האם פסק דין מהווה חסימה דיונית ?

פסק דין הנתבע 1 (להלן: "עבאס") תבע את התובע (להלן: "ביבאר") בבית משפט השלום בעכו. ביבאר הגיש תביעה שכנגד. בית המשפט קיבל בהסכמת הצדדים מקצת מהתביעה העיקרית ודחה את התביעה שכנגד, שלא נתמכה בראיות. בהליך שבפני שב ביבאר ותבע אותם נזקים שנדונו בתביעתו שכנגד מעבאס וגם ממבטחתו, הנתבעת 2. בדיון ביום 14.2.05 טענו הנתבעים למעשה בית דין. התביעה כנגד עבאס נדחתה וניתנה החלטה שלגבי הנתבעת 2 לא חל מעשה בית דין. מיד עם הקראת ההחלטה, טען ב"כ הנתבעת 2 - ובצדק - שהיא לא התייחסה כלל לזיקה שבין הנתבעים. לכן, ניתנה לצדדים הזדמנות להוסיף ולטעון בכתב, בענין בטרם אכריע בשאלה מה השלכת פסק הדין בעכו על התביעה כנגד הנתבעת 2. לטענת ביבאר מעולם לא הכריע בית משפט בתביעתו שכנגד לגופה. דחייתה היתה מטעם "פורמלי" גרידא והיא אינה יוצרת מניעה כלפי מי שלא היה צד לאותו הליך. לטענת הנתבעת 2 עילת התביעה כנגדה נשענת על עילת התביעה כנגד מבוטחה. משנדחתה התביעה כנגד המבוטח אין עוד קיום עצמאי לעילת התביעה כנגד המבטח. בבית משפט השלום בעכו תבע עבאס את נזקיו שלו בסך 13,383 ₪. עבאס העיד ובתחילת עדות ביבאר התברר שהוא לא חתם על תצהירו כדין. בית המשפט קבע שהתביעה שכנגד לא נתמכת בראיות. בשלב זה קיבלה ב"כ של ביבאר את המלצת בית המשפט לשלם לעבאס 7,500₪. בית המשפט אישר את הפשרה ודחה את התביעה שכנגד. ההכרעה ביחסי ביבאר ועבאס מיצתה את זכותו של ביבאר לתבוע מעבאס את נזקיו הישירים (כפי שהחלטתי ביום 14.2.05). האם מונעת היא גם את תביעת נזקים אלה ממבטחתו של עבאס? השאלה מי אשם בתאונה היתה אמורה להתברר ביום 13.7.04 ע"פ הראיות שהיו אז בפני בית המשפט, שלא יכול היה לקבל את התביעה העיקרית וגם את התביעה שכנגד (שהן במהותן סותרות). תביעתו של עבאס לא התקבלה במלואה - כפי שניתן היה לעשות ב"העדר ראיה" של ביבאר - תוצאה שהיתה סוגרת את הגולל ללא ספק על התביעה שכנגד. במקום זאת באו הצדדים לפשרה שבה חוייב ביבאר לשלם לעבאס 7,500 ₪ - למעשה עיקר תביעתו. בית המשפט דחה את התביעה שכנגד תוך שהבהיר שביבאר לא יוכל לתבוע מעבאס שוב אותם נזקים. דומה שפסק הדין היה מכוון להביא לקיצה את ההתדיינות בגין הנזקים שנגרמו לשני הצדדים באותה תאונה ואשר נתבעו בפניו. פסק הדין לא משקף "חסימה דיונית" של ביבאר מלתבוע את נזקיו מעבאס, אלא הכרעה מהותית על סמך הראיות שהיו בפני בית המשפט. אמנם אין לחלץ מהפרוטוקול את השיקולים שבגינם התקבלה רק עיקר התביעה העיקרית, אולם התוצאה יכולה לשקף רק אחת מאפשרויות אלה: (א) קבלה חלקית של התביעה יכולה לשקף הטלת מלוא האחריות לתאונה על ביבאר, תוך אי קבלה של מקצת הנזקים שתבע עבאס (והדבר נראה כמתיישב עם פירוט הנזקים והטענות שהעלתה כנגדם ב"כ של ביבאר). ממילא משקפת תוצאה כזו