פסק דין 1. תובענה זו עוסקת בנזקי רכוש (לרכב) (כפי שיפורטו להלן), והוגשה ביום 13.2.03, על סך של 58,550 ₪. 2. התובע היה, בכל המועדים הרלבנטים לכתב התביעה, הבעלים למעשה של רכב מסוג אאודי (להלן: "האאודי"). 3. הנתבעת 1, חברה בע"מ, התקשרה בהסכם עם עיריית חדרה, לביצוע עבודות פיתוח ותשתית בסביבת הרחובות חובבי-ציון והשדרה בחדרה (להלן: "עבודות הפיתוח"). 4. הנתבעת 1 התקשרה עם הנתבע 3 לביצוע עבודות הפיתוח, והנתבע 3 ביצע את עבודות הפיתוח באמצעות הנתבעת 2, חברה בה הוא מנהל. טענות התובע בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית (ת/1). 5. לטענת התובע, בתאריך 9.10.02, בשעות הבוקר, בעת שנהג באאודי מצפון לדרום, ברח' חובבי- ציון בחדרה, נתקע עם הרכב באבני שפה, שהוצבו ע"י הנתבעים או מי מטעמם, באמצע נתיב נסיעת האאודי, בלי כל סימון, שילוט, תמרור או אמצעי אזהרה אחר (להלן: "התאונה"). 6. התובע טוען כי כתוצאה מהתאונה נגרם לאאודי אובדן מוחלט (טוטאל לוס), והוא פוצה ע"י חברת הביטוח מטעמו בסך של 51,522 ₪, שהוא ערכו של רכב סטנדרטי מאותו דגם. אולם, אין בפיצוי זה כדי לפצותו על מלוא נזקיו עקב התאונה, כיוון שהאאודי הוא רכב מיוחד עם תוספות יקרות, שלא נכללו בכיסוי הביטוחי שניתן לו ע"י פוליסת הביטוח בה ביטח את הרכב מטעמו. התובע מציין כי רכש את הרכב בשנת 1995 במחיר של כ- 150,000 ₪. ברכב היו מותקנים תוספות ואביזרים יחודיים ויקרים כדלקמן: א. שני מושבים קדמיים חשמליים עם תמיכת גב חשמלית, ועם מערכת זכרון למושב קדמי. ב. הגה כח סרוטרוניק. ג. דופן עץ משתי דלתות. ד. וילון אחורי מכאני. ה. מחשב דרך. ו. מערכת שמע. ז. 4 חלונות חשמל. ח. 6 רמקולים. ט. מערכת בקרת שיוט. 7. התובע מציין כי רכב זה יועד למנכ"ל חברת צ'מפיון (החברה שמיבאת את רכבי האאודי לישראל), אשר הזמינו מגרמניה עם התוספות והאיבזור המיוחד כמפורט לעיל. אך בסופו של דבר עבר לעבוד בחברה אחרת ולא קיבל את האאודי לידיו. האאודי נמכר כיד ראשונה לעו"ד של חברת צ'מפיון ד"ר ישראל לשם. 8. התובע מציין בכתב תביעתו כי ערך האאודי עובר לתאונה היה סך של כ- 100,000 ₪. הוא פוצה עי חברת הביטוח מטעמו בסך של 51,552 ₪ בלבד. על יתרת נזקו, בשיעור של 48,448 לא פוצה כאמור. מציין התובע כי גם נגרמו לו עקב התאונה נזקים נוספים כדלקמן: א. שכירת רכב חלופי - 3,550 ₪. ב. אובדן זמן וימי עבודה - 5,000 ₪. ג. השתתפות עצמית - 1,634 ₪. ד. הפסד הנחת העדר תביעות - 1,000 ₪. כאמור, התובע העמיד תביעתו על סך של 58,550 ₪ (סכום הפחות מסכום חישוב הנזקים המפורטים בס' זה לעיל). 9. התובע טוען כי הנתבעים חייבים לפצותו על נזקיו, בהיותם אחראים לתאונה. טענות ההגנה של הנתבעת 1. 10. הנתבעת 1 טוענת כי יש לדחות התביעה נגדה, כיוון שלא היא ואף לא מי מטעמה הניח אבני שפה באמצע נתיב הנסיעה. הנתבעת 1 גם טוענת כי ביום התאונה הנטענת הסתיימו עבודות הפיתוח בזירת התאונה, והכביש נפתח לתנועה כדרך ציבורית. 