פסק דין א. מבוא: 1. תביעה זו הינה תוצאתה של תאונת עבודה, אשר ארעה לתובע ביום 13.8.95, במהלכה נפל התובע מסולם, עת עסק בביצוע פעולת השחזה, ונגרמו לו חבלות ברגל שמאל, הפוגעות, כך לטענתו, בכושר תפקודו. בעת התאונה, הועסק התובע, כעובדה של הנתבעת 1, שהינה חברה להספקת שירותי כח-אדם, בשירות הנתבעת מס' 4, כפי שאפרט להלן. ועדה רפואית של המל"ל קבעה לתובע דרגת נכות זמנית של 10%, מיום 30.10.95 ועד ליום 30.4.96, ודרגת נכות צמיתה של 12.5%, החל מיום 1.5.96. ד"ר שטרנשטיין בוריס, מומחה מטעם התובע, קבע לתובע דרגת נכות של 20% לצמיתות כתוצאה מן התאונה, בעוד שמומחה רפואי מטעם בית-המשפט, פרופ' תום הלל, העמיד את דרגת נכותו של התובע על 5%, לצמיתות. הצדדים לא חלקו על קביעתו זו של המומחה מטעם בית-המשפט. ב. עובדות: 2. התובע הופנה על-ידי הנתבעת מס' 1 - חברת כח-אדם - לעבודה אצל הנתבעת מס' 4, אשר ביצעה בעבור חברת החשמל לישראל בע"מ, עבודות בנייה וקונסטרוקציה, במסגרת הקמת תחנת-הכח בחדרה. בין הנתבעת מס' 1 לבין הנתבעת מס' 4 התקיימו יחסים חוזיים, לפיהם היה על נתבעת מס' 1 לספק לנתבעת מס' 4, כח-אדם, בעוד שעל האחרונה היה להעסיק בפועל, את עובדי כח-האדם, להדריכם, באשר לאופן ביצוע העבודה ובאשר להוראות הבטיחות החלות במקום, וכן לספק להם את ציוד העבודה הנדרש ואמצעי המיגון. בהסכם, אשר נערך בין השתיים, ואשר צורף כנספח לתצהירו של העד מטעם הנתבעת מס' 4, מר פרישמן, מיום 14.5.92 ואשר נתקבל כמוצג (הנחתי הינה, כי הסכם זה חל על המקרה דנן, היות ומערכת היחסים בין הצדדים לא בוטלה, שונתה ו/או הופסקה על-ידי מי מהם), הסכימו הצדדים על תנאי העסקת עובדי הנתבעת מס' 1, וכן הופיעו הוראות באשר לחלוקת הסיכונים בין נתבעת מס' 1 לבין הנתבעת מס' 4, כפי שאראה בהמשך. 3. משהוגשה התביעה דידן, נגד חברת כח-האדם, שתי מבטחותיה, והמעסיק בפועל, שלחה הנתבעת 4 (להלן: "כור-מתכת"), היא הקבלן הראשי באתר העבודה, הודעת צד שלישי אל הנתבעת 1 (להלן: "ע.ר.ד-שחר") צד ג' 1 - ואל מגדל, חברה לביטוח בע"מ - צד ג' 2 (להלן: "מגדל"). לטענת כור-מתכת, התחייבה ע.ר.ד-שחר לבצע עבורה עבודות, כקבלן עצמאי, וכמומחה לעבודות בתחום זה, בהתאם להסכם אשר נערך עימה, וזאת במסגרת עבודות אשר בוצעו באישור חברת החשמל לישראל, ואשר בוטחו על-ידי "מגדל", כמבטחתה של חברת החשמל וקבלני המשנה שלה. לטענת כור-מתכת, חבה ע.ר.ד-שחר בתשלום הפיצויים לתובע, בהיותה מעסיקתו הישירה וכמי שאחראית למעשיה ו/או למחדליה, באחריות שילוחית וחוזית, ואילו מגדל אחראית, בהיותה המבטחת של כל הקבלנים וקבלני-המשנה, אשר הועסקו בהקמת תחנת הכח עבור חברת החשמל לישראל, לרבות כור-מתכת עצמה. כן טוענת כור-מתכת, כי ע.ר.ד-שחר חבה לשפותה בגין התביעה, בהתאם להוראת שיפוי שהוכללה בהסכם. ג. נסיבות האירוע הנזיקי: 4. נסיבות התאונה מפורטות בתצהיר עדותו של התובע בצורה לקונית ביותר: "הנני מאשר ומצהיר כי נפגעתי ונחבלתי קשה ברגל שמאל ביום 13.8.1995 כשנפלתי מסולם במהלך עבודתי אצל חברת כור מתכת בע"מ. התאונה אירעה בתחנת כוח בחדרה. במועד אירוע התאונה עסקתי בהשחזה. הסולם שעליו עמדתי הינו דו-זרועי. הסולם התמוטט וקרס וכתוצאה מכך נפלתי." (סעיף 1). ובאשר לסולם שסופק לו ונסיבות הספקתו, מעיד התובע: 11. הסולם שסופק לידי הינו דו זרועי. הסולם סופק לידי על ידי מחסנאי של חברת כור מתכת בע"מ. המחסנאי בשעות הבוקר סיפק לידי הפועלים כלי עבודה. הודעתי למחסנאי כי הסולם אינו תקין. תגובת המחסנאי היתה כי אין סולמות יותר וזה מה שנשאר. זרועות הסולם לא היו מחוברים בחגורת בטחון או באמצעי קשירה למניעת התהפכותו או החלקתו בעת השימוש בו. לפיכך, נאלצתי לחבר את הסולם בחוטי שיזור (ברזל). אין אמת ובסיס לטענות חברת הביטוח שעל פיה היו סולמות אחרים תקינים וראויים לשימוש. 12. בחלק התחתון של הסולם לא הותקנו ולא קובעו גומיות למניעת התהפכותו והחלקתו בעת השימוש בו." עדותו של התובע נתמכת בעדותו של עובד אחר, מר שאולוב יעקב: "הסולמות שסופקו לעובדים על ידי חברת כור מתכת היו ישנים. הסולמות לא היו מחוברים בחגורת בטחון ובאמצעי קשירה. בחלק התחתון של הסולמות לא הותקנו ולא קובעו גומיות. המחסנאי של חברת כור מתכת בע"מ בשעות הבוקר סיפק לעובדים כלי עבודה וסולמות." (סעיף 5 לתצהיר) התובע אישר בחקירתו שכנגד את אשר החסיר בחקירתו הראשית: "שאלה: ביום שקרה המקרה, הסולם היה קשור, או שאתה קשרת. תשובה: אני קשרתי. שאלה: בטרם התחלת לעבוד קשרת את הסולם. תשובה: כן, כמו בפעמים הקודמות. שאלה: בין שני השלבים, עם חוט ברזל. תשובה: כן, היכן שהיה צריך להיות הרצועה, קשרתי באותו מקום עם חוט ברזל. קשרתי טוב. שאלה: בטרם עלית על הסולם בדקת שהוא לא מתלונן ולא מתנדנד. תשובה: עבדתי עליו כמה שעות עד הנפילה. שאלה: כל פעם היית יורד. תשובה: כן, מקפלו מעבירו למקום אחר, ועולה שוב. כך עשיתי כמה שעות. שאלה: כאשר היית עולה על הסולם היית לוקח איתך את המשחזת. תשובה: כן, המשחזת שוקלת 5, 6 ק"ג? אני עובד עם שתי ידיי. עם משחזת לא ניתן לעבוד ביד אחת. שאלה: כשאתה עומד על הסולם אתה מרים את הידיים למעלה. תשובה: כן. עשיתי השחזת תיקרה. (עמ' 29, שורה 20 עד עמ' 30 שורה 2). 5. עוד הסתבר, במהלך חקירתם הנגדית של שני עדי התביעה, כי הסולם היה עשוי עץ, ולא סולם מתכת, הניתן לקיבוע לרצפת מקום העבודה באמצעות ריתוך ("פיק"), באופן אשר ימנע נפילתו (ר' עדות העד מר שאולוב בעמ' 16 שורה 25 ועדות התובע בעמ' 27, עמ' 31 שורה 16). כנגד גרסה זו, הובאה עדותו של מנהל העבודה מטעם הנתבעת 4, מר שלמה ממן, כדלקמן: "4. ביום התאונה עסק התובע בהצמדת לוחות פח באמצעות ריתוך, ולצורך כך טיפס על סולם. 5. כל בוקר קיבל התובע באופן קבוע הדרכה בנושא עבודות גובה ועבודות על סולמות ובמקרה זה במיוחד וממש לפני שהתחיל לעבוד על הסולם, אמרתי לו לשים סטופר, ובנוסף לכך לרתך את הסולם לרצפה ("פיק"( על מנת שהסולם לא יחליק, וכדי לשמור על הבטיחות בעבודה, בזה אין משחקים. 6. התובע לא פעל בהתאם להדרכה זו, וכתוצאה מכך החליק הסולם והתובע נפל. 7. לא היתה כל בעיה עם אותו סולם, ואם התובע היה נוהג בהתאם להוראות שנתתי לו ממש לפני, לא היה הארוע מתרחש." בעדותו בעל-פה טען העד, כי העבודה נעשתה אך ורק עם סולמות מתכת וכי "לא היה שום סולם עץ איתי" (עמ' 49 שורה 13). העד הוסיף וציין בעדותו, כי הסולם היה סולם רגיל, ולא סולם דו-זרועי, דוגמת הסולם עליו העיד התובע. השימוש בסולם היה נעשה כדלקמן: "ת. שם אותו על קיר הדקט, שם את הסולם מעמידו, שם סטופר, פיקים בזוית, תעמוד על זה שנה, לא תיפול." (עמ' 49 שורה 18, 19). תחילה העיד העד, כי הסולמות היו מאוחסנים במחסן-חצר והיו מחולקים על-ידי המחסנאי לעובדים, אולם בהמשך עדותו ציין, כי הסולמות היו נותרים במקום עמדם בזירת העבודה (שם, שורות 20-25). 