פסק דין 1. התובע, רופא במקצועו, ביטוח עצמו אצל הנתבעת בביטוח אחריות מקצועית. מטרתה העיקרית של הפוליסה היא מתן כיסוי ביטוחי לתביעות בגין רשלנות רפואית והפרת חובה מקצועית. נספח שלה מזכה את המבוטח גם בשירותים משפטיים, או בהשתתפות בהוצאות המשפטיות, הנדרשים בהליכים פליליים והליכים לפי חוק איסור לשון הרע שנפתחו נגד המבוטח, אך גם בתביעות לשון הרע שהוגשו מטעם הבטח וביוזמתו. 2. התובע הגיש תביעה אזרחית בגין לשון הרע, שהוצא לטענתו על ידי עובדי מרפאה, בה שהה במסגרת השתלמות רפואית שעבר. לשם כך שכר עו"ד ושילם לו שכ"ט ודרש מהנתבעת להשתתף עמו בהוצאות אלה. הנתבעת דחתה את דרישתו, ומכאן תביעה זו. 3. פוליסת הביטוח הנדונה מורכבת למעשה מ-3 חלקים: א. פוליסה באנגלית. ב. תקציר הפוליסה בעברית. ג. נספח לפוליסה באנגלית. הפוליסה באנגלית צורפה לראשונה לסיכומי הנתבעת. כיוון שלא הוצגה כראיה במהלך הדיון, ובמיוחד כשהתובע טוען בסיכומיו כי מעולם לא הומצאה לו, ראוי היה שלא להתייחס אליה. אולם, למעשה עילת תביעתו של התובע אינה נובעת מפוליסה זו, אלא מהנספח שלה בשפה האנגלית, שהוצגה כראיה במהלך הדיון. התקציר בעברית אכן דן, כך עולה מתוכו, בתביעות המוגשות נגד המובטח (ראה פרק "תקופת הכיסוי", פרק "התביעה", פרק "הגשת תביעה"), ורק מהנספח ניתן ללמוד כי קיימת אפשרות להשתתפות הנתבעת גם בהוצאות משפטיות בתביעה שיוזם המבוטח בגין לשון הרע. כמו כן, לא ניתן להתעלם מההערה המופיעה בנוסח העברי, המפנה ל"נוסח המחייב" של הפוליסה באנגלית, ולא ניתן לומר כי פוליסה כזו לא היתה ידועה לתובע. אומנם, אילו נמצאה סתירה בין שני הנוסחים, ראוי היה לדון בתוקפה המסייג של ההערה הנזכרת, אולם כיוון, שכאמור, הנוסח העברי כלל אינו מזכיר תביעה הנפתחת ביוזמת המבוטח, הרי שאין כל סתירה בין שני הנוסחים. 4. הנתבעת דחתה דרישת התובע בהסתמך על שני תנאים הנקובים בנספח הנזכר (סעיף 1.3.2): בקשה של הסתדרות הרפואית בישראל ואישור הנתבעת. אין חולק כי שני התנאים לא מולאו, והשאלה היא מעמדם של תנאים אלה לאור הכללים הקובעים בעניין זה בחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הביטוח") וחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982 (להלן: "חוק החוזים האחידים"). 5. התביעה הנדונה, לחיוב הנתבעת בתשלום שכ"ט עו"ד לצורך הליך שיזם המבוטח, אינה תביעת ביטוח רגילה, והמקרה אינו "מקרה ביטוח" רגיל. משמעות המושגים "ביטוח" ו"מקרה ביטוח" אינה פשוטה, וכבר דשו בכך המלומדים, ראה: א. ידין פירוש לחוק החוזים בעריכת ג. טדסקי, חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1987, עמ' 23-22; מ. יפרח ור. חרל"פ, ששון - דיני ביטוח, מהדורה שניה, עמ'3-101. דבר זה הוביל את המלומדים להצביע על "האופי הכללי של ההסכם" (ששון- דיני הביטוח הנ"ל, עמ' 103). יתכן לומר בענייננו, ש"מקרה הביטוח" הוא הוצאת לשון הרע נגד המבוטח, והתביעה של המבוטח היא לפיצויו בגין אותו "מקרה", ומכאן גם הדרישה לתשלום ההוצאות המשפטיות. מכל מקום, אין ספק שהצדדים כאן התכוונו ליצור ביניהם יחסי מבטחת-מבוטח, והחבות הנתבעת חוסה בהסכם הביטוח שביניהם. 