פציעה של ילד על ידי ילד אחר בבית ספר - אחריות פיקוח

פסק דין 1. עובדות: התובע יליד 1986, תלמיד כיתה ח', נפגע בכיתתו, בשעת הפסקה בין השיעורים מחבר לכיתה, בויונובסקי אלכס, (להלן: "אלכס"), אשר התקרב אליו ובעט בידו. בתמיכה לתביעה הוגשה חוות דעתו של ד"ר יהודה דוד, אורטופד מנתח, לפיה כתוצאה מהפגיעה באצבע השלישית של יד שמאל סובל התובע מכאבים במפרק המקרינים ליד. ד"ר דוד העריך את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בשיעור 10%, (חוות הדעת ת/2 צורפה לתצהיר ת/1). התביעה התבססה על עילת הרשלנות כלפי כל אחד מהנתבעים. נטען, כי רשלנות הנתבעות 1 ו- 2 הייתה בכך שלא דאגו לשלומו וביטחונו של התובע בבית הספר, לא אבחנו מבעוד מועד את התנהגותו התוקפנית והאלימה של אלכס, ולא קיימו פיקוח נאות על הנעשה בבית הספר בכלל ובכיתה בפרט. כלפי אלכס נטען, כי לא נהג כילד סביר ואחראי בן גילו וכלפי הנתבעים 4 ו- 5, הוריו של אלכס, כי היו צריכים לדעת על התנהגותו האלימה של בנם ולהשגיח עליו. הנתבעות 1 ו- 2 הכחישו את חבותן ולחילופין צירפו חוות דעתו של ד"ר ז'טלני, מומחה רפואי מטעמן, לפיה נכותו הצמיתה של התובע היא בשיעור 3% בגין קשיון נוח של הפרק הסופי באצבע השלישית של יד שמאל (נ/5). הנתבעות 5 - 3 הוסיפו כי ביום האירוע שוחח התובע בשעת הפסקה עם חברו אלכס. בשלב כל שהוא ניסה אלכס להדגים תנועת רגל ללא כוונה לפגוע בתובע ולגרום לו נזק כל שהוא. התובע ניסה לחסום את הבעיטה וכתוצאה מכך ניזוק בידו (סעיף 5 לכתב ההגנה). 2. עדויות: בתצהיר עדותו הראשית (ת/1) העיד התובע כי בשעת הפסקה בין השיעורים, ניהל שיחה עם חבר לכיתה, לפתע אלכס התקרב אליו מאחור ובעט בידו. אלכס הוא ילד מופרע, אשר נהג להשתולל, להפריע ולהרביץ לתלמידים. בחקירתו הנגדית שינה התובע טעמו והעיד כי אלכס הוא חברו והוא ילד נחמד. וכדבריו: "לפני המקרה המדובר לא היו לי בעיות עם אלכס, היינו חברים, ילד נחמד... לפעמים היה קצת בעייתי, גם בכיתה חשנו שהוא ילד נחמד... ביום 30.12.99 בהתייחס לדו"ח מאותו תאריך - הוא בעט ולא ציפיתי לכך, לכן כתבתי שזה לא בכוונה". (פרוטוקול מיום 25.11.03, עמ' 4 ש' 24, עמ' 5 ש' 7, עמ' 6 ש' 15 - 13). עוד למדנו מחקירתו הנגדית של התובע, כי באותו אירוע נוכחו תלמידים נוספים, דניס ויבגני (פר' מיום 25.11.03, עמ' 6 ש' 15). התובע גם העיד כי בבית הספר משוחחים על אלימות וסובלנות (עמ' 4 ש' 23). אלכס העיד בתצהיר עדותו הראשית כי היו לו יחסים טובים עם רוב רובם של ילדי הכיתה, לרבות התובע אשר לא הייתה לו כל כוונה לפגוע בו. ביום האירוע שוחח עם התובע בהפסקה בין השיעורים ותוך כדי הדגמת תנועה ביצע התובע תנועה נגדית בידו וקיבל מכה באצבע, (נ/3). בחקירתו הנגדית חזר על גרסתו והוסיף כי לפני המקרה לא היה מעורב בשום קטטה אלא לאחר מכן וכי מזהירים את התלמידים שלא להיות אלימים (פר' מיום 