פסק דין נתוני רקע 1. התובעת (להלן, גם "יוסף") שימשה בזמנים הרלוונטיים לתביעה כפקידה במשרד מהנדס העיר בעיריית חדרה. גב' אילנה ברנס (להלן - "ברנס"), היא אחותה. הנתבעים 1 ו-2 (להלן, גם "דדוש"), הם שכניה של ברנס. הנתבעת 3 (להלן, גם "סיגל"), היא בתם של דדוש. בין ברנס לבין דדוש קיימים סכסוכי שכנים רבים ומסועפים לעניין תלונות הדדיות שהגישו אלו כנגד אלו, בגין עבירות בנייה נטענות בבתיהם הגובלים. 2. במהלך הסכסוכים האמורים, כך טענת הנתבעים, הם סברו כי התובעת, המשמשת כאמור פקידה במשרד מהנדס העיר בחדרה, מניעה גורמים בעיריית חדרה להתנכל לדדוש לעניין עבירות בנייה נטענות בביתם. בעקבות זאת כתבו הנתבעים שני מכתבי תלונה נגד התובעת. המכתב הראשון מיום 26/7/99 נשלח למבקר עיריית חדרה, בהעתקים לראש עיריית חדרה, משרד עו"ד סטורזי - פייגנבוים ולמר בני ממקה, מהנדס עיריית חדרה. המכתב השני מיום 28/6/01 נשלח לראש עיריית חדרה, בהעתקים לסגן ראש העיר, מהנדס העיר, מנהל אגף כוח אדם, מבקרת העירייה ומבקרת המדינה. שני מכתבים אלו נוסחו עבור דדוש על ידי בתם, סיגל. התובעת סבורה הייתה שמכתבים אלו הוציאו דיבתה רעה. לפיכך, הגישה נגד הנתבעים תובענת דיבה על סך 300,000 ₪ בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965. הנתבעים התגוננו בפני התביעה. 3. הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. מטעם התובעת הוגש תצהירה-שלה, תצהיר אחותה, ברנס וכן תצהירו של מר יהודה רומנו (להלן - "רומנו"). בתקופה הרלוונטית שימש רומנו מנהל מחלקת הפיקוח על הבנייה במשרד מהנדס העיר ויוסף עבדה תחת פיקוחו. נטען על ידי דדוש כי בהשפעת יוסף, רומנו נתבקש לטפל בעניין הסכסוך בין ברנס לדדוש ואף לא אחת הטרידם בהטרדות טלפוניות בלילות. רומנו הכחיש טענות אלו מכל וכל, אף ציין כי דדוש נהגו לפקוד את העירייה לא אחת ולגדף ולהשמיץ את יוסף. ברנס גוללה את פרטי הסכסוך הממושך שלה עם דדוש. היא הכחישה מכל וכל מעורבות של אחותה, יוסף, לעניין סכסוך זה. ככל שנזקקה ברנס לעיין מעת לעת במסמכים במשרד מהנדס העיר, היא עשתה זאת בכוחות עצמה מבלי שנעזרה באחותה. כך נהגה, כזכותו של כל אזרח, ובעיקר בעל עניין בסכסוך פלוני. 4. מטעם דדוש וסיגל הוגשו תצהיריהם-שלהם. דדוש פירטו את קורות סכסוכם עם ברנס. בגדר סכסוך זה ציינה ברנס, לטענתם לא אחת, כי יש לה אחות שעובדת בעירייה, וכתוצאה מכך יש לה אף "קשרים" בעירייה, וכי בדעת ברנס לנצל "קשרים" אלו, באמצעות אחותה, יוסף, לעניין האינטרסים שלה בסכסוך זה. ואכן, כך טוענים דדוש, ברנס מימשה את איומה. הם החלו לקבל מכתבי התראה וכתבי אישום. באחד משלבי הסכסוך נדרשו הצדדים להתייצב בפני יו"ר ועדת הערר המחוזית. בדיון זה הסתבר להם כי נעלמו מתיק הנכס מסמכים רלוונטיים, דוגמת היתר בניה לחלון חדר השינה שלהם. בהמשך, ומשהוחזר התיק לארכיב העירייה, שבו המסמכים ותוייקו בתיק. לנוכח כל אלו קינן בלבם החשד כי ידה של יוסף בכל אלו. משום כך, ראו להגיש את תלונותיהם, במכתבם הראשון והשני הנ"ל. עוד נמסרו, בתמיכה לגרסת הנתבעים, תצהיריהם של שלושה