האם אפשר לקבל פיצויים בגין מעצר שווא ?

פסק דין לפני תביעת פיצויים בגין מעצר שווא, על סך 240,000 ₪ בצירוף הצמדה וריבית, נכון למועד הגשתה, מיום 19.1.04. התובע, עובד זר אזרח ניגריה, מבקש להורות על פסיקת פיצויים בגין עוול שנגרם לו, לגרסתו, בגין מעצר שווא. רקע עובדתי: התובע הגיע לישראל בחודש אוקטובר 2002, והחל לעבוד, ללא אשרת שהייה, בבית האוכל "מסעדת דלישס". ביום 10.12.2003, לאחר שהחליט התובע לעזוב את הארץ, פנה הוא למשטרת ההגירה (להלן: "מנהלת ההגירה"), במגמה שזו תסייע בידו לגבות את המגיע לו ממעסיקו ולעזוב את הארץ. לאחר הזמנת המעסיק, ואיסוף חפציו של התובע מביתו, נגבה חלק קטן מהשכר המגיע לו, והוא נעצר והועבר למתקן המשמורת. ביום 21.12.03, (אחת עשרה יום מיום מעצרו של התובע), נדון ענייננו של התובע בפני בית הדין לביקורת משמורת שוהים בלתי חוקיים, (להלן: "בית הדין"), בראשות עו"ד הגב' בן שאול- וייס . כעולה מהפרוטוקול ומההחלטה (ראה נספח ד' לכתב התביעה), הורה בית הדין על שחרורו של התובע בערבות. שחרורו נקבע ליום למחרת, על מנת לאפשר למשרד הפנים לערער, ולאחר שישיג התובע כרטיס טיסה. ביום 23.12.03, משנתברר שלא עלה בידי הנתבעות למצוא את מעסיקו לשעבר של התובע, כדי לממן לתובע כרטיס טיסה, תיקנה עוה"ד בן שאול וייס את החלטתה מיום 21.12.03, והורתה לשחררו באופן מיידי. כן חייבה את התובע להציג כרטיס טיסה תוך עשרה ימים מיום שחרורו. התובע שוחרר בצהרי יום 25.12.03. מנהלת ההגירה ומשרד הפנים, הוגדרו בכתב התביעה כשני גופים נפרדים. מדובר ברשויות שונות מרשויות המדינה, ועל כן נכון להגדירן כגוף אחד. המדינה היא זו "הנתבעת" דכאן, וכך יש להגדירה. טענת התובע: התובע, שהגיע ביוזמתו למנהלת ההגירה, על מנת להתלונן על מעסיקו, שסירב לשלם לו את משכורתו האחרונה, ולעזוב את הארץ באופן מיידי. במקום זה, נלקח הוא בשרירות לב ובניגוד לכל הגיון למעצר. (ראה סעיף 3, 16 ו- 30 לכתב התביעה). לטענתו, ניסו השוטרים להניא אותו מעמידה על דרישותיו ולקבל המגיע לו ממעסיקו. השוטרים אמנם הזמינו את המעסיק, אך לא סייעו בידו לגבות את שביקש מהם. הנתבעת אספה את חפצי התובע מביתו, והוא נעצר והועבר למתקן המשמורת בנצרת. (ראה סעיף 4 לכתב התביעה). ביום 14.12.03, התריעה מנהלת המוקד לסיוע לעובדים זרים, בפני ראש מנהלת ההגירה, על כי מעצרו של התובע מנוגד להנחיות מנכ"ל, וכי יש לשחררו מייד, (ראה: נספח ב' לכתב התביעה), אך התובע לא שוחרר גם לאחר שהובהרה לנתבעת הטעות. לשיטתו של התובע, אילו הובא הוא בפני בית הדין בהקדם האפשרי, הרי שחלק מהתקופה בה הוחזק במעצר בלתי חוקי, היה נמנע, וההשלכות הפיסיות והנפשיות הנלוות למעצר, היו נחסכות ממנו. (ראה סעיף 6 לכתב התביעה). ההחלטה , מיום 23.12.03, שהורתה על שחרור התובע באופן מיידי וללא תנאים מגבילים, לא קוימה. התובע שוחרר ממעצר רק ביום 25.12.05, יומיים לאחר מתן ההחלטה לשחררו. זאת למרות שביום ההחלטה, הסבה מנכ"ל המוקד לסיוע לעובדים זרים, הגב' רוזן, את תשומת לבה של הנתבעת באמצעות הטלפון, על היות התובע כלוא בניגוד לחוק ושעל פי ההחלטה, יש לשחרר את התובע מידית. ביום 24.12.03, חזרה הגב' רוזן על בקשתה בעניין שחרור התובע גם באמצעות שיגור פקס לנתבעת והדגישה בו את החלטת בית הדין בקובעו "שחרור זה לא יתעכב". (ראה סעיפים 11-14 לכתב התביעה). לטענת התובע, הנתבעת לא נהגה באופן סביר. לשיטתו, מדובר ברצף של פעולות בלתי חוקיות בעליל ומשוללות סמכות. ראשית, הנתבעת פעלה בניגוד להחלטת מפכ"ל המשטרה, (הנחיה שמספרה 03.300.251, ראה ציטוט ממנה בסעיף 4, סיכומים מתוקנים מטעם התובע), אשר מורה על אי-מעצרם של מתלוננים על מעביד או עוולה, גם אם מעמדם אינו חוקי, והורתה על מעצרו של התובע לשווא. שנית, התובע הובא בפני בית הדין רק בחלוף אחת עשר יום ממעצרו, פרק זמן בלתי סביר, לדידו. שלישית, על הנתבעת היה להורות על שחרורו של התובע מיד עם קבלת ההחלטה מבית הדין. השהיית ביצוע ההחלטה גרמה למעצר וכליאת שווא של התובע במשך שתי יממות נוספות. (ראה