26.1.04, עמ' 11 ש' 6). גם הוריו של אלכס העידו אלא שחקירתם לא הוסיפה דבר. מטעם הנתבעות 1 ו- 2 העידה מנהלת בית הספר, הגב' רוזיטה גולדשמיט, כי בין השיעור השלישי לרביעי יש הפסקה לצורך מעבר תלמידים ומורים בין הכיתות. מדובר ב"הפסקה קטנה" אשר אינה מאפשרת ואינה מצריכה נוכחות מורה בכיתה. אלכס אינו מוכר כתלמיד בעייתי וכי כמנהלת בית הספר מנחה את צוות המחנכים להעביר בשיעורי חינוך, הסברה בנושא אלימות והצורך בסובלנות (נ/2). בחקירתה הנגדית חזרה והדגישה כי עפ"י דו"ח התאונה (נספח 1 לתיק המוצגים) היא התרחשה בין השיעור השלישי והרביעי. אלכס הוא ילד ממוצע, לא אלים. עפ"י תיקו האישי עולה כי אלכס מתקשה בלימודים, אך אין בעובדה זו לכשעצמה כדי לקבוע שמדובר בילד בעייתי. בית הספר מטפל בילדים בעייתיים ואלימים והדבר אף מדווח להוריהם ומכל מקום, אין אפשרות למניעה מוחלטת ותאונות יכולות להתרחש בכל מצב. בנוסף לעדות המנהלת, העידה גם אחות בית הספר הגב' לואיזה ינוב. 3. דיון: בשורה של פסקי דין נקבע כי: "חובתו של מורה לפקח על קטין המסור בידיו זהה לחובתו של הורה, זאת באשר לסיווגה של החובה. אשר למהותה של החובה הלכה למעשה, הרי ביטויה כאמור בקיום פיקוח על הקטין כדי למנוע פגיעה בו ופגיעתו באחר אך מובן הוא כי ממדיה והיקפה של חובת הפיקוח משתנים בהתאם לנסיבותיו של העניין ובהתאם לגילו ותכונותיו של מי שנתון לפיקוח." (ע"א 715/79 גדעון דניאלי נ' אררט ישראל, פ"ד לה (2), 764). מריבות וקטטות בין ילדים, אינן תופעה בלתי מוכרת ועל כן, על כל הורה ומורה חלה חובת צפיות לגבי התרחשויות כאלה ומוטלת עליו חובה לנקוט אמצעי פיקוח סבירים למניעת סיכוני בטיחות מסוימים הקשורים בכך. מטבע הדברים, אפשרויות ההשגחה של הורים כמו של מורים, אינן בלתי מוגבלות. מידת ההשגחה המצופה מהם, הינה בהכרח תוצאה של איזון בין אינטרסים של השגחה על ילדים ומניעת תאונות מצד אחד והיכולת להקצות כוח אדם להשגחה על תלמידים מצד שני. על כן, יש להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, כלומר סוג הפעילות בה מועסקים הילדים, טיב וגודל הסיכון הכרוך בפעילות, גילם והרצון לחנך למידה מסוימת של עצמאות וחופש. (ע"א 42/57 עידה נ' ששון, כרך י"א, 1100, עמ' 1106; ע"א 715/79 גדעון דניאלי נ' אורט ישראל נתניה, פ"ד לה(2), 764; ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, מז (1), 802; דנ"א 2571/94 עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' גולן חפצבי ואח', תק-על 96 (2), 207). חובת זהירות הנדרשת ממורה בכיתה אינה זהה בהיקפה לחובה אשר מורה יחוב בה מקום שהתלמידים נמצאים בחצר בית הספר. הכיתה היא מקום מוגן (יחסית) והסיכוי להיפגע פגיעה חמורה בעת ישיבה בכיתה הוא קטן, (ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1), 802). בקביעת מידת הפיקוח הנדרשת קשה עד מאוד