פסק דין מבוא 1. התובעת מס' 1 (להלן: "תמי") ואמה - התובעת מס' 2 (להלן: "שושנה"), הגישו כנגד הנתבע תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו להן, לטענתן, ע"י הנתבע. 2. האירועים נשוא תיק זה אירעו במהלך טיסה מישראל לקפריסין הטורקית ובחזרה לישראל, וזאת במחצית השניה של חודש מרץ 1998. 3. טענת התובעות בתמצית הינה כי הנתבע תקף אותן הן מילולית והן פיזית. 4. התובעות הגישו שתי תביעות נפרדות עוד בשנת 1999, לביהמ"ש לתביעות קטנות בתל-אביב. כב' השופט מץ, בהחלטתו מיום 7.9.99, הורה על איחוד הדיון בשני התיקים ועל העברתם לדיון בבימ"ש השלום. 5. פסק הדין ניתן לאחר ששמעתי את עדויותיהם של התובעות, עד התביעה מר משה תנעמי (להלן: "תנעמי"), הנתבע ועדיו - מר אופיר שלום (להלן: "אופיר") ומר שלומי ברוך (להלן: "שלומי"). כן עיינתי בכתבי הטענות ובתצהירי העדויות הראשיות על צרופותיהם שהוגשו ע"י העדים הנ"ל, למעט תנעמי. ביום 17.4.05 סיכמו ב"כ בעלי הדין את טענותיהם בע"פ. ממצאים ומסקנות 6. בין תמי לבין הנתבע שררו יחסי חברות בתקופה שקדמה לאירועים נשוא תביעה זו. מסיבות שאינן רלבנטיות למחלוקות שבין הצדדים - החליטה תמי לטוס לנופש בקפריסין הטורקית ביחד עם שושנה ועם תנעמי, וזאת לתקופה שמיום 26.3.98 ועד ליום 29.3.98. תמי הסתירה מהנתבע את כוונתה לטוס לחו"ל, וככל הנראה מסרה לו כי בכוונתה לטוס ליוון עם חברותיה. 7. רצה הגורל, והנתבע עלה על אותו מטוס בו טסו תמי, שושנה ותנעמי. לא עלה בידי להגיע להכרעה בשאלה האם הנתבע עלה על המטוס בדרך מקרה, או שמא התברר לו, באופן כזה או אחר, כי תמי מוליכה אותו שולל. ברם, שאלה זו אינה דרושה להכרעה במחלוקות שבין הצדדים ואינה משליכה על תוצאות הדיון בתיק זה. 8. שוכנעתי כי הנתבע חש נבגד והתמלא זעם על כי תמי הוליכה אותו שולל. בעקבות זאת פנה הנתבע לתמי, החל לגדף אותה ואת שושנה, ולא נענה לפניותיו של תנעמי לשבת ולשוחח עם תמי ולנסות ליישב בדרכי נועם את המחלוקות שביניהם. כתוצאה מהאלימות שנקט הנתבע כלפי תמי, שושנה ותנעמי - הורחקו האחרונים למקום אחר במטוס והופרדו מהנתבע. לא שוכנעתי כי בטיסה זו נקט הנתבע באלימות פיזית כלפי תמי ושושנה, אולם שוכנעתי כי הנתבע השליך עליהן כוסות מים, וכן נקט בלשון מאיימת כלפיהן ועקב כך הן נאלצו, ביחד עם תנעמי, לעבור ללון במלון בעיר אחרת. 9. התרשמתי כי גם כיום נתון תנעמי תחת תחושת איום מפני הנתבע, ועל כן סביר בעיני כי תמי, שושנה ותנעמי אכן חששו, במהלך שהותם בקפריסין, כי הנתבע יאתרם ויממש את איומיו לפגוע בהם. 10. במהלך הטיסה חזרה לארץ, שב ופנה הנתבע אל תמי, נעמד מעל למושביהם של התובעות ותנעמי והחל לחבוט בחוזקה בשלושתם. ככל הנראה, בקטטה שהתפתחה נטלו חלק נוסעים נוספים שחלקם לפחות נמנה על חברי הנתבע. במהלך אותה התכתשות, אשר לוותה קודם לכן בקללות נאצה מצד הנתבע כלפי תמי ושושנה, הן נחבלו בגופן. 11. עדותו של תנעמי בעניין זה, עדות האמינה בעיני ככל שהיא נוגעת למחלוקות שבתיק זה, היתה ברורה ומשכנעת, ולפיה הוא והתובעות נחבלו קשות וכי תקיפת הנתבע אותם היתה "… על רקע של אהבה נכזבת של הנתבע כלפי הבת" (עמ' 29 לפרוטוקול ישיבת יום 17.4.05). 