פסק דין בפני תביעה לפיצוי בגין נזקים נטענים שנגרמו עקב בניה של סככה והצבת שלטים בשטח המפריד בין מגרשו של התובע לבין מגרשו של הנתבע 1. המסגרת העובדתית - התובע, מר כמאל מולא (להלן - "התובע") הינו הזכאי להרשם כבעליו של שטח בן כ-2,300 ₪ בגוש 18887 חלקה מספר 28 הנמצא בכפר ירכא (להלן - "חלקת התובע"). במהלך השנים 1996-1998 הקים התובע על חלקת התובע מבנה מסחרי, אותו השכיר לשוכרים שונים המנהלים שם את עסקיהם החל משנת 1998. בשכנות לחלקת התובע נמצאת חלקה מספר 29 אשר בבעלותו של הנתבע 1, מר מחמד יוסף מולא (להלן - "הנתבע" ו"חלקת הנתבע" בהתאמה). הנתבע 2, מר עאמר מחמד מולא, הינו בנו של הנתבע. לטענת התובע, הנתבע 2 הינו בעלים משותפים בחלקת הנתבע ביחד עם הנתבע. מנגד, טענת הנתבע הינה כי חלקתו נמצאת בבעלותו הבלעדית. אקדים כבר בשלב זה, על מנת להקל על המשך הרצאת העובדות, כי אין כל ראיה שהיא בנוגע לבעלותו הנטענת של הנתבע 2 בחלקה ולכן אני מאמצת את גרסתו של הנתבע לפיה רק הוא הבעלים של חלקת הנתבע (וראו את סעיף 4 לתצהירו מיום 7/7/03 וכן עדותו בעמ' 10 שורה 13). מעורבותו של הנתבע 2 אם כן הינה זיקתו לאחת החנויות שבחלקת הנתבע, אשר בה הוצבה סחורה והיותו הגורם אשר הציב חלק מהשלטים (וראו בהקשר זה את הודעת ב"כ הנתבעים לבהמ"ש מיום 8/7/2003). מכל מקום, גם בחלקת הנתבע הוקם מבנה מסחרי ואף בו מנוהלים עסקים שונים על ידי גורמים ששכרו חלקים מהשטח מאת הנתבע. בין היתר, מושכרים שני שטחים מסויימים לנתבעים 3 ו-4, כאשר נתבע 3, מר עלי מהנא אבו חמדה, מנהל במקום עסק למכירה ושיווק של כלים סניטריים והנתבע 4, מר נביל ריקאד חלאילה, מנהל מוסך פחחות וצבע. אין חולק כי בין חלקת התובע לבין חלקת הנתבע גדר מפרידה וכי בעבר היתה קיימת סככה מעל חלק מחלקת הנתבע (להלן - "הסככה המקורית"). ככל הנראה, כל עוד היתה הסככה המקורית במימדיה הקודמים - היא לא היוותה כל בעיה. לטענת התובע, במהלך סוף שנת 1999 או תחילת 2000, הוקמה סככה נוספת או תוספת לסככה המקורית, וזאת בשטח של כ-144 מ"ר (להלן - "הסככה החדשה"). כמו כן, בסמוך לאותו מועד הוצבו שלטים על גבי הגדר המפרידה בין החלקות, כאשר טענתו של התובע היא כי ההקמה כאמור גרמה לו לנזקים שונים. ההליכים עד כה - התביעה המקורית הוגשה בשנת 2000 ובה עתר התובע לסעד של פיצוי כספי וכן למתן צוי עשה המתייחסים לשלטים, לגדר ולסככה החדשה. ביום 30/4/2001 ניתן פסק דין בהעדר הגנה. ביום 13/8/2002 בוטל פסק הדין כנגד הפקדת ערבות בנקאית, אך היא לא הופקדה ובקשה למתן ארכה להפקדה נדחתה. ביום 27/4/2003, במסגרת דיון בערעור על ההחלטה הנ"ל (שלא לאפשר ארכה להפקדת הערבות) ניתן פסק דין הנותן תוקף להסכמת הצדדים לפיה פסה"ד יבוטל, הערבות תופקד, השלטים יסולקו וכמו כן הוסכם באשר לגובה מקסימלי לגבי הצבת סחורה בשטח הנתבעים. לאחר שההסכמות בוצעו, התובע ביקש להגיש כתב תביעה מתוקן. כתב התביעה המתוקן, שהוגש ביום 19/5/2004, כולל רק דרישה לפיצוי כספי (בסך 94,450 ₪) אך אינו כולל דרישה למתן צו זה או אחר. המחלוקות בין הצדדים - המחלוקת העיקרית הינה באשר לתוצאות הקמת הסככה החדשה והצבת השלטים. התובע טוען כי עקב הקמת הסככה