פסק דין עסקינן בתובענת לשון הרע, על סך 500,000 ₪ . 1. בעלי הדין: התובע, תושב נס ציונה, כיהן במועדים הרלוונטיים כחבר מועצת עיריית נס ציונה. כיום הינו מנהל עסק לעיבוד שיש. הנתבע 2 הינו "מקומון" המופץ באיזור נס ציונה והסביבה ובו פורסמו הכתבות נשוא התובענה. הנתבע 1 הינו המוציא לאור של נתבע 2. הנתבעים 4,5 כתבו את מרבית הכתבות נשוא ענייננו. עורכת המקומון הינה הנתבעת 3. נתבע 5 הינו חתנו של ראש עיריית נס ציונה ומכהן כיום כראש מועצת מזכרת בתיה. 2. הכתבות הפוגעניות: כתב התביעה מתייחס ל- 5 פרסומים אודות התובע בהם הוא רואה פרסום לשון הרע כנגדו: א. הפרסום הראשון: כתבה מיום 15.6.01 שנכתבה על ידי נתבעת 4 והנושאת את הכותרת: "חבר מועצה חסם ברכבו מרדף אחרי רכב חשוד". בכתבה זו נסקר אירוע שהתרחש באחד מימי שישי של חודש יוני 2002, עת ניהלה ניידת משטרה מרדף אחר רכב שנהגו נחשד כפח"ע, כשהיא נאלצת לנסוע בניגוד לכיוון התנועה. בכתבה סופר כי מכונית מסוימת סירבה לפנות לניידת את דרכה למרות שנדרשה לעשות כן, וכי נתברר כי נהג מכונית זו הינו התובע - חבר העירייה, אשר הטיף מוסר לשוטרים והטיח בפניהם כי הם משתוללים כאילו מדובר בעיר שיקגו. התובע רואה בכתבה זו את המשפטים הפוגעניים הבאים: "חסם במכוניתו ניידת משטרה שניהלה מרדף אחר מכונית שנהגה נחשד כמחבל. ... שיאו של מאבק שמנהל יוספי נגד ניידת השיטור... לידי העלבת עובד ציבור. חסם את דרכם בכוונה תחילה... התפרץ יוספי לעברם וצרח עליהם בקולי קולות. המשיך יוספי להקניטם. ... נטפל לניידות השיטור, מפריע לעבודתן ומשפיל את השוטרים והפקחים... פועל כמו פורע חוק... יצוין, כי לפני מספר חודשים נרשמו ליוספי, שהינו בעל עסק לעיבוד שיש בעיר, דוחות על ניהול עסק ללא רישיון ובניה ללא היתר בחצר המפעל". ב. הפרסום השני: כתבה שפורסמה ביום 22.6.01 מפרי עטו של נתבע 5 והנושאת את הכותרת: "למה מוותרים לו?". התובע איננו מציין בכתב התביעה מהם המשפטים הפוגעניים בכתבה זו, זולת התייחסות לאופיה, אלא מוצא לנכון לצטט ממכתבו של קורא בשם "אבי בן גיאת", קצין משטרה בדימוס, המשולב בכתבה והכותב, בין היתר, כי: "קראתי בגועל נפש את התנהגותו של מי שנבחר לייצג ציבור... זו לא הפעם הראשונה שאותו חבר מועצה חסר אחריות מפריע לשוטרים... אני שואל את מפקד משטרת ראשון לציון ...עד מתי תאפשר לאדם חסר אחריות זה להתעמר בשוטריך ולעלוב בהם?" ג. הפרסום השלישי: כתבה מיום 27.7.01, נכתבה אף היא על ידי נתבע 5, הנושאת את הכותרת: "כל היוספי גורע". כתבה זו מתייחסת, רובה ככולה, למכתב שנכתב לתובע ע"י מפקד תחנת משטרת נס ציונה, פקד יזהר קינר, ביום 19.7.01 ובו נאמר, בין היתר, כי בתחילה נוצר אצל כותב המכתב הרושם כי התובע נוטר טינה לניידת המשולבת, אולם אין לו כל ספק מהתרשמותו מהשיחה עם התובע כי הינו נכון לעזור ולסייע ועל כן יבורך. הכתבה מטילה ספק ברצינות המכתב לעיל ומכנה אותו כ: "מכתב מוזר ותמוה. מכתב בלתי שגרתי. המכתב הזה הוא בדיחה... זה צחוק מהעבודה. משטרה איננה סוגרת עניינים עם אזרחים בצורה כזו... ואפילו אם