12. שוכנעתי כי שושנה נחבלה באופן שחייב העלאת צוות רפואי למטוס והורדתה באמצעות אלונקה והעברתה למרפאת עזרה ראשונה בנתב"ג. לא מצאתי מקום להכריע במחלוקת האם שתי זרועותיה של שושנה אכן נשברו כתוצאה מהחבלה והאם היא אבדה הכרתה. כן לא מצאתי לנכון להכריע בשאלה האם אחת משיניה של תמי אכן נשברה ע"י הנתבע, וכל זאת נוכח סכומי התביעות שלא תוקנו והושארו על כנם, דהיינו 16,300 ש"ח לכל תביעה, נכון למועד העברתן לבימ"ש השלום ביום 17.2.00. 13. שוכנעתי כי שושנה קיבלה טיפול רפואי במרפאת עזרה ראשונה בנתב"ג, כי נמצאו חבלות בשתי כפות ידיה, וכן אובחנה אצלה חולשה. כן שוכנעתי כי שושנה שוחררה מהמרפאה לאחר שהודיעה לצוות הרפואי כי אינה מעוניינת להתפנות באמבולנס לביה"ח אסף הרופא, כפי שהוצע לה ע"י הצוות הרפואי, ועל כן התפנתה במונית לביה"ח בנהריה. 13. שושנה התלוננה, הן במרפאת עזרה ראשונה בנתב"ג והן בביה"ח, כי הותקפה במטוס. 14. עיון בתמונה שפורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" מספר ימים לאחר האירוע מעלה כי שושנה היתה חבושה בשתי זרועותיה ואילו צווארה של תמי היה נתון בצווארון. 15. שוכנעתי כי הנאתן של התובעות בטיול לקפריסין נפגמה קשות , וכן כי נגרמו להן עוגמת נפש וצער, הן בשל האיומים והקללות והן עקב תקיפתן הפיזית ע"י הנתבע. 16. התובעות הפריזו בתיאור תחלואיהן כתוצאה מהאירועים, אולם נוכח סכומי התביעות וגם לאחר שהבאתי בחשבון את אותן הפרזות - מצאתי כי יש מקום לקבל את התביעות במלואן. 17. עדויותיהם של הנתבע, אופיר ושלומי אינן אמינות בעיני. עדותו של שלומי, ולפיה התובעות סרו לביתו יום למחרת שובן לארץ על מנת שהוא יסייע בידיהן לבטל את התלונה שהגישו למשטרת ישראל כנגד הנתבע - אינה סבירה בעיני, ובמיוחד לא סבירה בעיני טענתו ולפיה באותה פגישה הודו התובעות בפניו כי "… הן רוצות לסחוט כספים מיחיאל" (סעיף 12 לתצהירו של שלומי). יוזכר כי שלומי היה והינו חברו הטוב של הנתבע. 18. שוכנעתי כי התובעות בטלו את התלונה כנגד הנתבע בשל איומים שנקט כלפיהן ולא מהטעם כי לא היה בסיס לתלונה. 19. איני מקבל את טענת ב"כ הנתבע ולפיו היה על התובעות להזמין עד נוסף שהיה עד לאירועים, וזאת מהטעם ששוכנעתי כי התובעות אכן הותקפו ע"י הנתבע וזאת כפי שעלה מעדויותיהן ובמיוחד מעדותו של תנעמי. 20. סוף דבר, הגעתי למסקנה כי הנתבע אכן תקף את התובעות ואף גרם להן נזקי גוף. גובה הנזק 21. הנני פוסק לשושנה את הסכומים כדלקמן: כאב וסבל, לרבות עגמת נפש בגין 16,000 ש"ח אבדן הנאה בטיול הוצאות נסיעה במונית מנתב"ג לנהריה 368 ש"ח סה"כ: 16,300 ש"ח, נכון ליום 17.2.00. 22. הנני פוסק לתמי את הסכומים כדלקמן: כאב וסבל, לרבות עגמת נפש בגין 18,000 ש"ח אבדן הנאה בטיול מאחר וסכום התביעה הועמד על סך של 16,300 ש"ח, יועמד הפיצוי המגיע לתמי ע"ס של 16,300 ש"ח נכון ליום 17.2.00. סיכום 23. אשר על כן, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת 1 את הסך של 16,300 ש"ח ולתובעת 2 את הסך של 16,300 ש"ח, כשסכומים אלה צמודים למדד ונושאים ריבית כחוק מיום 17.2.2000 ועד לתשלום המלא בפועל, בצירוף אגרת בימ"ש, שכ"ט העד ושכ"ט עו"ד ( עבור התובעות יחדיו) בסך של 6,000 ש"ח בצירוף מע"מ, כשסכומים אלו צמודים למדד ונושאים ריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי. משפט פליליאלימותפיצוייםתקיפה