פסק דין 1. תביעה כספית בסך של 50,000 ש"ח בשל לשון הרע. תחילתהּ בסדר-דין-מהיר; המשכהּ בסדר-דין-רגיל (החלטת כב' השופט מ' סובל מיום 15.1.04); בהסכמה, לא נחקרו המצהירים על תצהיריהם וניגשנו היישר לשלב הסיכומים. 2. בכתבה מיום 18.3.03 פרי-עטו של הנתבע 2, בעיתון "הארץ", נכתבו דברים על אודות "מעלה הזיתים", מיתחם שניבנה על-ידי חברת קדומים בשכונת ראס אל-עמוד במזרח ירושלים, שם מתגורר התובע. בכתבה נפלו מספר אי-דיוקים ביחס לתובע. עיקר קיצפּו יצא על הדברים הללו: "קינג אמר למקומון ירושלים ב- 21 בפברואר כי הוא מתכוון לאכלס 40 בתים עם או בלי היתר איכלוס מהעירייה". 3. בפועל, לא אמר התובע למקומון 'ירושלים' את הדברים הללו. שם צוטט מפיו כך: "גם אם לא יחברו אותנו לרשת החשמל, אנחנו מסודרים. יש לנו גנרטור". 4. לדברי התובע, הינו אזרח שומר-חוק העושה ימים כלילות בפעילות ציבורית למען עתידהּ של ארץ ישראל, הכּל בדרכים חוקיות. התובע קובל על הפגיעה בשמו הטוב, בו ובבני משפחתו. בהיותו חבר הנהלה בתנועת "מולדת", חרד התובע מפני תדמית שלילית אשר עלולה לפגוע בעתידו ובפעילותו הציבורית. 5. הנתבעים טוענים כי אין מדובר כלל בלשון הרע. לדידם, פרשנותו של התובע לפיה הוצג כ'עבריין פוטנציאלי', אין לה על מה לסמוך. לא הודבקה לו תווית של 'פורע-חוק', כטענתו, אלא של אדם המוביל דרך, מאמין בצידקתהּ, ומקבל תמיכה מן המדינה. 6. אמת נכון הדבר, וכטענת ב"כ הנתבעים, המבחן לבדיקת משמעות הפירסום הינו מבחן אובייקטיבי. דומני, כי פרשנותו של התובע מרחיקה לכת. מכל מקום, להבנתו הסובייקטיבית של הנפגע, אין משמעות בהקשר זה. אך גם פרשנותם של הנתבעים, אינה מקובלת עליי, בהיותה חלקית ולא ממצה. לשיטתם, הוצג התובע "כדמות פעילה ומעורבת וכאדם הנחוש להגשים את חזון ההתיישבות במזרח ירושלים" (סעיף 5 לסיכומים). 7. גבי דידי, למקרא הכתבה כּוּלה, בהקשרהּ, הרי שלהצגתו של התובע כנ"ל, נוסף סרח-עודף שדבק בו. אומנם הרושם שנוצר איננו כי מדובר ב'פורע-חוק' כרוני, ולא במי שאורח-חייו הינו עברייני, אך התובע מצטייר כמי שנחישותו לאכלס את המיתחם היהודי בשכונת ראס אל-עמוד, עלולה לגבור אצלו על שמירה דקדקנית של החוק. 8. אין מדובר בדבר של מה בכך. נאמנות לחוק הינה ערך בסיסי במקומותינו. אדם בכלל, ואיש-ציבור בפרט, רשאי לתבוע את עלבונו ולהגן על שמו הטוב מפני ערוות-דבר של הפרת-חוק שדבקה בו. אני דוחה, איפוא, את טענות הנתבעים על כך שאין מדובר כלל בלשון הרע, או כי מדובר ב'זוטי-דברים'. 9. להגנתם טוענים הנתבעים עוד, "אמת דיברתי", בהתאם לסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 [להלן - החוק]: "במשפט פלילי או אזרחי, בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי...". 