והצבת השלטים נגרמו לו הנזקים הבאים : (א) הוצאות בגין ניקוי חלקת התובע מאדי צבע שהגיעו מעסקו של הנתבע 4; (ב) הוצאות בגין תיקון ליקויים שנגרמו לחלקת התובע עקב נזילות מים מהסככה החדשה; (ג) הוצאות בגין נזקים שנגרמו לאחד מהשוכרים של התובע (מר חיים סטופל) עקב נזילות מים מהסככה החדשה; (ד) דמי שימוש ראויים בגין הצבת השלטים על גבי הגדר המשותפת; (ה) הפסדי הכנסה עקב נטישת שוכרים של התובע את המושכר בשל הקמת הסככה החדשה והצבת השלטים; (ו) עגמת נפש ואי נוחות. לשיטת התובע החובה לפיצויו בגין נזקיו רובצת על שכמם של ארבעת הנתבעים. הנתבעים טוענים תחילה כי אין כל יריבות בין התובע לבין הנתבעים 2 עד 4 (כלומר בין התובע לבין בנו של הנתבע לבין השוכרים של הנתבע). באשר לנתבע, הריהו מודה כי הוא הקים את הסככה החדשה והיה אחראי על הצבת השלטים אך טוען כי הנזקים הנטענים לא אירעו ובוודאי ששיעורם לא הוכח. בפני העידו התובע, הנתבע ומר חיים סטופל, ובין יתר המוצגים הוגשו לעיוני תמונות מהזירה הרלבנטית והנספחים השונים לתצהירי העדות הראשית של התובע. דיון - לאחר שקלול הראיות ושקילת טענות הצדדים בסיכומיהם - מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל רק כלפי הנתבעים 1 ו-2 ורק בנוגע לרכיב עגמת הנפש ואי הנוחות, וזאת מהטעמים אשר יפורטו להלן. את תביעתו מבסס התובע על ארבע הוראות חיקוק שונות, ואסקור כל אחת בנפרד : סעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו : סעיף זה הקובע כי - "אין פוגעים בקנינו של אדם" - מעגן את אחת מזכויות היסוד החשובות ביותר. אני בדעה כי יש ליחס להוראות סעיף זה, כמו גם לשאר הוראות חוק היסוד, משקל רב ולעיתים אף מכריע, ועם זאת, עם כל הכבוד - אין אפשרות לבסס את עילות התביעה דנן על יסוד חוק זה. במיוחד לאור העובדה כי קיימות הוראות חוק ספציפיות אשר ניתנות ליישום במקרה זה - אך התובע לא טען לתחולתן או שלא הוכיח את הדרוש הוכחה על מנת שיחולו. לכן, במצב זה, אין להזדקק להוראות הכלליות של חוק היסוד ולבסס עליו תביעה לפיצוי בגין נזקים. סעיף 17 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 : כותרתו של סעיף זה הינה "תביעה למניעת הפרעה" והוראותיו : "המחזיק במקרקעין זכאי לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך שיימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזאת." כעקרון, יתכן והיה מקום לשקול מתן צו אופרטיבי ביחס לסככה החדשה מכח סעיף זה, ברם אולם סעד שכזה לא התבקש. יוזכר שוב כי בכתב התביעה המקורי נדרשו צווים כנגד הבניה מצדו של הנתבע אך הדרישה הושמטה בכתב התביעה המתוקן - על כל המשתמע מכך. עוד אוסיף כי לתוצאה דומה ניתן היה אולי להגיע לו היה מתבקש סעד מכח סעיף 44 לפקודת הנזיקין הדן בעוולת "מטרד ליחיד", אך גם סעד שכזה לא התבקש - והתובע במפורש צמצם את הסעדים המבוקשים לסעדים כספיים בלבד. אשר על כן, הוראותיו של סעיף 17 לחוק המקרקעין אינן ישימות למקרה זה. סעיף 4 לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961 : עניינו של סעיף זה הינו מניעת זיהום אויר. בהקשר זה התובע טוען כי אדי צבע שנישאו באוויר ממוסכו של הנתבע 4 פגעו