עדים בעיריית חדרה. אבי שיינטק (להלן - "שיינטק"), שימש כאחראי על הארכיון באגף הטכני בעירייה. הוא העיד כי ליוסף הייתה גישה חופשית לארכיון וכי היא הוציאה, לא פעם, את תיק הנכס של אחותה, ברנס, וכן את תיק דדוש, והואיל ומדובר בבית דו-משפחתי, שני התיקים היו מתוייקים בקלסר אחד. מר דורון גנץ (להלן - "גנץ"), שימש כראש לשכת ראש העירייה. בשנת 1999 פנו אליו דדוש וביקשו לבדוק תלונתם כלפי יוסף. הוא היה זה שהמליץ להם לפנות למר אברהם דרעי, מבקר העירייה. גנץ אף מסר את תגובתו לעניין גרסתה של יוסף לסיכול קידומה בעירייה, כנטען על ידה. אחרון המצהירים הוא מר חיים אביטן, סגן ראש עיריית חדרה (להלן - "אביטן"). אביטן הצהיר כי בחודש יוני 2001 פנו אליו דדוש בתלונה על יוסף. הוא היה זה שהמליץ להם להעלות על הכתב את תלונותם. הוא אף הנחה אותם לשלוח את מכתב התלונה לראש העיר ואת העתקי התלונה לכל המכותבים שנמנו בו. 5. אחר שכל אלו עמדו לנגד עיניי הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. אכן, בעקבות החלטתי זו הגישה התובעת בקשה להגשת תצהירים משלימים וראיה נוספת. בהחלטתי מיום 5/5/04 דחיתי בקשה זו מטעמים דיוניים שנימנו בה. בגדר שיקוליי אתעלם, איפוא, מתצהירים משלימים וראיה נוספת זו. 6. להלן אדרש לאותן סוגיות הצריכות להכרעתי בפרשה שבפניי. אקדים ואציין כי לא שבעתי נחת מהתנהלות שני בעלי הדין ומטיעוניהם המתלהמים שלא לצורך. עוד אוסיף ואציין כי בגדר תביעת התובעת נטענו אף טענות לדיבה בעל-פה, בהשמצותיהם וגידופיהם הנטענים של דדוש אותה, בביקורים חוזרים ונשנים שלהם בבית העירייה. לא אדרש לדיבה נטענת זו, ולו מן הטעם שלא נמסר כל ציטוט או תוכן של דיבה זו. לעומת זאת, ברי שעליי להידרש לדיבה הנטענת בכתב, שהרי היא גלויה ועולה למקרא מכתבי התלונה האמורים. אדרש, איפוא, לתשתית העובדתית הצריכה לשיקוליי בגדרה אפתח ואביא את עיקרי האמור במכתבי התלונה. לעניין התשתית העובדתית 7. המכתב הראשון, שמוען למבקר העירייה, נפתח בכותרת- "הנדון: ניצול אינטרסים אישיים של עובדת עירייה". בהמשך נרשם בו כי "בהמשך לשיחתנו מיום 25/7/99 הנני מפרטת לך את הגורמים שבהם העובדת, שמחה יוסף, השתמשה בניצול לרעה כעובדת עיריית חדרה לטובת אחותה (ברנס אילנה)". בהמשך מפרטת הכותבת את פרטי גרסתה. בגדרה נטען כי נאמר על ידי ברנס "שיש לה קשרים בעירייה והיא תמרר את החיים" של דדוש. לאחר מכן התקבלו מכתבי התראה שונים ומשונים. זאת "עקב התערבותה של שמחה יוסף ולחץ על גורמים במערכת ההנדסה...". ככל שעסקינן במחסן בלתי חוקי "הגב' שמחה יוסף לחצה על המערכת והגישה בקשה לבדיקת הנושא". נטען במכתב כי גורמים בעירייה, ובהם אדריכל העירייה, מסר "שהוא לא מבין למה היה עליו לחץ כל כך גדול לגרום להריסת המחסן והגג". נתונים אלו ואחרים, כך דדוש, מוכיחים "שיש לחץ מצידה של שמחה וניצול קשרים בלתי הולמים לצרכים אישיים". חותם המכתב ומציין כי מבקר העירייה מתבקש "לבדוק את הנושא בצורה מדוקדקת וישרה ולדון את העובדת על ניצול מעמד בעירייה לאינטרסיים אישיים ולמצות עמה את הדין". בשולי המכתב נרשמו שתי "הערות". בראשונה נטען על הטרדתו של רומנו, לא אחת, בשעות הלילה. בהערה השניה נרשם כי "לשמחה יוסף יש אחות נוספת שעובדת בעירייה וכך נגרם לחץ אינטנסיבי על העובדים בעירייה, אבקש לברר את שם האחות ולמצות אף עמה את הדין". 