10. אך גם הגנה זו, לא יכולה לעמוד. חרף דימיון בין הדברים שאמר התובע למקומון 'ירושלים' כמצוטט לעיל, לבין דברים שייחסו לו הנתבעים בכתבה הנ"ל, קיים הבדל. אין ניתן לפרש את דבריו האמיתיים, כדרך שמציעים הנתבעים בסעיפים 8 - 14 לסיכומיהם. יש צורך לדקדק במילותיו של התובע למקומון ירושלים: "גם אם לא יחברו אותנו לרשת החשמל, אנחנו מסודרים. יש לנו גנרטור... במהלך חודש מרס ניכנס לאתר. הכוונה שלנו היא לחגוג את חנוכת הדירה בפורים הקרוב, שיהיה ב- 19 בחודש הבא. הבעיה היחידה שנותרה היא שחברת החשמל עדיין לא סיימה את חיבור היחידות לרשת. בכל מקרה, גם אם לא יסתיימו העבודות נוכל להתחבר לתקופה קצרה לחברת החשמל המזרח ירושלמית, ויש לנו גם גנרטור מרכזי שיכול לשמש אותנו בשעת הצורך". 11. אכן, בדבריו למקומון 'ירושלים', נקב התובע בתאריך יעד לכניסה אל השכונה, אף ציין שאיכלוס השכונה לא יעוכב גם אם לא תחובר לרשת החשמל, ולא היתנה את האיכלוס בקבלת היתר איכלוס (טופס 4), כנדרש על-פי החוק. נחישותו ניכרת בעליל. אך התובע לא הרחיק-לכת עד כדי אמירה שהאיכלוס ייעשה "עם או בלי היתר איכלוס מהעירייה", אמירה שיש בה משום התרסה מפורשת נגד שלטון החוק. על רקע מכלול הדברים שאמר התובע למקומון 'ירושלים', ונסיבות אמירתם, אין ניתן לומר כי הדברים שיִיחסו לו הנתבעים הינם אמת. 12. אך בכך אין די לשלילת תחולתה של הגנת 'אמת הפירסום'. זו "לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוּכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" (סעיף 14 לחוק סיפא). הנתבעים טוענים, כי אותה אמירה נשוא התביעה דנן, איננה אלא 'פרט לוואי'. את טענתם הם מבססים גם על העובדה שעל-פי החוק, בטרם חיבור לרשת החשמל, יש לקבל היתר איכלוס (טופס 4). מכאן, שהכרזתו של התובע על הכוונה לאכלס את השכונה "גם אם לא יחברו אותנו לרשת החשמל", כמוה, כהכרזה על איכלוס ללא היתר. 13. ב"כ הנתבעים מבקשים להסתמך על פסיקת בית המשפט העליון בע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות ואח' [פ"ד מט (2) 843, 854]: "אף ששמו הטוב של האדם הוא ה'נכס' היקר לו מכל, מחייב חופש הביטוי, שהוא נשמת-אפה של הדמוקרטיה, שלא לדקדק בציציותיו של הפירסום הפוגע". לא זו אף זו: "הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר הוא שחולש על סיווגה של האימרה, ואין הוא מנתח ניתוח מדוקדק כל אימרה ואימרה" (שם, בעמוד 857). 14. דברים אלה נכוחים כמובן, אך אין בהם כדי להטות את הכף לטובת הנתבעים. גם בלא דקדוק בציציותיו של הפירסום הפוגע, הרי שהרושם הכללי הנוצר אצל קורא הכתבה נשוא התביעה, הינו שהחוק איננו מהווה מחסום בפני התובע בדרכו למימוש התוכנית לאיכלוס שכונת המגורים. בכך נבדלת הכתבה נשוא התביעה מן הכתבה שפורסמה במקומון 'ירושלים'. זו-האחרונה מבטאת נחישות, נחרצות והחלטיות; אך אין