האזרח הוא נבחר ציבור" . הכתבה אף חוזרת על האירוע המוזכר בפרסום הראשון ומציינת: "מהפרשה הזו יוצא יוספי כמי שהצליח לכופף את המשטרה למרות שכולם יודעים שהוא התנהג בצורה בריונית". ד. הפרסום הרביעי: כתבה מיום 15.3.02, הנושאת את הכותרת: "כבודו במקומו מונח", אשר נכתבה ע"י הכתבת ליאת קרביץ, שאינה נתבעת בתיק זה. בכתבה זו מסופר כי התובע הגיש תלונה במשטרה כנגד פקח עיריית נס ציונה, בהאשימו אותו בהעלבת עובד ציבור, באשר הטיח בו את המילים "אני שונא אותך". עוד מסופר בכתבה כי התובע גורס כי הפקח מתנכל לו. התובע לא מפנה לציטוטים מיוחדים בכתבה זו אלא גורס כי סיפור המעשה מסולף ומציג אותו בצורה מבזה ולגלגנית. ה. הפרסום החמישי: כתבה קצרצרה מיום 22.3.02 אשר נכתבה ע"י נתבע 5 והנושאת את הכותרת: "צח"מ עכשיו". בכתבה מתייחס הכותב לתלונה נשוא הפרסום הרביעי, וקורא למשטרה בצורה צינית ו/או הומוריסטית, לפי מיטב השפיטה של הקורא, להקים צוות חקירה מיוחד על מנת לחקור את "הפשע הנורא" נשוא התלונה. אף כאן לא מפנה התובע לאמירה ספציפית אלא טוען כי מדובר בכתבה צינית, מזלזלת, פוגענית, מרושעת וסרקסטית. 3. טענות בעלי הדין: התובע טוען כי מדובר באמירות העולות לכדי לשון הרע, הן בתיאור העובדות ובסילופן והן בהצגתו בצורה מבזה, מלגלגת ומעליבה, השמה אותו ללעג ולקלס בעיני הבריות. עוד טוען התובע לאי גילוי נאות בכל הנוגע לקשר המשפחתי שבין נתבע 5 לראש העירייה, יריבו הפוליטי הנטען, ולדבריו, זוהי הסיבה לכתיבה הלעגנית כנגדו. הנתבעים טוענים להגנת האמת ולעניין ציבורי בפרסום. עוד הם טוענים להגנת תום הלב בכלל, ולהגנת הבעת הדעה בכל הנוגע לאישיות ציבורית, בפרט. 4. העובדות שהוכחו בפני בית המשפט: בישיבה שהתקיימה ביום 3.3.05, הסכים התובע כי התובענה מתייחסת ל- 4 מערכות עובדתיות, והן: א. אירוע חסימת הניידת. ב. סוגיית רישיון העסק. ג. מכתבו של פקד קינר. ד. התקרית עם הפקח. משורת העדים הארוכה שהעידו בפני, הסקתי, בכל הנוגע ל- 4 המערכות לעיל, את העובדות הבאות: לאירוע חסימת הניידת: א. עיריית נס ציונה יזמה מיזם מיוחד הקרוי: "השיטור המשולב", ולפיו מסיירת בעיר במשך 24 שעות ביממה ניידת, המאוישת על ידי שוטר ופקח בצוותא חדא, באופן הנותן טיפול גם לבעיה משטרתית וגם לבעיה עירונית. ב. באחד מימי שישי של חודש יוני 2001, אכן נהג התובע במכונית המרצדס שלו ברחוב נורדאו בנס ציונה. באותה עת נתקבלה במוקד המשטרה הודעה בדבר מכונית חשודה החונה ברח' ויצמן ונהגה חשוד כמחבל. ניידת משטרה ובה השוטר רס"ר עדי צור (עד הגנה 10) והפקח יגאל בן עמי (עד הגנה 4) הגיעה לרח' נורדאו כשהיא נוהגת בניגוד לכיוון התנועה ומאותתת לנהגים לפנות לה את הדרך, כדי לאפשר לה לפנות לרח' ויצמן. גם התובע התבקש לפנות לניידת את דרכה. התובע נותר לשבת במכוניתו וסירב לפנות את הדרך. כתוצאה מכך, נאלץ השוטר לבצע מרדף רגלי . בסופו של האירוע התברר כי אין מדובר כלל במחבל כי אם באזעקת שווא. ג. את עובדת החסימה מאשר הפקח בן עמי: "ש. איפה עמד הרכב החשוד? ת. הוא בדיוק פנה ימינה לויצמן ואז הגיע