6. בשקלי את עדויות שני הצדדים באשר לטיבו של הסולם, נשמעה לי גרסת התביעה סבירה ואמינה יותר. נושא היות הסולם מעץ הועלה באופן ספונטני על-ידי העד שאולוב יעקב - שהינו עד אובייקטיבי. כאשר העד נחקר לגבי סוג הסולמות ששימשו בעבודה, ציין כי היו באתר שני סוגי סולמות. סוג אחד התייחס לסולמות ממתכת, שהיו תלויים באתר, וסוג שני היו סולמות עץ ניידים שהיו מועברים ממקום למקום (עמ' 16 משורה 17 ואילך). ניכר היה בעדותו של העד, כי היתה עדות ספונטנית, ללא כל הכנה מוקדמת ואני מקבלה כנכונה. מתקשה אנוכי לקבל את התיאוריה כאילו בנה התובע גרסה, שכל כולה בנויה על עובדה בסיסית שאינה נכונה, באשר לסוג הסולם. יתר-על-כן: עובדת היות הסולם עשוי עץ, לא הוצגה מלכתחילה על-ידי התובע, אלא, כאמור, הועלתה באופן ספונטני על-ידי העד שאולוב. לפיכך, משקבעתי כי הסולם אשר שימש לעבודה היה סולם עשוי עץ, הרי כל גרסת ההגנה, הבנויה על עדותו של העד ממן - ולפיה הדריך את העובדים באשר לכללי הבטיחות ובאשר לשימוש בסולם, קרסה והתמוטטה. ברי, כי לא ניתן לרתך סולם עץ באמצעות "פיקים" לרצפת מתכת. אף מסתבר כי העד לא ידע כי התובע עסק בהשחזה, ולא בריתוך, כאמור בתצהירו. 7. שני עדי התביעה העידו באשר לנסיבות אספקת ציוד קלוקל ובלתי-בטיחותי על-ידי הנתבעת 4. שני העדים העידו כי חששו להתלונן באשר לטיבו של הציוד הלקוי שסופק, שכן עובד אשר התלונן על טיבו של סוג הציוד, היה נענש: "אתה לא רוצה לעבוד תלך הביתה." (עדות שאולוב, עמ' 12 שורה 23). וכן עדות התובע: "שאלה: החוט הזה של הסולם חשוב. תשובה: גם הפרנסה חשובה לי. היו אנשים שהתלוננו, ואמרו להם, לא מוצא חן בעיניכם, לכו הביתה. שאלה: מי זה ממן ומוריס. תשובה: לא זוכר, אבל היו אנשים של כור, שאמרו כולם עובדים, למה אתה לא יכול לעבוד. אמרו לי לגבי הסולם, לקשור אותו עם הברזל, כמו שכולם קושרים, וכמו כולם גם אני אעבוד. שאלה: זה בעצם שמענו גם משאולוב, שאנשים התלוננו ולא עזר. אבל אתה מסביר לנו, אדם צריך פרנסה, ובגלל זה עובדים עם מה שנותנים לך, בגלל שצריכים פרנסה לא באת לחנוכה ואמרת לו שהסולם לא טוב. תשובה: חנוכה אמר שזה לא קשור אליו, מה שנותנים תעשו." (עמ' 27, שורות 18-27). עדויות אלה, אשר ברי, כי לא תואמו בין שני העדים, מלמדות על אווירת החשש אשר שררה בין העובדים, אשר העדיפו להשתמש בציוד לקוי ולא להתלונן, ובלבד שלא יאבדו את מקור פרנסתם. בנסיבות אלה, מקבל אנוכי גרסת התובע, כי העדיף לעבוד עם סולם לקוי - גרסה שנשמעה אמינה וסבירה - כפי שעבד משך 8 חודשים, תוך שהוא לומד את כללי ההתנהגות, לפיהם אל-לו להתלונן, מן העובדים האחרים (עמ' 28 למטה). ראוי לציין כי התובע לא נחקר כלל באשר לכללי הזהירות עליהם העיד העד מר ממן. הימנעות בא-כח הנתבעים מלחקרו בסוגיה כה חשובה זו, מוסיפה אף היא משקל ונופך לעדותו של התובע בנדון. 8. עולה מן המקובץ, כי בניגוד לכללי הבטיחות הראויים, אשר יש בהם כדי להבטיח את שלומו ובטחונו של התובע, כפי שהופיעו בעדותו של העד ממן לעיל, נאלץ התובע להשתמש בסולם עץ, אשר היה לקוי בניגוד להוראות פרק ד' לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) תשמ"ח1988-, כאשר הסולם לא היה יציב ולא נשען על סמך יציב על כל זקפיו באופן שווה, ובאופן שימנע את תזוזתו ממקומו בעת ביצוע העבודה (תקנה 74). 9. הנתבעות טוענות, כי אופן קרות התאונה אינו ברור דיו, ואף מעלות ספק, שמא נפילת התובע ארעה באשמו שלו, מאחר וטיפס על סולם עץ - כעדותו שלו (ר' עמ' 31, שורות 15-16), תוך שהוא מחזיק, בשתי ידיו, במשחזת שמשקלה נע בין 5 ל- 6 ק"ג, הרי שיש מקום לסברה, כי נפילת התובע מן הסולם ארעה עקב איבוד שיווי משקלו, ולא בהכרח עקב קריסת הסולם (ר' אף עמ' 35, שורות 30-31). לכך מוסיפות הן אף את העובדה, כי התובע שכח, משום מה, כי כמה ימים בטרם אירוע התאונה הנ"ל, ארעה לו תאונה נוספת, בגינה שהה בחופשת מחלה בת חמישה ימים (ר' עמ' 31, שורה 31 עד עמ' 32, שורה 13). איני מקבל טיעונים אלה. הוכח, להנחת דעתי, כי הסולם בו השתמש התובע לא היה יציב. בנסיבות אלה, ביצוע עבודה על סולם זה, תוך שימוש במכשיר כבד, אך הגבירה את הסיכון הטמון בדרך ביצוע עבודה זו. 10. הנתבעות אף הסבו את תשומת ליבי לכך, כי עדותו של התובע, באשר לאופן נפילתו מן הסולם, הינה עדות יחידה של בעל דין, כאמור בסעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח-חדש), תשל"א1971-. איני מקבל גרסה זו. עדותו של התובע נתמכת על-ידי עדותו של העד מטעמו, מר שאולוב יעקב, אשר נכח במקום בזמן האירוע וחש להגיש עזרה לתובע. אמנם העד העיד, כי לא ראה כיצד זה נפל התובע, אולם היה בסמיכות מקום וכי: "שאלה: מהיום שקרה לחיימוב המקרה, לא ראית מה חיימוב עשה לפני המקרה, לא ראית את המקרה. תשובה: קבלתי הוראה מהמנהל שלי, היו עוד חמישה רתכים ומסגרים. הוא שלח אותנו לעבוד בדקטים. התחלתי את העבודה שלי, מאיר עמד על ידי, על הסולם וניקה את התיקרות. כשהתחלתי את העבודה שלי פתאום שמעתי רעש ושמעתי צעקה, הסתובבתי הורדתי את המסכה, מאיר שכב על הריצפה והסולם נפל, הוא צעק ונאנח, היתה לו רגל נפוחה. שאלה: לפני ששמעת את הצעקה לא ראית מה מאיר עשה בדיוק. תשובה: שמעתי את הרעש של העבודה שלו, שהוא ניקה. ממן פה ואני יכול לחזור על הכל." עמ' 17, שורות 12-19). עוד אציין, כי פרט לעצם אירוע הנפילה, בשבריר רגע התרחשותו, נתמכה עדותו של התובע בעדותו של העד שאולוב בכל יתר פרטיה. עדותו של התובע אף נשמעה אמינה באזני, כאשר התובע השלים בעדותו בעל-פה פרטים שהוחסרו בתצהיר עדותו, וכי דווקא פרטים אלה תאמו לעדותו של העד שאולוב. בנסיבות אלה, מקבל אני את גרסת התובע, כגרסת אמת. 11. דומני כי אין צורך לחזור על ההלכות, שכיום שוב אין עליהן עוררין, לפיהן על המעביד לדאוג ולספק לעובדיו את האמצעים הנאותים שיבטיחו את ביצוע העבודה באופן בטוח, תוך מניעת סיכונים, אשר בהתממשם עלולים לגרום לעובד נזקי גוף. למעביד חובת זהירות מושגית כלפי עובדיו, כפי שמוצאים אנו בדברי כב' השופט בך בע"א 663/88 שירזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ, פד"י מ"ז (3) 225, בעמ' 229: "לדעתי, קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. אך שותף גם אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כך, אם המדובר בסיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי ייתכן שמספיק להזהיר את העובד מפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם. אם הסיכון חמור יותר או נסתר יותר או בלתי רגיל, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט. לשון אחר: אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ולבריאותו של העובד, הנובעת מאותו סיכון, אם אכן יתממש." במקרה דידן, רואים אנו, אף מפי עד ההגנה מר ממן, כי שיטת העבודה הבטוחה, דרשה שימוש בסולם מתכת, אשר אמור היה להיות מקובע לקרקע, באמצעות ריתוך. בהספקת סולם רעוע, אשר לא כלל רצועת קשירה בין שלחיו, וכשהוא משולל רגליות גומי, המיועדות לייצבו, הפרו הנתבעות את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע, בכך שגרמו ליצירת סיכון קונקרטי, אשר, למרבה הצער, התממש תוך שנגרמים לתובע נזקי גוף. 12. כעולה מעדותו של התובע, ואף עדותו של העד שאולוב, מדובר היה באמצעי שסופק לתובע על-ידי מחסנאי הנתבעת 4. המדובר היה בסולם האחרון שנמצא במחסן (ר' עדות התובע בעמ' 31 שורה 29). בנסיבות אלה, לא נותרה לתובע ברירה אלא להשתמש בסולם זה. כפי שציינתי לעיל, חששו העובדים להתלונן על טיב הציוד, שכן ניתנה להם הברירה, לעבוד או לעזוב את מקום העבודה - כפי שהראיתי בפיסקה 7 לעיל. בנסיבות אלה, בהן נותרה בפני העובד הברירה היחידה - לעבוד בתנאי בטיחות לקויים, או לעזוב את מקום העבודה, איני רואה מקום לדקדק עימו על-כך, שביצע את העבודה בדרך היחידה שהעמיד המעביד לרשותו. מגמת הפסיקה היא להקל עם העובד בנסיבות כגון אלה ולדקדק דווקא עם המעביד, כפי שמוצאים אנו בדברי כב' השופט דב לוין ז"ל, בע.