בה ביטוי לנכונות להפרת-חוק. 15. הצהרת הכוונות שיוחסה לתובע בכתבה נשוא התביעה בדבר איכלוס 40 בתים "עם או בלי היתר איכלוס", איננה 'פרט לוואי' בכתבה. היא מהווה רכיב מרכזי; לא זו אף זו, גם אם היה מדובר ב'פרט לוואי', הרי שאין ניתן לומר "שאין בו פגיעה של ממש". מושׂכּלות ראשונים הינם שנכונות להפרת-חוק הינה דבר חמור. לפיכך, יִיחוּס נכונות כאמור לאדם, איננה דבר שאין בו פגיעה של ממש. לפיכך, לא עומדת לנתבעים הגנת 'אמת הפירסום'. 16. הנתבעים טוענים עוד, להתקיימותן של שלוש מהגנות תום-הלב, אֵלו שלפי סעיפים 15(2), (4) ו- (6) לחוק: "15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפירסום בתום-לב באחת הנסיבות האלו: ... (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפירסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פירסום; ... (4) הפירסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות; ... (6) הפירסום היה ביקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פירסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה; ...". 17. כנקודת-מוצא, יש לקבוע כדבר פשוט וברור שקיים 'עניין-ציבורי' בכתבה, איכלוס שכונה יהודית "מעלה הזיתים", בראס אל-עמוד שבמזרח ירושלים. ב"כ הצדדים חלוקים בשאלת 'תום-הלב', תנאי בלעדיו איִין לתחולת הגנות הללו. ב"כ התובע מציין לחובתם של הנתבעים בהקשר זה, את ההסתמכות על הכתבה שפורסמה במקומון 'ירושלים'. מכיוון שהוּכח שלא הרי זו כהרי זו - הפער הנ"ל שבין תוכן הכתבה ההיא, לבין מה שנכתב בכתבה נשוא התביעה - לא יכולים הנתבעים להישמע בטענה כי האמינו באמיתות הפירסום הפוגע. לטענת ב"כ התובע, גם לא נקט הנתבע 2 לפני הפירסום באמצעים סבירים כדי להיווכח אם הפירסום אמת הוא, אם לאו. הודעה שהשאיר הנתבע 2 לתובע בסיעת האיחוד הלאומי בכנסת, אין בה די. ועוד זאת טוען ב"כ התובע, כי הנתבע 2 התכוון על-ידי הפירסום לפגוע בתובע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים בסעיפים 15(2), (4) ו- (6) הנ"ל. 18. ב"כ הנתבעים טוענים, כי הנתבע 2 האמין באמיתות הדברים שפירסם, בהסתמכוֹ על הכתבה במקומון 'ירושלים', על התבטאויות התובע, ועל דברים ששמע מפיו של מר הראובני, אשר שימש בשעתו מנכ"ל עמותת עיר שלם-ירושלים, איש אמין, אשר עשה תחקיר מעמיק בנושא ההתיישבות בשכונה. לטענת ב"כ הנתבעים, בהתחשב באמצעים שננקטו על-ידי הנתבע 2, לא חלה עליו החובה לפנות אל התובע ולקבל את תגובתו. לא הייתה לנתבעים כוונה לפגוע בתובע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים בסעיף 15 לחוק; ולראייה, שבכתבה צויין שהאיכלוס נעשה באישור הגורמים הרלבנטיים, אך מטעמים ביטחוניים הוחלט לדחותו. ועוד זאת, שגם לאחר הגשת התביעה, נהגו הנתבעים בתובע בתום-לב, והפגינו