התובע וחסם את הדרך שלנו" (פרוטוקול מיום 28.3.05, עמ' 16). גם עד תביעה 1, פקד קינר, מאשר כי זוהי הגרסה שנמסרה לו ע"י הפקח בן עמי, וכדבריו: "הפקח יגאל בן עמי הוא בעצם הראשון שדיבר איתי, אם אני לא טועה, על האירוע ואמר לי שאכן מר יוספי חסם אותם עם רכבו... לפי דברי בן עמי זה כן היה כך, הוא חסם במתכוון". ד. התובע יכול היה לאפשר לניידת לעבור, אם על דרך עלייה למדרכה ואם על דרך נסיעה אחורנית, וכדברי הפקח: "ש. ... לאן רצית שהתובע יפנה את רכבו? ת. שיחזור רברס או שיעלה על המדרכה, היה מספיק מקום על המדרכה והיא גם די נמוכה" (פרוטוקול מיום 28.3.05, עמ' 17). ה. התובע ידע כי אכן נערך מרדף אחר רכב חשוד, כדבריו: "חסם - לא נכון, היה רכב חשוד". התובע אף מודה כי נתבקש לפנות את הדרך לניידת וכי סימנו לו לעשות כן גם בתנועות ידיים וגם על דרך הבהוב אורות, וכדבריו: "ש. נכון שהפקח או השוטר עשו לך סימנים עם הידיים שתזוז? ת. זה נראה לך הגיוני שיעשו סימנים עם הידיים. כן. ש. גם עם האורות של הרכב? ת. ... כנראה שעשו הבהובים עם האורות. לא צפרו עם הצופר ". (פרוטוקול מיום 4.4.05, עמ' 38,39 ) ו. התובע מאשר כי סירב להזיז את מכוניתו, אולם לטענתו נבע סירובו מן האיסור לעלות על המדרכה ומן החשש לפגיעה בהולכי רגל, וכדבריו: "ש. סירבת לבקשת הפקח? ת. לא היה לי לאיפה לעלות. לא היתה לי זכות לסרב. לא היה לאן לעלות". ז. לאחר סיום המרדף היו חילופי דברים בין התובע לבין הפקח, וכפי שמעיד מר יגאל בן עמי: "... המלל היה ביני לבין התובע. גם כשחזרנו מן הריצה אני זה שפניתי לתובע. אני מתקן הוא פנה אלינו. אמר מה אנחנו עושים מרדפים. הוא יבטל אותנו. אמרתי לו מי הוא בכלל. הוא אמר שהוא יהיה ראש העיר". (פרוטוקול מיום 28.3.05, עמ' 19). לסוגיית רישיון העסק: א. התובע מנהל בתחום עיריית נס ציונה עסק לייצור שיש בשם "שיש יוספי", לפחות מאז חודש נובמבר 2000 ועד עצם היום הזה. ב. לתובע ניתן רישיון זמני לניהול עסק למשך חצי שנה בלבד ואשר תוקפו החל מיום 31.3.02 וכלה ביום 31.9.02 (מוצג נ/8). התובע לא החזיק ולא מחזיק ברישיון עסק לתקופה אחרת. ג. ביום 16.7.01 הוגש כנגד התובע כתב אישום המייחס לו עבירת ניהול עסק ללא רישיון. בדיון שהתקיים בבית המשפט ביום 26.12.01, הודה התובע באמצעו סנגורו, עו"ד בר כוכבא, בעובדות המיוחסות לו וטען להגנתו כי הגיש בקשה לרישיון וכי בקשתו סורבה משום שבתוקף תפקידו כחבר מועצת העיר חשף פרשייה מסוימת. התובע הורשע על פי הודאתו. בגזר הדין הושת על התובע קנס כספי ואף ניתן כנגדו צו סגירה אשר אמור היה להיכנס לתוקף ביום 31.3.02, אלא אם כן ינתן עד אז רישיון עסק. ד. רישיון עסק לא ניתן עד עצם היום הזה. ה. התובע ממשיך לנהל את עסקו למרות העדר רישיון עסק. ו. התובע לא הגיש עתירה מינהלית או הליך משפטי כלשהו, בכל הנוגע לטענותיו לפיהן אינו מקבל רישיון עסק מחמת הפליה ו/או התעמרות. ז. לא הוכח כי בטרם הוגש כנגד התובע כתב אישום, נרשמו לו דוחות כלשהם. ח. ממוצגים נ/6 ונ/7 אני למדה כי הבקשה לרישיון סורבה, מחמת שימוש חורג בחלק