נפילה של שוטר ברחוב בדרך לעבודה

פסק דין א. ענייננו בערעור על פסק דינה של וועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959, שליד בית משפט השלום בחיפה, (בראשות כב' השופטת (בדימוס) ר. טובי-פרידמן), מיום 18/5/04, בתיק ע.נ. 135/02, לפיה נדחה ערעורו של המערער על החלטת קצין התגמולים לפיה נדחתה בקשתו להכרת זכותו על פי החוק הנ"ל. ב. המערער, יליד 1960, משרת כשוטר במשטרת ישראל מאז 1985. בתאריך 7.9.97 בדרכו לעבודתו בתחנת עפולה החליק המערער, ונפל. לטענתו, לאחר נפילה זו חש כאבים בגב התחתון. בתאריך 28.10.97 נבדק המערער בביה"ח "העמק" ובצילום C.T שנערך לו נצפה "בקע דיסק מרכזי". בתאריך 23.12.97 בוצע ניתוח להוצאת הדיסק, ולאחריו נמשך טיפול על-ידי מנוחה ופזיותרפיה למספר חודשים. המערער הגיש בקשה להכרת זכות (חבלה) לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959, בגין פגיעה זו, ואילו קצין התגמולים דחה את תביעתו בציינו כי "...אין קשר בין פריצת הדיסק הבין חוליתי ובין האירוע מ-7.9.97...". מכאן הערעור שהוגש בפני וועדת הערר. ג. לתמיכה בעמדתו צירף המערער חוות דעת רפואית של ד"ר עאוני יוסף, מיום 4.2.03, בה קבע הרופא שאמנם "קיים בנמצא תיעוד על כאבים בגב התחתון מלפני התאונה", אך הוסיף וציין כי "בדיקת טומוגרפיה ממוחשבת שבוצעה בתאריך 13.6.95, הראתה בלט קל אחורי מרכזי של הדיסק בגובה L4 ,L5, לעומת בדיקת טומוגרפיה ממוחשבת שבוצעה בתאריך 28.10.97, כחודש וחצי לאחר החבלה, הראתה בקע דיסק מרכזי ושמאלי" מכאן קבע ד"ר עאוני כי "החבלה גרמה להחמרה במצב הדיסק הקיים" וכן כי "לא ניתן לשלול השפעה של מצב שקיים מלפני התאונה על מצבו לאחר תאונה זאת. מצד שני, גם לא ניתן לזקוף מוגבלויותיו כיום במלואם על חשבון מצב קודם בלבד...". ד. מטעם המשיב הוגשו שתי חוות דעת של פרופ' ביאליק, אשר קבע בחוות דעתו הראשונה מיום 12.8.99 כי האירוע משנת 1997 היה אחד מהתקפים רבים אשר מהם סבל המערער, לפיכך אין לדעתו קשר, לא של גרימה ולא של החמרה, בין האירוע לבין פריצת הדיסק. עוד הוסיף פרופ' ביאליק בחוות דעתו המשלימה מיום 29.5.03 כי ההתפוררות הניוונית של החוליה אצל המערער אינה תוצאה של חבלה, ולא יכולה להיות כזו. ה. המערער טען בתצהירו כי אושפז פעמיים עקב הנפילה נשוא הדיון, וכן שכל המגבלות שהינו סובל מהן הינן תוצאה ישירה מן האירוע הנטען. שניים אלה התבררו במהלך המשפט כלא מדויקים. ראשית, הוברר כי המערער אושפז בבית-החולים עקב בעיות שהיו לו בתוספתן, בעיה אשר לא הוזכרה כלל בתצהירו. בנוסף, הוברר שגם על-פי חוות-הדעת מטעם המערער עולה שהוא סבל מבעיות קודמות אשר אף הן לא הוזכרו בתצהירו, וכי נכותו הרפואית היא על רקע מצב גבו עובר לאירוע. ו. וועדת הערר קיבלה בפסק דינה את עמדת המשיב כי המערער לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, להוכחת הקשר הסיבתי בין האירוע הנטען לבין פריצת הדיסק, הן לאור חוסר אמינותו של המערער, והן לאור חוות הדעת. הוועדה קיבלה את האמור בחוות דעתו של פרופ' ביאליק