סעיפים 15-18 לכתב התביעה). התובע מבקש, לחייב את הנתבעת בפיצויים לתובע, שכן לטענתו נזקיו אינם מסתכמים בהפסד השתכרות בלבד, אלא כוללים גם נזק שאינו נזק ממון ושנגרם בעטיה של שלילת החירות, ההשפלה והסבל שבמעצר. (ראה סעיפים 28-31 לכתב התביעה). לטענת התובע, יש משמעות חינוכית ועונשית כלפי הנתבעת. היות ומדובר בהפרת זכויות חוקתיות ראשונות במעלה. שכן, הפיצויים שייפסקו ילמדו את רשויות המדינה להיזהר שבעתיים מפני פגיעה בחירותם של כל האנשים. (ראה סעיף 32 לכתב התביעה). טענת הנתבעת: לטענתה, הגיע התובע ביוזמתו לנתבעת, וביקש את עזרתה בקבלת הכסף המגיע לו ממעסיקו ובהשבת התובע למולדתו. (ראה סעיף 6(א) לכתב ההגנה). ואולם, לשיטת הנתבעת, גם כשבקשה המשטרה לעזור לתובע לממש זכותו לקבלת כספיו והסדרת יציאתו מהארץ, בחר התובע בתמורה להגיש תביעה זו, כנגד הנתבעת. (ראה סעיף 4 לסיכומי הנתבעת). לטענתה, מדובר בפורע חוק, שהסתנן לישראל על מנת לשהות בה באופן בלתי חוקי. פיצוי כספי לתובע כזה, שולח מסר ברור לכלל העובדים הבלתי חוקיים, כי ניתן לשהות בישראל באופן בלתי חוקי, לזלזל ולרמוס חוקיה, ואף בסופו של יום לקבל פיצוי הולם עבור שהותו בישראל. (ראה סעיף 8 לסיכומי הנתבעת). לטענת הנתבעת, לא טרח התובע לציין בכתב תביעתו כי בזכות התערבות הנתבעת קיבל התובע חלק מכספי השכר המגיע לו ממעבידו. כן, לא ציין התובע בכתב תביעתו כי לאחר תביעתו, עזב את תחנת המשטרה בגפו, חרף עברו, ולאחר שהוסברו לו כל זכויותיו ואפשרויות הפעולה, התנה את הסכמתו להיכנס תחת צו משמורת, במימון טיסתו לארצו. זאת, לאחר שהוצגו בפניו כמה אפשרויות פעולה. (ראה סעיפים 9-24 וסעיפים 37, 58, ו- 70 בסיכומים מטעם הנתבעת וכן בתצהירו של נציג משרד העבודה מר יוספי). התובע, לטענת הנתבעת, טופל בהתאם למדיניות המשטרה ונוהל המפכ"ל, תוך תאום עם הרשויות האמונות על פתרון הבעיות. עובדה המשמיטה את הקרקע תחת בתביעתו של התובע. (ראה סעיפים 39-59 ו- 71 בסיכומים מטעם הנתבעת). לשיטתו, עדותו של מר יוספי, מחזקת ומבססת את גרסת הנתבעת ומצטרפת לעוד ארבעה עדים שהציגו גרסה אמינה ואחידה הסותרת לחלוטין את גרסתו היחידה של התובע, שנמנע מלהביא לעדות את מעסיקו להוכחת טענותיו, ולא בכדי, לפיכך, יש להעדיף את גרסת הנתבעת. (ראה סעיפים 29 ו- 76-91 ו-113 בסיכומים מטעם הנתבעת). לטענתה, חוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952 סעיף 13 יד(א), (להלן: "החוק"), קובע מפורשות כי "מוחזק במשמורת בפני בית הדין בהקדם האפשרי ולא יאוחר מתום 14 ימים מיום תחילת החזקתו..." מכאן, לשיטתה, הבאת התובע בפני בית הדין לביקורת משמורת כעבור אחת עשרה ימים, הינה סבירה ובהתאם לחוק. (ראה סעיף 8 לכתב ההגנה וסעיף 6 לסיכומי הנתבעת). לעניין טענת התובע לכליאת שווא במשך יומיים נוספים, טוענת הנתבעת, כי נהגה לפי נוהל קיים, לפיו, לצורך שחרור ממשמורת יש לקבל את ההחלטה המקורית של בית הדין, וזאת מחשש מפני זיופים, וכך נעשה. התובע שוחרר ממשמורת רק לאחר קבלת ההחלטה המקורית בעניינו. (ראה סעיף 129 לסיכומי הנתבעת). לטענתה, ניצל התובע ניצול ציני ושלא בתום לב את ידו המושטת של בית המשפט למטרת דמוניזציה של הנתבעת, ולמטרה זו בלבד. (ראה סעיף 112 לסיכומי הנתבעת). שהייתו של התובע במשמורת, בהתאם לבקשתו עד מועד הסדרת טיסתו, הייתה כדין, שכן, חזקה על התובע, שהיה מיוצג ע"י "האגודה לזכויות האזרח" כי שאם לא כן, היה פונה בעתירה מתאימה לבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. (ראה סעיף 131 לסיכומי הנתבעת). לכן, לשיטתה של הנתבעת, במקרה דנן, מאחר והתובע היה במשמורת תחת צו חוקי שמעולם לא נתקף,ומאחר והתובע כשל בהוכחת תביעתו ונזקו, דין תביעתו להדחות. דיון: אין ספק כי אנו נחשפים לאחרונה למצבם הקשה והעגום של העובדים הזרים בישראל. (ראה נספח א ו-ב לסיכומים מתוקנים של התובע). לא נסתרה מעיניי כי מאבק הרשויות כנגד השוהים הבלתי חוקיים מצוי בעיצומו, תוך שמושקעים משאבים וכוחות למיגור התופעה. מנגד, נכון הדבר, כי בימים אלו