חבר לך לצוות מוכה ואת לא יוצאת מהרכב", ותשובתה היתה "אני לא זוכרת מה היה". נראה כי בנסיבות אלה בהן יושבת אור ברכב ולא מנסה לעזור, מצביעה על כך כי למעשה מי שהיה בשליטה היה פיליפ אשר ניסה לעכב את התובע. אולם, נראה כי בנסיבות הענין, לאחר שחסן לא עצר במהלך הנסיעה לבית למרות השמעת הסירנה, היתה הצדקה לנסיונו של פיליפ לעכב את חסן. חסן, ביודעו כי מדובר בשוטר, נמלט מנסיון העיכוב לאחר שהזעיק בצעקות את אביו ואחיו אשר שחררו אותו מאחיזתו של פיליפ. בהקשר זה אין ספק כי התובעים 2 ו- 3 פעלו אכן בכוח כלפי פיליפ בניסיון לשחרר את חסן וכי גם פיליפ הפעיל כלפיהם כוח במעמד זה. בנסיבות האירוע, אין לומר שהיה שימוש מיותר בכוח ע"י פיליפ בשלב זה. ג. תקיפת רמי ומוסא על ידי השוטרים: חסן הצליח כאמור לברוח מהמקום ורץ לביתו. מוסא העיד כי לאחר שחסן התכוון להכנס הביתה, פיליפ לא זיהה את עצמו כשוטר ומוסא לא נתן לו להכנס "עמדתי בפתח של הדלת כדי שלא יכנס, הוא לא ניסה להכנס בכוח". באותו שלב ביקש פיליפ את מכשיר הקשר וקרא לצייגר. אין ספק כי בשלב זה כבר ידע מוסא שמדובר בשוטר. לדבריו, שני שוטרים דחפו אותו ועלו למעלה ושניים נוספים שהגיעו נשארו לידו, לא אמרו לו דבר ושמו לו ולרמי אזיקים ונתנו להם מכות בראש, בידיים ובאף. גם מהודעתו של מוסא במשטרה, נ/5, עולה כי לאחר שהוצא חסן מהבית ע"י פיליפ ויצחקי הם שמו עליו אזיקים והתחילו לתת מכות לחסן. כמו כן תקפו את רמי ואותו ולאחר מכן עצרו אותם. גרסתו של צייגר היתה שונה. צייגר אמר בתצהירו כי בתחילה קיבל דיווח מאור, על פיו היא ופיליפ נוסעים אחרי ג'יפ תוך כדי הפעלת סירנה משטרתית וכי הג'יפ אינו עוצר. לאחר מספר דקות התקבל דיווח נוסף מאת אור כי תוקפים את פיליפ ברח' צופית, הופעלה סירנה משטרתית והניידת הגיעה למקום. כאשר ירד מהניידת הבחין לדבריו כי פניו של פיליפ חבולות ופיליפ אמר לו שהבחור שתקף אותו נמלט לתוך הבית, וכי האנשים שעומדים בחוץ תקפו אותו ומנעו ממנו לעצור את התוקף. בשלב זה טען צייגר כי מוסא ורמי וגם הנשים שירדו מהבית החלו לתקוף אותו. רק לאחר שהגיע שוטר נוסף בשם ימין הצליחו שניהם להתגבר על מוסא ורמי ולכבול את ידיהם. לאחר שהמשיכו לנהוג באלימות, נאלצו הוא וימין להשכיב את רמי ומוסא על הארץ, פעולה שגרמה להפסקת האלימות. גם אור טענה בתצהירה כי כאשר הגיע צייגר ויצחקי ופיליפ נכנסו לבית, החלו מוסא ורמי ובנות המשפחה למנוע מהשוטרים להכנס לבית לעצור את חסן והחלו לתקוף את צייגר. לדבריה, כאשר הגיע ימין לעזרה, תפס הוא את רמי וכבל אותו וצייגר הצליח להשתחרר ממוסא וכבל אותו באזיקים. בתצהירו של ימין נאמר כי קיבל קריאה מאור בה נאמר כי פיליפ מותקף על ידי אזרחים. לאחר שביקש ממנה כי תכוון אותו למקום, הגיע לדבריו בריצה לניידת המשטרה והבחין כי צייגר מוקף באנשים כאשר שני בחורים ומספר אנשים תוקפים אותו באגרופים ומהלומות. ימין העיד בתצהירו כי הוא עזר להשתלט על שני הגברים, להרחיקם ולכבול אותם. עדותם של צייגר וימין באשר למידת תקיפתם על ידי מוסא, רמי והנשים (אמו של חסן ואחיותיו - ד.