11. הנתבעת 1 גם טוענת כי לנהג הרכב רשלנות תורמת בגרימת התאונה, בשיעור של 100%. 12. בכל מקרה, טוענת הנתבעת 1 כי היות והתאונה ארעה במקום בו הסתיימו עבודות הפיתוח והכביש נפתח לתנועה, הרי שהתאונה התרחשה בדרך ציבורית שבבעלות עיריית חדרה, כמו כל יתר הדרכים שבתחום שיפוטה, והיא האחראית לדרך זו ו/או למפגעים בה, מכח ס' 235 לפקודת העיריות. מכאן כי בעל הדין הנכון של התובע היא עיריית חדרה ולא הנתבעת 1. 13. הנתבעת 1 גם מכחישה את כל נזקיו של התובע. טענות הנתבעים 2 ו- 3 (להלן: "הנתבעים"). 14. הנתבעים טוענים כי דין התביעה כנגדם להידחות, שכן במועד התאונה הנתבעים לא ביצעו כל עבודות פיתוח בכביש בו ארעה התאונה. 15. הנתבעים מציינים כי במועד התאונה, כבר היה תוואי כביש שונה באזור התאונה, והיתה מוצבת אבן שפה במדרכה בה התנגש התובע עם האאודי. בכל מקרה, טוענים הנתבעים כי אבני השפה לא הוצבו באמצע נתיב הנסיעה, כטענת התובע, אלא רח' חובבי-ציון הפך בחלקו הדרומי לדרך ללא מוצא, והיה תחום במדרכה. 16. הנתבעים מציינים כי כל העבודות בוצעו תחת פיקוחה של הנתבעת 1, אשר גם היתה צריכה לדאוג לסימון ו/או שילוט באזור התאונה. 17. הנתבעים גם טוענים לרשלנות תורמת בשיעור מלא של התובע לגרימת התאונה. 18. הנתבעים מכחישים את נזקי התובע. הודעה לצד ג'. 19. הנתבעת 1 שלחה הודעת צד ג' נגד נתבעים 2-3, בטענה כי אם ביהמ"ש ימצא כי קיימת אחריות שלה לתאונה, כי אז על הנתבעים 2-3 לפצותה ו/או לשפותה בכל סכום שתצטרך לשלם לתובע, שכן נחתם בין הנתבעת 1 לנתבעים 2-3 הסכם ובו נכתב כי הנתבעים משחררים אותם מכל תביעה שתוגש בקשר לנזק, בזמן ובמקום העבודה בפועל. 20. הנתבעים הגישו כתב הגנה להודעת צד ג', ובו הם דוחים את טענות הנתבעת 1 כנגדם, כפי שבאו לידי ביטוי בהודעה. 21. לא מצאתי לנכון בשלב זה לפרט ביתר הרחבה את טענות הנתבעת כנגד הנתבעים בהודעה לצד שלישי, ואת טענות ההגנה של הצד השלישי, כיוון שבחרתי תחילה לדון בתביעה העיקרית, בכל הקשור לשאלת האחריות והנזק. רק אם אמצא כי דין התביעה להתקבל כנגד הנתבעת 1, אדון בהודעה לצד ג', ואז אתייחס לטענות הצדדים הקשורים להודעה זו, ביתר הרחבה. דיון והכרעה. 22. בחרתי בתובענה זו לדון תחילה בשאלת הנזק, ורק לאחר מכן בשאלת האחריות, כיוון ששאלה זו לטעמי פשוטה וקלה יותר להכרעה. אקדים ואציין כי אני סבור שהתובע לא הוכיח את נזקיו הנתבעים בתובענה זו, ומטעם זה בלבד יש לדחות את תביעתו. שאלת הנזק. 23. נזקיו של התובע, אותם תבע, מפורטים בס' 8 לעיל. 24. ראוי לציין כי במכתב ששלח התובע לנתבעת 1, ביום 29.12.02, עובר להגשת התביעה, ציין כי נזקיו עקב התאונה, עליהם לא פוצה ע"י חברת הביטוח מטעמו, מסתכמים בסך של כ- 20,000 ₪ (מכתב זה צורף לתיק המוצגים מטעם הנתבעים 2-3). להזכיר, התובע תובע בכתב התביעה הנדון סך של 58,550 ₪, והפער בין שני הסכומים הוא ניכר. התובע נחקר אודות מכתב זה בחקירתו הנגדית, והשיב כי "באותה עת עדיין לא ידעתי את ערכן הרב של התוספות" (עמ' 18 לפרו' ש' 