אנו חשופים יותר ויותר דרך אמצעי התקשורת לפעולות הנתבעות, לביקורת על פעילותן ולתביעות הקמות כנגדן כפטריות שלאחר הגשם. לכן, העתירה בפני מצריכה בדיקה מעמיקה בקשר להתייחסות הנתבעת לעובד הזר. בפתח הדברים אציין את המובן מאליו, כי מסכימה אני עם ב"כ הנתבעת כי כל מקרה יש לבחון לגופו, תוך בחינת המעשה המנהלי באספקלריה מדוקדקת. בעתמ (י-ם) 420/02 DENG LIN ואח' - שר הפנים ואח' (פס"ד מיום 27.2.02) (לא פורסם). כב' השופטת מוסיה ארד: "אין חולק כי העסקת עובדים זרים בישראל היא פרובלמטית ובצדה חסרונות רבים. לכן, מדיניות הבאה לצמצם תופעה זו היא רצויה ותכליתה ראויה. ואולם, ביצועה של מדיניות זו דורש הדרגתיות והתחשבות במצב הקיים. יש לעשות מאמץ עליון למזער ככל האפשר את הפגיעה בעובדי הזרים שכבר נמצאים כאן. יש להתחשב במצבם, בצפיותיהם ובכבודם כבני אדם". כב' המשנה לנשיא השופט אילון בבגצ 92 / 5304 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת - עמותה נ' שר המשפטים מז (4) 715, עמוד 781 עמד על העיקרון החשוב של חרות האדם: "חכמינו הורונו 'חביב אדם שנברא בצלם' (אבות, ג, יד). ערך יסוד זה שבעולמה של יהדות הוא הוא התשתית, לב לבו של עקרון חירות האדם. חביבותה של חירות כל יחיד ויחיד, של חופש כל אדם באשר הוא אדם, ממנה פינה וממנה יתד לחביבותם של חירות הביטוי וחופש ההפגנה. מתוך מכלול החירויות שאנו מצווים של שמירתן, ההגנה הראשית והראשונית היא זכותו של היחיד הבודד וה'אפור', שהרבים, לעתים קרובות, אדישים כלפיו, והוא נשכח במאבקו, שלא תישלל חירותו ושלא ייפגע חופשו..." "...אין ספק אפוא, כי "כליאתו של אדם, ללא הסמכה מפורשת בחוק, ולו לדקה אחת, דינה כדין שלילת חירות לכל תקופה שהיא. אין מידה ואין שיעור לערכה ולאורכה של חירות האדם..." אין מחלוקת על העובדות להלן: 1. התובע הגיע למנהלת ההגירה מרצונו החופשי, ביום 10.12.03, וביקש לחזור לארצו. 2. לתובע לא היה כסף לממש את רצונו ולרכוש לעצמו כרטיס טיסה. 3. מעסיקו של התובע היה חייב לו כסף. 4. מנהלת ההגירה, הזמינה את מעסיקו של התובע, ולאחר דין ודברים, שילם המעסיק לתובע 700 ₪ מכספי החוב מתוך סכום של 3,000-4,000 ₪ להן טוען התובע, (ראה פרוטוקול עמוד 40 שורה 12), ואף נשלח עם התובע לאסוף את חפציו מדירתו של התובע. 5. התובע חזר, בכוחות עצמו, למנהלת ההגירה. 6. התובע נעצר, והועבר למשמורת, במתקן הכליאה, ברנסנס. 7. אחת עשרה ימים לאחר מעצרו, הובא התובע בפני בית דין, בה הוחלט על שחרורו בערבות כעבור יום, כדי לאפשר לנתבעת לערער , ולאחר שיציג התובע כרטיס טיסה. 8. יומיים אחר-כך, כשהוברר כי נמצא מעסיקו של התובע, הורתה עוה"ד בן שאול-וייס על שחרורו המיידי של התובע. 9. יומיים לאחר הוראה זו, ב-25.12.03 שוחרר התובע. אבחן את טענות הצדדים אחת לאחת. ראשית, לעצם המעצר. שנית, לאורך תקופת המעצר. שלישית, לזמן השחרור מן המעצר. עצם המעצר: התובע טוען בעדותו כי הבין מדברי השוטרים, שלכשיחזור למשטרת ההגירה, יחכה לו כרטיס טיסה לארצו. לדבריו, הסכים לקבל את כרטיס הטיסה, מאחר והבין כי האפשרות השנייה שנותרה בידיו, תביעת המעביד, תחייב אותו להיות במשמורת (כלא) שנתיים שלוש, עד שהתהליך יסתיים. (ראה עדות התובע, עמוד 9 שורות 5 ו-23-24). התובע טוען כי הוא נעצר והועבר למתקן משמורת רנסנס, בניגוד למובטח. משהתברר לנתבעת כי אין באפשרותה לרכוש לו כרטיס טיסה על חשבון המעסיק, ולמרות ההבטחות שהובטחו לו, לדבריו, כי כשיחזור מחכה לו כרטיס טיסה, לא יכלה הנתבעת להרשות לעצמה "להפסיד" מגורש, ולכן, נעצר הנתבע, שבא לבקש עזרה. (ראה סעיפים 8,9 לסיכומים מתוקנים מטעם התובע) , לו שיער התובע כי מעצר מחכה לו בסוף הדרך, לא היה חוזר. הנתבעת מביאה לראייה את העובדה כי התובע יצא בכוחות עצמו ממשטרת ההגירה, ללא ליווי משטרה, דבר שלא הוכחש על ידי התובע, בעדותו. (ראה סיכומים מטעם הנתבעת סעיף 13). כן מציגה הנתבעת לראייה, את עדותו של התובע המאשר את עזרת מנהלת ההגירה בהשבת כספו של התובע ממעסיקו, עובדה שלטענתה, "פרחה" מזיכרונו