ק.) - אינה אמינה עלי. מתוך עדותו של ימין בחקירה הנגדית עולה כי הוא ראה את צייגר מנסה למנוע כניסה של אנשים לתוך הבית כאשר הוא סופג מכות. לדברי ימין "הוא ספג את מה שהוא יכול ומנע את מה שהוא יכול". (עמ' 14 לפרו'). מי שהכה אותו היו שני גברים וכמה נשים. לפי עדותו, זאת למעשה הקבוצה שהקיפה את צייגר, גם אם היו אנשים נוספים במרחק מה מהאירוע. כאשר נשאל ימין כיצד עזר לצייגר להשתלט על אותה קבוצה אמר כי "השתמשנו בכוח סביר", וכי "ברגע שהם נתנו מכות הם קיבלו בחזרה בידיים". ימין נשאל אם הוא נתן אגרוף. "אגרוף או בעיטה כדי להרגיע, כדי להשתלט על הקבוצה". ימין גם העיד כי הוא עצמו לא קיבל מכות וכי לא זכור לו שהוא ראה את צייגר חבול. כבר מעדות זו עולה כי גם אם מוסא, רמי והנשים ניסו לעצור את כניסתם של השוטרים לבית, הרי ששימוש באגרופים או בבעיטות לא היה נחוץ כדי לעצור אותם. יתרה מזאת, עדותו של ימין במסגרת החקירה הנגדית, אינה עולה בקנה אחד עם עדותו במח"ש, שם לא ציין כי היו מהלומות אלא אמר כי מישהו מחזיק את צייגר והוא, ימין, מנסה לשחרר אותו. ימין נתן לדבריו מכה בבטן וצייגר לא השתחרר ולאחר מכן הופעל על ידי ימין כוח נוסף. לשאלה כיצד לא נאמר על ידו בעדותו במח"ש כי צייגר קיבל מכות, אלא רק כי מישהו מחזיק אותו, לא היתה לימין תשובה של ממש במסגרת חקירתו הנגדית. כל מה שנאמר על ידו היה "ידיים התעופפו לכל עבר". נראה כי בפועל החזיקו רמי או מוסא בחולצתו של צייגר וימין הפעיל כוח על מנת לשחרר אותו. ימין העיד במפורש כי ניתנו מכות בבטן. עדותו של ימין על פיה נתן מכה בבטן רק כשתקפו את צייגר אינה אמינה עלי לחלוטין, במיוחד לאור עדותו כי הוא "נתן עוד מכה בבטן". עדות זו חמורה במיוחד לאור עדותו של צייגר בפני, על פיה כאשר ימין הגיע כבר לא היה כל צורך באגרופים בבטן. הסברו היחיד של צייגר לכך היה כי הוא לא ראה את ימין נותן אגרוף בבטן. "אני לא ראיתי, הוא עזר לי להשתלט על האנשים. יכול להיות שתקפו אותו ואז הוא נתן אגרוף". עם זאת, כפי שציינתי כבר, העיד ימין כי הוא עצמו לא קיבל מכות. התוצאה מכל האמור לעיל היא, כי גם אם היתה הצדקה לעכב או למנוע את הפרעת מוסא ורמי לכניסת השוטרים לבית, הרי שנעשה שימוש בכוח בלתי סביר באגרופים ומכות בבטן, כאשר הסכנה אשר נשקפה לשוטרים עצמם היתה מעטה ביותר. מדובר באביו של התובע ובבנו ובמספר נשים אשר בלשונו של צייגר "אפשר לומר שרכבו עלי ומשכו לי בשערות והיכו אותי. זו היתה דבוקה אחת שלמה". על מנת להרגיע "דבוקה" מעין זו, אין צורך בשימוש באגרופים בבטן ובוודאי לא לאחר שימין וצייגר השתלטו על ה"דבוקה". ד. כבילתם של התובעים והשכבתם על הרצפה: נראה כי פרק זה בתיאור העובדות הינו הפרק המשמעותי ביותר והחמור ביותר בהתנהגות הנתבעים. אין למעשה מחלוקת כי התובעים 2 ו- 3 נכבלו באזיקים והושכבו על הרצפה. אור העידה בחקירתה הנגדית כי היא זוכרת שאביו ואחיו של חסן הושכבו על הארץ עם אזיקים (עמ' 69 לפרו'). גם צייגר העיד בחקירתו הנגדית כי הוא וימין השכיבו את התובעים 2 ו- 3 על הרצפה עם הפנים כלפי מטה וכבלו אותם בידיים. כמו כן הושכב גם חסן על הרצפה זמן קצר לאחר שפיליפ ויצחקי הוציאו אותו