8. המכתב הראשון הנ"ל לא נענה כל עיקר. המכתב השני מיום 28/6/01 נשלח, כאמור, לראש עיריית חדרה. אף במכתב זה מגוללים הנתבעים את פרטי גרסתם על כך שברנס מנצלת את העובדה שאחותה, יוסף, עובדת במשרד מהנדס העיר. נטען בו כי "עובדת העירייה שמחה יוסף שלפה פרטים מתוך תיק הבנייה וכן השמידה מסמכים שכן דבר זה נוגד את החוק". לנוכח מכתב תלונה של ברנס המצוי בתיק תהו דדוש הכיצד החלטות שיפוטיות שאמורות להיות חסויות, הגיעו לידיה של ברנס, אם לא כתוצאה ממעורבותה הנפסדת של יוסף. נטען כי בדיון בפני ועדת הערר המחוזית, בה הם ביקשו להציג היתר בנייה, הוא לא נמצא בתוך התיק ודדוש נאלצו להמציא עותק שלהם. אך בהמשך ההיתר האמור חזר ונמצא מתוייק בתיק. עוד נטען כי נעלמו מהתיק תמונות והחלטה של ועדת הערר. לנוכח כל אלו נטען כי "לאור כל הפעולות והתככים אשר ביצעה העובדת שמחה יוסף הנני מבקש להביא את העניין לטיפול המתאים. לא ייתכן כי עובדת אשר מחבלת בתהליכי העבודה, במקום ציבורי ובמקום אשר נותן שירות לאזרח ראוי לעבוד בעירייה". ועוד נדרש "לקבל לידי את תוצאות הבדיקה לגבי התחבולות שביצעה הגב' שמחה יוסף ומה עלה בגורלה". 9. בעקבות מכתב זה נענו דדוש על ידי מבקר העירייה במכתבו מיום 19/7/01. המבקר ציין כי "לאחר בדיקתי אין לעובדת שמחה יוסף כל קשר וגישה לארכיון הטכני. תלונתך נבדקה באופן יסודי, מאחר ומדובר בסכסוך שכנים אין הרשות אמורה להתערב בין שכנים". 10. התובעת טוענת כי מכתבי התובעים בשקר יסודם וגרמו לה לנזקים לרוב. וכך, מציינת יוסף כי במשך 9 שנים עבדה בעיריית חדרה כעובדת ניקיון. בשנת 1999 היא קודמה לתפקיד של פקידה זוטרה במחלקת הפיקוח על הבנייה. בסוף חודש מאי 2001 הייתה מועמדת לקידום נוסף כמזכירה במחלקת פניות הציבור בעיריית חדרה. היא אמורה הייתה לבצע חפיפה ולעבוד בתפקידה החדש החל ב- 1/7/01. משום שבמחצית יוני 2001 פנו הנתבעים בעל-פה למנהלת המיועדת שלה, גב' יהודית אסולין, והשמיצו אותה באשר להשפעתה הבלתי הוגנת הנטענת, נשלל ממנה הקידום האמור. בחינת מכלול הנתונים מעלה כי התשתית העובדתית מעורפלת ביותר. גב' אסולין יהודית לא מסרה כל תצהיר מטעם מי מבעלי הדין. גנץ טוען כי הוא היה מעורב בסוגיית אפשרות קידומה של יוסף. לאחר יומיים של תקופת ניסיון הקידום האמור לא יצא אל הפועל. כך, רק משום שמנהלה הישיר, מהנדס העיר, לא הסכים לשחרר אותה מבלי לקבל מזכירה אחרת במקומה. גרסה זו של גנץ מעוררת, למצער, תמיהה רבה. יוסף מחתה כנגד אי-הקידום האמור. הונח בפניי סיכום ראיון אישי עמה שנעשה עם מנהל אגף כוח אדם ויו"ר ועד העובדים. מסיכום הראיון עולה כי הבטחה לקידום העובדת לא בוצעה ללא כל הסבר. עורך הראיון מציין "שאני לא יכול לתת הסבר כי אני לא הצעתי ולא הבטחתי המעבר!". אין צריך לומר כי הסבר זה דחוק וצולע. אם אכן היה ממש