רצון טוב לסיים את הסכסוך מחוץ לכתלי בית המשפט. לפי דרישות התובע, הוּסר המאמר מאתר האינטרנט. אף פורסמה התנצלות, עליה עוד ידובר להלן. 19. כשלעצמי, גם בהנחה שהנתבעים נהגו בתום-לב, אין בנסיבות העניין תחולה להגנות סעיפים 15(2), (4) ו- (6) הנ"ל. 20. לגבי סעיף 15(2): אין צורך להכביר מילים בשאלת זכותה ו/או חובתה של העיתונות לעשות פירסומים כגון דא, ולהביא את נושא הכתבה לתודעת הציבור. כך או כך, "כל מה שאינו רלבנטי לשם מילוי החובה... לא יהיה מוגן... דברים שאינם לעניין, אינם מוגנים" [ראו דברי הלורד Loreburn שציטט השופט אגרנט בע"פ 24/50 גורלי נ' היועץ המשפטי, פ"ד ה 1145, 1167; א' שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ (תשנ"ז - 1977), 285 - 286]. יִיחוס הדברים לתובע, כדרך שנעשה בכתבה נשוא התביעה, אינו נכון, איננו רלבנטי ועלול ליצור דעה-קדומה שלילית על אודותיו. 21. לגבי סעיף 15(4): אין מדובר ב'הבעת-דעה' על התנהגותו של התובע. מדובר בציון עובדה. "הבעת דעה נתפסת, בעיני האדם הסביר, כפוגענית פחות מהצהרת עובדה. בניגוד לפירסום עובדה אשר מתיימר לדווח על התרחשות שארעה במציאות, ברי כי הבעת דעה מציינת את רשמיו של המפרסם. מכאן, פתוחה הדרך של כל קורא וקורא לגבש עמדתו האישית" [ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון (לוני) הרציקוביץ' פ"ד נח (3) 558, 568]. קובלנתו של התובע, איננה על 'הבעת דעה' מצידו של הנתבע 2, אשר לגביה יכול כל קורא לגבש עמדה משלו; קובלנתו הינה על ציון עובדה, אשר איננה נכונה. ככזו, פוטנציאל הפגיעה הטמון בה, איננו שקול לפוטנציאל הפגיעה הטמון בהבעת דעה; הגנת סעיף 15 (4) לא חלה על ציון עובדה. 22. לגבי סעיף 15(6): הלכה פסוקה היא ש'הגנת-סל' זו, אינה חלה על פירסומים הנוגעים לפעולות שביצעו אנשי ציבור במסגרת מילוי תפקידם, שכן אלה הוסדרו בהוראה המיוחדת שבסעיף 15(4) לחוק [עניין קראוס הנ"ל, בעמוד 875; א' שנהר הנ"ל, בעמוד 325]. בנוסף, כאשר הפירסום כולל תיאור עובדתי שגוי ופוגע, אין תחולה להגנת סעיף 15 (6) [ע"א 334/89 מיכאלי ואח' נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 567]. 23. לפיכך, לא עומדת לנתבעים הגנה מהגנות תום-הלב, שלהתקיימותן טענו. 24. משהוּכחה אחריותם של הנתבעים לפירסום לשון הרע על אודות התובע, תידון להלן שאלת הפיצויים. ראשית חכמה, ראויה לציון העובדה, כי הנתבעים פירסמו התנצלות, וזו לשונה: "תיקון: בדיווח שהופיע בטור זה ב- 18 במארס, על הכוונה לאכלס את המתחם היהודי של שכונת ראס אל-עמוד בירושלים, נכתב בטעות כי אריה קינג הוא קרוב משפחתו של היזם ארווין מוסקוביץ' וכי הוא מנכ"ל החברה הבונה את השכונה. בפועל הוא משמש נציג הדיירים ודוברם. קינג אמר כי השכונה תאוכלס גם בלא חיבור לחשמל. בניגוד למה שפורסם, הוא לא אמר כי תאוכלס ללא רישיון. אני מתנצל על הטעות". 