מהמבנה ומחמת הצבת מכולה במקום שלא בהיתר. מכתבו של פקד קינר: א. פקד יזהר קינר היה במועדים הרלוונטיים מפקד נקודת משטרת נס ציונה. ב. אין חולק כי פקד קינר כתב לתובע את המכתב מוצג 4 למוצגי התובע, הנושא את התאריך 19.7.01. במכתב זה כותב פקד קינר, בין היתר: "בהמשך לשיחתנו על המקרה… בו נטען כי הפרעת לשוטר במילוי תפקידו, הנני רוצה להבהיר כי דבר זה אינו מדויק… לא נוצר כל מגע או מלל בינך לבין השוטר בעוד פקח העירייה סימן לך לפנות את הדרך דבר שהיה מאלץ אותך לעלות על המדרכה ולכן סירבת לענות לבקשתו". עוד נאמר במכתב: "אין אני מסתיר כי בהתחלה נוצר בי הרושם שהינך נוטר טינה לניידת המשולבת… אין לי ספק מהתרשמותי ממך לאחר השיחה בניננו כי הינך נכון לעזור ולסייע בנושאים אלו ועל כך תבורך". ג. הפגישה בין פקד קינר לבין התובע נעשתה ביוזמת פקד קינר, כדבריו: "כל העניין נערך מיוזמתי הבלעדית על מנת להבהיר את הדברים וליישר את מה שצריך ליישר... אני יזמתי את הפגישה ואת הוצאת המכתב" (פרוטוקול מיום 4.4.05, עמ' 14). התובע הוא שהמציא למערכת העיתון את העתק המכתב. ד. מדובר במכתב חריג ופקד קינר לא הוציא שכמותו במקרים אחרים, כדבריו: "אתה שואל כמה מכתבים דומים הוצאתי, לא היו לי מקרים דומים כאלה, לא זכור לי שהוצאתי מכתב דומה" (פרוטוקול מיום 4.4.05, עמ' 14). ה. גם פקד קינר סבר בטרם כתיבת המכתב כי התובע התנגד בשעתו לפרויקט השיטור המשולב: "בהתחלה נוצר לי הרושם שליוספי יש משהו נגד הניידת המשולבת, חשבתי שיש לו דברים נסתרים כלשהם כי היו דיבורים שהוא התעמת עם הניידות... אני חושב שגם אם התנגד בעבר לניידת השיטור המשולב שכנעתי אותו והוא הבין מה זה השיטור המשולב ואני בטוח שזה שינה ביחס של יוספי משהו לגבי העניין הזה..." (פרוטוקול מיום 4.4.05, עמ' 17). ו. לפקד קינר סכסוך אישי עם העיתון וכתביו, וכהודאתו: "בטח שיש לי משהו נגד עיתון זמן מקומי אבל זה לא קשור ליוספי... מדובר על פרשיה טרגית כתבה שכתבו עלי... גם מאיר דהן כתב עלי". התקרית עם הפקח: א. עסקינן במפגש בין התובע לבין פקח עירוני בשם דוד באני, אשר עובד בעיריית נס ציונה מאז שנת 1997. ב. התובע ומר באני נפגשו בשנית בשנת 2002. לגרסת התובע ירק עליו מר באני ואמר לו "אני שונא אותך". לגרסת מר באני לא ירק עליו כלל, לא אמר לו שהוא שונא אותו, אלא רק שאל אותו "מה אתה מסתכל עלי". לא הוכח איזו משתי הגרסאות היא הנכונה. ג. אירועים נוספים שבין התובע לבין מר באני: מר באני רשם בעבר לתובע דוח בגין השלכת פסולת. כאשר מר באני קיבל תעודת הוקרה על עבודתו, קרא התובע קריאות ביניים במהלך הטקס. 5. דיון: בטרם אבחן את הפרסומים, אחד לאחד, על מנת לקבוע באם האמור בהם חוסה בצל ההגנות הנטענות, מן הראוי להקדים ולסקור מספר הלכות משפטיות לפיהן תעשה הקביעה באם בפנינו פרסום לשון הרע, אם לאו. א. אישיות ציבורית במהלך השנים 1999- 2002 כיהן התובע כחבר מועצה בעיריית נס ציונה, ולא נבחר לקדנציה נוספת. התובע שימש בתפקיד יו"ר ועדת רישוי עסקים, וככל הנראה גם חבר בועדת בניין עיר. התובע אף חושב שהוא