מהבית כשידיו כבולות. איני רואה כל הגיון בהסברם של הנתבעים באשר לצורך בנקיטת פעולה זו. אין ספק כי לאחר שנכבלו, לא היוו התובעים 2 ו- 3 וגם לא חסן סכנה כלשהי. גם אם נקבל את טענת הנתבעים, טענה שיש לי ספק לגביה, על פיה המשיכו התובעים לקלל או לנסות לזוז, הרי שניתן היה להעלותם מיד לניידת אשר היתה במקום, לאחר שנכבלו. הסברו של צייגר כי השכיבו את התובעים על הרצפה שכן היה צריך לחלק את העצורים לניידות והיה צריך לשקול את מי להעלות לאיזה ניידת, הינו כה מופרך שמוטב היה כי לא היה נטען. גם הטענה בדבר הצורך להרגיע את האווירה אינה מהווה הסבר כלשהו להשכבת התובעים על חול רטוב בליל חורף, כאשר ידיהם כבולות מאחרי הגב ופניהם בתוך החול. התנהגות מעין זו הינה בוודאי התנהגות משפילה ומהווה שימוש בכוח בלתי סביר. בהקשר זה מקובלת עלי עדותו של מוסא, אשר עדותו היתה השקולה והאמינה ביותר מבין עדי התובעים, כי לאחר שהושכבו על הרצפה ציוו עליהם לשתוק ונאסרה עליהם כל תזוזה, וכי הנתבעים 3 ו- 4 החלו לבעוט בו וברמי תוך כדי קללות, וכי מי מהנתבעים 1-2 בעט גם בחסן כאשר הוא הושכב על הרצפה. לחלק מעדות זו יש תמיכה בעדותו של צייגר אשר אישר כי הורה לרמי ומוסא לשכב על החול עם הפנים בתוך החול ונאמר להם לא לדבר (עמ' 7 לפרו'). ה. פציעתו של חסן בתוך הבית: בתצהירו טען כאמור חסן כי כאשר נמלט לתוך ביתו, תפס אותו פיליפ ושוטר נוסף, הכה אותו, שם אזיקים על ידיו ופיליפ חבט בכוח עם אקדח בראשו ודם החל לרדת מראשו הפצוע. אין למעשה מחלוקת כי חסן נפצע וראשו דימם כאשר היה בתוך הבית. אור העידה בתצהירה כי הבחינה בסימני דם על ראשו של חסן ושאלה את פיליפ על הענין. לדבריה, ענה לה פיליפ כי חסן נפצע במהלך התנגדות למעצרו כאשר ביצע תנועה פתאומית ונחבט כתוצאה מכך. לעדות זו אין כל תמיכה בהודעותיהם של הנתבעים 1 ו- 2 במח"ש, אשר צורפו לעדותה של אור, נ/1 ו- נ/2. יצחקי טען בהודעתו כי הוא לא ידע מאיפה ואיך זה קרה שחסן נפצע אם כי ראה שהוא מדמם מראש. לאחר מכן ביקש, לדבריו, מאמו של חסן מגבת והיא צעקה "לא, לא, שימות". גם פיליפ לא ידע לומר כיצד נפצע חסן ואמר, בעמ' 6 להודעה, כי הוא מעריך שתוך כדי המאבק חסן נפצע מאיזה חפץ בדירה. לאור זאת, אין לקבל את טענתה של אור כי פיליפ אמר לה שחסן נפגע כתוצאה מתנועה לא נכונה שעשה. יש לציין כי דו"ח המז"פ המתייחס לבדיקה שנערכה לאקדח, אשר היה ברשותו של פיליפ, נעשה 9 ימים לאחר האירוע. לכן, לתוצאות הבדיקה אשר קבעה שהשרידים על האקדח אינם דם, אין משמעות של ממש. עם זאת, אין בפני עדות המצדיקה קביעת ממצא פוזיטיבי על פיו נחבל אכן חסן בראשו כתוצאה ממכה שניתנה לו על ידי פיליפ עם האקדח. בחקירתו הנגדית נחקר חסן באשר לנושא האקדח ועדותו בנושא היתה בלתי עקבית ובלתי ברורה כפי שהיתה באופן כללי. חסן נשאל כיצד ידע שמדובר באקדח וענה שהוא יודע "מהמחסנית מאחורה". בתשובה לשאלת בית משפט טען חסן כי הוא ראה איך פיליפ הוציא את האקדח ובאותו זמן התעלף. יחד עם זאת, כאשר נשאל אם ראה את החפץ שהחזיק פיליפ כאשר הוא נתן לו את המכה, אמר "איך אני אראה? כבר הוא בראש כבר, איך אני