בקירות המבנה המסחרי שבחלקתו וכי יש לפצותו בשיעור עלות הוצאות הניקוי. תחילה, אעיר כי אינני בטוחה שגרימת כתמי צבע מהווה "זיהום אויר" בהתאם לפרשנות הראויה של סעיף זה, אם כי יתכן שלאור תכליתו של החוק יש ליתן להוראת הסעיף פרשנות רחבה אשר תכלול גם מעשים שכאלו. מכל מקום, אין כל צורך להכריע בשאלה דלעיל היות ולא הוכח עצם קיומם של כתמי הצבע ולא הוכח מקורם, לא הוצגה כל תמונה בהקשר זה, לא צוין היכן הכתמים בדיוק, לא צוין מתי הדבר התרחש ולפיכך אין באפשרותי לאמץ את הגרסה הסתמית והכללית של התובע באשר לנושא זה. פקודת הנזיקין, לרבות עוולת הרשלנות ועוולת הפרת החובה חקוקה: אינני סבורה כי הקמת הסככה והצבת השלטים היתה רשלנית וכי עוולת הרשלנות היא הישימה במקרה זה. שונים הם הדברים באשר לעוולת הפרת החובה החקוקה. כידוע, עוולת הפרת החובה החקוקה המוגדרת בסעיף 63 לפקודת הנזיקין מתגבשת בהתקיים שלושת הרכיבים הבאים : (א) קיום חובה בחיקוק אשר נועד לטובתו והגנתו של הנפגע ; (ב) הוכחת הפרת החובה ו-(ג) הוכחת נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו התכוון החיקוק. באשר לרכיב הראשון הרי שהפסיקה הכירה בכך כי חוק התכנון והבניה, התשכ"א-1961 יכול להוות "חיקוק" בהקשר של העוולה דנן במקרים דומים (וראו את בבג"צ 16/50 איגרא רמא בע"מ נגד עירית תל-אביב, פ"ד ה 229; ע"א 140/53 אדמה בע"מ נגד לידיה לוי, פ"ד ט 1666; בר"ע 62/83 בעל טכסא נגד גונן ואח', פ"ד לח (1) 281 ופסיקה מאוחרת יותר אשר בה נקבע באופן חד משמעי כי הוראות חוק התכנון והבניה המחייבות קבלת היתר בניה טרם ביצוע הבניה ובניה רק בהתאם לתנאי ההיתר, מהוות חיקוק אשר נועד, בין היתר, לטובתם והגנתם של בעלי מבנים סמוכים). 29. באשר לרכיב השני - התובע הצהיר כי הסככה הוקמה שלא כדין וכך גם הגדר אליה התייחס התובע בסעיף 25 לתצהירו. בהקשר זה - צורפו לתצהירו הנספחים ד/1 ו-ד/2 מהם ניתן ללמוד, בין היתר, על כך כי בקשה לקבלת היתר בניה בדיעבד לגבי הסככה נדחתה על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה. הנתבע לא טען כי הבניה כן חוקית - לא בתצהירו ולא בעדותו, ולכן ניתן לקבוע על בסיס האמור מעלה כי הקמת הסככה היתה בניגוד לחוק ולכן החובה הופרה. באשר לרכיב השלישי, המתייחס לנזק - ברי כי ניתן לקבל פיצוי בגין כל נזק ממוני מוכח אך מעבר לכך ניתן לקבל סעד אף אם התובע לא הוכיח כי ההפרעה עולה כדי "מטרד" ודי לו שיוכיח כי נגרמה לו אי נוחות או פגיעה בהנאתו מהמקרקעין שלו (וראו את ע"א (תל-אביב) 1036/96 וולברגר נגד חיה שחר ואח' (פורסם בתקדין) וע"א (חיפה) 4027/97 עבדאללה אחמד סעיד נ' מחמוד מוסטפא (המוזכר מעלה) והפסיקה המוזכרת שם). התייחסות לראשי הנזק - 32. מהאמור מעלה עולה כי אני בדעה כי הוכחה עוולת הפרת החובה החקוקה ויש לעבור לבירור שאלת הנזק. כאן, דומה כי התובע כשל בהוכחות מרבית ראשי הנזק הנתבעים, ואתייחס אליהם בהתאם לסדר הופעתם בסעיף 15 לעיל : 33. הוצאות בגין ניקוי חלקת התובע בעקבות אדי צבע : התובע לא התייחס לפריט זה בתצהירו ובהמשך לשנאמר לעיל באשר לעצם קיומם של הכתמים, הרי שלא הוכח שיעור הפיצוי המבוקש באשר לניקוי הנטען. לא הוצגו תמונות