מחזיק בכישורים המאפשרים לו להיות חבר כנסת או ראש עיר, וכדבריו: "הייתי נבחר ציבור וזה מה שרציתי להיות. כשהייתי חבר מועצה חשבתי שאני יכול לעשות את הכי טוב כדי לפעול למען אנשים. אם אתה שואל אם חשבתי שאני יכול להיות ראש העיר, לא היו לי תוכניות מי יודע מה, אני חשבתי שמתאים לי להיות חבר כנסת". וכן: "רציתי להיות חבר כנסת, לא ראש העיר. אני רוצה להיות ראש עיר. רציתי להתקדם בחיים הפוליטיים ולהגיע לאן שאני רוצה להגיע". כאשר עסקינן באיש ציבור הנטייה היא לאפשר חופש ביטוי רחב היקף גם כאשר מדובר בדברי בקורת קשים וחריפים. ראה לעניין זה אפל נ' חסון, פד"י נ"ו (ב) 607, אבנר נ' שפירא, מ"ג (3) 840 ואח'. ב. הגנת האמת: סעיף 14 לחוק קובע את הגנת האמת בהינתן : א. הדבר שפורסם היה אמת. ב. היה בפרסום עניין ציבורי. ג. ההגנה לא תישלל רק מחמת אי הוכחת אמיתות פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. כאשר עסקינן באיש ציבור, וההתנהגות המסוקרת בכתבה מתייחסת להתנהגותו של איש הציבור בתחום הציבורי, להבדיל ממידע הקשור לחיים האישיים ו/או לצנעת הפרט, לא קיימת בדרך כלל מחלוקת בשאלת העניין הציבורי וההבנה הכללית היא כי אכן זהו אופיו של הפרסום. ובאשר לשאלה באם כתבה מסוימת מהווה תיאור עובדתי טהור או שמא יש בה משום הבעת דעתו של הכותב, הרי אין זו שאלה פשוטה כלל ועיקר, ומבחני העזר הינם, בין היתר: "הרושם הכללי שיוצר מרקם הכתבה בעיני הקורא הסביר או האדם הרגיל" (ע.א. 3199/93, קראוס נ' ידיעות אחרונות, פד"י מ"ט (2) 843). וכן: "על מנת לקבוע את משמעותו של פרסום בעיני האדם הסביר יש להביא בחשבון את ההקשר הענייני שבו נאמרו או נכתבו הדברים מעוררי המחלוקת" (אפל נ' חסון ואח'). בע.א 323/98, אריאל שרון נ' עוזי בנזימן ואח', פד"י נ"ו (3) עמ' 245, נקבע המבחן למקרה בו קיימות אמירות הניתנות לסיווג גם כעובדות וגם כסברות, מבלי שאחד הסיווגים יהיה נכון יותר ממשנהו: "ככלל יכול פרסום להיחשב כהבעת דעה אם דברי המפרסם נוסחו בו כהבעת דעה, אם צוינו על ידיו עובדות האמת שעליהן סמך את דעתו, אם הקפיד להבחין בין העובדות לבין דעתו, ואם קיימת זיקה סבירה בין עובדות האמת לבין הדעה שגיבש על יסודן". עוד נקבע כי כאשר הסיווג איננו חד משמעי, מן הדין לסווג את האמירה כהבעת דעה, ואשר על כן ניתן הכשר לאמירה הקשה לפיה רימה שרון את מנחם בגין, שכן בית המשפט פירש את האמירה כאילו כתב הכותב: "דעתי היא כי שרון רימה". ג. תום הלב: סעיף 15(4) לחוק נותן הגנה לפרסום שהינו הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי. אולם אין די בכך. הבעת הדעה צריכה להיעשות בתום לב. סעיף 16(א) לחוק קובע חזקה בדבר קיומו של תום לב בהינתן אחת הנסיבות המפורטות בסעיף 15, ובפרסום שמידתו לא חרגה "מתחום הסביר באותן נסיבות" (חזקה חיובית). סעיף 16(ב) לחוק קובע חזקה על פרסום שלא בתום לב (חזקה שלילית), בהינתן אחד התנאים: האחד - הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו. השני - הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא נקט