בטענת גנץ לעניין סירובו של מהנדס העיר, פשיטא היה דבר זה עולה כהסבר טבעי ומתבקש לפשר אי-הקידום בסיכום הראיון הנ"ל. 11. אף ככל שעסקינן בשאלה האם יוסף בדקה, וחזרה ובדקה, את תיקי הבנייה של ברנס ודדוש, מצויים בפניי גרסתאות סותרות. מחד גיסא, תומך בגרסת הנתבעים שיינטק. מאידך גיסא, מבקר העירייה, שהוא לכאורה גורם בר-סמך ונטול-פניות שאליו פנו דדוש, תומך בבירור בגרסת יוסף. ועם זאת, אין הסבר מניח את הדעת לכך שמבקר העירייה ראה למסור החלטתו רק בעקבות מכתב התלונה השני, אף לאחר שנתיים. 12. מול ערפל עובדתי בשני אלו, ברי לי כי לא היה שחר לטענתם של דדוש, במכתבם הראשון, אודות אחות נוספת של ברנס, זולת יוסף, שאף היא עובדת בעירייה ומפעילה לחצים נגד דדוש. הוברר לי כי אין ליוסף אחות נוספת העובדת בעירייה. ועוד נתון עובדתי נהיר לי לחלוטין: לא שוכנעתי, כל עיקר, כי בתיק הנכס שבעירייה הושמדו מסמכים. מנגד, ככל שעסקינן בטענת "היעלמותם" של מסמכים, ולאחר מכן "שובם" מחדש לתיקי העירייה, לא ניתן לקבוע ממצא ברור וחד-משמעי, הגם שכפות המאזניים בסוגיה הנדונה נוטות לזכות יוסף. הטענה כי בעת דיון בוועדת ערר נעשה חיפוש בתיק הנכס ולא נמצאו בו מסמכים, כטענה שלאחר הדיון חזרו ונמצאו מסמכים אלו, יכולה הייתה להיתמך על ידי מצהירים שונים, והדבר לא נעשה. קל וחומר, ככל שעסקינן בטענה שמסמכים בתיקי הנכס נעלמו והושמדו. 13. לנוכח הנתונים האמורים אבוא לדון ולהכריע בתובענה שבפניי. דיון והכרעה 14. דיני לשון הרע נועדו ליצור איזון בין הצורך לשמור על שמו הטוב של התובע-הניזוק לבין חופש הביטוי של הנתבע-המזיק. לנוכח שיקולים אלו מעניק חוק איסור לשון הרע שורה של הגנות מסוייגות לגבי פרסומים מסויימים, ככל שהם נעשים בתום לב. וכך, בין השאר, מורה אותנו סעיף 15(8) לחוק הנ"ל כי תעמוד לנתבע הגנה טובה אם נעשה פרסום בתום לב "בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תוכנה". 15. הסוגיה הנדונה נדונה בפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) ברק ב-ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו(2) 141. כב' השופט ציין כי "בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון בגין לשון הרע" (עמ' 149). אין בדעתי, בפרשה שבפניי, לקבוע האם תלונת דדוש נגד יוסף באשר להתערבותה הנפסדת, הייתה תלונת-אמת, אם לאו. ככל שעסקינן ברציונאל שבהגשת תלונה נתון זה הינו בעל משמעות זניחה. פשיטא, מקום שמוגשת תלונה לרשות בת-סמך, הרי רק בעקבות בירור תלונה זו, יסתבר אם יש או אין בה ממש. ברי, ביסודו של דבר, כי המתלונן אינו יכול, במצב דברים רגיל, לדעת מראש אם תלונתו תתקבל אם לאו. וחרף כל אלו החברה מבקשת לעודד את עצם הגשת התלונה. אכן, על מנת להבהיר את האופי המצומצם של הגנה זו מורה המחוקק, כאמור, כי הגנה זו לא תשתרע "על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תוכנה". משמע, תלונה שמגיש פלוני למשטרה תהא מוגנת; אך פרסום העובדה על ידי פלוני, שהוא הולך למשטרה להגיש תלונה, לא תהא מוגנת. 