א. 655/80, מפעלי קירור בצפון נ. אסתר מרציאנו, פד"י לו' (2) 592, בעמ' 603, 604: "מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו. (ע"א 530/70 [10]; ע"א 147/54 [11], בעמ' 1608;" ואילו בע"א 662/89, מדינת ישראל נ. אנטון קרבון, פד"י מ"ה (2) 593, 596: "אכן, נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטייה זו היא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאי ושיטות עבודה נאותים תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו גם כשאלה עלולים במהלך העבודה לחטוא ברשלנות." בנסיבות דידן, כפי שהובאו בפני, נאלץ התובע להשתמש בציוד לקוי, מבלי שניתנה ברירה רבה. אין חולקין על-כך, כי לו הועמד לרשותו סולם ברזל תקין, אשר ניתן היה להיות מחובר לרצפת האתר ע"י ריתוך, נמנע היה הנזק, אלא שברירה זו לא הועמדה לרשות התובע. על-כן, איני רואה לדקדק עימו, ולהטיל עליו אשם תורם כלשהוא. ד. המעביד האחראי לבטיחות העובדים: 13. מהראיות אשר הונחו בפניי עולה, כי ע.ר.ד-שחר הינה חברה לאספקת כח-אדם, אשר התחייבה כלפי כור-מתכת, לספק עובדים למטרת העסקתם על-ידה, כאשר הפיקוח, המרות והשליטה על עבודתו של התובע, כמו גם של יתר העובדים, הייתה בידי כור-מתכת, וכן העמדת אמצעי העבודה, הכלים והאביזרים היתה מוטלת על כתפה. לטענת ע.ר.ד-שחר, כ"מעבידה פורמלית" גרידא של התובע, היה עליה לדאוג לתשלום משכורתו, להפרשת כספים לקרן פיצויי פיטורין עבורו וכן לקרנות השתלמות ותשלום ביטוח רפואי. לעומת-זאת, גורסת ע.ר.ד-שחר, כור-מתכת הינה "מעבידתו הספציפית", בהיותה אחראית לאספקת ציוד העבודה, אמצעי המיגון, הדרכתו והפיקוח עליו. 14. בחקירתם הנגדית אישרו העדים את גרסת ע.ר.ד-שחר גבי חלוקת האחריות בינה לבין כור-מתכת, כאשר מר יוסופוב חנוכה, מנכ"ל ע.ר.ד-שחר דאז, נוהג היה לפקוד את משרדי כור-מתכת מידי פעם בפעם, אך לא ביקר באתר העבודות עצמן. מר פרישמן נתן, מנהל פרוייקטים בכור-מתכת העיד בפניי, בעמ' 40 לפרוט', שורה 1 עד עמ' 41, שורה 1: "ש. חנוכה נהג לבקר באתר העבודה. ת. היה מגיע מידי פעם לאתר, אבל אני באותו אתר לא הייתי, אתה שואל אותי שאלה שאני עונה עליה מידע כללי בלבד ומתוך השערה. לצורך ענין זה, איני יודע אם חנוכה ביקר באתר זה. ש. אליכם למשרד היה מגיע אותו חנוכה. ת. בוודאי. ... ... ש. ענית קודם לחברי, שאמרת ידע אישי, שהוא היה מבקר גם בפרוייקטים שאליו היה שולח אנשים. ת. כן. ש. מידע כללי, האם נכון שבפרוייקטים כאלה ערד שחר מספק רק את כח האדם. ת. נכון. ש. הוא לא שולח מקדחות, מנופים, סולמות, הציוד שלכם או של קבלנים אחרים. ת. נכון. ש. בקשר לשאלה האחרונה, לערד אין אמירה בשטח לעובדים מה לעשות, הם עובדים תחת האנשים שלכם. ת. נכון. 15. כן ראה עדות מר שלמה ממן, מנהל העבודה באתר, מטעם כור: "את מר חנוכה אני מכיר. מר חנוכה היה בא בבוקר, מדבר עם האנשים, ספציפית במקום העבודה, לא ראיתיו. לתחנת הכח היה בא, אבל במקום היכן היו עובדים, לא היה בא. מר חנוכה היה מגיע למשרד. המשרד נמצא באתר, אבל לא היה בא במקום היכן שמבצעים העבודה. ... ש. אתה עסק מסודר, והבטיחות לפני הכל. את ההדרכות לעובדים נותנים אנשי כור לא כח האדם. ת. נכון. (עמ' 51 לפרוטוקול, שורות 11-20). אף עדויותיהם של מר שאולוב, עמיתו לעבודה של התובע (עמ' 12, שורה 11 עד עמ' 16, שורה 13), וכן עדותו של התובע עצמו, יש בהן כדי לחזק את גרסת ע.ר.ד-שחר, כמאמר התובע: "שאלה: חנוכה, משך כל הזמן שעבדת, לא בא לראות איך אתה עושה את הדברים. תשובה: כפי שאני הבנתי, הוא לא קשור. הוא היה בא למשרד מכין משכורות, אך לא היה בא לשטח. שאלה: לא בא לראות עם איזה כלים אתם עובדים, ולא בא לבדוק איזה כלים נותנים לכם. תשובה: כן. שאלה: כאשר התחלת לעבוד ביום הראשון והשני, קבלת הוראות מממן. תשובה: נכון. שאלה: והם הסבירו לך מה לעשות, איך לעבוד וממה להיזהר. תשובה: נכון." (ר' עמוד 28, שורות 15-23). עוד הסתבר, כי אף כשירותם של העובדים נבחנה על-ידי אנשי כור-מתכת, ולא ע"י עובדי ע.ר.ד-שחר. מר יוסופוב היה מביא את העובדים, המועמדים לעבודה, לבחינה אצל מנהלי העבודה של כור-מתכת, ואלה היו בודקים את התאמתם לעבודה (ר' עדות מר שאולוב בעמ' 13 למטה ועמ' 14 שורה 6). עוד הסתבר, כי כל כלי העבודה שסופקו היו כלים של כור-מתכת בלבד. מנהלי העבודה היו כולם אנשי כור-מתכת וכי כל הוראות הביצוע ביחס לעבודה, והשימוש בכלים, ניתנו אך ורק על-ידי עובדי כור-מתכת (ר' לעניין זה עדות מר פרישמן בעמ' 40 ועדות מר ממן בעמ' 50, 51 - שניהם עובדי כור-מתכת). 16. מסתבר, כי מר יוסופוב דאג להישאר בתמונה, לנוכח העובדה, כי המשיך לקיים יחסים חוזיים עם כור-מתכת, תוך מטרה לספק לה כח-אדם, לפי בקשתה, והגיע למשרדי החברה, מבלי לגשת אל אתר העבודה. כיוון שכך, הרי שהקשר בינו לבין עובדיו התמצה בכך שמשכורתם שולמה להם דרכו ועל-ידו, ותו לא. בנסיבות הללו, הרי שניתן לומר, כי ע.ר.ד-שחר הינה מעבידתו הפורמלית של התובע. מסקנתי זו מתחזקת לאורה של הוראת סעיף 2 לפקודת הנזיקין (נוסח-חדש), תשכ"ח1968-, המגדירה לצורך הפקודה, מיהו "מעביד" ספציפי, אשר עליו מוטלת אחריות לנזקים שנגרמו לעובד, ומיהו "עובד": "מעביד - מי שיש לו ביחסיו עם אדם אחר שליטה גמורה על הדרך שבו אדם אחר מבצע עבודה בשבילו, ואילו הוא עצמו אין עליו מרות דומה לגבי אותה עבודה, ו"עובד" הוא מי שעבודתו נתונה לשליטה כאמור;" 17. פרשנותה התכליתית של הגדרת "המעביד" דלעיל, קובעת את המבחן לקביעת המעביד האחראי על-פי הפקודה, כמבחן השליטה הגמורה על העובד, במובן זה שיש בידי אותו המעביד את היכולת המעשית, האפקטיבית, לכוון את עבודת העובד ולפקח עליה באופן שימנע את האירוע הנזיקי, כפי שאף נקבע בע"א 502/78 מדינת ישראל נ. ירוחם ניסים ואח', פד"י לה (4), 748: "מעביד הוא אדם שביחסיו עם העובד יש לו שליטה גמורה על הדרך שבה מבצע העובד את עבודתו עבורו." (עמ' 6 ו7- לפסק-הדין). כן ראה דברי כב' סגן הנשיא ש. ברנר, ב - ת.א. (מחוזי י-ם) 445/91 לאה שרון ואח' נ. או.אר.אס ואח', דינים-מחוזי, לב' (1), 93: "על פי הראיות שהוצגו במשפט זה אין ספק בעיני שהמנוח לא היה עובד של או.אר.אס. - וזו האחרונה לא היתה מעבידתו - על-פי המבחנים שבהם נבחנות הגדרות "מעביד" ו"עובד" בפקודת הנזיקין (נוסח חדש). האפשרות שפלוני ייחשב כעובד לצורך חוק אחד אך לא ייחשב כעובד לצורך חוק אחר היא "תופעה טבעית" (כב' השופט, כתארו אז, א. ברק, בע.