9). תשובתו זו של התובע תמוהה בעיניי. מכתבו זה נשלח למעלה מחודשיים לאחר התאונה, וכחודש וחצי טרם הגשת התביעה. התובע הוא עו"ד במקצועו, וככזה הייתי מצפה כי לכששולח מכתב דרישה לתשלום פיצוי בגין נזקי רכוש, כחודשיים לאחר התאונה, יטרח לוודא תחילה את סכום הנזקים אותם דורש. ההבדלים הגדולים (יותר מכפול) בין סכום דרישתו הראשונית לבין סכום תביעתו, לא מוסיפים (בלשון עדינה), לחיזוק תביעתו בכל הקשור לשאלת הנזק. 25. כמפורט לעיל, עיקר תביעתו הנוכחית של התובע נובעת מהתוספות והאיבזורים המיוחדים שהיו קיימים לטענתו באאודי עובר לתאונה. על התובע מוטל נטל הראייה והשכנוע להוכחת התוספות והאיבזור המיוחדים שלטענתו היו קיימים ברכב עובר לתאונה. משמעות נטל זה היא - אם נותר ספק בלבי, באופן שמאזן ההסתברות נותר שקול, דין התביעה להידחות. 26. האם הוכיח התובע כי היו קיימים באאודי תוספות ואיבזורים, כמצויין בס' 6 לעיל, עובר לתאונה? התשובה לטעמי שלילית, ואנמק את דבריי: א. כפי שציינו לעיל, התובע סיפר בתצהיר עדותו הראשית, כמו גם בחקירתו הנגדית, כי רכב זה הוזמן באופן מיוחד ע"י מנכ"ל צ'מפיון בעבר, אך בסופו של עניין הרכב הגיע כיד ראשונה, לעוה"ד של חברת צ'מפיון ד"ר ישראל לשם (ראה ס' 9 לת/1, תצהיר עדותו הראשית של התובע; עמ' 19 לפרו' ש' 1-4). על מנת להוכיח את קיומן של התוספות באאודי, היה יכול התובע, מעבר לעדותו שלו כי התוספות היו קיימות ברכב, להביא לעדות לפחות שלושה עדים, כולם או מי מהם, כדלקמן: 1. מנכ"ל צ'מפיון דאז, אשר הזמין את הרכב בעבור עצמו. 2. את עו"ד ישראל לשם, עוה"ד של חברת צ'מפיון, אליו הגיע הרכב כיד ראשונה. 3. נציג כלשהו מטעם חברת צ'מפיון, החברה שייבאה את האאודי, אשר יביא עמו לעדות את רישומי המחשב של חברת צ'מפיון אודות הזמנת האאודי האמור, בהם בוודאי מפורטים התוספות והאיבזור המייוחדים. דא עקא, שהתובע לא טרח להביא אף לא אחד משלושת העדים הנ"ל, ללא כל הסבר אמין וסביר. התובע נשאל מדוע לא הביא את ד"ר לשם לעדות, הרי משרדו מצוי בגוש דן והוא יודע את זה, והשיב: "לא מצאתי לנכון להזמינו אחרי כ"כ הרבה שנים בנושא הזה. ליתר דיוק, פניתי אליו בנושא, דיברתי איתו, והוא אמר שהוא לא זוכר. זה היה ב- 1996 והוא ביקש שאני אפנה לצ'מפיון ישירות ואכן פניתי לצ'מפיון ישירות וקיבלתי מהם את רשימת התוספות" (עמ' 19 לפרו' ש' 5-9). התובע גם נשאל מדוע לא הזמין עד מטעם חברת צ'מפיון על מנת שיעיד על התוספות, והשיב: "הסתפקתי בשמאי שמיניתי מטעמי בנושא. הוא הסתמך על חומר רקע שהיה בפניו, כולל התשובות שהוא קיבל מצ'מפיון" (עמ' 19 לפרו' ש' 10-11). בהמשך ציין התובע כי השמאי שהוא מדבר עליו הוא השמאי אפרים מוהר שחוות דעתו מיום 21.1.04 צורפה וסומנה ת/3, אם כי התובע הודה שהשמאי מוהר לא ראה את האאודי עובר לתאונה (עמ' 19 לפרו' ש' 12-13). בחנתי היטב תשובותיו אלה של התובע ולא שוכנעתי מהסבריו. קשה לי לקבל את דבריו כי ד"ר לשם, הבעלים הקודמים של האאודי, אינו זוכר תוספות