להביא בחשבון התרחשויות פתע, שגם פיקוח צמוד אינו עשוי למנען, (עמד על כך כב' השופט עציוני בע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן ואח', כה (2), 113 וברוח דומה ע"א 415/79 דניאלי נ' אורט נתניה, לה(2), 764, 772). ולעובדות המקרה שלפנינו: מדובר בתלמידי כיתה ח', משמע ילדים בגילאים 13 - 14. בזמן הפסקה בין שיעור לשיעור נפגע התובע מאלכס בכיתה. עפ"י דברי התובע כפי שנרשם בדו"ח על תאונה מיום 30.12.99: "בזמן ההפסקה של סוף שיעור שלישי הייתי בכיתה, תלמיד מכיתתי, הרים את הרגל לבעוט באוויר ובלי כוונה פגע באצבעות יד שמאל שלי" (נספח 1 לתיק המוצגים מטעם הנתבעות 1, 2). כך גם העיד התובע לפניי. אדגיש, כי בזמן התאונה נכחו תלמידים נוספים אך התובע נמנע מלזמנם ועובדה זו צריכה להיזקף לחובתו, (על הימנעות מהבאת ראייה ראה ע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' מתתיהו פד מה (4) 651, 659). לטענת התובעים אלכס היה ידוע כילד אלים ועל הנתבעות הייתה מוטלת החובה למנוע את התנהגותו האלימה. דא עקא שעובדה זו לא הוכחה. התובע העיד כי אלכס היה חברו ומדובר בילד נחמד. כך גם העידה מנהלת בית הספר. עדותו של אלכס לא רק שלא סתרה את עדות התובע, אלא תמכה בה. אמנם מתיקו האישי של אלכס עולה כי הרביץ לתלמיד נוסף לאחר האירוע נשוא תיק זה, אך לא מצאתי לקבוע כי מדובר בילד אלים על סמך מכתב אחד נוסף. מובן, שלקשייו הלימודיים אין כל רלוונטיות. (במ/4) התובעים לא הוכיחו כי הנחיות משרד החינוך מחייבות הישארותו של מורה בכיתה בשעת הפסקה, אך אפילו והנחיות כאלה היו מובאות לפניי עדיין נשאלת השאלה האם מדובר באירוע ספונטאני ובלתי צפוי. עפ"י עדות התובע, הנתמכת בעדותו של אלכס, מדובר באירוע ספונטאני, בלתי צפוי אשר לא קדמה לו כל התגרות מצד אלכס. חובת ההשגחה אינה מוחלטת ובמציאות החיים עלינו לקבל לפעמים סכנות שלהלכה אמנם ניתן היה למונען אך למעשה אין האמצעים הדרושים לכך בגדר הסבירות. התובע, אלכס ומנהלת בית הספר העידו כי בבית הספר ניתנו שיעורים בנוגע לאלימות וסובלנות ועל כן ונוכח כל האמור לעיל התובעים לא הוכיחו כי הנתבעות 1 ו- 2 התרשלו כלפיהם באופן כל שהוא. לא הוכחה גם התביעה כלפי הנתבעים 4 ו- 5 ונראה שלא נעשה כל ניסיון ממשי להוכחתה. התובע טען כי חלים יסודות סעיף 41 לפקודת הנזיקין אלא שלא הוכיח את יסודות העוולה הנטענת. אין לומר כי נתקיימו התנאים המוקדמים להפעלת הסעיף. התובע העיד על נסיבות התאונה ועל כן אין להסיק כלל ועיקר שהמקרה שבפנינו הוא מסוג המקרים המתיישבים יותר עם רשלנות הנתבעים מאשר עם אי רשלנותם. משדחיתי את התביעה מתייתר הצורך לדון בשאלת הנזק. 4. סוף דבר: אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לכל אחד מהנתבעים (1 ו- 2 ו- 5 - 3) 10,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד. קטיניםדיני חינוךבית ספר