של התובע בכתב תביעתו, וכן את עדותם של עדי הנתבעת אשר הסבירו לתובע יותר מפעם אחת ובאנגלית, את האפשרויות העומדות בפניו לרבות מימוש אותן זכויות המוענקות במקרים כגון דא, (ראה סיכומים מטעם הנתבעת סעיף 37), לרבות עדותו של מר אבשלום, סגן יחידת הגירה ת"א, כי "הוסברו לתובע כל זכויותיו על כל המשתמע מכך" (ראה פרוטוקול עמ' 24 שורה 1). מעדויות התובע והנתבעת, הוברר בלי כל ספק, כי התובע הסגיר עצמו במטרה להיעזר בנתבעת בתביעת המגיע לו ממעסיקו, וכן על-מנת להיעזר בנתבעת ביציאה חזרה למולדתו במהירות האפשרית. מתצהירו של רב-פקד אבשלום עולה, כי הוסבר לתובע שעזרת המשטרה ומימון כרטיס טיסה חזרה למולדתו, תתאפשר רק באמצעות העברתו למשמורת בבית מעצר או במתקן המסורבים (ראה תצהירו, סעיף 3), לעניין שהותו במעצר "הוסבר לתובע בכל שלבי ההמתנה שלו שכל ההליך לסיוע המשטרה במימון מחייב המתנה במשמורת..." (ראה פרוטוקול עמוד 27 שורה 12). מעדותו של מר יוספי, נציג משרד העבודה בתחנת המשטרה, אליה הגיע התובע, עולה כי בנוכחות מר יוספי, ובנוכחות מעסיקו של התובע, פנה השוטר לתובע ופרש בפניו את האפשרויות העומדות בפניו. באותו מעמד, הוסבר לתובע באנגלית אודות הצורך להיכנס תחת משמורת עד תאום והסדרת הטסתו מישראל ומר יוספי, כשאר עדי הנתבעות, העיד, כי על-פי התרשמותו, הבין התובע את הנאמר בשיחה בה נכח. (ראה תצהירו סעיף 15 ופרוטוקול עמוד 37 עמוד 16-19). כן עולה מתצהירי עדי הנתבעת ומעדותם,כי נאמר לתובע כי הוא חופשי להחליט לגבי אפשרויות הפעולה שהועלו בפניו, אין ביטחון כי יזכה בתביעתו, ואם יבחר לקבל כרטיס טיסה על חשבון המדינה, עליו להסגיר עצמו. (פרוטוקול עמוד 26, עמודים 6-12, פרוטוקול עמוד 38, שורות 3-6, תצהירו של מר שלום, סעיף 14). מאידך, הובטח לתובע "...שהוא לא ילך רחוק, שיהיה ברמלה במעשיהו, קרוב לשדה התעופה..." זאת ועוד, "...אם הטיסה תהייה תוך יום יומיים, הוא ישב במתקן המסורבים, שזה מתקן כליאה לא רגיל בתוך שדה התעופה..." (פרוטוקול עמ' 26 שורות 9-11). התובע, למרות ההבטחות, עבר למחרת למתקן רנסנס, שבנצרת, וזאת היות ולדברי העד הנ"ל "לא הסתדר", ועוד, "לא עקבתי" (פרוטוקול עמ' 26 שורות 15 ו- 21). התובע פנה בתמימותו, על-פי המלצתו של חברו, לקבל סעד מרשויות המדינה. במקום להעניק לתובע את הסעד המבוקש, הוא נלקח בניגוד לכל הגיון למעצר כשחירותו האישית נגזלת ממנו, ללא מועד סיום קצוב. שוכנעתי כי התובע הבין את שנאמר לו, ובבואו לנתבעת, לאחר איסוף בגדיו, ידע כי הינו עומד להיכנס תחת משמורת. מנגד, נראה, שהתובע הבין כי הוא הולך "לחכות לטיסה במשמורת" (ראה פרוטוקול עמוד 26 שורה 8), "לא רחוק, ברמלה במעשיהו, קרוב לשדה התעופה", (ראה פרוטוקול עמוד 26 שורות 9-10), ולא כפי שהתגלגלו הדברים למעשה. הנחיית מפכ"ל משטרת ישראל שמספרה 03.300.251, מאוגוסט 98, סעיף 8, מורה: "היה והמתלונן שוהה בישראל שלא כדין, לא ייעצר בגין כך אלא אם קיימת עילה אחרת למעצרו". עוה"ד בן שאול-וייס, עמדה, אף היא, על הטעות שהובילה למעצרו של התובע, ואף הצהירה על-כך מפורשות במילים: "...נא לקרא שוב הוראות המפכ"ל המתייחסות לשב"ח הבא להתלונן על המעסיק, או על עברה שבוצעה נגדו". (ראה נספח ג לכתב התביעה). על כן, לא היה מקום לעצור את התובע. הנתבעת ידעה כי לתובע מקום מסודר לישון, שם גם היו חפציו של התובע בעת הגעתו לנתבעת לבקש עזרה. (ראה כתב הגנה מטעם הנתבעות סעיף 20 (ו)), זאת בניגוד לעולה לתצהירו של מר רוזנפלד, כאילו אין לתובע מקום לישון בו. (ראה תצהירו סעיף 6). אשר על כן אני קובעת, כי בסוגיה זו של עצם המעצר, כשלה הנתבעת. לא היה מקום לעצור אדם, שכל חפצו היה קבלת עזרה ספציפית וברורה. כליאתו של התובע, מראשיתה היתה כליאת שווא פסולה. תקופת המעצר: בפרק דלעיל קבעתי, כי המעצר כולו הינו מיותר ופסול מראשיתו. לכן, מניין ימי המעצר, אינו מעלה ואינו מוריד לסוגיית תקופת המעצר אתייחס, לכן, רק אגב אורחא. לענייננו, רלוונטיים דבריה של כב' השופטת צור בעמ"ה 03 / 398 נ' DD694046 סג 218, עמוד 220: "מעצר הינו האמצעי הדרסטי ביותר השולל את חירותו של האדם, לפיכך מקום בו ניתן להסתפק באמצעי אחר - חמור פחות - המשיג את אותה תכלית, מן הראוי לעשות בו שימוש". סעיף 13יד לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן - החוק) קובע כדלקמן: "הבאה לפני 13יד.