25. ודוק: ההתנצלות פורסמה שבועיים-ימים לאחר פירסום הכתבה נשוא התביעה; כשבעה שבועות לפני הגשת התביעה; לשון ההתנצלות כּנה ועניינית; ההתנצלות פורסמה במקום, במידה, ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, וללא סייג. 26. ב"כ התובע טוען, כי ההתנצלות הינה בבחינת 'כסות עלה תאנה' (סעיף 4א לסיכומים). ראייה לדבר, לשיטתו, המשך הפירסום בשני אתרי האינטרנט של עיתון "הארץ", בעברית ובאנגלית, במשך למעלה משנה ממועד פירסומהּ של הכתבה, וגם במהלך המשפט. כיוון שכך, "התנצלות שכזו, לאו התנצלות היא" (סעיף 4ג לסיכומי התובע). ב"כ התובע טוען לפגיעה קשה במעמדו של התובע בהיותו איש-ציבור, כמי שהתמודד בבחירות למועצת עיריית ירושלים, ומכיוון שהכתבה הציגה אותו באור "כה שלילי", והדביקה לו תווית של "פורע-חוק" (סעיף 4ד לסיכומים). ב"כ התובע טוען להשפלה, לסבל, ולכאב שהיו מנת-חלקו של התובע, ולתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. מכאן תביעתו לפיצויים בסך של 50,000 ₪. 27. ב"כ הנתבעים טוענים, כי טענת התובע על כך שההתנצלות הינה "כסות עלה תאנה", "היא טענה יהירה וחסרת תום-לב שנועדה לתת צידוק, כביכול, לתביעה חסרת בסיס זו ולהמשך הדיון בה" (סעיף 34 לסיכומים). לשיטתם, מדובר בהתנצלות מפורשת ובלתי מסוייגת, אשר העמידה את הדברים על קוצו של יו"ד, והכל בהתאם למכתב הדרישה ששלח התובע (נספח ב' לכתב התביעה). לחילופין, מבקשים הנתבעים להתחשב בפסיקת הפיצויים בהתנצלות, ובשאר ההקלות שלפי סעיף 19 לחוק. ב"כ הנתבעים טוענים עוד שלא נגרם לנתבע נזק כלשהו. לדבריהם יצא לתובע שם של מי שפעל, לא אחת וללא חת, בניגוד לכללים ולהוראות, וכעולה גם ממאמר שכתב ומדברים אחרים שפירסם באתר האינטרנט של תנועת 'מולדת'. 28. מצדי, אמרתי את אשר אמרתי לעניינה של ההתנצלות, בפיסקה 25 לעיל. ראוי להדגיש, בשם ההגינות, וכמדיניות משפטית ראויה, כי יש לעודד פירסום התנצלות, כדרך שעשו הנתבעים. ניסיון-החיים מלמד על חשיבות ההתנצלות הכּנה והמיידית. כתבתי על כך במקום אחר: "משפטי לשון הרע מתנהלים כמה שנים לאחר הפרסום הפוגע. לעתים כמעט נשכח מלב שהמטרה היא לתקן את הפגיעה בשם הטוב. המניע הבסיסי, הראשוני, העיקרי, להגשת התביעה, הוא השבת השם הטוב. מלכתחילה - הכסף הוא הטפל והשם הטוב הוא העיקר. במהלך בירור התביעה מתהפכות היוצרות: הכסף הופך עיקר, והשבת השם הטוב נעשית טפלה. ניהול המשפט מעיק על התובע. הוא נושא בעלויות כספיות, ולעתים מזומנות הוא חוֹוה פגיעה חוזרת ונשנית בשמו הטוב במהלך ההתדיינות ובפרסומים הנלווים לה. כעס אצור ועלבון צורב מלווים תדיר את התובעים במשפטי לשון הרע, עד שנראה שעיקר מִרצם כבר אינו ממוקד בהשבת כבודם האבוד, אלא בהענשת