16. האומנם עולה מכל אלו כי כל תלונה, תהא אשר תהא, לעולם תהיה מוגנת באופן שניתן להכפיש ללא כל יסוד את הנילון? לא ולא. דיני איסור לשון הרע דורשים, בין היתר, כי המתלונן ינקוט במידה של תום לב. ואולם, כך ממשיך ומבאר כב' השופט ברק בפרשת ריימר הנ"ל, פרשנות תום הלב מקבלת פירוש ייחודי לעניין ההגנה בסעיף 15(8) הנ"ל. שהרי, כך הוא מורה, "מה הדין, אם המתלונן מאמין באמיתות דברי תלונתו, אך עצם הגשת התלונה נעשה מתוך רצון לפגוע? במקרה זה מונע המתלונן על ידי מוטיב מרושע, אך לפי מיטב אמונתו דברי התלונה עצמם אמיתיים הם. התעמוד למתלונן ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק? נראה לי כי התשובה היא בחיוב והיא מתבקשת ממטרת ההגנה עצמה הבאה להגן על בני ציבור המדווחים על עבירות שנעברו. לעתים קרובות למדי לא נעשה הדיווח מתוך מטרה נעלה של הגשמת שלטון החוק אלא מתוך מטרה של פגיעה. אך לממונים על חקירות פשעים ועבירות יש עניין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול..." (עמ' 149). לנוכח כל אלו מורה כב' השופט ברק כי אין סתירה בין דרישת תום הלב, לעניין דיני לשון הרע, ולזדון-לבו של המתלונן. עסקינן בסתירה לכאורית שהרי "הזדון מכוון למטרת הפנייה למשטרה; תום הלב מכוון לתוכן הפנייה. אין כל סתירה פנימית בין תום לב באשר לתוכן הפנייה וזדון באשר למטרת הפנייה" (עמ' 150). 17. בחנתי בקפידה הן את המכתב הראשון והן את המכתב השני, כפי שהם נקראים בעיני קורא סביר. אכן, תוכנם של המכתבים הוא קשה. אין ספק שיש בהם לשון הרע כנגד יוסף. טענת הנתבעים שעסקינן במכתבי תלונה "סטנדרטיים" היא מיתממת וחסרת-שחר. טענת הנתבעים כאילו הדימוי שיכול להינתן לתובעת כ"מזיזת דברים" איננו בבחינת דיבה בעיני הישראלי הממוצע, היא סרת-טעם ואף לא ראויה להתייחסות. ועם כל אלו נראה לי, בעיקרם של דברים, כי שני המכתבים האמורים מוגנים בהתאם לסעיף 15(8) הנ"ל. עיקר שיקוליי מבוססים על רמת הפירוט שבשני מכתבי תלונה אלה. פירוט זה, שעליו יוצא קצפו של ב"כ התובעת, משווה דווקא רצינות למכתבי תלונה אלו, ושוב מבלי שאני מבקש להכריע לעניין אמיתותם. אכן, הנקודה המכרעת היא מה גורם למתלונן להגיש את דברי תלונתו. מבחינתם הסובייקטיבית הכנה של הנתבעים קיימים נתונים חוזרים ונשנים: התובעת היא אחותה של ברנס; התובעת משמשת כפקידה במשרד מהנדס העיר; בגדר סכסוכים בין ברנס לדדוש מקבלים הנתבעים את הרושם כי עיריית חדרה נטפלת אליהם על רקע סכסוך זה; מכתב תלונה ראשון לא זוכה לכל מענה והתייחסות ורק מכתב תלונה שני, לאחר שנתיים, זוכה למענה והתייחסות של מבקר העירייה, נמען מכתב התלונה הראשון. כל אלו הם בבחינת נתונים עובדתיים מספיקים על מנת להגיש תלונה. דווקא ריבוי הרכיבים העובדתיים במכתבי התלונה מקל על בירור התלונה. השמות, האירועים, הטיעונים הם קורנקרטיים. ניתן, איפוא, לאמת או לשלול אותם. הפירוט העובדתי מצביע, לכאורה, כי התלונה ראויה לבירור ועל חשדות שיכלו באורח סביר לקונן בלבם של הנתבעים. ודוק: יכול שתלונת הנתבעים היא חסרת-ממש. אין צריך לומר כי יכול שהעובדה שיוסף עובדת כפקידה במשרד מהנדס העיר, אין לה ולא כלום עם הסכסוך של אחותה עם דדוש. אין לי צורך להכריע בעניין זה, כאשר עליי לשפוט את הגנתם של הנתבעים, כמי שזכאים להגיש תלונה, לנוכח מכלול הנתונים האמורים. 