וקבעה שהמערער סובל מכאבי גב תחתון על רקע פריצת דיסק (ללא כל קשר לנפילתו), וכי האירוע היה אחד מן ההתקפים הללו. לפיכך, נדחה ערעורו של המערער. ז. בערעור טוען המערער: 1. קביעות המהימנות של הוועדה אינן נכונות הואיל והמערער לא הסתיר את בעיותיו בתוספתן. לצורך כך מפנה ב"כ המערער לטופס התביעה של המערער להכרה בזכותו, וכן מפנה ב"כ המערער לתצהיר המערער שצורף ביום 15.5.03 ובו ציין כי סבל בעבר מכאבי גב, לרבות פריצת דיסק קטנה. 2. טעתה הוועדה שעה שלא התייחסה כלל להבדלים בין המסמכים הרפואיים שמלפני התאונה לבין הממצאים החדשים שנתגלו לאחר התאונה. 3. טעתה הוועדה במסקנתה. הוועדה לא נימקה כיצד זה נוצרו הבדלים כה גדולים במצב גבו של המערער בין שתי התקופות בהן נערכו הבדיקות. מכאן מתבקש בית המשפט לקבל את הערעור, ולהורות על ביטול החלטתה של הועדה. ח. לעומת זאת תומך המשיב בקביעותיה ובמסקנותיה של הוועדה. טוען המשיב כי צדקה הוועדה במסקנתה שאין קשר סיבתי בין הארוע מיום 7.9.97 לבין הפגימה בגבו של המערער. כן מצביע המשיב על כך שהערעור נסוב על קביעות עובדתיות ואין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב במימצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. מאידך גיסא, אין הערעור מעורר שאלה משפטית שרק היא מאפשרת הגשת ערעור כאמור בסעיף 34 (א) של חוק הנכים (תגמולים ושיקום). בישיבת בית המשפט שהתקיימה בפנינו ביום 21.6.05 חזרו ב"כ שני הצדדים , בעיקרו של דבר, והיפנו לאמור בעיקרי הטיעון המפורטים שהוגשו מטעמם, ועתה עלינו להכריע במחלוקת זו המונחת בפנינו. ט. וועדת הערר קבעה שהמערער לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו לגבי קיומו של קשר סיבתי בין הארוע נשוא הדיון לבין הפגימה בגבו של המערער, וזאת בין היתר, כך עולה מן הדברים, בשל קביעות מהימנות שקבעה, וסתירות שהיו בדיווחיו. אין בידינו להצטרף לקביעתה זו של הוועדה. נבהיר את עמדתנו. י. אמנם הלכה היא, המקבלת משנה תוקף כשעסקינן בערעור על החלטת וועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), שאין בית המשפט שלערעור מתערב במימצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, כפי שנקבע ב-רע"א 202/00, פלונית נ' קצין התגמולים, פ"ד נ"ו (1) 649 : ”... ההכרעה בממצאים עובדתיים, לרבות אלה המושתתים על חוות דעת רפואיות, נתונה לשיקולה הבלעדי של ועדת הערעור והיא הוצאה בסעיף 34 (א) לחוק הנכים מתחום סמכותו הערעורית של בית המשפט המחוזי..... ” (שם, בעמ' 655 סיפא). י"א. יחד עם זאת, במקרה שבפנינו, עולה מעיון במסמכים, שעל פניו לא היה מקום למסקנותיה של הוועדה לפיהן העלים המערער את עובדת כאבי הגב בעברו, וכי המערער מנסה לייחס את כאבי הגב (מהם הוא סובל מזה שנים), לנפילה שארעה בשנת 1997, ומה עוד, (כך כותבת הוועדה), שטענת המערער לפיה אושפז פעמיים בבית החולים עקב כאבי גב, נסתרת על ידי תעודות השחרור של בתי החולים, לפיהן אושפז המערער עקב דלקת תוספתן (אשפוז ראשון) ונמק (אשפוז שני). כבר בבקשתו