המפרסם, כביכול הכסף יענה את הכול; ולא היא. הפיצויים, כשהם לעצמם, מחטיאים את מטרתם העיקרית (השבת השם הטוב). התובע שבע-רוגז, נחזה להיות תאב-בצע. בסופו של דבר, הפיצויים ממתיקים את הגלולה המרה של הפגיעה בשם הטוב רק במידה מסוימת, אך על פי רוב, מעט מדי ומאוחר מדי. אפשר גם אחרת: פרסום תיקון ו/או התנצלות סמוך לפרסום הפוגע במקום, במידה ובדרך שנתפרסמה לשון הרע, ללא סייג, בצירוף פיצוי כספי נומינלי, עשוי לעשות צדק הרבה יותר מפיצויי עתק לאחר כמה שנים בלוויית תיקון מהוסס שנזקו עולה לעתים על תועלתו, וכשרק המעגל הקרוב לנפגע זוכר את פרטי הפירסום הפוגע, וכל השאר זוכרים רק במעומעם "מי נגד מי". "סעד ממוקד" זה מגשים ביתר שאת את שתי הזכויות המתנגשות גם יחד - חופש הביטוי וזכות האדם לשם טוב - ומועיל לנפגע, לפוגע ולציבור הרחב. וראוי להסביר: הנפגע מבועת מן הפגיעה בשמו הטוב ובהול לתקן את המעוות, יותר משהוא חפץ בסכום כסף בשיעור גבוה, מסופּק ועתידי. הפגיעה מתפשטת כאש בשדה קוצים, וככל שייקדם תיקונה, כך ייטב. חלוף הזמן, ההתדיינות המשפטית והעלויות הכרוכות בה, כמו גם המשך החשיפה הציבורית ומריטת העצבים בעצם ניהול המשפט, מגבירים בדרך כלל את עוצמת הפגיעה. הפוגע מונע מעצמו סכנה של חבות בפיצויי-עתק בסופה של ההתדיינות המשפטית, וחוסך את עלויות עצם קיומה. בשלב מוקדם, לפני משפט, הוא יכול "לקנות בזול" באופן יחסי את הנפגע. ככל שמדובר בתקשורת הציבורית, הרי שחלים עליה עקרונות המשפט הציבורי. העיתונות הפרטית, גם היא נאמן הציבור. אלה גם אלה מחויבים להגינות, לאמינות, לאובייקטיביות, לפעולה מתוך שוויון בלא ניגוד עניינים ומתוך נאמנות לציבור. בהתחשב בדבר, לבטח תיאות התקשורת לרתום את עצמה למנגנון שיעדיף דיוק והקפדה ומימוש מיטבי של זכות הציבור לדעת, לדעת אמת. ממילא ייצאו נשכרים הציבור הרחב והיחיד כאחת. יש לצפות שה"סעד הממוקד" המדובר יתרום להקפדה מלכתחילה, בשל המבוכה שבצורך לתקן או להסביר או להתנצל בדיעבד. בחלוף העתים, יגבר אמון הציבור בתקשורת, ומובטחת עליית קרנה. בארה"ב ננקטו בשנים האחרונות מספר יוזמות חקיקה שתכליתן להביא לידי בירור מחוץ לכותלי בית המשפט, ומתן סעד מהיר כל אימת שאדם טוען כי נפגע מלשון הרע. מי שטוען טענה מעין זאת יפנה לאלתר, תוך פרק זמן קצוב, אל המפרסם וימציא לו חומר לביסוס טענותיו. הדברים עודם טריים, חומר הגלם זמין גם אצל המפרסם ואצל המקורות שהסתמך עליהם בעת הפרסום, ושיתוף פעולה בין הצדדים עשוי לסייע בביצוע בדיקה רצינית ואמינה, שבעקבותיה עשויה לבוא התנצלות מתאימה או תיקון הולם ואפקטיבי. או אז יוגבל סכום הפיצויים - שייקבע בחוק - לסכום נמוך באופן יחסי. למפרסם יהא תמריץ להכיר בטעותו, אם יתברר לו שטעה, להתנצל ולשלם פיצוי בסכום נמוך. ואף לנפגע יהא תמריץ להסכים