18. ואולם, על מנת לבחון את מידת תום הלב של הנתבעים שומה עליי להידרש אף לסגנון מכתבי התלונה ולבחינת נמעניהם של המכתבים. אקדים ואציין כי מכתב תלונה, כשמו כן הוא. סבור להניח כי המתלונן מאמין באמיתות תלונתו. משום כך, לא אחת, סגנון מכתב תלונתו לא יהא "צמחוני" או נייטרלי. המתלונן, ברגיל, אינו שווה-נפש כלפי נשוא תלונתו. הדבר יכול להשתקף בסגנון התלונה שבגדרו תהא לשון רע מוגנת ומותרת. בחנתי בקפידה את מכתב התלונה הראשון ומצאתי בו לשון רע "לא מוגנת", אחת ויחידה. ככל שהמכתב פורס את הנתונים העובדתיים הנטענים על ידי דדוש, מכוחם מסיקים דדוש את התערבותה הנפסדת הנטענת של יוסף, לא מצאתי כל חריגה לנוכח השיקולים האמורים. ואולם, כזכור, במכתבם של דדוש נטענת טענה אודות אחות נוספת העובדת בעירייה והחוברת ללחצים האמורים. טענה זו, לא זו בלבד שהיא חסרת-שחר, אף הנתבעים לא מנסים לספק לי הסבר עובדתי מה יכול היה להניע אותם להטיח האשמה כוזבת זו. ברי לי, איפוא, כי ככל שעסקינן בנתון זה הרי הוא נכתב שלא בתום לב שהרי, כך אני קובע, הנתבעים "לא האמינו באמיתותו", כאמור בסעיף 16(ב)(1) לחוק הנ"ל. שקלתי, לנוכח קביעתי זו, האם מידת חוסר תום-הלב של הנתבעים לעניין האחות, אינו מקרין על היעדר תום-הלב לעניין יתר נשואי מכתב התלונה והחלטתי כי אין קשר בין השניים. הגם שאין הצדקה לדיבה חסרת-השחר באשר לאחות, אין קשר בין נתון זה לבין יתר הנתונים שהצדיקו את ניסוח מכתב התלונה, ביתר נושאיו. 19. בחנתי בקפידה אף את מכתב התלונה השני. אף הוא זרוע בנתונים עובדתיים הנטענים על ידי דדוש, ומכוחם הם מסיקים את התערבותה הנפסדת הנטענת של יוסף. אף במכתב זה מצאתי לשון רע אחת שאינה יכולה לזכות להגנה, והיא הטענה כי יוסף לא רק העלימה מסמכים, שחזרו ומצאו מקומם לתיק הבניה מאוחר יותר, אלא אף "השמידה מסמכים". לטעמי, טענה זו כה חמורה היא, ולכאורה די קל לאושש נתון זה בראיות אובייקטיביות שלא הוגשו, כך שאין לי אלא להניח כי אף לגביה הנתבעים "לא האמינו באמיתותו". 20. הנתבעים פנו למי שפנו לאור עצה שקיבלו מגנץ ואביטן, האחד ראש לשכת ראש העיר והשני סגן ראש העיר. אכן, אין בכך כדי לשמש צידוק לנתבעים, ככל שמכתבם נעשה בתפוצה בלתי סבירה. ואולם, גם בסוגיה זו איני סבור כי פועלם של הנתבעים גובל בחוסר תום-לב לעניין דיני לשון הרע. בית המשפט המחוזי בירושלים, ב-ע"א 4064/98 בתיה כרמון נ' יואב בהירי (לא פורסם), מתייחס בסלחנות אל "מתלונן תמים המבקש להפנות את תשומת לב הרשות המתאימה לאפשרות של תקלה שנעשתה על ידי מי מעובדיה, שיערוך מחקר פנימי בלבירינט המדורים והמחלקות של אותה רשות" (עמ' 4). הנתבעים לא הפיצו דבר תלונתם ברבים. הם פנו לגורמים הנחזים להיות רלוונטיים בתוככי עיריית חדרה. תפוצתם הנרחבת יותר במכתב השני מוסברת אף לנוכח היעדר המענה וההתייחסות למכתב הראשון. איני סבור, איפוא, כי תפוצת הנמענים במכתבים האמורים מעלה מידה של חוסר תום-לב בעניינם של הנתבעים. 