א. 502/78, פ"ד לה (4) 748 בעמ' 758). הואיל ומבחן "השליטה הגמורה" הוא המבחן הקובע בעניננו (שם, בפיסקה 15) והואיל והוכח בעליל כי בכל הנוגע להעסקתו בפועל של המנוח השליטה המלאה עליו היתה בידי הנפלד - ובידיה שלה בלבד - נמצא כי או.אר.אס. לא היתה מעבידתו של המנוח לצורך פקודת הנזיקין (נוסח חדש) ולכן אין היא נושאת כלל באחריות לתאונה. ... אחריותו של מעביד השולח את עובדו לעבוד במקום פלוני, לבטיחותו של אותו עובד באותו מקום ובאותה עבודה, תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה (ע.א. 686/77, פ"ד לד (4) 365, בעמ' 372). אחריות זו איננה משתרעת עד לאין גבול והמעט שצריך להתקיים, לדעתי, הוא ידיעת המעביד הזה (או, למצער, חובת ידיעה) אודות הסיכונים האפשריים הצפויים לעובד באותו מקום עבודה." (ר' עמוד 5 לפסק-הדין). 18. לעניין חלוקת האחריות בין מעביד פורמלי ('כללי') לבין מעביד ספציפי, קבע לאחרונה כב' השופט רון שפירא, בת.א. (מחוזי, חיפה) 778/98 סמיון קחנצה נ. אהרונסון בע"מ ואח' (טרם פורסם), כי: "כדי להסביר את בעייתיות המעביד האחראי לזכויותיו וחובותיו של העובד, במקרים בהם מועסק עובד באמצעות חברת כוח אדם אצל מעסיק אחר, מכיר המשפט באפשרות של כפל מעסיקים: מעסיק כללי ומעסיק ספציפי. המעסיק הכללי הוא ספק כוח האדם ועליו מוטלת החובה הכללית לוודא כי העובד מטעמו יועסק בתנאים שיבטיחו את בטחונו האישי. המעסיק הספציפי אחראי לדאוג לתנאי עבודה בטוחים, במסגרת חובתו כמעסיק כלפי כל עובדיו, יהיו הסדרי עבודתם אשר יהיו ראה: ע"א 477/ בוארון נ. עירית נתניה ואח', פד"י מב' (1), 415. המאפיין הבולט של מעביד מסוגה של יד החמישה (חברת כח האדם אשר העסיקה את התובע - תוספת שלי, ב.א.) הוא שמקום עבודתו של העובד אינו בשליטתו ובחזקתו הישירה. חברת כח האדם הינה מעביד כללי בעוד שמזמין העובדה, אצלו מועסק העובד, הינו המעביד הספציפי. עובדת היות חברת כח האדם מעביד כללי אינה פוטרת אותה מהאחריות המוטלת עליה לוודא כי העובדים מטעמה מועסקים בתנאי עבודה המבטיחים את בטיחותם, גם אם מקום העבודה הספציפי אינו בשליטת חברת כוח האדם. על חברת כוח האדם לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי לוודא שעובדים מטעמה מועסקים בתנאי בטיחות הולמים. האמצעים שעל חברת כח האדם לנקוט משתנים ממקרה למקרה בהתאם לנסיבות. ראה: ע"א 246/72 משה מנשה נ. שלמה דרומנו ו2- אח', פד"י כ"ז (1), 712, עמ' 717-718. כן ראה: ע"א 686/77 מקורות חברת מים לישראל בע"מ נ. מרגי משה ואח', פד"י לד (4), 365, בעמ' 372-373. שם נקבע כי עשויות להיות נסיבות בהן מעביד כללי רשאי לסמוך על מי ששולט למעשה במקום העבודה ואינו נדרש לנקוט באמצעים נוספים על אלה שהונהגו ע"י המעסיק הספציפי." 19. בענייננו, משנהג מר יוסופוב חנוכה, מנכ"ל ע.ר.ד-שחר לפקוד את משרדי כור-מתכת, מידי פעם בפעם, ומשדאג לשלוח את עובדיו למקום עבודה גדול ומאורגן, בעל נהלי בטיחות מסודרים והולמים, המקפיד על בטיחות עובדיו, ואשר מעמיד מנהל עבודה מטעמו במקום, כחברת כור-מתכת, המבצעת בעבור חברת החשמל לישראל, עבודות הבנייה, הרי שיצא ידי חובתו לדאוג לעובדיו. שהרי, אין כל היגיון לדרוש ממעביד שכזה - שגבולות אחריותו ברורים ותחומים, ושהינו חסר הידע המקצועי להדרכת התובע, גבי אופן ביצוע העבודה וכללי הזהירות הראויים - להיות נוכח באתר העבודה ולבדוק כל עובד ועובד, באם מקיים הוא את הוראות הבטיחות שניתנו לו, כסדרן, והאם הציוד בו הוא נעזר לצורכי עבודתו - תקין ובר-שימוש. למעשה, כל פעולותיה של ע.ר.ד-שחר במסכת זו, לא היתה אלא פעולה של תיווך, כאשר תפקידיה התמצו אך ורק בנושאים הטכניים הנוגעים לתנאי השכר, ללא כל קשר למקום העבודה ותנאיו - מקום שנוהל על-ידי כור בלבד, ואשר כל הכללים בו נקבעו, למן הראשון ועד לאחרון על-ידה. אשר-על-כן, היה על כור-מתכת, כמעבידתו הספציפית של התובע, לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי להבטיח את תנאי עבודתו של התובע. 20. בסיכומיהם, מביאים הנתבעים מבחר פסקי-דין, בהם נדחו תביעות עובדים אשר נפלו מסולמות, בטענה כי מעביד אינו חב בגין כל פגיעה של עובדו, במהלך עבודתו. אולם, במקרה דידן, דובר בתובע שעבודתו היומיומית כרוכה, באופן אינהרנטי, בשימוש בסולם, באופן שניתן היה להסתמך על כך, כי מעבידו יגן עליו מפני סוג הסיכון אשר התממש. משניזוק התובע עת נפל מן הסולם, אשר היה דרוש לו לביצוע עבודתו, ומשהקשר הסיבתי בין מעשי ו/או מחדלי כור-מתכת לבין נזקו, לא נותק, הרי שיש מקום לקבוע, כי כור-מתכת היא החבה בשיפוי נזקי התובע, כאשר אין מקום להטיל כל חבות על ע.ר.ד-שחר בסוגייה זו. ה. משמעו של ההסכם בין ע.ר.ד-שחר לכור-מתכת: 21. כור-מתכת מצביעה על הסכם, אשר נערך בינה לבין ע.ר.ד-שחר, ביום 14.5.92 וממנו משתמע, כי ע.ר.ד-שחר, כמי שהוגדרה בהסכם כ"קבלן", התחייבה כלפי החברה - כור-מתכת - לשפותה בגין כל תביעה אשר תוגש כנגדה על-ידי מי מעובדי ע.ר.ד-שחר, וכן התחייבה לבטח את כור-מתכת ואת עצמה כנגד כל תביעות העלולות להיות מובאות כנגד מי מהם לפי פקודת הנזיקין, על-ידי עובדי ע.ר.ד-שחר. נשאלת השאלה, האם יש בתניית-השיפוי המצויה בהסכם שבין שני הצדדים, כדי לשנות את חלוקת האחריות בין ע.ר.ד-שחר לבין כור-מתכת, באופן שבו נטלה על עצמה ע.ר.ד-שחר חבויותיו של "מעביד ספציפי. 22. להלן נוסחם של סעיפי ההסכם הרלבנטים: "4.3. מבלי לגרוע מהוראות סעיף 4.2 לעיל (העוסק בחובתו של ה"קבלן" לשלם את התשלומים השוטפים לעובדים - תוספת שלי, ב.א.), יפצה ו/או ישפה הקבלן את החברה לפי דרישתה הראשונה של החברה, בגין כל תשלום, תביעה, דרישה, הליך, הוצאה, היטל, נזק או כיוצא באלה אשר החברה עשויה להתחייב בהם בשל קביעה של רשות כלשהי כי החברה אחראית כלפי מועסקו, כח-אדם האמור או מי מהם באחריות, חובה או חבות כלשהי אשר בדרך כלל מעביד חייב כלפי עובדיו ולרבות אך מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל בחבויות המפורטות (כך במקור!) בסעיף 4.5 לעיל. 4.4. לבטח את החברה ואת עצמו (אלא אם סוכם אחרת בכתב בינו לבין החברה) נגד כל תביעות העלולות להיות מובאות כנגדם, או נגד מי מהם, לפי פקודת הנזיקין או אחרת, על-ידי העובדים שיעמיד הקבלן לרשות החברה במסגרת שירותי כח האדם האמורים או על ידי כל צד שלישי בקשר לנזק בין נזק לגוף ובין נזק לרכוש העלול להיגרם. ... 4.5. למלא אחר כל דרישות משרד העבודה והרווחה, לגבי העסקת עובדים, וכן אחר כל הוראה ו/או הוראות אחרות המתחייבות על-פי כל דין בקשר עם העסקת עובדים כאמור." 23. כור-מתכת טוענת כי תניית השיפוי דלעיל שרירה וקיימת, ועל פיה על ע.ר.ד-שחר לפצות את התובע, ובכלל זה אף בגין נזקי הגוף אשר נגרמו לו, תוך כדי עבודתו בכור-מתכת. לטענתה, תואמות הוראות ההסכם את כוונתם הברורה של הצדדים, לה יש ליתן תוקף, ולפיה מוטלת חובת שיפוי ופיצוי על ע.ר.ד-שחר, כלפי כור-מתכת. ואכן, עקרונית, הכירה הפסיקה בתקפה של תניית שיפוי חוזית, המחייבת צד לשפות את משנהו בגין חבות בנזיקין, אשר אותו צד עלול להיות מחויב בה. כור-מתכת מסתמכת בטענתה זו על הלכת משה"ב, בה נקבע, מפי כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן, כי תניית השיפוי מחייבת את קבלן המשנה, בשיעור מלוא החוב, בו חויב הקבלן הראשי: "... מקובלת ההלכה כי זכות השיפוי החוזית בין מזיקים לבין עצמם תאכף גם אם המזיק הזכאי לשיפוי ביצע מעשה נזיקין רשלני". 