לפני הפרסום באמצעים סבירים כדי להיווכח באם עסקינן באמת. השלישי- המפרסם נתכוון לפגוע במידה גדולה מן הסביר לצורך הגנת הערכים המוגנים. את החזקה החיובית אף ניתן להסיק מהעדרה של החזקה השלילית. אשר על כן, כאשר מדובר בפרסום אמיתי, בנקיטת בירור לצורך בחינה האם מדובר באמת, אם לאו, וכאשר הפגיעה לא גדולה מן הסביר לצורך הגנת הערכים המוגנים - תחול החזקה החיובית. מנגד, אין ספק כי עשיית פרסום בזדון ומתוך מטרה לפגוע בנפגע - תעיד על חוסר תום לב. ד. נטל ההוכחה: התובע בסיכומיו מפנה לאי דיוקים אלו ואחרים ו/או לספקות כלשהם אשר יכולים להתעורר בקשר להוכחתו של אלמנט עובדתי זה או אחר, אולם יש לזכור כי אין מדובר בכתב אישום בו צריכה התביעה להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר. אנו מצויים בהליך אזרחי ודי בהטיית מאזן ההסתברות. די לו לעיתון להוכיח את עיקרי העובדות שהובאו בכתבה, את הסתמכותו על מקורות אמינים, את ביצועו של הליך בדיקה סביר וכן את מתן האפשרות לתובע להתייחס לסוגיה ולהביע עמדתו, על מנת להטות את הכף לכיוונו. ה. מאמר לעגני: בע.א.4534/02, רשת שוקן בע"מ נ' לוני הרציקוביץ, נדונה השאלה מה דינו של מאמר, שאינו מתיימר להציג עובדות, אך מציג אדם בצורה השמה אותו ללעג, האם מקים הוא זכות תביעה בגין עוולת לשון הרע. במקרה זה פורסמה כתבה אודות מר הרציקוביץ הנושאת את הכותרת: "העכבר הוא עירום", ומילות הפתיחה בה היו לא פחות מאשר "איכסה לוני". מר הרציקוביץ הומשל ללורד ההופך לעכבר אשר מגופו עולה ריח צחנת זיעה המושך אליו חתולים ממרחק, מישבנו צומח זנב ארוך כחבל והוא משוטט בעיר ולוחש על אוזני הנערים הצעירים דברים אודות בעלי מקצוע בעירם, ועוד כהנה וכהנה דברים בוטים וקשים. בית המשפט קובע כי יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים, לפי הקשרן, תוך התחשבות באופיו של הז'אנר ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר. כן קובע בית המשפט, כי כאשר נתקל הוא בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע. אף במקרה קיצוני זה, בו מדובר לכל הדעות בהתבטאות חריפה במיוחד, מצא בית המשפט לנכון להגן על הכתבה בעקרון חופש הדיבור ולא ראה בה לשון הרע. וכדברי בית המשפט: "כל קורא בכתבה יבין וידע, כי אלה הם דברים בוטים, גסים וחסרי טעם המעוררים תחושה של גועל ושאט נפש. במיוחד יש להצטער על השימוש במוטיב העכבר. אולם, בכך אין כדי להוציא, מבחינה עקרונית, את האמור בכתבה, מגדרי חופש הביטוי. שהרי כידוע, עיקר תכליתו של חופש הביטוי להבטיח הגנה לביטויים קיצוניים ומעוררי מחלוקת. דברי נועם, הערבים לאוזן והקלים לעיכול, אינם זקוקים להגנה... ". עוד יש להזכיר, את פסק הדין בעניין עיתון הארץ נ' חברת החשמל (ע.א. 732/74 וכן ד.נ 9/77, פד"י למ"ב (3) עמ' 337), שם נאמר: "אין בית המשפט יכול לכפות טעמו והגיונו הוא על המפרסם, אלא עליו להותיר מקום להבעות דיעה תקיפות". 