(א) מוחזק במשמורת יובא לפני בית הדין בית הדין בהקדם האפשרי ולא יאוחר מתום 14 ימים מיום תחילת החזקתו, אלא אם כן הובא לפני בית הדין קודם לכן עקב פניה לפי סעיף 13 יז". סעיף 13יז לחוק קובע: "מוחזק במשמורת רשאי לפנות מיוזמתו לבית הדין בכל עת בבקשה לבחינת עניינו...". ממשיכה כב' השופטת צור בעמ"ה 03 / 398 נ' DD694046 סג 218, וקובעת: "על-פי הוראות אלה, עצור יובא לפני בית-הדין ב"הקדם האפשרי", ולא יאוחר מתום 14 יום מתחילת החזקתו או ביוזמתו. אין ספק שבשים לב לאמצעי הדרסטי הננקט במקרה זה - מעצר, תקופה של 14 יום לפני הבאתו של ה"עצור" לבחינת עניינו בפני בית-הדין למשמורת הינה תקופה ארוכה במיוחד. כך ניתן לראות כי בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו- 1996, הדן בהבאת "עצור בפני שופט", המחוקק נקט במילים "בהקדם האפשרי", כאשר מדובר בתקופה שלא תעלה על 24 שעות וכאשר מדובר בהבאת העצור בפני בית-משפט (ראה סעיף 29 לחוק זה). בשים לב לכך שמדובר בזכות יסוד ראשונה במעלה של חירות הפרט, נראה כי המחוקק הורה לרשות לדאוג להבאת העצור לבית-הדין לבחינת עניינו מיד, כדי למנוע מצב של שהייה במעצר תקופה ממושכת עד שעניינו יובא לביקורת. תקופת הזמן של עד 14 יום נועדה למקרים יוצאי-דופן בלבד וביניהם עיכובים הנעוצים בעצור עצמו. רעיונית, במסגרת הפעלת הסמכויות של הרשות, אין הצדקה לזמן הארוך החולף מעת המעצר ועד הבאת העובד הזר בפני בית-דין למשמורת, האמור להוות ערכאת ערעור מיידית המפקחת על החלטותיו של הממונה. בפסק דין עע"מ 223/04 עמנואל דרקואה נ. משרד הפנים - ממונה בקורת הגבולות, פד"י נח(3), עמוד 354 נקבע מפי כב' השופטת נאור, שם בעמוד 370: כי: "תמיד קיימת חובה להביא המוחזק בפני בית הדין "בהקדם האפשרי", ופרוש הדברים הוא שאין מקום "לנצל", ללא הכרח, את מלוא 14 הימים הנזכרים". כן נקבע שם, כי מתחייבת ביקורת שיפוטית מהירה, אשר נועדה להבטיח כי השוהה הבלתי חוקי לא יוחזק במשמורת פרק זמן ממושך, למעלה מן הנדרש, לצורך הרחקתו מישראל. המציאות הכלכלית בישראל קשה היא, מצב זה קשה לכל האזרחים. הוא קשה עשרות מונים לעובדים זרים, המתפרנסים לרוב מעבודות דחק, כאשר חרב הארעיות מרחפת כל העת מעל שהייתם כאן. כשהתובע, מימש זכותו, ופנה לנתבעת בבקשה לעזרה, לא היה מקום לעשות שימוש באמצעי הדרסטי של המעצר, הנתבעת יכלה לנקוט באמצעים מידתיים אחרים כדי לקיים את הוראות הדין בעניינו של התובע. כך, ניתן לפעול לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת התייצבותו, או כל דרך אחרת, שתפגע פחות בחירותו האישית של התובע. הבאתו של התובע בפני בית דין למשמורת לאחר אחת עשרה ימים, תואמת, אומנם, את הוראות החוק, אך לא את רוח השמירה על כבוד האדם. התנהגות המגיעה כדי זלזול בחירותו של התובע, שלו הייתה נמנעת, לא היו מתגלגלים האירועים, כפי שהתגלגלו. הדבר חורה במיוחד, נוכח העובדה שהנתבעת בחרה להתעלם ממכתבה של מנהלת מוקד סיוע לעובדים זרים, הגב' רוזן, אשר העמידה אותה על טעותה. לו בחר מר אוחיון, ראש המנהלת לשעבר, להתייחס למכתבה הנ"ל, הרי שחלק מהתקופה בה הוחזק התובע במעצר, היה נמנע, כמו גם ההשלכות הפיסיות והנפשיות הכרוכות במעצר שכזה. השופטת צור, בפסק דינה שהובא לעיל, נתנה דעתה על הדיסוננס בהוראות החוק. מצד אחד, סעיף, 13 יד, בחוק הכניסה לארץ, תשי"ב-1952, ומהצד השני, סעיף 29 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996. הרעיון שעמד בפני המחוקק, בחוקקו את סעיף 29 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו-1996,, היה הרעיון להגן על זכויות אדם. זאת כדי להבטיח, שאדם ייעצר, רק כשהמעצר הוא צעד הכרחי, וסמכות הבקרה ניתנת לבית המשפט, על מנת לבדוק פעולות