6. התנאים הנזכרים לעיל הם תנאים לחבות המבטח ולהיקפה. כיוון שכך, אנו נדרשים לסעיף 3 לחוק הביטוח. כותרת הסעיף היא אמנם "חובה להבליט הגבלות", אך תוכנו מגוון יותר: "תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצוינו בה בהבלטה מיוחדת". הנה כי כן, אין חובה דווקא בהבלטת התנאי. אדרבא, החלופה הראשונה הינה דווקא פירוטו סמוך לנושא שהתנאי נוגע לו. העיקרון המנחה הוא, שהתנאי יהיה גלוי לעין המבוטח, בבואו לעיין בחבות הרלבנטית, בלא שיצטרך לדוש בכל סעיפי הפוליסה. חובה זו התקיימה בענייננו, מאחר והתנאי כלול בתוך אותו סעיף המקים את החבות הנתבעת כאן (סעיף 1.3.2). 7. שאלה אחרת היא בחינת התנאי לאור חוק החוזים האחידים. תוקפם של חוקי החוזים על חוזי הביטוח נדון גם הוא בספרי המלומדים: פירוש לחוקי החוזים הנ"ל, עמ' 14-13. ששון-דיני ביטוח הנ"ל, עמ' 25-21, ולעניין חוק החוזים האחידים: עמ' 166-164. מכל מקום, אין ספק כי בהעדר הוראה מיוחדת בחוק חוזה הביטוח, ניתן להחיל את חוקי החוזים בכלל, וחוק החוזים האחידים בפרט על חוקי הביטוח, ראה, למשל: ת.א. (ת"א) 6936/90 בורנשטיין נ' קפלן ואח' פס"מ נג(4)309. 8. אין כל ספק שפוליסת הביטוח הנדונה, כולל הנספח, היא "חוזה אחיד" כמשמעו בחוק זה, כאשר הנתבעת היא "הספק" והתובע הוא "הלקוח". בית המשפט הדן בהליך שבין ספק ללקוח רשאי, בהתאם לסעיף 19(א) לחוק זה, לבטל את התנאי או לשנותו במידה הנדרשת כדי לבטל את הקיפוח. בעשותו כן, יתחשב בית המשפט במכלול תנאי החוזה ובנסיבות האחרות, וכן בנסיבות המיוחדות של העניין הנדון לפניו (סעיף 19(ב)). 9. התנאים הנדונים: בקשת ההסתדרות הרפואית ואישור המבטחת, צריכים להבחן לאור החזקות שבסעיפים 4(1), 4(6) ובמידה מסוימת גם סעיף 4(5) לחוק. בבואנו לבחון שאלה זו, עלינו להידרש גם לכך שהתובע אינו חבר בהסתדרות הרפואית (אין חובה לעשות כן), משמע עניינו תלוי בגוף שאין לו כל שייכות אליו. 10. אמנם, ניתן להבין את רצונה של הנתבעת לשים מחסומים בפני הגשת תביעות מיותרות ובלתי מוצדקות של המבוטחים, כאשר בשונה משאר מקרי הביטוח שבפוליסה, המבוטח כאן אינו "נגרר" להליך בעל כורחו, או לפחות שלא ביוזמתו, אלא יוזם ויוצר את ההליך. מותר להניח, איפוא, כי יהיה מי שירצה לנצל זכותו זו שבפוליסת הביטוח בחוסר תום לב, או לפחות ללא הצדקה עניינית. משום כך, מובן הצורך של הנתבעת להתקין מנגנון שיסנן מקרים שכאלה. יחד עם זאת, נראה לי כי המנגנון שהותקן אצלנו אינו נכון ואינו צודק. התנאי של בקשה של ההסתדרות הרפואית וודאי אינו צודק ואינו סביר לגבי מבוטח שאינו חבר בה, ומה המוטיבציה של ההסתדרות הרפואית להגיש בקשה שכזו? התנאי של אישור המבטחת אינו צודק ואינו סביר לגבי כל מבוטח, האינטרס האינסטינקטיבי של המבטחת הוא להתנער מחבותה, ותנאי שכזה עלול להביא לידי פטורה המוחלט מאחריותה. מסקנתי היא, איפוא, כי התנאי הראשון, במקרה זה, לפחות, הינו תנאי מקפח, וכי התנאי השני הינו תנאי מקפח, ושעל כן יש לבטלם ולדון בתביעה, כאילו לא היו. 11. תנאי נוסף, לו טענה הנתבעת, הוא התנאי שבסעיף 3 סיפא לנספח הנדון. הכלל שבסעיף 3 זה הוא, שהנתבעת מעמידה למבוטח