דחיה מוחלטת - לגופה - של התביעה שכנגד של ביבאר והוא לא יכול לתבוע כעת את מבטחתו של עבאס. (ב) התוצאה עשויה גם לשקף קבלה חלקית של התביעה באשר לענין האחריות - הכרעה סמויה באשר לחלוקת האחריות לאירוע בין הנהגים המעורבים בו. אם זה הפירוש הנכון משקפת תוצאת ההליך בעכו הכרעה בזכויות המהותיות של שני הצדדים. התוצאה האופרטיבית, שצד אחד מחוייב לשלם לחברו סכום פלוני, נראית כקצה קרחון של הליך "קיזוז" החיובים ההדדיים העולים מחלוקת האחריות ומאומדן הנזקים. משמע, הנזקים שתובע כעת ביבאר כבר שוקללו לתוך ההכרעה בהליך הקודם. מה שלדעת בית המשפט "הגיע" לביבאר, כבר קוזז ממה שביבאר חוייב לשלם לעבאס. דומה שלזה רמז בית משפט השלום בעכו כשציין ש"אין הוא חוסם" את דרכו של ביבאר לתבוע את נזקיו העקיפים שלא נתבעו באותו הליך (שהרי לכאורה סדר הדין לא מאפשר פיצולו של סעד בודד לשתי תביעות). אם זו משמעות פסק הדין, הרי שביבאר כבר קיבל מעבאס (על דרך הקיזוז) את מה ש"מגיע לו" בעקבות התאונה, בגין נזקיו הישירים. אין הוא זכאי לתבוע אותם שוב מאיש. מששוקללה "זכייתו" (הרעיונית) של ביבאר לתוצאת ההליך היא התמזגה לפסק הדין ותביעתה שוב היא בעצם תביעה לכפל פיצוי. (ג) אפשרות נוספת היא, שהתוצאה משקפת קבלה חלקית של התביעה העיקרית - ללא תוצאה אופרטיבית בתביעה שכנגד (שכן התובע שכנגד לא הוכיח את תביעתו שכנגד). על רקע מצב דברים זה, הסכים עבאס להסתפק בקבלת מקצת תביעתו, ללא הכרעה מפורשת במאזן הזכויות שבין הצדדים. מתן הזדמנות לביבאר לשוב ולברר את זכויותיו כעת, עלולה לגרום נזק ברור לעבאס דווקא, למשל: אם יקבע כעת שביבאר נושא במלוא האחריות לאירוע - לא יוכל עבאס לשוב ולתבוע את הסכומים שעליהם ויתר באותה פשרה. משמע: לאור ההתנהלות הדיונית בבית המשפט בעכו, מתן הזדמנות נוספת לביבאר להוכיח את תביעתו שכנגד עלולה לגרום עיוות דין דווקא לעבאס. בהתחשב בכך שההליך הסתבך כפי שהסתבך רק באשמת ביבאר, זו תוצאה לא ראויה. עילת התביעה כנגד מבטחתו של עבאס נשענת כולה על קיומה של זכות מהותית כנגד עבאס. אם אין לביבאר זכות מהותית כנגד עבאס - ממילא גם אין לו זכות מהותית כנגד מבטחתו. פסק דינו של בית משפט השלום בעכו המית את הזכות המהותית של ביבאר - ולא הסתפק ביצירת מניעה דיונית שבגינה אינו יכול לשוב ולתבוע את עבאס. הוא עשה כן ביודעין וכך מנע עיוות דין. בשולי הדברים: חלוקת האחריות המיטיבה ביותר עם ביבאר (לפי חלופה ג') היתה מצדיקה (אולי) את זכייתו בסדר גודל של כ-2,000₪. אל מול הפסדו זה (אם בכלל הפסידו) מן הראוי שביבאר יראה עצמו כבר-מזל עד מאוד על שלא חוייב בהוצאות משפט העולות עליה בהרבה בגין התנהלותו הדיונית (בהליך בעכו ובהליך זה). לאור זאת, אני דוחה גם את התביעה כנגד הנתבעת 2. אין צו להוצאות. מעשה בית דיןשאלות משפטיות