חקירה שבוצעו, עד להבאתו של העצור בפניו. ראה בדברי ההסבר להצ"ח כפי שפורסמו שם בעמ' 316. הזכות לחירות נקבעה כזכות יסוד חוקתית בסעיף 5 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. צר לי כי המחוקק לא מצא לנכון להתאים בין החוקים לגבי הנושא הכאוב והעכשווי של עובדים זרים במדינת ישראל של שנת 2005 . על השופט לכוף את ראשו בפני המחוקק. משלא בוצעה התאמה כזו ע"י המחוקק, יש לפעול על פי החיקוק הספציפי ,ובענייננו זהו חוק הכניסה לארץ. כל שאוכל הוא להביע תקווה כי המחוקק יתן דעתו על הצורך להתאים בין החיקוקים. דומה כי יש צורך לצמצם את מניין הימים שנקבעו בחוק הכניסה לארץ, אי-אז בשנות החמישים של המאה הקודמת, תוך התאמתם לימינו אנו. לסיכום סוגיה זו, אני קובעת כי המשכות ימי המעצר לתקופה של 11 יום, כשלעצמה, תואמת את הוראות החוק דהיום. אם כי יש לשאוף ולקוות לשינוי החוק, וצמצום ימי המעצר המותרים לפיו. קביעה זו הינה אגב אורחא, שכן מלכתחילה ציינתי כי המעצר כולו, מראשיתו - פסול היה.למן הרגע הראשון. השחרור מן המעצר: לעניין טענת התובע בדבר המשך מעצרו ליומיים נוספים, למרות ההוראה לשחררו: טוען התובע כי יומיים אחר כך, תקנה עוה"ד בן שאול-וייס את החלטה והורתה כי "שחרור התובע לא יתעכב", בהקשר זה ציינה עוה"ד כי "כבר בדיון הקודם התרשמתי מאופן מעצרו של המוחזק, אשר פנה בצר לו למשטרת ישראל, וגילה כי אכיפת החוק אינה כוללת את זכויותיו". (ראה נספח ג לכתב התביעה). למרות האמור, לא שוחרר התובע באותו יום, וגם לא ביום שלמחרת, ואף מכתבה של הגב' רוזן בעניין, לא הועילו. (ראה סעיף 31 לסיכומים המתוקנים מטעם התובע). לשיטתו, מעצרו של התובע למשך 13 ימים +2 ימים, מורה על התנהגות בלתי סבירה שגרמה למעצר שווא של התובע למשך 15 ימים בניגוד להחלטת מפכ"ל, אשר מורה על אי מעצרם של מתלוננים על מעביד או עוולה, גם אם מעמדם אינו חוקי. (ראה סעיף 37 לסיכומים מתוקנים מטעם התובע). הנתבעת מפנה לעדות מטעמה של הגב' כהן-אטיה, שהסבירה אודות הנוהל לפיו הצורך בקבלת החלטה מקורית מבית המשפט בגלל מעשה מרמה וזיופים, אשר מתבצעים חדשות לבקרים בהחלטות בית הדין, משכך, טוענת הנתבעת, כי טענת התובע לפיה שהה בכליאת שווא במשך יומיים אינה נכונה עובדתית. (ראה סעיף 129 לסיכומי הנתבעת ופרוטוקול עמוד 44 שורות 1-2). ולכן, לשיטתה, אין בפעולות הנתבעת בעניינו של התובע כל מעשה רשלני או חריגה מהנהלים ומהחוק הקיים. ההסבר מדוע עוכב התובע יומיים נוספים, היה מתקבל על הדעת, אילו לא היה נמצא בית הדין שתי קומות בלבד מתחת לחדרה של אותה עדה. (ראה פרוטוקול עמוד 44 שורה 13). עדה זו הייתה מודעת לעובדה כי התובע לכאורה משוחרר, למרות זאת, ישבה בחיבוק ידיים, תוך שהיא מסתתרת מאחורי נהלים פרוצדוראליים, שיכלה בקלות לפתור, ולחסוך מהתובע ישיבה נוספת של יומיים מאחורי סורג ובריח. לכן, אני קובעת, כי העובדה שהתובע שהה במעצר, יומיים נוספים אחרי ההחלטה לשחררו, ללא טעמים מיוחדים ומשקל של ממש להמשך החזקה במשמורת, היא פסולה וללא הצדק סביר. מסקנות לגבי עצם ימי המעצר ומניינם: אין לקבל את טענת הנתבעת, בהסתמכה על סעיף 13 יד (א), כי אין להעניק פיצוי בגין התקופה שלגביה בית הדין היה מוסמך לעצור את התובע. יכולה הייתה התובעת, לעזור לתובע להשיג את כספו ממעסיקו ולארגן לו יציאה מסודרת לארצו, גם ללא מעצר, שהרי, לכך חתר התובע מלכתחילה. בת.א. (השלום, ת"א), 025213/04 בארן ואיסקנדיר נ' משרד הפנים ואח', פס"ד מיום 18.4.05, (טרם פורסם) על ידי כב' השופט ארנסט, נקבע כי "נדרשת רגישות מיוחדת גם לזכויותיהם של זרים בישראל... יש להקפיד לשמור ככל האפשר על זכויותיהם הבסיסיות של הזרים". ובהמשך: " גם לעובדים זרים שוהים בלתי חוקיים, יש זכויות יסוד חוקתיות בסיסיות, לרבות הזכות שלא להיות מוחזקים במשמורת או במעצר שלא על פי דין. זכות זו היא זכות חוקתית מוגנת, המוענקת לכל אדם". חירותו של אדם, היא אחת מזכויות היסוד הבסיסיות ביותר. היא זוכה למעמד חוקתי על-חוקי לאור סעיף 5 