להסתפק בתיקון לאלתר של הנזק האמיתי, הפגיעה בשמו הטוב. אך אם לא יכיר המפרסם בטעותו, והנפגע ייאלץ לנקוט הליכים משפטיים, אם יעלה בידיו להוכיח במשפט את אחריות מפרסם הלשון הרע, תהא התיקרה הראשונית ל"ריצפה", וסכום הפיצויים יוכל להרקיע לשחקים, כדי נזקו של הנפגע בתוספת עונשית, למען ירְאו ויירָאו. דומני, כי מימוש הצעה מעין זו עשוי לשרת את הנוגעים בדבר במעגל הראשון, קרי, הנפגע ומפרסם הלשון הרע; כמו גם מי שמצוי במעגל השני, קרי, הקוראים, המאזינים והצופים. לטוב יהיה לחופש הביטוי ולשם הטוב של האדם גם יחד. והאמת תורה דרכה". [למאמר במלואו, ולמקורותיו, ראו: "על לשון הרע, 'לשון טובה' ופיצויים - הכסף לא יענה את הכל", פרשת השבוע, תשס"ב, גיליון מס' 70, בהוצאת המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים והמרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת שערי משפט (אביעד הכהן ומיכאל ויגודה, עורכים) www.justice.gov.il/structure/heblaw/parasha.htm]. 29. אודה ולא אבוש: בהתחשב בכלל נסיבות העניין, ובפרט בשים לב להתנצלות הנ"ל, 'לחצתי' קמעא על הצדדים להסכים להסמיכני לפסוק פיצויים בדרך של פשרה, על-פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984. בהחלטתי מיום 20.3.05 נימקתי את הצעתי לפסיקה כאמור בשיעור שבין 0 - 12,000 ₪. סברתי אז, ועודני סבור, כי לא רק מטעם של חיסכון בזמן שיפוטי, אלא בעיקר מחמת אינטרסים משותפים לשני הצדדים, אין צורך בגישה לעומתית, וכי "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (בבלי, סנהדרין ה, ב). התובע לא נתרצה; חבל שכך. 30. ראוי לזכור ולהזכיר את דרכו של משה רבּינו. התורה מספרת על אחותו מרים שהייתה "מצורעת כשלג" (במדבר יב, י), עונש על דיבוריה עם אהרון על משה "על אודות האישה הכּושית אשר לקח" (שם, א). או אז, פונה אהרון אל משה, "בי אדוני אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו" (שם, יא). משה אינו מנצל שעת כּושר זו כדי להיפּרע כּליל ממי שפגעו בו, אלא מיד צועק אל ה' בעד מרים: "אל נא רפא נא לה" (שם, יג): "להודיע - אומר הרלב"ג - שאין ראוי לשָלֶם לנקום ולנטור על אשר יעליבהו. ולא די לא בזה, אבל ראוי שיעזור לאשר דיבר כנגדו. הלא תראה כי משה רבנו ע"ה לא די שלא התפעל ממה שהטיחה מרים אחותו מהדברים כנגדו, אבל עזר אותה בתפילה כפי היכולת". הנה כי כן, המידתיות - נדרשת הן מן המפרסם, והן מן הנפגע. 31. עיקר הנזק על הפגיעה בשמו הטוב של התובע, בא על תיקונו בהתנצלות שפירסמו הנתבעים. הנזק שנותר, מצומצם ובר-חלוף. החלטתי, איפוא, לחייב את הנתבעים בתשלום פיצויים לתובע, בסך של 8,000 ₪. הנתבעים יישאו בהוצאות המשפט, וכן ישלמו לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ. לשון הרע / הוצאת דיבה