ואיבזור כה מיוחדים שהיו קיימים ברכב. בכל מקרה, היה על התובע להזמינו לעדות, על מנת שהצדדים האחרים וביהמ"ש בעצמו יתרשם כי אכן מר לשם איננו זוכר באמת דבר מהתוספות. גם לא ברור לי על איזה חומר רקע ו/או תשובות שהתקבלו מחברת צ'מפיון הסתמך השמאי מוהר. עיינתי היטב בחוות דעתו של השמאי מוהר, כפי שהוגשה לביהמ"ש (ת/3), ולא ראיתי כי מצויין בחוות דעתו שהוא הסתמך על חומר רקע ו/או תשובות שהתקבלו מחברת צ'מפיון. ההנחה שלי היא, כי שמאי מנוסה כאפרים מוהר, היה רושם חומר זה, לו עיין בו ו/או הסתמך עליו לצורך כתיבת חוות דעתו, כפי שנהוג ומקובל ברישומי חוו"ד כנ"ל. יותר מזה, השמאי מוהר העיד בביהמ"ש ולא ציין מילה אודות חומר רקע ו/או תשובות שקיבל מחברת צ'מפיון, ואף ציין כי לא רק שלא ראה את הרכב עובר לתאונה, אלא גם לא ראה אותו לאחר התאונה (עמ' 21 ש' 14). מכאן נובעת החשיבות להעדת שלושת העדים המצויינים לעיל, או לפחות מי מהם. בנדון יש להפעיל את הכלל שבפסיקה הקובע לאמור כי צד שנמנע מלהביא עד רלבנטי בהעדר הסבר אמין וסביר, מעורר מדרך הטבע את החשד שיש דברים בגו וכי נמנע מהבאתו לעדות כי הוא חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. לשון אחרת, מחדל זה פועל לחובתו, ויש בו בכדי לתמוך בגירסת הצד היריב. על כן, ביהמ"ש רשאי להסיק מאי הזמנת עד רלבנטי כאמור, מסקנות מחמירות וקיצוניות נגד מי שנמנע מהבאת העד. לעניין זה ראה: יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1649. מהכלל אל הפרט, לטעמי הימנעותו של התובע מהבאת מי משלושת העדים הנ"ל, גורמת לחיזוק גירסת הנתבעים, היינו - לחיזוק הספק שהעלו הנתבעים בדבר עצם קיומם של התוספות כולן או חלקן. ב. רכבו של התובע כאמור נפגע בתאונה דנן ביום 9.10.02. חברת הביטוח אשר ביטחה את הרכב בביטוח מקיף מטעם התובע, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, שלחה את השמאי אריה צמח לבדוק את הנזקים הישירים שנגרמו לרכב, לצורך פיצוי התובע. השמאי צמח הכין ביום 9.10.02 חוות דעת כאמור, אשר הוגשה בהסכמה וסומנה ת/2, המלמדת כי ערכו של האאודי נכון ליום התאונה היה סך של 53,750 ₪. בחוו"ד זו, בעמ' הראשון, תחת הכותרת "פרטי רכב", מצויין תחת הרובריקה של "אביזרים נוספים" כדלקמן: "כמקובל בדגם" (ההדגשה שלי - ח.ש.). לכאורה עולה מחוו"ד זו כי אין באאודי כל איבזור מיוחד או נוסף, שאין ברכב אחר, בעל אותו דגם. זאת ועוד, בין יתר האביזרים המיוחדים שנטען כי קיימים ברכב, מצויינת מערכת שמע. אולם, בת/2 מצויין תחת הרובריקה של מערכת שמע כדלקמן: "רדיו טייפ פורק חסר". ואכן, הודה התובע בחקירתו הנגדית כי "בעבור הרדיו תבעתי ואני אנכה. נפלה טעות. את מערכת השמע שבדו"ח השמאי מוהר, על סך 11,000 ₪, אני מוחק מהתביעה שלי, כיוון שהרדיו פורק" (עמ' 18 לפרו' ש' 12-14). הנה כי כן עינינו רואות כי דו"ח השמאי צמח, בכל הקשור למערכת השמע (שפורקה) היה מדוייק. משכך, אני גם יכול לצאת מנקודת הנחה כי אם היו מותקנים באאודי