6. ומן הכלל אל הפרט א. הפרסום הראשון: אירוע החסימה אכן הוכח. אמנם קיימת מחלוקת באם התובע ביצע את החסימה בכוונה תחילה, כגרסת הפקח בן עמי, או שמא עשה זאת רק מתוך חשש לעלות על המדרכה, כגרסת התובע, אולם אין לדקויות אלו כל חשיבות במקרה דנן. את קיומה או אי קיומה של כוונת התובע במקרה דנן יש להסיק מהתרשמות הקורא הסביר. כאשר מודה התובע כי נתבקש ע"י הניידת לפנות את הדרך, כי אף אותתו לו על כך הן בתנועות ידים והן בהבהובי פנסי הניידת, וכאשר הוכח כי התובע לא סר מדרכו על אף שהיה ברור לו כי מדובר בחשד לאירוע חבלני, הרי התרשמות הקורא הסביר היא כי אכן מדובר בהימנעות מכוונת, להבדיל ממקרה בו היה מתברר כי התובע לא הבחין כלל כי הניידת מבקשת ממנו לפנות את הדרך. אמנם הסתבר בדיעבד כי מדובר בחשד שווא, אולם זוהי ראיה בבחינת "חכמה שלאחר מעשה". החשד יכול היה להיהפך לתרחיש אימים לפיו אכן מדובר בחבלן הנושא על גופו חומר נפץ. במקרה כזה אובדן זמן יקר מחמת הצורך לנהל מרדף רגלי, במקום מרדף באמצעות הניידת, יכול היה להיות הרה אסון. ובאשר למלל שיוחס לתובע ולאמירה באשר להתנגדותו לשיטור המשולב: אני מקבלת את גרסת הפקח בן עמי באשר לתגובת התובע ולמלל שנקט כלפיו ו/או כלפי השוטר, שכן אמירות אלו מתיישבות עם המידע לפיו התנגד התובע עוד בעבר לניידת השיטור המשולב. רפ"ק לופן מסר בשעתו לכתבת שכתבה את הכתבה מיום 15.6.01, כי: "לתחנתנו דווחו שני מקרים על פיהם הפריע מר יוספי לפעילות הניידת המשולבת". בחקירתו הנגדית אישר את הציטוט המופיע מפיו בכתבה. כן אישר כי את המידע בדבר שני המקרים קיבל מן השוטרים בשטח, וכדבריו: "ש. איך נודע לך אז על שני המקרים? ת. מדווחים שקיבלתי מהשוטרים בשטח. דיווחים על הפרעה בתנועה והפרה של חבר מועצה לניידת שיטור משולב" (פרוטוקול מיום 18.3.05, עמ' 7). עדותו זו עולה בקנה אחד עם עדותו של הפקח יגאל בן עמי, האומר: ת. הוא לא אמר שהפריע לו בעבודות, הוא אמר שאין זו הפעם הראשונה שהתובע מפריע לשיטור המשולב" (פרוטוקול מיום 18.3.05 עמ' 16), וכן עם עדותו של פקד קינר המתוארת בעמ' 9 סעיף ה' לעיל. ובאשר לניהול עסק ללא רישיון ובנייה ללא היתר בחצר המפעל: אכן לא הוכח כי נרשמו לתובע דוחות על ניהל עסק ללא רישיון, אולם שעה שהוכח כי הוגש כנגדו כתב אישום, הופך הדו"ח לזניח ולטפל, שהרי הגשת כתב אישום הינה חמורה פי כמה מהגשת הדוח המקדים, באופן שכתב האישום "בולע" לתוכו את הדו"ח ומגמד אותו במימדיו. על אחת כמה וכמה אמורים הדברים כאשר הוברר כי התובע הודה בניהול עסק ללא רישיון, הורשע על פי הודאתו ואף נצטווה לסגור את העסק. כן הוכח כי התובע ממשיך לנהל את העסק ללא רישיון ולמרות צו הסגירה. טענות התובע לפיהן אמור היה לקבל רישיון אולם הוא אינו זוכה ברישיון זה מחמת התנכלות, אפליה ושיקולי נקמנות - אינן רלוונטיות לענייננו, גם אם יש בהן ממש, שהרי אין מדובר בעתירה מינהלית המוגשת כנגד רשות ציבורית, כי אם בתובענה כנגד עיתון המדווח על ניהול עסק ללא רישיון. די שיוכח כי העסק אכן מתנהל ללא רישיון, שהרי לעניין הגנת האמת - אין נפקא מינא לסיבה בגינה לא ניתן רישיון. זאת ועוד, כאשר נאמר על התובע כי קיבל דו"ח על ניהול עסק ללא רישיון והוכח כי הוגש