מתאימות, לא הוצגה עדות כלשהי בנוגע לניקוי ואין כל חשבונית או קבלה רלבנטית. הוצאות בגין תיקון ליקויים שנגרמו עקב נזילות מים מהסככה החדשה : הסכום הנתבע בהקשר זה הינו 24,450 ₪ והתובע הפנה בהקשר זה לשלוש חשבוניות (נספחים ז/1 עד ז/3 לתצהירו). דא עקא שלא ניתן ללמוד מהחשבוניות למה בדיוק הן מתייחסות היות והאמור בהן אינו קריא וממה שכן ניתן לקרוא עולה כי אחת מהן מתייחסת לפחות בחלקה לבניית מסלעה, מילוי והידוק (חשבונית של עפיף אבו עיסא מיום 13/3/2001) והשתיים הנותרות (של מועדי סלימאן) אינן קריאות בכלל למעט התאריכים - 18/1/1999 ו-19/3/2001. עוד אציין כי היות והתביעה המקורית הוגשה בשנת 2000 הייתי מצפה כי לפחות לגבי העבודות שבוצעו אחרי מועד זה יקפיד התובע לשמור אסמכתאות מפורטות לצורך הוכחות טענותיו במסגרת ההליך בו פתח - ולכן קיומן של החשבוניות הבלתי קריאות בלבד מעורר סימני שאלה. בנוסף - הואיל והסככה החדשה הוקמה בערך בסוף שנת 1999 תחילת 2000 הרי שהחשבונית הראשונה של מועדי סלימאן אינה יכולה להיות קשורה עם הסככה היות והוצאה עוד לפני הקמתה. יש במקובץ כדי להביאני למסקנה כי אין כל אפשרות להסתמך על שלוש החשבוניות על מנת לבסס מסקנה כי הן קשורות בעבודות שהיה צורך לבצע בקשר עם הסככה או השלטים (מה גם שהמדובר בחשבוניות ולא בקבלות ואין אסמכתא לגבי התשלום בפועל). הוצאות בגין נזקים שנגרמו למר סטופל : בסעיף 45 לתצהירו טוען התובע כי הוא ומר סטופל הסכימו כי סכום נזקיו של סטופל יהא 20,000 ₪ וזאת בגין נזקים שנגרמו לסחורה שלו בגין הנזילות וכן בגין נזק שנגרם למדחס שהיה בבעלותו של סטופל. גם סטופל בעדותו אישר כי השניים סיכמו כי 20,000 משקפים את הנזקים שנגרמו לו. ברם אולם, אין אפשרות להסתפק בכך ששניים אלו הסכימו ביניהם על שיעור הנזק. בהקשר לנזק למדחס - העיד התובע כי המדובר היה בסכום של 8,000 ₪ בשנת 2000 אך כי הוא לא שילם בפועל את הסכום לסטופל וכדבריו - "התחייבתי לשלם" (עמ' 6 שורה 7). לא הוצגה כל חוות דעת באשר לנזק הנטען, עצם קיומו, שיעורו, תיקון שבוצע - אם בוצע וכיוצ"ב. בקשר לנזק לסחורה - גם כאן, לא הוצג כל מסמך, אומדן, תמונה, מכתב דרישה או כל ראיה אחרת שניתן ללמוד ממנה על הנזילות שהיו ועל הסחורה שניזוקה. במצב דברים זה, לא הורם הנטל הרובץ על שכם התובע להוכיח כי אכן נגרם הנזק ובוודאי ששיעורו לא הוכח ויודגש כי המדובר בנזק מיוחד לעבר ואי אפשר לעתור לסעד גלובלי בסך 20,000 ₪ עליו הוסכם בין התובע לבין סטופל. מעבר לכך, הרי שכל נזק שנגרם (אם נגרם) איננו נזקו של התובע אלא של סטופל (אם בכלל) ולא קמה לתובע זכות לקבלת כל פיצוי בהקשר זה בהעדר כל אסמכתא לכך שהוא אכן התחייב לשלם לסטופל או כי סטופל המחה לו את זכות התביעה במקומו. 