תוספות או איבזורים מיוחדים אחרים, הוא היה טורח לציין זאת בת/2 (על אף שיתכן וחברת הביטוח מטעם התובע לא חייבת לפצות על התוספות והאיבזור המיוחדים). לשון אחרת - גם ת/2 לא תומך בגירסת התובע לקיומם של תוספות ואיבזורים מיוחדים, אשר היו קיימים באאודי עובר לתאונה. ג. גם חוות דעתו של השמאי מוהר מטעם התובע, לא עוזרת להוכחת קיומם של תוספות ו/או איבזורים מיוחדים באאודי, כיוון שלא בדק את האאודי עובר לתאונה, וגם לא לאחריה, כפי שציינו לעיל. ד. בעצם העדות היחידה לעצם קיומם של התוספות ו/או האיבזורים המיוחדים באאודי, היא עדותו של התובע. לאור האמור בסעיפים קטנים א-ג לעיל, קשה לי להסתמך על עדותו של התובע בלבד. במילים אחרות, בנסיבות המקרה דנן, לאור כל המפורט לעיל, אין בעדותו היחידה של התובע בכדי להטות את מאזן ההסתברות לטובת גירסתו כי היו מותקנים באאודי, עובר לתאונה, תוספות ו/או איבזורים מיוחדים המפורטים בס' 6 לעיל. 27. התובע טען כאמור גם לנזקים נוספים, כמפורט בס' 8 סיפא לעיל. התובע לא צירף כל אסמכתא להוכחת נזקיו הנוספים (מעבר לטענת האיבזור והתוספות המיוחדים), על אף שהיתה בידיו אפשרות לעשות כן, ואפרט את דבריי: א. באשר לטענת נזק בגין שכירת רכב חלופי - התובע טען טענתו זו בעלמא. הוא לא טרח לצרף חוזה שכירות של רכב, ואף לא טרח לציין על איזו תקופת שכירות מדובר. ב. באשר לטענת אובדן זמן וימי עבודה - גם טענה זו נטענה בעלמא ללא כל אסמכתא בכתב. ג. באשר לטענת ההפסד בגין השתתפות עצמית והנחת העדר תביעות - גם אודות אלה לא צורפה כל אסמכתא בכתב ע"י התובע, הגם שהדבר היה בהישג ידו, והיה יכול לקבל אישור כנ"ל מחברת הביטוח מטעמו. 28. משכך, אני קובע כי גם את נזקיו הנוספים לא הצליח התובע להוכיח, ועליו נטל הראייה והשכנוע בנדון. 29. לאור כל האמור לעיל, אני קובע, ללא קשר לשאלת האחריות, כי התובע לא הצליח להוכיח את נזקיו הנטענים בכתב התביעה, ומטעם זה בלבד יש ואפשר לדחות את תביעתו. אולם, על מנת להניח את דעתו של התובע, אתייחס אף לשאלת האחריות, וכפי שנראה להלן, מסקנתי לא תהיה שונה (בדבר דחיית התביעה) גם לאחר בחינת שאלה זו. שאלת האחריות. 30. כאמור, התאונה ארעה ברח' חובבי-ציון בחדרה, עת נסע התובע באאודי מכיוון צפון לכיוון דרום. 31. אודות נסיבות התאונה ציין התובע בחקירתו הנגדית כדלקמן: א. התאונה קרתה בסביבות השעה 07:15 בבוקר, כשנהג במהירות של 30-40 קמ"ש (עמ' 15 לפרו' ש' 12-15). ב. בזמן התאונה יתכן והיה ערפל אם כי לא ערפל כבד (עמ' 15 לפרו' ש' 17-19). ג. בזמן התאונה היה מכשול בכביש שלא היה ניכר ולא בולט, ללא כל סימון (עמ' 15 לפרו' ש' 19-20). ד. התמונה נ/1 משקפת את זירת התאונה כפי שהיתה ביום התאונה (עמ' 15 לפרו' ש' 27-30). ה. לאחר שהאאודי התנגש באבני השפה של המדרכה, הוא נעצר במרחק של כ- 10 מ' ממקום הפגיעה (עמ' 16 לפרו' ש' 7-8). ו. לשאלה מדוע לא נהג מימין לדרך השיב "השאלה שלך משפטית" (עמ' 16 לפרו' ש' 20). ז. כשהוא נכנס לרח' חובבי-ציון הוא ראה שמבוצעות בו עבודות בניה (עמ' 18 לפרו' ש' 20). ח. לשאלה מתי פעם אחרונה עובר לתאונה נהג ברח' חובבי-ציון בחדרה, השיב שהוא אינו זוכר, אבל רח' זה אינו חלק מהמסלול הקבוע שלו מדי יום (עמ' 18 לפרו' ש' 21-24). ט. ביתו של התובע מרוחק כ- 1 ק"מ עד 2 ק"מ מזירת התאונה, ומשרדו כ- 1 ק"מ משם (עמ' 18 לפרו' ש' 29-31). 