4. על הלכה זו חזר בית-משפט זה בע"א 971/90, 1311 חרושת ברזל פתח תקוה בע"מ נ. סמרי ואח' וערעור שכנגד; דוד קלעי, חברה קבלנית להנדסה בע"מ נ. סמרי ואח' [3]. שם חויב קבלן המשנה לשפות את הקבלן הראשי כדי מלוא חיובו כלפי הנפגע. גם באותו מקרה טען קבלן המשנה, שהיה - בדומה למקרה שלפנינו - מעסיקו של הנפגע, כי על-מנת שתחול חובת שיפוי, מן הראוי שתהיה תניה מפורשת שלפיה חובת השיפוי חלה גם במקרה של רשלנות מצד הזכאי לשיפוי. בית המשפט דחה טענה זו בקובעו כי יש לפרש את ההתחייבות לשיפוי כמיועדת גם למקרה שבו התרשל הקבלן הראשי, באומרו: "טענת חרושת ברזל היא, כאמור, שלא היה מקום לחייבה בשיפוי, כשאין התניה מפורשת שגם במקרה רשלנות של קלעי תהיה לה זכות שיפוי על-פי סעיף 8 הנ"ל. אין לקבל טענה זו. כשמוזכרת תביעה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] בהתייחס לנזק שנגרם לעובד במהלך עבודתו, אין זה אלא סביר להניח, שגם תביעה בעילת רשלנות, שהיא העילה השכיחה ביותר במקרים אלה, נכללת בכך" (שם, בעמ' 429). נראה אפוא, כי ההלכה בנושא זה ברורה וכי תניית השיפוי הנדונה ברורה דייה, ויש לפרשה כמטילה חובת שיפוי על קבלן המשנה כלפי הקבלן אף שהקבלן שותף ל אחריות בנזיקין כלפי הנפגע." (ר' ע"א 3192/93 משה"ב חברה לשיכון בניין ופיתוח בע"מ נ. מאיר כחלון ואח', פד"י נ (1), 210, בעמ' 212-213). יושם אף לב, כי הלכה זו הוחלה, בנסיבות בהן חויבו שני הקבלנים, הקבלן הראשי, וקבלן המשנה בצוותא, בחבות נזיקית כלפי העובד - הנפגע, עקב עוולה שבוצעה על-ידם. הערה נוספת, אשר מן הראוי ליתן עליה הדעת, כפי שאעשה בהמשך, הוא שאלת בהירות ניסוחה של התניה. נקודה שלישית, עליה יש ליתן את הדעת היא, כי תניית השיפוי מתייחסת במפורש בפסק-הדין שלעיל, לשיפוי בגין חבות על-פי פקודת הנזיקין. מאידך, כפי שניתן לראות בתניית השיפוי במקרה דידן, לא התייחסו הצדדים בסעיף 4.3 להסכם דנן כלל לחבות על-פי פקודת הנזיקין. 24. פסק-הדין דלעיל, נסמך על קביעתו של כב' השופט תאודור אור, בע"א 971/90, 1311, חרושת ברזל נ. יוסף סמרי ואח', פד"י מ"ו (4), 421, בעמ' 428-429: "רשאים הצדדים להסכים בעניין זה כאשר יחפצו, כל עוד הסכמתם אינה פסולה על פי הדין, ואין ספק ששיקולים מסחריים, כלכליים או שיקולי כדאיות אחרים יכולים להכתיב את התנאים המוסכמים. שיקולים כאלה יכולים להביא גם לתנאי מוסכם, שעל יו בכל מקרה שהאחד יחויב בנזיקין יהא האחר חייב לפצותו. אומר על כך השופט זוסמן בע"א 541/67 [7], בעמ' 633-634: "... מקום ששניים התקשרו מרצון בחוזה והסכימו ביניהם שאחד מן השניים ישא במלוא הנזק, תהא אשר תהא מידת אשמתו של השני, מה טעם יתערב בית המשפט בדבר וישנה את תוצאות ההסכם? כלל היושר המחייב שוויון הנטל בנזיקין אינו נוהג אלא מפני שזו עילת נזיקין, מאין הסכם חלוקה בין שני החייבים. אך מקום שהצדדים עשו ביניהם הסכם, חזקה עליהם ששיקולים עסקיים וכשרים הניעו אותם להסכים למה שהסכימו. אין דרכו של בית המשפט לעשות לצדדים חוזה אחר, ואולי אפילו הוא יותר צודק מזה שהם בעצמם עשו. אם ייתכנו מקרים קיצוניים, בהם יימנע בית המשפט, מטעמים של יושר, מלבצע חיוב חוזי - ועל כך לא אאריך את הדיבור - המקרה שלפנינו אינו נמנה עליהם. בבירור תביעת שיפוי חוזית לא תהא איפוא אשמת הצדדים נקודת המוצא, אלא השאלה תהא: מהו הנזק עליו התחייב הנתבע בהסכם לשפות את התובע? הענין הוא ענין של גילוי דעת הצדדים ולא של יושר". חברת ביטוח, הנוטלת על עצמה, במסגרת ביטוח אחריות, לשפות את מבוטחה על נזק בו יחויב זה לשלם, עושה כן משיקולים עסקיים, כנגד דמי ביטוח שקיבלה ממבוטחה. אך חוזה שיפוי יכול להיעשות גם על ידי אחרים, ומטעמים עסקיים אחרים. פלוני המעוניין לקבל את ביצועה של עבודה בקבלנות, ובמסגרת ביטוח שהוא מבטח את עצמו יכול הוא לבטח את עצמו ביטוח אחריות כנגד כל תאונה שתארע תוך ביצוע העבודה למי מעובדיו או לכל צד ג , וכשהדבר עשוי להיטיב את סיכוייו לקבל את העבודה או לרצות את נותן העבודה - על מה ולמה לא יהיה זה סביר מצדו להתחייב לשפות את נותן העבודה, אם זה יחויב בתשלום פיצויים לאלה הנזכרים לעיל, אפילו שחובת הפיצויים נולדה עקב רשלנות מצד נותן העבודה?" 25. לעומת שני פסקי-דין אלה, פסק בית-המשפט העליון, סמוך מאוד לאותה תקופה, בדרך שונה. בע.א. 119/90, סולל בונה נ. י. שרף עבודות צנרת בע"מ, תקדין עליון 94 (1) 709, לגבי תניית שיפוי אשר נוסחה באופן רחב ביותר, והתייחסה מפורשות אף לחבות נזיקית, נקט בית המשפט העליון, מפי כב' השופט בך, בדרך פרשנות מצמצמת, המטילה על קבלן משנה אחריות לשיפוי הקבלן הראשי, רק אם חבותו של הקבלן הראשי נובעת מכח אחריותו השילוחית למעשי קבלן המשנה, אך לא כאשר חבותו של הקבלן הראשי נובעת ממעשה עוולה עצמאי שהוא עצמו ביצע, כדברי בית-המשפט (בעמ' 711): "לדעתי עולה מהמלים האחרונות של הסעיף בעליל, כי זכות השיפוי עומדת לקבלן הראשי אך ורק אם חבותו כלפי עובדו של קבלן המשנה צמחה מ"היותו הקבלן הראשי בבנין", היינו מכוח אחריותו השילוחית לכל הנעשה באתר שתחת פיקוחו. אולם כאשר חבותו של הקבלן הראשי לנזקי עובדו של קבלן-המשנה נובעת מעוולה שבוצעה על-ידו במישרין באמצעות פעולה עצמאית של עובדיו הוא, אשר אינה קשורה לעבודת קבלן המשנה, אזי אין המדובר עוד ב"נזק בגין היותו הקבלן הראשי". נראה לי, כי פרשנותו זו מתבקשת מנוסח החוזה. אך אפילו סברתי, כי מילות החוזה סובלות באותה מידה גם פירוש רחב יותר של זכות השיפוי, עדיין הייתי מעדיף את הפרשנות המצומצמת, וזאת תוך יישום הכלל, שבמקרה של ספק יש לפרש חוזה כנגד האינטרס של מנסחו (ראה, לדוגמא, ע"א 631/83 המגן נ. מדינת הילדים, פ"ד ל"ט (4) 561, 572; וע"א 682/82 בן אריה נ. "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד ל"ז (3) 589, בעמ' 603)." 26. פסיקתו הנוגדת, לכאורה, של בית-המשפט העליון, בשלושת פסקי-הדין שנותחו לעיל, נותחה באריכות על-ידי חברי הנכבד, כב' השופט י. עמית, בשבתו בבית-משפט השלום בעכו, בת"א 906/95, זיאן האיל נ. סלימאן חביש ואררט, דינים (שלום) 18, 390. כב' השופט עמית מצביע, בהגיון רב, על העובדה כי בעוד אשר בפסק-הדין בעניין סולל בונה הקבלן הראשי, תובע השיפוי, היה האחראי והיחיד והבלעדי לנזק, הרי בשני פסקי-הדין הקודמים, בעניין משה"ב וחרושת, נמצא הקבלן הראשי, חב בנזיקין כלפי הניזוק יחד עם קבלן המשנה. עם זאת, בחר חברי הנכבד שלא לילך בדרך זו, לצורך בחינת החבות על-פי תניית השיפוי, אלא ביכר לילך בדרך פרשנות תניית השיפוי, תוך שהוא מוצא את שביל הזהב שבין פסיקותיו הסותרות לכאורה, של בית המשפט העליון, ומתווה את הכלל, על מנת שתניית השיפוי תוחל גם גבי חבות בנזיקין, צריך "כי העברת האחריות הנזיקית בתניה החוזית צריכה להיות "ברחל בתך הקטנה", בלשון ברורה ומפורשת, כאשר הנטייה הפרשנית תהא להימנע ממסקנה מעין זו." דברים אלה, עם כל הצניעות והענווה, מקובלים אף עליי. 27. דרך פרשנות זו אף תואמת לדרך, בה נקט בשעתו כב' השופט אריאל בפסק-דינו בת.