עו"ד מטעמה לצורך השירותים המשפטיים הנדרשים (הסעיף חל לגבי כל המקרים המנויים בנספח, ולא רק על המקרה הנדון, שבו מוגשת תביעה ביוזמת המבוטח). אך, עדיין שמורה הזכות למבוטח לבחור עו"ד מטעמו. במקרה כזה, נקבע בסעיף 3 סיפא, המבוטח יהיה זכאי להשתתפות בשכ"ט עו"ד, בהתאם לשיקול הדעת המוחלט של המבטחת ("at its absolute discretion"). אגב, לא מצאתי סימוכין לטענת הנתבעת כי הדבר צריך להיעשות בתום ההליך בלבד, ויתכן שהדבר מתבקש מתוך התנאי הנזכר, כאשר בתום ההליך ניתן לבחון ההצדקה לשכר הטרחה ששולם בפועל לעורך הדין. גם כאן, אני סבור כי הצורך במנגנון פיקוח כלשהו של המבטחת על שכר הטרחה שמשולם על ידי מבוטח לעו"ד שנבחר על ידו, נחוץ וצודק. אך גם כאן, אני סבור כי המנגנון שנבחר: שיקול דעתה המוחלט של המבטחת אינו נכון ואינו צודק, וגם הוא תנאי מקפח. למרות זאת, אינני סבור כי יש לבטל תנאי זה כליל, ובית המשפט צריך לבחון בפועל סבירות שכר הטרחה ששולם, לאור כל נסיבות המקרה. 12. את שלא עשו הצדדים, יקשה על בית המשפט לעשות, וכיוון שהצדדים, ובעיקר הדרישה היא מהנתבעת, לא טרחו להידרש לצדקת תביעת לשון הרע שהגיש התובע, לא הועמד בפני כל סייג המצדיק פטור הנתבעת מחבותה, ועל כן היא צריכה לשאת בהוצאות המשפטיות של התובע באותה תביעה. 13. הצדדים גם לא טרחו להידרש לגובה סכום שכר הטרחה שהוסכם בין התובע לבין עורך דינו. אינני יכול להידרש לסכומים הנזכרים בהסכם שכר הטרחה (צורף לכתב התביעה), מאחר והם תלויים גם במספר הישיבות וכיו"ב, נתונים שלא הובאו בפני. התובע הצהיר, כי שילם לעורך דינו, עד כה, בסה"כ 12,284 ₪ (פרוטוקול מיום 16/01/01). בהסכם שכר הטרחה הנזכר צוין כי ביום 05/03/01 שילם התובע לעורך דינו 5,000 ₪, וכן הוצגה חשבונית מיום 02/09/01 על סך 7,284 ₪. אף על פי כן, ובהעדר נתונים לבחינה ראויה, כאמור לעיל, נראה לי כי יש להסתפק בסכום, לו הסכים התובע באותה ישיבה, קרי: 5,500 ₪ (כולל הוצאות תביעה זו), סכום שכבר שולם על ידי הנתבעת, כפי שנמסר על ידי התובע (קודם לכן, ניתן פסק דין במעמד צד אחד שחייב את הנתבעת בסכום זה, ופסק הדין בוטל לאחר מכן). 14. כדי שלא לגרור את הצדדים להתנצחויות כספיות נוספות, וכיוון שכבר הטלתי על הנתבעת הוצאות משפט, לא אטיל עליה הוצאות נוספות, למרות שראוי היה לעשות כן, ובמיוחד כאשר הנתבעת הגישה סיכומים החתומים על ידי עורך דין, בניגוד להחלטתי שלא להתיר ייצוג הנתבעת על ידי עורך דין, ובניגוד לקבוע בסעיף 63 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. אין ספק כי גם הגשת טיעונים וסיכומים מטעם עורך דין נכללת במושג "ייצוג". לעומת זאת, כיוון שהנתבעת נהגה כך, נטלתי חירות לעצמי לטעון לתובע, שלא היה מיוצג, טענות שלא נטענו על ידו, ומה גם שאלו טענות משפטיות, שבית המשפט רשאי להיזקק להן גם ביוזמתו. 15. סיכומו של דבר, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 5,000 ₪ והוצאות משפט בסך 500 ₪, וכיוון שהסכומים אלה כבר שולמו, אין צורך בהצמדתם או בקביעת ריבית לגביהם. רפואהרשלנות רפואית (רופאים)תביעות רשלנות רפואיתביטוח אחריות מקצועיתרשלנותביטוח אחריות