32. הנתבע 3, אשר היה בזירת התאונה, ציין אודות נסיבות התאונה כדלקמן: א. התובע נהג באאודי במהירות גבוהה מאד (ס' 6 לנ/6, תצהיר עדותו הראשית של הנתבע 3). ב. מזג האוויר ברגע התאונה היה נאה וללא ערפל (עמ' 41 לפרו' ש' 20). 33. ביקור ביהמ"ש בזירת התאונה. א. ביום 1.5.05, בתום ישיבת ההוכחות, ביהמ"ש יצא עם הצדדים ובאי-כוחם לזירת התאונה. ב. ביהמ"ש הבחין כי התמונה נ/1, אשר שיקפה את מצב הכביש ביום התאונה (ראה ס' 31(ד) לעיל), משקפת גם את מצבו היום, למעט ערוגת גינון משמאל לכביש (כשבאים מכיוון צפון לדרום). ג. מסקנות ביהמ"ש מהביקור הן כדלקמן: 1. הכביש במתכונתו ביום התאונה, כפי שמשתקף בנ/1, איננו בגדר מכשול או מכשול הרבים, אלא הוא בגדר כביש רגיל ותקין. 2. עצם העובדה שהתובע התנגש במדרכה עם האאודי, מלמדת כי לא נסע מימין לכביש אלא בצד שמאל של הכביש. לו היה התובע נוסע בצד ימין של הכביש, הוא לא היה מתנגש במדרכה. 3. אין, ולא היתה, כל בעיה, לא היום וגם לא ביום התאונה, להבחין מבעוד מועד במדרכה שחוצה את הכביש, אשר המרצפות בה הן בצבע שונה מצבע הכביש (צבע אדמדם נוטה לחום). 34. התובע מעלה מס' טענות בשאלת האחריות כדלקמן: א. הכביש נפתח לתנועה סמוך ליום התאונה, וככזה היה צריך להציב תמרורי אזהרה בסמוך למדרכה החדשה. ב. לו היו מקימים את ערוגת הגינון עם פתיחת הכביש, היתה זו חוסמת, כפי שקורה בפועל היום, את הנסיעה בצד שמאל של הכביש ואת ההתנגשות האפשרית במדרכה. 35. את שתי טענותיו אלה של התובע אני דוחה מנימוקים כדלקמן: א. באשר לטענתו הראשונה של התובע (כי היה צריך להציב תמרורי אזהרה בסמוך למדרכה החדשה), ציין המהנדס מר יוסף שפילמן, ששימש כמפקח מטעם הנתבעת על עבודות פיתוח ותשתית שביצעה הנתבעת 2 בזירת התאונה, כי "איפה שקרתה התאונה לא היו שלטים ולא היה צורך בשלטים מפני שהמדרכה היתה סלולה" (עמ' 31 לפרו' ש' 13-14). אני מסכים עם דעתו זו של מר שפילמן. ביום התאונה המדרכה היתה סלולה, בולטת, ולא היה צורך בכל שילוט נוסף. יש לצפות מכל נהג זהיר וסביר להבחין במדרכה סלולה כזו, וקשה לקבל את התירוץ של התובע כי לא הבחין בה. בצדק שאל שאלה רטורית הנתבע 3 בחקירתו הנגדית, תוך שהוא מציין לעבר התובע "ואם היה שם איש שוכב על הכביש... היית דורס אותו?" (עמ' 40 לפרו' ש' 17-18). אמנם יתכן ולאחר התאונה הוחלט לשים בטונדות בסמוך למדרכה (כך עולה מחקירתם הנגדית של עדי הנתבעים), אך לטעמי החלטה זו התקבלה על מנת למנוע מנהגים רשלנים תאונה דומה. נהג זהיר וסביר לא היה צריך כל תמרור או בטונדות בסמוך למדרכה, אלא יכול כאמור להבחין בה, לו היה נוהג עפ"י כללי