אראה?" (עמ' 32 לפרו'). לדבריו, איבד את ההכרה, ירד לו דם ומאותו רגע אינו זוכר דבר. עדותו של חסן אינה אמינה עלי, ואין היא עולה בקנה אחד עם הודעתו של חסן, נ/7, בה מופיעה גרסה שונה לחלוטין. בהודעה נאמר על ידו כי בשלב שבו ירד אביו מהבית שאל אביו את אחד מהשוטרים מה קרה, והשוטר צעק על אביו ואמר לו "אני אתן לך אקדח בראש". חסן אמר כי הוא נכנס לבית והשוטר רץ אחריו עם אקדח ביד שלו והוא פחד, כי השוטר אמר לו שהוא ירה בו בראש ואז חסן יצא אליו "ופתאום בא עוד שוטר והרביץ לי בראש, אני חושב ששמו פיליפ... הוא נתן לי בעיטה עם הרגל שלו בראש לי, אני נפצעתי בראש וירד לי הרבה דם". כלומר, בהודעתו המקורית אין כל זכר לגרסת המכה בראש עם האקדח והגרסה היתה שונה לחלוטין. אין לכן ספק כי גרסתו של חסן בנושא זה אינה אמינה. ו. הנסיעה לתחנת המשטרה ומעמד החקירה: כפי שכבר ציינתי לעיל, הובל חסן בנפרד לתחנת המשטרה ורמי ומוסא ברכב אחר. חסן טען בתצהירו כי במהלך הנסיעה יחד עם ימין ופיליפ, המשיך ימין להכותו מדי פעם בזמן הנסיעה. כאשר הגיעו לתחנת המשטרה סחב אותו אחד השוטרים לשירותים והכה אותו, הפשיט אותו, ערך עליו חיפוש והכריח אותו לחתום על דף נייר. עוד טען כי הופעלה עליו אלימות גם בחדר מיון לשם נלקח על מנת לבצע תפרים בראשו. בהודעתו במשטרה טען חסן כי נתנו לו מכות בדרך לבית חולים ובבית חולים, אולם אין כל טענה בדבר מכות שניתנו לו בדרך לתחנת המשטרה. עדותו של חסן בנושא זה אינה אמינה עלי, ולמעשה נסתרה לחלוטין במסגרת חקירתו הנגדית. בשלב ראשון טען כי הוא היה מעולף והתעורר רק כשלקחו אותו לבי"ח (עמ' 33 לפרו'). אם חסן היה אכן מטושטש והתעלף, הרי לא יכול היה לזכור מה קרה בדרך למשטרה. לאחר מכן טען כי את ימין, אותו כינה "התימני הגבוה", ראה רק כאשר לקחו אותו למשטרה וכי ימין נתן לו מכות עם פנס בבטן ואז לקחו אותו למשטרה (עמ' 36 לפרו'). עדות זו בדבר מכות בפנס לא מופיעה לא בהודעתו במשטרה ולא במסגרת תצהירו. איני מקבלת גם את גרסתו על פיה הכריחו אותו לחתום על ההודעה לפני שקיבל טיפול רפואי, שכן כל עדותו בענין עיתוי החתימה אינה עולה בקנה אחד עם שעת הגעתו לחדר המיון, 11:46 לעומת מועד מתן ההודעה בשעה 02:00. יתרה מזאת, אין כל מקום לקבל את עדותו כי הוא לא אמר דבר לשוטר אשר גבה ממנו את ההודעה והוא כתב את הכל לבד. השוטר אשר גבה את ההודעה לא היה אחד מהנתבעים, ואין כל מקום להנחה שהוא ידע את העובדות הרשומות בהודעתו של חסן מבלי שהדברים נאמרו לו ע"י חסן עצמו. איני מקבלת גם את עדותו של חסן כי הרביצו לו בחדר המיון עם נעליים, שכן לעדות זו אשר ארעה במקום ציבורי, אין כל ראיות חיצוניות. איני מקבלת גם את עדותם של רמי ומוסא באשר לאלימות אשר הופעלה כלפיהם במהלך הנסיעה למשטרה, ואת עדותם כי במשטרה ציוו עליהם לשכב כמו מחבלים על רצפת החדר כ- 3 שעות. לעדות זו בתצהירים אין כל זכר בהודעותיהם במשטרה. יתרה מזאת, במסגרת חקירתו הנגדית העיד רמי שבמשטרה ישבו על הרצפה, וגם שם לא היתה טענה כלשהי בדבר שכיבה על הרצפה כמו מחבלים. סיכום: התוצאה מכל האמור לעיל היא, כי יש לקבל באופן חלקי בלבד את