א. (חיפה) 2481/82 זיאד אבו-נג'ם נ. נדים את קמיל - שותפות ואח', פס"מ, תשמ"ט 88/89, כרך ב', 326, בעמ' 334. כב' השופט ח. אריאל קבע באותו מקרה, לגבי סעיף שיפוי אשר הטיל חובה על קבלן, לשפות את החברה המזמינה, כי סעיף זה לא יוחל על חבותה של החברה בגין מעשים עצמאיים, שהטילו עליה חבות עצמאית - בגין רשלנותה היא, באותם העניינים: "אם הייתה הכוונה שהקבלן יישא בשיפוי החברה גם בגין פעולות רשלניות, שהיא, החברה, מבצעת בהקשר לאותה עבודה שנמסרה לקבלן, היה הדבר צריך להופיע בצורה ברורה, מפורשת באותו הסכם. אין כל סיבה, אם אכן לכך התכוונו, שאכן הדברים לא יובעו בצורה ברורה ומפורשת. מה עוד שהסכם זה נוסח על-ידי חב' החשמל. אכן יכול וצד ישתחרר מאחריותו ויטילנה על אחר, אך זו צריכה להיות השתחררות והעברת אחריות בצורה ברורה ומפורשת מה שאין כאן (ראה בין היתר ע"א 541/67 חב' מקורות נ. שאלתיאל, פד"י כ"ב (1) 625; ע"א 675/75, 686 צינורות המזרח התיכון בע"מ נ. שעבי ואח', חפד"י ל"א (3), 625. 28. לנוכח הדברים שהובאו לעיל, ולנוכח העובדה כי קבעתי, כי במקרה דנן כור-מתכת הינה היחידה החבה חבות בנזיקין כלפי התובע, בגין מעשה העוולה אשר גרם לנזקיו, הרי שבהתאם לניסוחה של תניית השיפוי במקרה דידן, איני יכול לומר כי אכן נתכוונו הצדדים עם ניסוח החוזה, כי ע.ר.ד-שחר תפצה את כור-מתכת בעבור כל חבות אשר תוטל עליה, ובכלל זה - חבות נזיקית המוטלת על כור-מתכת באופן בלעדי. סעיף 4.3 להסכם אינו מטיל על ע.ר.ד-שחר חובה כאמור, מלבד החובות אשר מוטלות עליה, במסגרת ההסכם, כאמור בסעיף 4.2 לו, היינו - חובות מתחום דיני העבודה, וחובות סוציאליות, בלבד כגרסת ע.ר.ד-שחר, בסיכומיה. 29. לעניין זה, ניסוח הסיפא של סעיף 4.3 להסכם לא מותיר כל ספק בעיני, כי כוונת הצדדים הייתה לקבוע תניית שיפוי, באשר לחובותיו של מעביד כלפי עובדיו, במסגרת החובות המוטלות על מעביד בתחום יחסי העבודה שביניהם. להלן הסיפא של סעיף 4.3 הנ"ל: "... בשל קביעה של רשות כלשהי כי החברה אחראית כלפי מועסקו, כח-אדם האמור או מי מהם באחריות, חובה או חבות כלשהיא אשר בדרך כלל מעביד חייב כלפי עובדיו ולרבות אך מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל בחבויות המפורטות בסעיף 4.5 לעיל." חובות אשר בדרך כלל מעביד חב בגינן כלפי עובדיו הינן חובות מתחום יחסי העבודה, כפי שאכן הוסכם עליו בסעיף 12 להסכם, ולא מתחום דיני הנזיקין. לא זו אף זו: אין כל ספק, כי סעיף 4.5, המוזכר לעיל, עוסק בחובת ע.ר.ד-שחר למלא אחר דרישות משרד העבודה והרווחה, דהיינו לדאוג לפן הפרוצדורלי שבהעסקת העובד, שכן ברי, כי אין ע.ר.ד-שחר זכאית להיכנס לאתר ביצוע העבודות ולקבוע כללי עבודה, או ליתן הוראות מקצועיות לעובדים, העובדים בפיקוחם של מנהלי העבודה מטעם כור-מתכת. 30. כן, אין בסעיף 4.3 הנ"ל משום הוראה ברורה וחד-משמעית, כלשון כבוד השופט אריאל, לפיה תוטל חבות נזיקית על ע.ר.ד-שחר, אף מקום בו האירוע הנזיקי אירע בגין רשלנותה הבלעדית של כור-מתכת. אל האמור לעיל מצטרפת העובדה, כי העוולה הנזיקית לא בוצעה, כקביעתי לעיל, על-ידי ע.ר.ד-שחר או על-ידי מי מעובדיה האחרים, כאשר התובע נפגע במסגרת ביצוע עבודה עבור כור-מתכת, אשר מעשיה ומחדליה שלה הם שגרמו לפציעתו. טעם נוסף לקביעתי, כי אין תניית השיפוי חלה במקרה דידן, נעוץ בעובדה, כי ע.ר.ד-שחר אינה "קבלן משנה", שעיסוקו הוא בביצוע עבודות בנייה, אלא "קבלן כח-אדם", שכל עיסוקו הוא בגיוס, השמה ואספקת כח למפעלים, מוסדות וחברות, כאשר אין לו, למעשה, הידע המקצועי, האמצעים והיכולת לפקח על העובדים ולהדריכם בעבודתם. פסקי הדין המצוטטים על-ידי כור-מתכת בסיכומיה, עוסקים, רובם ככולם, בחבות משותפת של שני הצדדים, הנגזרת ממערכת היחסים שבין "קבלן ראשי" לבין "קבלן משנה", אשר נשכר על-ידי הקבלן הראשי לשם ביצוע עבודה כלשהי. בפסק דינו המלומד של כב' השופט י. גריל, בת.א. (מחוזי, חיפה) 551/90 אליהו אלי נ. בתי הזיקוק לנפט בע"מ ואח', דינים-מחוזי, כו (3), 410, נקבע, כי מאחר ולא הובאה כל ראייה בפני בית-המשפט באשר לאמצעי בטיחות כלשהו, אשר היה על חברת כח-האדם לנקוט בו, ושהיא נמנעה מלנקוט בו, או ציוד מגן שחברת כח האדם היתה חייבת לספק ולא סיפקה לתובע, הרי שאין מקום לפטור את הקבלן הראשי מאחריותו לנזקי התובע: "במקרה שבפנינו, התובע שניזוק היה אמנם עובד של הנתבעת מס' 2 (הקבלן), אולם פגיעתו התרחשה לא בגלל הפרת חובה שהייתה מוטלת על המעביד, אלא מחמת אי-נקיטת אמצעי בטיחות הולמים על-ידי בתי-הזיקוק כמי שאחראים על האתר ועל הציוד שבו". (עמ' 6 לפסק-הדין). ובהמשך: "נראה לי כי הפירוש הסביר במקרה הנדון בפנינו הוא שחובת השיפוי של הקבלן כלפי בתי הזיקוק חלה באותם מקרים... שבהם קיימת הפרה של אחריות וחובות חוקיות שחלות על מעביד. כך, למשל, אם הקבלן המעביד מפר חובה המוטלת עליו, או איננו נוקט באחד מאמצעי הבטיחות שמעביד חייב לנקוט בהם, וכתוצאה מכך נפגע אחד מעובדיו, עלולים בתי-הזיקוק להימצא מחוייבים בנזיקין באחריות סולידרית עם המעביד (הקבלן), בהיות בתי הזיקוק האחראית על האתר כולו, וכמחזיקה כדין במקרקעין ובציוד. בהתרחש מקרה כזה בו הקבלן הפר חובה המוטלת עליו כמעביד כלפי העובד הנפגע, בא סעיף 10.1 של החוזה ומורה שעל הקבלן לשחרר את בתי-הזיקוק מחבות... ואולם, לא אלה היו נסיבות המקרה שבפנינו, שכן לא הייתה הפרה של כל חובה מצד הנתבעת מס' 2 ולא הוכח שהיה מצידה מחדל כלשהו בנקיטת אמצעי בטיחות או אמצעי זהירות למניעת התאונה הנדונה" (עמ' 9 לפסק-הדין)." דברים אלה תואמים אף למקרה דידן. 31. טוענת כור-מתכת, כי יש לקרוא את כל סעיפי המשנה של סעיף 4 להסכם, כמקשה אחת, באופן שהאמור בסעיף 4.4, גבי התחייבותה של ע.ר.ד-שחר לבטח את עצמה ואת כור-מתכת, יש בו כדי ללמד על כוונת הצדדים, לפיה אף חבות נזיקית, אשר עשויה כור-מתכת לחוב בה, תשופה על-ידי ע.ר.ד-שחר. אכן, לכאורה, על-פי ניסוח הסעיף, היה על ע.ר.ד לבטח את כור-מתכת בביטוח כנגד כל התביעות העלולות להיות מובאות כנגדה, אף תביעות לפי פקודת הנזיקין, אשר תוגשנה על-ידי עובדי ע.ר.ד-שחר, המועסקים במסגרת שירותי כח-האדם. 32. אולם, חרף התחייבות זו, נראה שהצדדים הסכימו ביניהם לשנות מן האמור בהסכם (הצדדים אכן השאירו לעצמם פתח לשינוי כאמור, כי שצוין ברישא לסעיף 4.4 הנ"ל), באופן שע.ר.ד-שחר העבירה לידי כור-מתכת תשלום בגין ביטוח זה, על-מנת שכור תערכו בעצמה. מסקנה זו נלמדת ממוצג "נ2/" לתיק המוצגים, שהינה חשבונית-מס, הנושאת את שם "ע.ר.