הבטיחות והזהירות הנדרשים בנהיגה. ב. באשר לערוגות הגינון - העד שפילמן ציין כי ערוגות הגינון אכן חוסמות את המדרכה באופן חלקי, אולם לא זו היתה מטרת הקמתן. מטרת הקמתן היתה להסדיר חניות בכביש (עמ' 35 לפרו' ש' 18-22). בכל מקרה, לאחר ביקורים במקום נוכחתי לדעת, כי אם התובע היה נוסע מימין לדרך, ולא משמאל לדרך, לא היה נתקל כלל במדרכה. לכן, העדר ערוגות הגינון ביום פתיחת הכביש, איננו מהווה מחדל מצד מי מהנתבעים. 36. מכל העולה לעיל, מסקנתי כאמור היא, כי התאונה לא נגרמה עקב מעשה או מחדל של מי מהנתבעים. היה וטעיתי, ויימצא כי היה צריך להטיל אחריות על מי מהנתבעים, כי אז סבורני שלתובע רשלנות תורמת בגרימת התאונה, בשיעור ניכר, אותו הייתי מעמיד על 80% (אך גם לגבי ה- 20% הנותרים, שלכאורה יהיה זכאי התובע במקרה כזה לקבל פיצוי בעבורם, יש בעיה כיוון שהתובע לא הוכיח את נזקו, כמפורט בהרחבה לעיל). טעמיי הם כדלקמן: א. לטעמי, נהג התובע שלא בזהירות וסבירות נדרשים. הדבר בא לידי ביטוי בכך שלא נסע מימין לדרך, אלא משמאל לדרך, ובמהירות גבוהה מאד (כפי שהעיד על כך הנתבע 3 - ראה ס' 32(א) לעיל). התובע נשאל מדוע לא נסע מימין לדרך, והשיב תשובה מתחמקת כי "השאלה שלך משפטית" (ראה ס' 31(ו) לעיל). להזכיר, תקנה 35 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, קובעת לאמור כי: "נוהג רכב ישתמש ככל האפשר בצידו הימני הקיצוני של הכביש, אף בכביש חד סטרי, או בצידו הימני הקיצוני של הנתיב המיועד לאותו סוג רכב...". לטעמי, התובע לא עמד בחובה זו במועד התאונה, כמפורט לעיל. ב. נהג בחוסר תשומת לב לתנאי הדרך, ועקב כך התנגש במדרכה. להדגיש כי האמנתי לנתבע 3 כפי שהעיד, שמזג האוויר ביום התאונה היה נאה וללא ערפל (ראה ס' 32(ב) לעיל). להזכיר, תקנה 51 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, קובעת לאמור כי: "לא ינהג אדם אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב". בחובה זו לטעמי לא עמד התובע. ג. התובע מתגורר ועובד סמוך לזירת התאונה (ראה ס' 31(ט) לעיל). משכך, בוודאי הבחין בימים הקודמים ליום התאונה, כי מתבצעות עבודות בכביש האמור, והיה עליו להיזהר כפליים בנהיגתו ביום התאונה. אמנם התובע השיב ב"לא זוכר" לשאלה מתי עבר פעם אחרונה בזירת התאונה (ס' 31(ח) לעיל), אולם ההנחה הסבירה היא, לאור קירבת מקום מגוריו ועבודתו לזירת התאונה, והיות זירת התאונה רחוב מרכזי, כי הוא הבחין בעבודות המבוצעות בו בימים הקודמים ליום התאונה. סוף דבר. 37. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה, וממילא גם את ההודעה לצדדים שלישיים. 38. התובע ישא בהוצאות המשפט של כל אחד מהנתבעים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל. 39. התובע גם ישא בשכ"ט עו"ד של הנתבעים בסכומים כדלקמן: לנתבעת 1 - סך של 4,500 ₪ ומע"מ כדין. לנתבעים 2 ו- 3 - סך של 4,500 ₪ ומע"מ כדין. 40. בהודעה לצדדים שלישיים - אין צו להוצאות, על אף דחיית ההודעה. רכבנזק לרכב