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, לפיו: "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת". החיקוק האמור, מרומם לדרגה חוקתית את כבודו של האדם וזכויות הפרט. כב' הנשיא ברק בפסק הדין עע"מ 223/04 עמנואל דרקואה נ. משרד הפנים - ממונה בקורת הגבולות, לעיל, קבע כי: "הזכות לחירות נקבעה כזכות יסוד חוקתית בסעיף 5 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. הידוק הפיקוח השיפוטי על החזקת אנשים במשמורת עולה בקנה אחד עם הוראותיו של חוק יסוד". בטרם ייחתם פרק זה, מצאתי לנכון להוסיף, כי לא נסתרה מעיניי טענות הנתבעת בדבר היות התובע עובד זר, אשר הסתנן לישראל דרך מצריים בניגוד לחוק, ועל כך שהיה בידיו כרטיס טיסה לארצו, ביום 21.1.04, והתובע לא עלה עליה, כמו גם מעצרו השני והשלישי. נשאל עצמנו, אם העובדה שמדובר בעובד לא חוקי, דמו סמוק פחות מדמו של עובד חוקי? האם יש לגביו תעריף שונה? לדידי התשובה לכך שלילית. דינו של עובד זר ללא רישיון, איננו שונה מדינו של עובד זר ברישיון. אין לומר כי עובד ללא רשיון זכאי לפיצוי נמוך יותר בשל שלילת חירותו האישית, מאשר עובד בעל רישיון. העוול שגרם אותו עובד , לרשויות המדינה, ע"י שהותו בה ללא רישיון, לא יתוקן בעוול של שלילת חירות אישית בלתי מוצדקת. שכן,אין מתקנים עוול בעוול. יתר על כן, אין מקום להשתמש בסנקציה עונשית ואין לגרוע מהיקף הפיצוי שזכאי לו העובד נטול הרישיון. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי: 1. 11 הימים הראשונים, למעצרו של התובע - היו מיותרים, ונקבעים כמעצר שווא. 2. אין לחייב את הנתבעת, לעניין היום הנוסף, להן נזקקה דיינת בית הדין בהחלטה מיום 21.12.03, כדי לאפשר לנתבעת לערער, ולאחר שיציג התובע כרטיס טיסה. היות ולמחרת היום, התייצב התובע בפני בית הדין ששינה את החלטתו, עקב הנסיבות, ונתן החלטה חדשה בהתאם. 3. יומיים נוספים, בהם שהה התובע במאסר, למרות ההחלטה לשחררו מיום 23.12.03 - גם הם מיותרים, היה על הנתבעת לשחררו מידית ולאלתר, ולכן, גם ימים אלה, נקבעים כמעצר שווא. לכן, לאור הקבוע לעיל, בדבר המעצר המיותר והשחרור שהתעכב, אני חותמת פרק זה בהחלטה כי זכאי התובע לפיצוי בגין 13 ימי מעצר, ולא 15 ימים, כפי שטען התובע. הנזקים וגובהם: משקבענו את חבותה של הנתבעת כלפי התובע, יש לבחון את הנזקים להם טוען התובע והערכת הפיצוי הראוי על גרימתם. בכתב סיכומיו עותר התובע לראשי נזק ממוניים ולראשי נזק שאינם ממוניים. לגבי הסוג הראשון, מבקש הוא פיצוי בשל הפסד השתכרות. לו עבד במשך 16 הימים בהם היה עצור מעצר שווא, לא מן הנמנע היה מרוויח לפחות 1,200 ₪. (ראה סיכומים מתוקנים מטעם התובע סעיף 58). לגבי הפיצוי בגין ראשי הנזק שאינם ממוניים, עותר התובע לפיצוי בגין נזק פיסי, נזק בעגמת נפש ובסבל נפשי, ונזק בגין פגיעה בזכויות לחירות, לכבוד ואוטונומיה. (ראה סיכומים מטעם התובע סעיפים 15,23,39) ב"כ התובע אומדת את נזקיו ואת הפיצוי ההולם על העוול שנגרם לו, על סמך אמות מידה שנקבעו בפסיקה לתובעים ישראלים, בסך של 15,000 ₪ לכל יום מעצר. (ראה סיכומים מטעם התובע סעיף 53 וכן פסקי דין שצורפו לסיכומי התובע המסומנים ב-2, ו-3). לטענת ב"כ הנתבעת כשל התובע בהוכחת נזקו הנטען. לעניין ראש הנזק הממוני, התובע שהה בישראל שלא כדין, וממילא לא היה באפשרותו לעבוד מבחינה חוקית. מה גם, שהתובע לא הציג ולו ראייה אחת אודות השתכרותו. (ראה סיכומי הנתבעת סעיף 133). לעניין ראשי הנזק שאינם ממוניים, טוענת הנתבעת, כי התובע הועבר תחת צו משמורת וצו הרחקה, ולא שהה בכליאת שווא. לשיטתו, בניגוד למעצר, קיים שוני מהותי בין מעצר למשמורת. (ראה סיכומי הנתבעת סעיף 136). לכן, לטענתו, אין לגזור מהסכומים שנפסקו בפסקי הדין שהובאו על ידי ב"כ התובע על המקרה דנן. הבסיס הנורמטיבי לתביעת הפיצויים של התובע מצוי בהוראת סעיף 26 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1968, (להלן: "הפקודה"), לפיה: "כליאת שווא היא שלילת חירותו של אדם שלילה מוחלטת ושלא כדין למשך זמן כלשהוא באמצעים פיסיים