ד-שחר", ובה מנוכה מחצית האחוז משיעור התשלום בגין ביטוח. נראה, כי כוונת הכתוב הינה לביטוח אחריות, כעולה מחקירתו הנגדית של העד מר פרישמן, מנהל פרוייקטים ב"כור", אשר העיד על עצמו כי אינו איש מחלקת הביטוח, ועל-כן חסר ידיעה אישית בעניין: "ת. מפנה לסעיף 6 - אני אומר לך, ואם אינך יודע תאמר זאת - בשנת 92 בעת החתימה על ההסכם, בשנה הראשונה משנת 92 ועד סוף מאי 93 היה הסכם כפי שכתוב כאן, ושחר עשה ביטוח בלה-נסיונל לטובת כור. אתה יודע מזה. ש. נכון." (עמ' 44 לפרוט' שורות 20-23). ובהמשך: "ש. אני לא מבין מה שאתה אומר בסעיף 6 ביחס לניכוי. אתה אומר כי הניכוי עבור ביטוחי אתר. ת. כן, הסברתי זאת קודם, זה הציוד, אם ישבור לי מקרר, מנוף או יחתוך איזה קורה או אלמנט שעולה הרבה כסף. ש. מהיכן אתה יודע שהביטוח הוא רק על זה ולא כולל נזקי גוף. ת. זה מה שהוסבר לי בחברה. כאשר הורדנו ממנו את ה- 0.5 ביטוח והוא יודע על זה ומתחייב לעשות ביטוח. ש. אני מציג לך חשבונית מיוני 93, כור-מתכת חדרה, של חברת שחר ואתה אומר את זה על סמך זה שכתוב כאן, ביטוח אתר. ת. כן. חשבונית מס' 24 - מסומנת נ2/. ש. אם אומר לך או ביטוח אחר או ביטוח אחריות. ת. איני יודע מה זה ביטוח אחר או ביטוח אחריות. ש. אני מפנה אותך לחשבונית 147, חשבונית של תחנת הכח מחודש מאי 94 ששולם ביוני 94. כאן כתוב רק ביטוח 05, לא כתוב ביטוח אתר, אז איזה ביטוח זה פה. ת. אותו ביטוח שמקודם. זה לא השתנה, זה נותר חצי אחוז. ש. אין לך מושג בעלויות הביטוח. ת. כקבלן משנה אני עושה הסכמים, לוקחים 0.5 או 0.7 גם כן כביטוח אתר, בנוסף יש לשלם גם חבות מעבידים. ש. ביטוח אתר, זה לביטוח של כור שעובדת באתר הספציפי. ת. נכון. ש. ושם היו לך דוגמאות של תביעות באתרים האלה, שאנשים נפגעו. ת. בוודאי. ש. נפגע לך פועל באיזה שהוא אתר. ת. כן, למשל פועל שלי שנפגע בחברת חשמל או במקום אחר. ש. מקום שגבה ממך חצי אחוז או אחוז, באותו מקרה של בתי זיקוק, הוגשה תביעה, בתי זיקוק טיפלו בזה. ת. כן, והוא תבע גם את אותנו, את בתי זיקוק, את אמא שלו, את אבא שלו, את כולם, אני לא יודע מה השופט קבע." (עמ' 46, שורות 1-29). 33. מעדות זו עולה, כי אותו "ביטוח אתר", גביו טוען מר פרישמן, בסעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית, כי איננו ביטוח בגין נזקי-גוף, אלא ביטוח בגין הציוד המצוי באתר, היווה אף למעשה, ביטוח תביעות בגין נזקי-גוף שאירעו באתר העבודה. אשר-על-כן, מוכן אני להניח, במידה גבוהה של סבירות, כי הצדדים דידן הסכימו ביניהם כי ע.ר.ד-שחר תעביר את כספי פרמיית הביטוח לכור-מתכת, באופן שהאחרונה תעשה שימוש בכספים הללו, לשם ביטוח נזקי-גוף לעובדי כח-האדם באתר. יוצא אפוא, כי ע.ר.ד-שחר עמדה בהתחייבותה, כאמור בסעיף 4.4 להסכם ושילמה בעבור ביטוח נגד כל התביעות העשויות להיות מובאות כנגד ע.ר.ד-שחר ו/או כור-מתכת, אף מכח פקודת הנזיקין. כיוון שכספי הפרמיות בעבור הביטוחים, הועברו לידי כור-מתכת, הרי שסביר בעיני, כי חברה גדולה ומאורגנת כמו כור, ביטחה עצמה מפני כל חבות נזיקין אפשרית. 34. יש להוסיף אף, כי בהתאם לפרשנותו של בית-המשפט העליון בפסק-הדין בענין סולל בונה (ע"א 119/90) בעמ' 712, מקום בו לא הסכימו הצדדים על שיפוי כנגד חבות בנזיקין, אף הוסכם כך גבי ההתחייבות לערוך פוליסת ביטוח: "9. נותר לנו לדון בסעיף 15 לחוזה, בו מוטלת חובה על קבלן-המשנה לדאוג להוצאת כל פוליסות הביטוח הדרושות, לרבות ביטוח עובדיו. מסתבר, כי קבלן-המשנה לא מילא חובה זו. אך גם מחדל זה אין בו כדי להביא תועלת למערערת, שכן גם בסעיף 15א(1) לחוזה, בו נדרש קבלן-המשנה לבטח את עובדיו כנגד כל נזק אפשרי העלול להיגרם להם תוך ועקב עבודתם בשרות קבלן-המשנה, בביצוע העבודה נשוא ההסכם הנדון, נאמר בסוף: "... לרבות מקרה שתהיה לעובדו עילת תביעה נגד סולל-בונה כקבלן הראשי בבנין. מתבקשת איפוא שוב המסקנה, כי קבלן-המשנה התחייב להוציא פוליסת ביטוח אף ביחס לעילות תביעה אפשריות כנגד סולל בונה, במסגרת אחריותה השילוחית של זו. מאידך גיסא לא היה זה מחובת קבלן-המשנה לבטח את עובדיו כנגד נזקים העלולים להיגרם להם במישרין על-ידי מעשי עוולה אישיים של עובדי סולל בונה, אשר אינם קשורים לעבודת קבלן-המשנה." (הדגשה שלי - ב.א.) אמור מעתה, גם בענין דידן, התחייבותה של ע.ר.ד-שחר להוצאת פוליסת ביטוח, אינה חלה גבי נזקים העלולים להיגרם לעובדים במישרין על-ידי מעשי עוולה אישיים של כור-מתכת, ואשר אין להם כל קשר לעבודתה של ע.ר.ד-שחר. ו. חבותה של חברת הביטוח "מגדל": 35. כור-מתכת טוענת, כי מגדל הוציאה פוליסה לכיסוי ביטוחי של חברת-החשמל, אשר אמורה היתה לכסות את כל הקבלנים וקבלני-המשנה, שהועסקו בהקמת תחנת הכח, ובכלל זה - כור-מתכת עצמה, מפני כל נזק - בין אם נזק לרכוש ובין אם נזק גוף, אשר נגרמו לצד שלישי - ושבגינו יחויבו. מגדל טוענת מצידה, כי על פי חלקה השני של הפוליסה, הדן ב"אחריות כלפי צדדים שלישיים", מגדל מבטחת צדדים שלישיים, בתנאי שאינם מועסקים על-ידי המבוטח, קרי כור-מתכת, לצורך העניין. לשיטתה של מגדל, מאחר ואינה מבטחת אף עובדים המועסקים על-פי חוזה עבודה, לשם ביצוע עבודות, המבוצעות בדרך-כלל ע"י עובדים של המבוטח, הרי שאף החבות כלפי התובע איננה מכוסה על-פי פוליסה זו. על-כך משיבה כור-מתכת, כי התובע אינו עובד המועסק מטעמה, וכי לא מתקיימים יחסי עובד-מעביד ביניהם, כך שהינו בבחינת צד שלישי ביחס אל כור, המבוטחת. 36. אם בכך לא די, הרי שכור-מתכת מוסיפה וטוענת, כי התנייה הנ"ל, המופיעה בפוליסה של מגדל, משוללת כל תוקף מיסודה, שכן מהותה ותכליתה של תנייה מחריגה זו, הינה לשלול כיסוי ביטוחי, במקרה בו העובד של המבוטח מכוסה אף במסגרת פוליסת חבות מעבידים נפרדת. במילים אחרות, תנייה זו נועדה לשלול מצב של כפל-ביטוח. לעניין זה, גורסת כור-מתכת, שולט בכיפה פסק-דינו של כב' השופט אנגלרד, בע"א 206/99 מזאווי נגד א. דורי, חברה לעבודות הנדסיות בע"מ ואח' (טרם פורסם) ולפיו אין תוקף לתנייה מחריגה, כאשר כוונת המבטחת, אשר ניסחה תנייה זו, היא לנסות ולשלול כפל ביטוח באמצעותה, בין במישרין ובין בעקיפין. 37. ראשית אציין, כי טענת כפל הביטוח הופיעה לראשונה, בכתב הסיכומים של כור-מתכת. יש בכך משום טעם לפגם, שעה שטענת כפל הביטוח צריכה הייתה להיטען, בסמוך להבאת ראיות בדבר אותה פוליסה, אשר המוטב בה הינו העובד, לגביו נערכה פוליסת חבות מעבידים, או פוליסת ביטוח צד ג' אחרת תקיפה. פוליסה כאמור לא הובאה לעיוני. אף אם אניח, כי התובע אכן היה מבוטח על-ידי כור-מתכת עצמה, וזאת על סמך העובדה, שע.ר.ד-שחר העבירה כספים לידי כור-מתכת, לשם ביצוע ביטוח אחריות בעבור העובד (כאמור בפרק ה' שלעיל), הרי שגם אז אין מקום לומר, כלל ועיקר, כי עסקינן בתנייה מחריגה שעניינה הוא - מניעת כפל ביטוח, וזאת לאור לשונו של הסעיף. 38. הסעיף הרלוונטי בדבר חבות כלפי צד שלישי, בעמ' 18 לפוליסה של מגדל, קובע: “SECTION II - LIABILITY TO THIRD PARTIES. The Insurers will indemnify the Insured against all sums which the Insured shall become legally liable to pay as compensation (including claimants’ costs and expenses) for and in consequence of death of or bodily injury to or illness or disease contracted by any person except the arising out of and in the course of their employment by the insured or their performance of a contract with the insured the prime purpose of which is the provision of labour only for the performance of work of a kind ordinarily performed by a person in the employment of the insured.” (הדגשה שלי - ב.