42. דמי שימוש ראויים בגין הצבת השלטים על גבי הגדר המשותפת : הגם שראש נזק זה אפשרי מבחינה חוקית והגם שאין מחלוקת כי אכן היו שלטים על הגדר וכי הם הורדו בהתאם להסכמת הצדדים - הרי שלא הוכח שיעורו של נזק זה ואינני יודעת מהם דמי שימוש ראויים בהקשר זה. הפסדי הכנסה עקב נטישת שוכרים של התובע : לגבי סטופל - הן התובע והן סטופל טוענים כי סטופל הפסיק את השכירות חצי שנה לפני המועד שנקבע לכך בחוזה השכירות. אך שוב - גם בהקשר זה דרישתו של התובע לפיצוי הינה כוללנית וסתמית ולא מפורטת כדבעי. לא הוצג לעיוני החוזה הרלבנטי, לא ניתן לדעת מה היו דמי השכירות החודשיים (וגם אם צוין המחיר למ"ר לא הוכח כמה מטרים היו), לא הוצגו קבלות לגבי דמי השכירות (למרות שהוצגו קבלות לגבי עסק אחר ולכן לכאורה לא היתה כל מניעה לעשות כן), לא הוכח עד מתי שולמו בפועל דמי השכירות וכיוצ"ב. ואם לא די בכך אזי התובע עצמו בסעיף 43 מציין כי הוא מעריך את הסכום הנתבע בגין נטישת השוכרים בסכום מסויים - אך אין אפשרות לבסס את הדרישה על "הערכה" בלבד. לגבי חנות הבגדים - מעיון במכתב אשר צורף כנספח ח/11 לתצהיר התובע עולה כי החוזה שם היה אמור להסתיים ביום 1/4/2003 וכי במכתב מודיעים השוכרים כי הם מפסיקים את השכירות החל מיום 9/3/2004 (כלומר שלושה שבועות מוקדם יותר). החוזה עצמו לא הוצג לעיוני ואין לדעת מהם התנאים למתן הודעה מראש על סיום החוזה וכך גם לא נטען על ידי התובע כי לא שולמו דמי השכירות המלאים של כל חודש מרץ 2003. טענתו של התובע (בסעיף 40 לתצהירו) היתה כי מאז שניתנה הודעת ביטול החוזה הוא לא הצליח למצוא שוכר חלופי ולכן הוא תובע 120,000 ₪ שהינם הפסד דמי השכירות לגבי 12 חודשים לאחר אפריל 2003. לא שוכנעתי כי הפסקת החוזה היתה בשל מעשי הנתבעים או מי מהם (ובמכתב מצוין כי אחת הסיבות היא שהמקום "מוסתר") ובוודאי שאינני סבורה כי יש להטיל את האשמה לגבי אי מציאת שוכר חלופי על כתפי הנתבעים במיוחד לאור העובדה שבשלב זה כבר הוסרו השלטים והוסדרה "ההסתרה" (בהתאם לפסק הדין מיום 27/4/2003 - כמפורט בסעיף 12 לעיל) . בנוסף - העיד התובע כי חנות הבגדים הפסיקה את חוזה השכירות "כמה חודשים לפני הזמן" (עמ' 7 שורה 19) אך כפי שציינתי מעלה המדובר רק בשלושה שבועות ויש בכך כדי להשליך על מהימנות גרסתו של התובע בכלל. עוד אוסיף כי התובע טען שמטעם חנות הבדים נשלו "התראות רבות" בכתב במשך תקופת חוזה השכירות לגבי העובדה שהשלטים מפריעים לעסקיהם (עמ' 7 שורה 27) - אך מכתבים אלו לא הוגשו כראיה. 46. פיצוי בגין אי נוחות : כאן בכוונתי לפסוק לטובתו של התובע. למרות שלשיטתי הנזקים המיוחדים הנתבעים לא הוכחו - אין לי כל ספק שהקמת הסככה ללא היתר אכן והצבת השלטים אכן גרמו לתובע לאי נוחות משמעותית כל עוד לא הוסרו. בהקשר זה יש לזכור כי הורדת השלטים, הורדת חלק מהגדר הנוספת שהיתה בשעתו והסדרת הגובה המקסימלי של המשטחים "המסתירים" התבצעה רק בשנת 2003 כחלק מההסכמות סביב ביטול פסק הדין שניתן כנגד הנתבעים, וגם זאת - רק לאחר הגשת בקשה נוספת בהקשר זה. אשר על כן אני סבורה כי יש מקום לפצותו בגין כך בסך 7,500 ₪. 47. באשר לזהות החייבים בפיצוי - לאור האמור בסעיף 4 לעיל, החובה לשאת בפיצוי הינה של הנתבע והנתבע 2, ביחד ולחוד. 48. אשר על כן - הנתבעים 1 ו-2 ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, סכום של 7,500 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ + מע"מ כחוק וכן החזר אגרת בהמ"ש ששולמה. 49. התביעה נגד הנתבעים 3 ו-4 נדחית. התובע ישלם לכל אחד מנתבעים אלו הוצאות בסך 2,500 ₪ + מע"מ כחוק. בניהפיצוייםסככה