פסק דין 1. ערעור על החלטת הוועדה הרפואית העליונה הפועלת מכוח הוראות חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב], שדנה ביום 21.3.06 בעניינו של המערער. הוועדה הרפואית העליונה דחתה את ערעורו של המערער ואישרה את קביעת הוועדה מהדרג הראשון, לפיה למערער נכות צמיתה בשיעור 10 אחוז בגין "שיתוק פרונאלי שמאלי בצורה בינונית", על-פי המבחן הקבוע בסעיף 32(4)(א)(II) לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל-1969 (להלן - "התוספת"). הוועדות הרפואיות הנ"ל הפחיתו את שיעור נכותו של המערער לעומת הנכות הזמנית שנקבעה לו קודם לכן בשיעור 20 אחוז, על-פי המבחן שבסעיף 32(4)(א)(III) לתוספת. 2. לוועדה הרפואית העליונה מיום 21.3.06 הגיע המערער כשהוא נעזר במכשיר (AFO) ונבדק ע"י חברי הוועדה לאחרי שהסירו. מתוך השוואת התנהגותו של המערער בעת הבדיקה עם תוצאות הבדיקות והידע הרפואי, סברו חברי הוועדה כי: "אין שיתוף פעולה מספק מצד הנבדק". במצב של חוסר שיתוף פעולה, נעזרו חברי הוועדה בתוצאות בדיקת הולכה חשמלית שהראתה כי העצב הפרניאלי השמאלי "מתפקד חשמלית בצורה סבירה מאד". הוועדה עיינה גם במכתביו של ד"ר שוכר, המטפל במערער, אך לא קיבלה את דעתו. לנוכח כל אלה נדחה ערעור המערער כאמור לעיל. 3. בערעור דנן טוען המערער, כי התוצאה אליה הגיעה הוועדה הרפואית העליונה גורמת לו עוול של ממש. לטענתו, הנכות שנקבעה לו משקפת את מצבו כשהוא נעזר בעזרים, ברוח הוראת תקנה 10(ו) לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל-1969 (להלן - "התקנות"). כתוצאה מכך, הועמד שיעור נכותו על 10 אחוזים במקום 20 אחוזי הנכות הזמנית שנקבעו לו בעבר, מה שמביא לאובדן הזכות לקבל מהמשיב את העזרים הנחוצים למערער. המערער מפרט בסעיף 12 לכתב הערעור מהם אותם עזרים בהם עליו להשתמש. נטען, כי ללא אותם עזרים יחמיר מצבו של המערער והוא יאבד את כושרו לפעול פעולה רגילה, מה שאמור להקנות לו נכות בשיעור גבוה יותר מזו שנקבעה. לנוכח טענה זו ביקשתי מבאי כוח הצדדים להשלים את טיעוניהם ולהתייחס לשאלה, האם המערער זכאי לקבל מימון של אותם אביזרים במסגרת חוק ביטוח ממלכתי. בא כוח המערער ציין בטענותיו המשלימות, כי המערער אמור עתה לפנות לקופת החולים, במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ואולם מסגרת זו אינה מזכה את המערער בקבלת כל האביזרים להם הוא זקוק, מה גם שעליו להשתתף במימון רכישתם. המענק שאמור המערער לקבל בהתחשב בנכותו הצמיתה, אינו מספיק לו לצורך רכישת האביזרים. לשיטת בא כוח המערער אין מדובר בהסדר שלילי, אלא בלקונה, אשר בית המשפט אמור להשלימה בדרכים הקבועות לכך בחוק יסודות המשפט, תש"ם-1980. 4. לטענה המפורטת לעיל השיב המשיב, כי אין בסמכותו של בית משפט זה, במסגרת הערעור דנן, לשנות את הוראות החוק, גם אם על-פי הוראות אלה איבד המערער מהזכויות שהיו לו עת נקבעה נכותו בשיעור של 20 אחוז. עוד מציין בא כוח המשיב, כי המכשיר בו מדובר כלול בסל הבריאות וכי אין לפני בית המשפט כל ממצא שעל יסודו ניתן לקבוע מהם סוגי המכשירים שהמערער זקוק להם, אם בכלל. תשובתו העקרית של בא כוח המשיב לטענה האמורה היא, שמהחלטת הוועדה הרפואית העליונה כלל לא עולה ששיעור נכותו של המערער נקבע בהתחשב בשימוש במכשיר. כפי שעולה מפרוטוקול הדיון שנערך בוועדה הרפואית העליונה, הבדיקה המקיפה שנערכה למערער נעשתה לאחר שהוסר המכשיר בו השתמש. 