להכרת זכות (עיינו: עמ' 3 של הבקשה להכרת זכות, נספח ז' במוצגי המערער), כותב המערער ב"תיאור החבלה" שבבואו לבית החולים עקב הכאבים בגבו התגלה לו שהתפוצץ לו התוספתן, ולדבריו: "לא הרגשתי בו כלל עקב כאבי גב חזקים שהיו לי". לענין כאבי הגב שקדמו לאירוע, אכן נטען בהודעת הערר שהוגשה לוועדה שרק עקב אירוע הנפילה נגרמו למערער בעיות גב (עיינו: סעיף 3 של נימוקי הערר, נספח י"ב (1) במוצגי המערער), וכן כי עובר לתאונה היה המערער בריא בגופו ומעולם לא היו לו בעיות גב (סעיף 2 של נימוקי הערר). ואולם, יחד עם זאת, עולה מעיון בכלל המסמכים הקיימים שהמערער הודה למעשה בכך שסבל בעבר מבעיות בגבו. כך, למשל, נאמר בסעיף 13 של תצהיר המערער, שהוגש ביום 15.5.03, שבשנת 1995 אובחנה אצל המערער פריצת דיסק קטנה אשר לא הצריכה טיפול מיוחד, מלבד פיזיותרפיה. כך גם השיב המערער בחקירתו הנגדית בפני הוועדה ביום 26.10.03, עמ' 9. י"ב. יתר על כן, בחוות דעתו של האורתופד ד"ר יוסף עאוני מטעם המערער, מיום 4.2.03, כותב הד"ר עאוני מפורשות, בפרק סיכום המימצאים והמסקנות, סעיף 4, שבתיקו האישי של המערער בקופת החולים קיים תיעוד על כאבים בגב תחתון מלפני הפגיעה מיום 7.9.97, ובדיקת הטומוגרפיה הממוחשבת מתאריך 13.6.95 הראתה בלט קל אחורי מרכזי של הדיסק בגובה 5L - 4L. פשיטא, מי שמבקש בזדון להטעות ולהעלים את ההסטוריה של בעיות הגב שלו, לא יציין בתצהירו במפורש שהיתה בעברו פריצת דיסק קטנה (שלא הצריכה טיפול מיוחד פרט לפיזיותרפיה), וכן לא יגיש חוות דעת רפואית מטעמו שבה מאוזכרת מפורשות העובדה שקיים בכרטיס קופת חולים של המערער תיעוד על כאבים בגבו התחתון של התובע מלפני הארוע נשוא הדיון. י"ג. הלכה פסוקה היא מימים ימימה, ששאלת הקשר הסיבתי הינה שאלה משפטית, ולא שאלה עובדתית. חובתו של בית המשפט היא להכריע בסוגיה זו של קשר סיבתי. ”...בשאלה המסובכת יותר אימתי נחשבת מחלה כמחלה שבאה עקב השירות , לא מפי הרופאים אנו חיים. השאלה איננה שאלה רפואית, כי אם שאלה משפטית או שאלה מעורבת של חוק ועובדה, ולאו דווקא המבחנים הרפואיים הנקוטים בידי רופאים לקביעת האפשרות של קשר סיבתי בין השירות והמחלה הם הקובעים. המבחנים המשפטיים שלפיהם נקבע הקשר הסיבתי קבועים ועומדים מזמן..." (דברי השופט ברנזון בע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים, פ"ד י"ח (2), 510, בעמ' 519; (הדברים כפי שהובאו ב -רע"א 96 /8077 חיים קריספיל נ' קצין התגמולים נא (2) 817, עמוד 821). מכאן, שהשאלה שיש להכריע בה בענייננו שאלה משפטית היא. ההוראה המסייגת את כוחו של בית-משפט זה להתערב במימצאים עובדתיים מכוונת כלפי עובדות, ולא כלפי מסקנות הנגזרות מן המימצאים. י"ד. ראוי להבהיר שבענייננו אין חילוקי דעות בין ד"ר עאוני לבין פרופ' ביאליק לגבי העובדה שהמערער סובל מכאבי גב על רקע פריצת דיסק בין-חוליתי-מותני. השאלה לגביה נטושה המחלוקת היא האם ניתן לזקוף את מצבו הרפואי של התובע כיום, במלואו, לחובת מצבו הקודם בלבד, ללא כל קשר לארוע הנפילה מיום 7.9.97 (בדרכו לעבודה), או שמא יש לזקוף את מצבו הרפואי הנוכחי של התובע באופן חלקי למצבו טרם הארוע. כידוע, נטל ההוכחה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי, המהווה אחד מן הנדבכים הדרושים לביסוס עילת התביעה, רובץ תמיד על התובע. על התובע להוכיח קיומן של הנסיבות הרלוונטיות ורק אז יעבור נטל ההוכחה המשני אל שכמו של קצין התגמולים. נסיבות אלה שעל התובע להוכיחן נעוצות באופיו המיוחד של השירות, וברי שהכוונה לנסיבות שניתן לקשור אותן לפרוץ המחלה או התהוות הפגימה. היעדרה של החזקה ההוכחתית, הנעוצה בפרוץ המחלה או התהוות הפגימה בזמן השירות, לרבות הנסיבות המיוחדות האופייניות לשירות הצבאי, איננו שולל את אפשרות הוכחת הקשר הסיבתי הקונקרטי בין המחלה לשירות. משמעות היעדר החזקה היא שעל התובע להוכיח בראיות את הקשר הסיבתי. לענין מידת ההוכחה הנדרשת, כל שעל התובע להוכיח הוא "כי מתקבל מאוד על הדעת קיומו של קשר סיבתי בין הנכות לשירות". עמד על כך כב' השופט (בדימוס) ג. בך בהרחבה בר"ע 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים, פ"ד ל"ז (4) 361, בעמ' 366: ”...מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של 'קרוב לוודאי', ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה, אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה” (ההדגשה במקור). ט"ו. מן הכלל אל הפרט. נראה לנו שניתן להסיק מן הטענות בשלמותן שהמערער הראה ברמת הסבירות הנדרשת שקיים קשר סיבתי בין הארוע מיום 7.9.97 לנכותו. ההשוואה בין בדיקת הטומוגרפיה הממוחשבת מיום 13.6.95 לעומת הבדיקה מיום 28.10.97 מראה הבדל משמעותי (עיינו: חווות דעתו של האורתופד ד"ר עאוני מטעם המערער מיום 4.2.03). בעוד שהטומוגרפיה מיום 13.6.95 מראה בלט קל אחורי מרכזי של הדיסק בגובה 5L - 4L, מראה הטומוגרפיה מיום 28.10.97 בקע דיסק מרכזי ושמאלי עם לחץ על השק הדוראלי באספקט הקידמי ולשורש עצב משמאל. מימצאי הניתוח שבוצע במערער ביום 23.12.97 מצביעים על דיסק מנותק. פרופ' ביאליק בחוות דעתו המשלימה מיום 29.5.03 איננו חולק על מימצאי הבדיקות והניתוח, אלא על המשמעות שיש לייחס לכך. ט"ז. הבדלים אלה בין מימצאי הטומוגרפיה משנת 1995, לעומת מימצאי הטומוגרפיה משנת 1997 (לאחר ארוע הנפילה), שעליהם עמד האורתופד מטעם המערער ד"ר יוסף עאוני, לא נדונו למעשה בפסק -דינה של הוועדה. לעניות דעתנו, החרפה בולטת זו במימצאי הטומוגרפיה שנעשתה כשבעה שבועות לאחר הנפילה, לעומת מימצאי הטומוגרפיה כשנתיים קודם לכן, מבססת את המסקנה בדבר קיום קשר סיבתי של החמרה בין הפגימה ממנה סובל המערער בגבו לבין אירוע הנפילה מיום 7.9.97, כשעצם התרחשות האירוע לא היתה שנויה במחלוקת. י"ז. בחוות דעתו המשלימה מיום 29.5.03 כותב האורתופד מטעם המשיב פרופ' ביאליק כי ענייננו בהתפתחות טבעית של בלט הדיסק, אשר איננה יכולה להיות תוצאה של חבלה אלא עסקינן לדעתו בהתפוררות ניוונית. פרופ' ביאליק סבור שהעובדה כי ענייננו הוא ב"התפוררות דיסק", ולא ב"דיסק מעוך", שוללת את