21. הפועל היוצא עד הנה מעלה, ביסודו של דבר, כי מכתבי התלונה מוגנים על פי פרשנותו הנאותה של סעיף 15(8) לחוק הנ"ל, זולת שתי אמירות שאינן מוגנות. לגבי האחת, בסוגיית האחות, מדובר בדיבה מרושעת, כוזבת וחסרת-שחר. מידת החריגה בוטה ובלתי-נסלחת. אכן, כמאמר העם, הוכח שבעיריית חדרה לתובעת "אין כלל אחות". השניה, בסוגיית השמדת המסמכים, פחות חד-משמעית והיא פועל יוצא של מסקנתי הלוגית. מה הפועל היוצא המשוקלל המתחייב ממסקנה זו? מקובלנו כי יש לבחון את הטקסט נשוא לשון הרע בראיה כוללת ובמבט רחב. אכן, כפי שמורה כב' הנשיא ברק ב-ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' איילון (לוני) הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 558, "יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר... יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים, לפי הקשרם תוך התחשבות באופיו של הז'אנר, ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר. יחד עם זאת, כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע" (עמ' 570). 22. והרי, איפוא, גדר לבטיי: המכתבים, הראשון והשני, זרועים בדברי לשון הרע "מוגנים". לטעמי, בכל אחד מהם מצויה לשון רע, ש"אינה מוגנת". ניתן להניח, מחד גיסא, כי התובעת לא נפגעה כל עיקר, דווקא מן הביטויים ה"לא מוגנים" שפורטו לעיל. רוצה לומר: התובעת ללא ספק נפגעה-גם-נפגעה מהמכתבים הנ"ל, ללא כל קשר או אבחנה שנעשתה על ידי לעניין אותם ביטויים "לא מוגנים", באופן שלא ניתן לתלוש באורח מלאכותי ביטויים אלו מן ההקשר הכולל, הפוגע אך "המוגן". מאידך גיסא, ניתן לשקול מסקנה נוגדת בתכלית. לשיטה זו, משקבעתי כי מרבית תוכנם של המכתבים הינו "מוגן", ובכך במוצהר היתרתי מידת לשון רע "מוגנת", הגם שהיא פוגעת וכואבת, שמא יש דווקא מקום להקפיד ולדקדק עם הנתבעים, מקום שכשלו בדברי לשון רע "לא מוגנת", גם אם הם מוצנעים ופחותים. התחבטתי, איפוא, בין האפשרות לחייב את הנתבעים בפיצוי נמוך ביותר, לבין האפשרות לדחות התביעה מכל וכל. בסופה של דרך החלטתי להעדיף את החלופה השניה. אכן, כפי שהראיתי, כב' הנשיא ברק סבור, בפרשת רשת שוקן הנ"ל, כי מקום שקיים קושי פרשני לעניינו של ביטוי טקסטואלי, יש להעדיף את המסקנה שהוא אינו מהווה לשון הרע. שמא, על דרך אנלוגיה, מקום שקיימת דילמה מה אפקט קיים ללשון רע "בלתי-מוגנת", האפופה לשון הרע "מוגנת" לרוב, יש לבחור באותה מסקנה. לנוכח כל אלו החלטתי לדחות את התביעה. ברי לי, לנוכח השיקולים האמורים, כי אין בדעתי ליתן צו להוצאות. 23. בעלי הדין נדרשו אף לחבותה האפשרית של סיגל. סיגל הייתה זו שניסחה את המכתבים. היא עשתה זאת, כך הטענה, בבחינת מצוות כיבוד אם ואב. הנתבעים טענו, איפוא, כי ככל שמוטלת חבות היא מוטלת על דדוש ולא על סיגל. יוסף חלקה על כך. לנוכח הכרעתי האמורה, לא אדרש לסוגיה זו בפרשה שבפניי. סוף דבר 24. לפיכך, הנני דוחה את תביעת התובעת נגד הנתבעים. אין צו להוצאות. עירייהלשון הרע / הוצאת דיבהסכסוך