טענות התובעים. במהלך הדיון התרשמתי כי התובעים ניסו במהלך עדותם להעצים את חומרת האירועים, ותצהיריהם היו שונים באופן משמעותי מהודעותיהם במשטרה בסמוך לאירוע. כך במיוחד באשר לעדותו של חסן אשר היתה רובה ככולה בלתי אמינה. כאמור לעיל, הגעתי למסקנה כי חסן היה ער לעובדה שרכב נוסע אחריו בדרכו לביתו וכי מדובר ברכב משטרה אשר סימן לו לעצור. השוטרים פעלו בתום לב כאשר נסעו אחרי חסן וכאשר ביקשו ממנו לעצור בנסיעת הג'יפ, אשר עלה על המדרכה ובשלב מאוחר יותר כיבה את האורות ואת המנוע, וכל זאת באזור הידוע גם לחסן כאזור של נרקומנים. פיליפ השתמש גם בכוח סביר כאשר ניסה למנוע את המלטותו של חסן לתוך הבית. עם זאת, עולה מחומר הראיות המפורט לעיל כי הנתבעים 3 ו- 4 השתמשו בכוח בלתי סביר כגון מכות באגרופים בבטן כלפי התובעים 2 ו- 3, לאחר שחסן נמלט לתוך הבית והתובעים 2 ו- 3 ניסו לעצור את כניסתם של השוטרים לבית. העדר הצדקה מוחלטת וחוסר תום לב השולל הגנה כלשהי לנתבעים, מצאתי בהשכבתם של התובעים 2 ו- 3 על החול עם פניהם בתוך החול לאחר שנכבלו באזיקים תוך כדי המשך מתן בעיטות. התנהגות זו מהווה התנהגות שאין ספק כי גרמה גם להשפלה וגם לסבל של התובעים 2 ו- 3. ההסברים אשר ניתנו בענין זה על ידי הנתבעים 3 ו- 4 הינם בלתי מקובלים לחלוטין ואינם מהווים הצדקה כלשהי לדרך התנהגות זו. מכות האגרופים אשר ניתנו לתובעים 2 ו- 3 והשכבתם על גבי החול לאחר כבילתם, נכללים בגדר הגדרת העוולה של תקיפה לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין. מסקנה זו נכונה גם באשר להשכבתו של חסן על החול לאחר שכבר נכבל ובהיותו פצוע. עם זאת נראה כי יש לייחס מידת חומרה פחותה להתנהגות זו כלפי חסן לאחר שנמלט מהשוטרים, והיה צורך בשני שוטרים על מנת לעצרו בתוך הבית, ולאור העובדה כי משך הזמן בו שהה על החול היה קצר מזה של התובעים 2 ו- 3. הנזק והפיצוי: לא ניתן לפסוק לתובעים פיצוי כלשהו בגין נזק גוף, שכן נזק גוף ניתן להוכחה בחוות דעת רפואית בלבד והדבר לא נעשה במקרה הנוכחי. גם טענתו של התובע בדבר אובדן הכנסה לא הוכחה בפני במהלך הדיון בדרך כלשהי - לא באשר לעבר ולא באשר לעתיד. יש לציין כי התובעים עצמם סטו כאמור מטענתם המקורית בכתב התביעה. במסגרת הסיכומים טענו כי הם זכאים לפיצוי בגין כאב וסבל ועגמת נפש, וזאת בנוסף לפיצויים בגין עוולה חוקתית ופיצויים מוגברים - טענות אותן דחיתי בגין היותן בגדר הרחבת חזית מוחלטת. עם זאת, זכאים אכן התובעים לפיצוי בגין כאב וסבל ועגמת הנפש אשר נגרמה להם כתוצאה מהתנהגות הנתבעים. לאור זאת, יפצו הנתבעים ביחד ולחוד את התובע 1 בסכום של 15,000 ₪ בצרוף ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסה"ד ועד ליום התשלום בפועל, ובסכום של 40,000 ₪ לכל אחד מהתובעים 2 ו- 3 בצרוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום פסה"ד ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים את הוצאות התובעים ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ + מע"מ בצרוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. משטרהתביעה אזרחיתשוטר