עובדת היות ההחמרה תוצאת חבלה. פרופ' ביאליק כותב שיש צורך בכח רב מאוד כדי לגרום להתפוררות הדיסק, וכן, שחבלה מסוג זה גורמת בדרך כלל, כתוצאת לוואי, גם לפגיעה בדיסק סמוך, דבר שלא מתקיים בענייננו. י"ח. נדון עתה בהשגותיו אלה של פרופ' ביאליק. גם מדבריו של פרופ' ביאליק עולה כי בדרך כלל מתקיימת תוצאת הלוואי של פגיעה בדיסק הסמוך. מכאן שפרופ' ביאליק איננו שולל את היתכנות האפשרות בדבר חבלה כחבלתו של המערער אשר יכול ותגרום להחמרה במצבו. למעשה אין בחוות דעתו המשלימה של פרופ' ביאליק תשובה מספקת לחוות דעתו של ד"ר עאוני אשר התייחס להחמרה הממשית שחלה במימצאי הטומוגרפיה של המערער בשנתיים שחלפו בין 1995 ל-1997. ראוי לציין ששני המומחים לא נחקרו בפני הוועדה. פרופ' ביאליק סבור איפוא שמדובר בהתפוררות ניוונית של החוליה, אך האמנם החמרה ממשית זו, בפרק זמן של כשנתיים, לא הוחמרה ולא זורזה על ידי ארוע הנפילה נשוא הדיון, (כשעצם הארוע אינו במחלוקת). כלומר, האם התרחשה ההחמרה ללא כל תלות שהיא בארוע החבלתי? האמנם קיימים מקרים נוספים שבהם קצב התפוררות החוליה התרחש באופן דומה? לשאלה זו אין למעשה התייחסות בחוות דעתו של פרופ' ביאליק. י"ט. כידוע, אין בית המשפט מתיימר להיות מומחה מדעי; ואולם חייב בית המשפט להכריע בין הגרסאות העובדתיות: ”. . . בבואו להכריע בין מומחים, אין בית המשפט שׂם עצמו 'מומחה-מכריע' ביניהם, ומטבע הדברים שאין הוא מפעיל לענין זה שיקול דעת מקצועי; אלא - . . . פועל בית המשפט כערכאה שיפוטית, ומפעיל לצרכי ההכרעה בין המומחים שיקול דעת שיפוטי, על בסיס הידע המשפטי, נסיון החיים השיפוטי והשכל הישר, בהם הוא עושה שימוש כאשר הוא מתבקש להכריע בין גרסאות סותרות" (ע"פ 1839/92, 1532 אשקר נ' מ"י (לא פורסם), פסקה 4). כ. בענייננו, ולאחר שנתנו דעתנו לחוות הדעת הרפואיות של שני הצדדים, למכלול האמור במסמכים הרלוונטיים, לרבות עיקרי הטיעון של ב"כ הצדדים שהוגשו בפנינו, סבורים אנו, שיש להעדיף את המסקנה לפיה החמיר ארוע הנפילה מיום 7.9.97 את הפגימה בגבו של המערער, וזאת בשים לב להרעה הניכרת שבמימצאי הטומוגרפיה מ-1997 לעומת המימצאים שהיו אך שנתיים קודם לכן. את שיעור ההחמרה מעריכים אנו, לפי שיקול דעתנו, בשיעור של שליש. כ"א. נוסיף ונצביע גם על דברי בית-המשפט העליון ב-דנ"א 5343/00 - קצין התגמולים נ' אורית אביאן, פ"ד נ"ו(5), 732 , בעמ' 743: ”אשר לחוקי הנכים - בהם חוק התגמולים - גישת בית-המשפט היא, מאז -ומקדם, כי יש לפרשם ברוחב-לב ולא ביד קמוצה, מתוך רצון להיטיב עם הנכה ושלא להקפיד עימו. חוקים אלה ייעודם הוא להיטיב עם הנכה - בענייננו: עם נכי צה"ל - להיטיב ולגמול טוב למי ששירתו את המדינה ונפגעו בעת שירותם ובקשר עם שירותם, ועל דרך זה יפורשו ויוחלו” כ"ב. על יסוד האמור לעיל אנו מקבלים את הערעור חלקית, מבטלים את פסק דינה של הוועדה וקובעים שהפגימה בגבו של המערער הוחמרה בשיעור של שליש עקב האירוע מיום 7.9.97. בנסיבות הענין לא יהא צו להוצאות. תאונה בדרך / חזרה מהעבודהמשטרהנפילהשוטר