א.) 39. מתרגומו של הסעיף האמור עולה, כי המבטח אינו חב בשיפויו של צד שלישי, אשר פגיעתו ארעה במהלך העסקתו על-ידי המבוטח, או במסגרת ביצועו של חוזה עם המבוטח, שמטרתו העיקרית הינה אספקת כח עבודה, מאותו הסוג המבוצע על-ידי עובדי המבוטח. היות וכור-מתכת הינה מעבידתו הספציפית של התובע, באשר העסקתו באתר נעשתה לצורך ביצוע עבודה בעבורה, הרי שהתובע דידן נכנס לגדרו של סעיף ההחרגה הנ"ל. 40. נשאלת השאלה, האם יכולה הייתה מגדל להוציא צד שלישי מגדרה של הפוליסה, אשר נערכה בינה לבין חברת החשמל (כאשר קבלנים וקבלני-משנה העובדים עם חברת החשמל הינם המוטבים על פיה), וזאת לנוכח ההוראות הקוגנטיות שבסעיפים 59(ג) ו64- לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א1981- (להלן:"החוק"). סעיף 59(ג) לחוק קובע: "59. ביטוח כפל (תיקון: תשמ"ד) (א) בוטח נכס בפני סיכון אחד אצל יותר ממבטח אחד לתקופות חופפות, על המבוטח להודיע על כך למבטחים בכתב מיד לאחר שנעשה ביטוח הכפל או לאחר שנודע לו עליו. ... (ג) בביטוח כפל אחראים המבטחים כלפי המבוטח יחד ולחוד לגבי סכום הביטוח החופף." סעיף 67 לחוק מחיל את סעיף 59 הנ"ל אף על ביטוח אחריות. סעיף 64 לחוק קובע: "64. סייגם להתניה (תיקון: תשמ"ד) הוראות סעיפים 56, 57, 59(א) עד (ג), 61 ו62- - אין להתנות עליהן אלא לטובת המבוטח או המוטב." הנה-כי-כן, מצב של כפל ביטוח, מוגדר כמצב, בו סיכון זהה, לפגיעה באינטרס זהה בנכס או בגוף, יכוסה על-ידי שתי פוליסות נפרדות, כאשר אין הכרח שתתקיים זהות בין המבוטחים, אך קיימת זהות בין המוטבים על-פיהן (ר' רע"א 3948/97, 5449, מגדל, חברה לביטוח בע"מ נגד מנורה, חברה לביטוח בע"מ, פד"י נ"ה (3), 769). 41. עיון נוסף בנוסחו של סעיף ההחרגה הנ"ל מגלה, כי מנסחי הסעיף לא נתכוונו לקבוע, כי במקרה דידן חבות מגדל תוגבל לביטוח מוטבים, שלא נערך עבורם ו/או לטובתם ביטוח אחר, המכסה את אותה החבות (כפי שנוסחה הוראת ההרחבה בהלכת מזאווי שלעיל), אלא כל כוונתם הייתה להוציא לכתחילה מגדר הנהנים על-פי הפוליסה את צדדים שלישיים אשר מצויים בקשרי עבודה עם מבוטחי הפוליסה - הא ותו לא. הנוסח הקיים של סעיף ההחרגה אינו פוטר את מגדל מחובת השתתפות כלשהי עם חברת ביטוח אחרת, ואינו שולל כיסוי ביטוחי במקרה של קיום ביטוח חבות אחר, שכן מגדל לא נתכוונה כלל להרחיב את הפוליסה, מעבר לסוג מסויים של צדדים שלישיים. 42. דעתי היא, כי סעיף ההחרגה הנ"ל אינו עומד בניגוד להסדר הקוגנטי הקבוע בחוק חוזה הביטוח, שכן סעיפים 59 ו67- לחוק, אוסרים התנאה על חבות המבטחים, מקום שבו כבר קיים כפל ביטוח, אולם מקום בו חובת ביטוח מצד מגדל כלפי מוטבים מסוימים אינה קיימת כלל, הרי שאין ביכולתם של סעיפים אלו ליצור אותה, בבחינת יש מאין. משהותנתה חבותה של מגדל כלפי צדדים שלישיים, למעט עובדים אשר הועסקו על-ידי מבוטחיה או עובדים אשר ביצעו עבודה לטובת המבוטח, במסגרתו של חוזה לאספקת כח-אדם, הרי שלא קמה חבות כלשהי מצד מגדל לשיפויי כור-מתכת בגין חיובה בנזקי התובע. אשר-על-כן, הנני דוחה גם את ההודעה לצד שלישי מס' 2 (מגדל) אשר הגישה כור-מתכת. ז. נזקי התובע: 43. כפי שקבעתי לעיל, נקבעה לתובע נכות רפואית בשיעור 5%, על-ידי המומחה שנתמנה על-ידי בית המשפט, פרופ' תום הלל. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה על חוות-דעתו, על-כן, נותרה חוות-הדעת בלתי-נסתרת. בהעדר טענה נוגדת, תהווה חוות-דעת זו בסיס לפסיקת נזקי התובע. על-פי קביעתו של פרופ' הלל, נגרמה לתובע נקיעה בקרסול רגלו השמאלית. המומחה קבע כי תלונותיו של התובע כיום אינן אופייניות לתלונות של אי-יציבות או נקיעות חוזרות בקרסול, ובבדיקתו נמצאה יציבות תקינה בקרסול. לא נמצאה הגבלה בתנועות הקרסול, פרט ל"הגבלה קלה בתנועות האינברסיה במפרק התת-טלרי בכף הרגל השמאלית בהשוואה לימנית". הגבלה זו מיוחסת על-ידי המומחה לפגיעת התובע בתאונה, על-כן העריך את נכותו כאמור ב- 5% - שהינו מחצית השיעור הקבוע בתקנה 35(1) 3 לתקנות המל"ל. נראה, כי בקביעה זו יש משום אישור רפואי לתלונותיו של התובע, לפיהן הוא סובל מכאבים ומגבלות בשעת הליכה ועמידה ממושכות, או מאמץ פיזי. אולם איני סבור כי יש במצבו זה של התובע, כדי לפגוע פגיעה של ממש בכושר השתכרותו, מעבר לשיעור הנכות הרפואית שנקבעה לו. לנוכח האמור, איני מקבל את טיעוני ב"כ התובע בסיכומיו, לפיהם יש לקבוע לתובע הפסד השתכרות לפי חישוב אקטוארי על-בסיס השכר הממוצע במשק ודרגת נכות צמיתה של 7.5%. סבורני, כי בנסיבות אלה, די יהא בפסיקת סכום גלובלי בגין הפסד השתכרות לעתיד, כמקובל בנכויות בשיעור נמוך של 5%. אף לא שוכנעתי כי כושר השתכרותו של התובע עומד על שיעור השכר הממוצע במשק, שכן משכורותיו המוכחות, נמוכות היו משיעור זה. 44. הצדדים מסכימים כי נגרם לתובע הפסד השתכרות מלא בעבר בשיעור 1,979 ש"ח, נכון למועד הגשת סיכומי בא-כוחו (10.6.01). הנני מאשר סכום זה המגיע כיום, בצירוף ריבית מיום התאונה, לסך 2,505 ש"ח. 45. התובע לא הצליח להשתלב במעגל העבודה לאחר פגיעתו. חלק מהסיבות שהביאו לחוסר יכולת להשתלב במעגל זה, אינן נוגעות כלל לתאונה, אולם אין ספק כי חלק ניכר מנזקיו בעבר נובע מכך שהתובע נאלץ לעזוב את מקום עבודתו ולתור לו אחר מקור פרנסה חלופי - עקב התאונה דידן. 46. סביר להניח, כי פליטתו ממעגל העבודה, יצרה מעין מעגל שוטה, אשר מנע מן התובע לחזור ולהשתלב במסגרת עבודה קבועה. לתובע אף נקבעה נכות זמנית בשיעור 10% מיום 30.10.95 ועד ליום 30.4.96. על-כן, פוסק אנוכי לתובע סכום גלובלי בגין הפסד השתכרות בעבר, בשיעור של 7,500 ש"ח, נכון להיום. 47. בגין הפסד כושר השתכרותו של התובע בעתיד, הנני פוסק לתובע סכום גלובלי בשיעור 25,000 ש"ח, וזאת בהתחשב בנכותו הנמוכה וגילו בעת התאונה (התובע יליד 29.9.60). 48. הנני פוסק לתובע, בגין כאב וסבל, פיצויים בסך של 22,000 ש"ח, נכון להיום. 49. התובע דרש פיצויים בגין עזרת צד ג' שהושיטה לו אשתו והוצאות שנגרמו לו עקב הפגיעה. בהעדר נתונים, החלטתי לפסוק את נזקיו אלה של התובע, על דרך האומדנא, בסכום צנוע של 2,500 ש"ח. 50. בסך-הכל, מסתכמים נזקיו של התובע בסך 59,505 ש"ח, נכון להיום. מסכום זה יש לנכות את תשלומי המל"ל, המשוערכים להיום, בסך 30,366 ש"ח, כמפורט בסיכומי הנתבעת 1. כך שהתובע זכאי לפיצויים בסכום כולל של 29,139 ש"ח. סוף דבר: 51. לפיכך הנני קובע כדלקמן: א. התביעה נגד נתבעות 1-3, נדחית. ב. התביעה נגד נתבעת 4, מתקבלת. נתבעת 4 תשלם לתובע סך 29,139 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כן תשא הנתבעת 4 בהוצאות המשפט שנשא בהן התובע, ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך 6,000 ש"ח, בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק. ג. ההודעה לצד שלישי, נדחית. הנתבעת 4 תשלם לצדדים השלישיים הוצאות משפט בסכום כולל של 5,000 ש"ח, בצירוף מע"מ, לכל אחד מהם. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. תאונות נפילהחברות כוח אדםנפילה מגובה / מסולםנפילהעובדי קבלןרגליים