5. אכן, מעיון בפרוטוקול הוועדה הרפואית העליונה עולה כי הנכות נקבעה על-פי מצבו של המערער ללא קשר למכשיר בו השתמש ואשר הוסר מיד בתחילת הבדיקה. עקב כך גם נודעה משמעות למידת שיתוף הפעולה של המערער בעת הבדיקה, כפי שחברי הוועדה הרפואית עמדו עליה. לא היה צורך להתייחס לענין זה אילו ממילא היתה הנכות נקבעת על-פי כושרו של המערער לבצע פעולות כשהוא נעזר במכשיר. מעבר לכך, טענותיו של המערער בדבר הצורך הרפואי להשתמש באותם מכשירים שפורטו בכתב הערעור אינן מעוגנות בממצאים שנקבעו על-ידי הוועדות הרפואיות וגם החומר הרפואי שהציג המערער לוועדה אינו כולל התייחסות ישירה לענין זה, מה גם שהמערער לא הצטייד בחוות דעת של מומחה והסתפק בהסתמכות על מכתבי הרופא המטפל. לא למותר להוסיף, כי בהופיעו לפני הוועדה, לא טען המערער, שהיה מיוצג, שאין לקבוע את שיעור נכותו כשהוא נעזר במכשיר, ועניין זה כלל לא עלה על הפרק ונזכר לראשונה בערעור דנן. במצב זה אין מקום לקבלת הערעור על יסוד הטענה המפורטת לעיל. אוסיף רק, שספק בעיני אם הפתרון לאותם מצבים, שבהם הפחתת שיעור הנכות שוללת מהנכה את הזכויות שכאשר עמדו לו היה יכול להתמודד טוב יותר עם נכותו, יכול להינתן על-ידי בית המשפט במסגרת ערעור על קביעת שיעור הנכות על-ידי וועדה רפואית עליונה. על הוועדה לקבוע את שיעור הנכות הנכון, וההשלכות שתהיינה לקביעה זו על היקף זכויות הנכה אינן צריכות לשנות קביעה זו. עם זאת, יש לקוות שחברי הוועדות מודעים לאחריות הכבדה המוטלת על כתפיהם ולהשלכות האפשריות שיש להחלטותיהם על הנכים. בנוסף, לא ראיתי צורך בגדרו של הערעור דנן להתייחס לפרשנותה הנכונה של תקנה 10(ו) לתקנות, ככל שהדבר נוגע לעזרים מסוג העזרים שהמערער נזקק להם, שכן במקרה דנן לא נעשה בה שימוש. 6. המערער הוסיף וטען, כי הוועדה הרפואית העליונה לא נימקה את החלטתה. אין ממש בטענה זו. גם אם בפרק "סיכום החלטת הוועדה ונימוקיה" לא נרשמה כל הנמקה מעבר לעצם דחיית הערעור, הרי שעיון בפרק הבדיקה מעלה כי הוועדה פירטה בהרחבה את נימוקיה, תוך כדי תיאור הבדיקה. 7. עוד טוען המערער, כי הוועדה לא נתנה משקל ראוי לעמדתו של הרופא המטפל, ד"ר שוכר, אשר סבר כי מאז שנת 2002 לא השתפר מצבו. בא כוח המערער ציין, כי לרופא המטפל יתרון על חברי הוועדה, עקב כך שהוא עוקב אחרי תפקוד הנכה במועדים שונים ולא מספק בבדיקה נקודתית. אכן, במקרה מתאים, כאשר וועדה רפואית אינה מקבלת את דעתו של הרופא המטפל, היא מחויבת לפרט עמדתה זו בהנמקה מיוחדת (ע"א (מחוזי-י-ם) 5478/04 סויסה נ' קצין התגמולים). ואולם, ענין זה יפה בעיקרו של דבר למצבים בהם קיים קושי לעמוד על מצב הנכה בבדיקה קצרה יחסית, כגון במקרים של פגיעות נפשיות מסוימות וכאשר נמצא פער משמעותי ובלתי מוסבר בין התשתית העובדתית עליה ביססה הוועדה את החלטתה לבין התשתית העובדתית המתקבלת מהמסמכים הרפואיים של הרופא המטפל. במקרה דנן עמדתו של הרופא המטפל הובאה בקיצור רב מאד, ומנגד עמדו לרשות הוועדה תוצאות בדיקות אובייקטיביות שיש בהן כדי לסייע לה לגבש עמדה. גם סוג הנכות בה מדובר אינו מחייב בהכרח התייחסות מיוחדת למעקב רפואי הנעשה לאורך זמן שלא במסגרת הבדיקות שנערכות על-ידי הוועדות הרפואיות ואף לא מצאתי הבדלים בקביעת העובדות, במובחן מהבדלים בהערכת העובדות. 8. לטענת המערער, קביעת הוועדה על חוסר שיתוף פעולה מצדו מצביעה על מגמתיות. גם דינה של טענה זו להידחות. הוועדה הסבירה בהרחבה יחסית מה מקור מסקנתה על אי שיתוף הפעולה (קיומו של פער בלתי מוסבר בין התנהגות המערער בעת הבדיקה לבין ההתנהגות המצופה לרקע המצב הרפואי האובייקטיבי כפי שנמצא בבדיקות). בנסיבות אלה כלל לא ניתן להגיע למסקנה של מגמתיות, ומוטב היה שלא להעלות טענה זו, שיש בה פגיעה ביושרם המקצועי של חברי הוועדה. 9. יתר טענותיו של המערער מתייחסות לאופן בו הפעילו חברי הוועדה את שיקול דעתם בעת שראו לנכון לקבוע את נכותו בשיעור 10 אחוז. מדובר בנושאים רפואיים מובהקים שאין מקום לערער עליהם לבית המשפט. הערעור נדחה. רפואהועדה רפואית