או על ידי הודעה כבעל סמכות". סעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 קובע כדלקמן: "נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית המשפט". סעיף 8 לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 שכותרתו: פיצוי בעד מעצר ומאסר קובע: "סכום הפיצוי המרבי בעד יום מעצר או מאסר הוא החלק ה-25 של השכר החודשי הממוצע במשק ביום מתן החלטת בית המשפט לעניין הפיצוי, כפי שקבע שר העבודה והרווחה בהודעה לפי סעיף 198א לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשכ"ח-1968". כב' השופט בן חיים, בפס"ד רווה נ' מדינת ישראל, ת.א 46575/01, סב(3) 445 (השלום ת"א), עומד על כך כי נקודת המוצא של תקנה זו הינה כלכלית גרידא והיא נגועה בחוסר סבירות, היות ואיננה מביאה בחשבון את מימד הבושה וחוסר האונים המתלווה למעצר. לכן, בית-המשפט אינו כבול לסכומים שנקבעו בה. פקודת הנזיקין מכירה אף בסוג כזה של נזקים כנזקים ברי פיצוי. המונח "נזק" בסעיף 1 לפקודה, מוגדר בצורה רחבה, ונוגע לנזקים מסוגים רבים, גם בלתי ממוניים באופיים: "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה". כב השופט הכהן,בפסק דינו אשר ניתן ב- 21.12.04, בתמש 03 / 19270 נ' [פדאור (לא פורסם), (בית המשפט לענייני משפחה, ירושלים), 04 (15) 674], עמוד 12, קבע: "במסגרת הגדרה זו, ניתנה הגנה לאינטרסים בלתי מוחשיים רבים. כך, ניתן פיצוי בגין נזק לא רכושי - למשל, כאב וסבל - הכרוך בנזק גוף שנגרם לניזוק. נוכח יריעתה הרחבה של הגדרה זו, נפסק כי פגיעה בנוחות גופנית, סבל ופחד - גם אם אין להם כל ביטוי פיזי, וגם אם אין הם מתלווים לפגיעה פיזית כלשהי - עשויים להוות נזק בר פיצוי בנזיקין (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113)". להשקפתי, יש ליישם עקרון זה בעניין שבפני. התובע עתר לכמה ראשי נזק, והגם שרובם אינם ניתנים למדידה או לכימות כספי ממשי, ברי לי שנזקים אלה אכן נגרמו לתובע. מכל האמור לעיל, נזקיו הכוללים של התובע, שיילקחו בחשבון בקביעת הפיצויים בתיק דנא, כוללים: העדר יכולת השתכרות, סבל ועגמת נפש, פגיעה בכבוד, בחירות ובפרטיות. אבדן הנוחות והרווחה הגופנית כמו גם אבדן החירות - הינם בבחינת נזק כמשמעותו בפקודת הנזיקין (סעיף 2 לפקודה). רק אינטרס ציבורי מובהק מצדיק להגביל את זכות היסוד של אדם לחירות, כפי שנקבע בסעיף 5 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. סבורני כי אין מקום להקל, אלא הדרך להרתיע מפני הישנות עבירה זו חייבת להתבטא בפיצוי הולם. אביא מדברי עמיתי, כב' השופט ארנסט בפסק הדין בת.א. 025213/04 בארן ואיסקנדיר נ' משרד הפנים ואח', אשר אוזכר לעיל: "במקרה זה אין להתעלם מנזקיהם של התובעים, ויש לפסוק סכום המבטא, עד כמה שניתן להעריך, את הנזק שנגרם לתובעים, עקב שלילת חירותם, החזקתם במעצר, תנאי המעצר והכל על רקע מכלול הנסיבות..." האינדיקציה שנקבעה שם, בסך של 1,000 ₪ לכל יום של שלילת חירות, מתאימה גם בענייננו. הפסד ההשתכרות של התובע, אינו האינדיקציה היחידה. ראינו כי שכרו , לתקופה זו, גם לשיטתו, הינו כ- 1,200 ₪ בלבד. ראינו כי שכרו, לא תמיד שולם . גם תיק זה, החל הרי,בעקבות פניית התובע לקבלת עזרה בגביית שכרו. הרכיב המרכזי, לטעמי, הוא הצער והסבל שנגרמו לתובע בכליאתו. בשקלול הרכיבים, דומני כי פיצוי של 1,000 ₪ ליום, הוא פיצוי הולם. אני קובעת כי יש לפצות את התובע ב- 1,000 ש"ח לכל יום מעצר, כפול 13 ימים (11+2), סה"כ 13,000 ₪. סיכום : מן המקובץ לעל , מתקבלת התביעה. הנתבעת עיוולה כלפי התובע, בכליאתו לשווא למשך 13 יום. הנתבעת תפצה את התובע בתשלום של 13,000 ₪ , לפי תחשיב של 1,000 ₪ לכל יום של כליאה. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק, מיום הגשת התביעה,19/01/2004,ועד לתשלום המלא בפועל. כן תשא הנתבעת בתשלום הוצאות התובע,אגרת משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצרוף מע"מ הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מעצרפיצוייםשאלות משפטיות