כנגדו כתב אישום בעבירה זו, כולל הודייה והרשעה, הרי שאי הוכחת הגשת הדו"ח הופכת לאי הוכחת אמיתות פרט לוואי כאמור בסעיף 14 לחוק ואשר אינה שוללת את הגנת האמת. אף הסיפא המדברת על בניה ללא היתר בחצר המפעל הוכחה. ממוצג נ/6 עולה כי קיים שימוש חורג בחלק מן המבנה. ממוצג נ/7 עולה כי בחצר המפעל מוצבת מכולה ללא היתר. הצבת מכולה טעונה היתר בניה והצבתה ללא היתר שכזה, כמוה כבניה ללא היתר. כאן המקום להדגיש כי התובע שימש בשעתו כיו"ר ועדת רישוי עסקים באופן שניהול העסק ללא רישיון הופך אותו לעניין ציבורי מאין כמוהו, ואף מסביר את הלעג והציניות השזורים בכתבה. נחה דעתי כי כתבה זו חוסה בצל הגנת האמת שהרי הוכחו פרטיה העובדתיים, למעט פרט לוואי, ואף הוכח כי עסקינן בנושא שיש בו עניין ציבורי. ב. הפרסום השני: החלק הארי של הפרסום השני הינו ציטוט ממכתבו של מר אבי בן גיאת, קצין משטרה בדימוס, אשר שלח מיוזמתו "מכתב למערכת" ולנתבעים אין כל חלק בכתיבתו. אבי בן גיאת מאשר את משלוח המכתב, את האמור בו ואת המצוטט מפיו בכתבה. יתרה מזו, שמענו מפיו כי המכתב המלא הכיל קטע נוסף אשר צונזר ע"י המערכת, ולדבריו: "אתה מבקש ממני לאשר שהמכתב שלי מצוטט בתוך הכתבה, אני מאשר אבל לא מופיע קטע שהשמיטו אותו, שהוא חסר ערך שלדעתי מאחר והאדון הוא חבר במפלגה של דוד לוי כתבתי שאם דוד לוי היה שומע על התנהגותו הוא היה מעיף אותו מהמפלגה את זה השמיטו בכתבה". הוכח כי בטרם פורסם המכתב וידא הנתבע 5 כי אכן מדובר במכתב מקורי וכי האדם הנחזה להיות כותבו אכן שלח אותו, ואף שירת בעבר במשטרה, כנאמר בו, וכעדות נתבע 5: "דיברתי איתו כדי לאמת שהמכתב לא מפוברק. לפעמים קורה שהאנשים כותבים מכתבים אנונימיים בשם של מישהו אחר. מאחר שראיתי במכתב הזה חריג, פניתי למקורות שלי כדי לוודא שאכן הוא איש משטרה כזה". החלק הנותר של המכתב מהווה הבעת דעה מותרת. אין מניעה שהכותב יסבור כי מדובר במעשה שחלילה יכול היה להסתיים באסון גדול. אין מניעה שהכותב יסבור כי הימנעות לציות להוראות ניידת המורה לנהג לפנות את הדרך כמוה כהפרעה ביודעין ובמצח נחושה לפעולה משטרתית שמטרתה למנוע אסון. הפסיקה מתירה התבטאויות חמורות פי כמה כאשר עסקינן באנשי ציבור, באופן שהאמירה נשוא ענייננו מחווירה כשלג לעומתן. ג. הפרסום השלישי: בכתבה זו עוסק הנתבע 5 במכתבו של פקד קינר. עיון במכתב מעלה כי כל כולו מכוון כביקורת כנגד כותב המכתב,קרי: כנגד פקד קינר, ולא כנגד הגורם שקיבל אותו, דהינו, התובע. אין מניעה כי הכתב יסבור כי עסקינן במכתב "מוזר ותמוה" שהרי אין מדובר במעשה של יום יום בו המשטרה מפקידה בידי אזרח, החשוד בהפרעה לניידת במילוי תפקידה, מכתב "המנקה" אותו מחשד זה. פקד קינר הודה כי זימן את התובע מיוזמתו וכי מדובר במכתב חריג שדומה לו לא הוצא במקרים אחרים. אין פלא, איפוא, כי הלגלוג מופנה כלפי כותב המכתב, וכפי שמתבטא הכתב: "המכתב הזה הוא בדיחה. ככה לא נוהגת משטרה רצינית...". הפיסקה לפיה מדובר על התובע כעל מי ש"התנהג בצורה בריונית" - הינה הבעת דעה והכותב רשאי היה לפרש כך את התנהגותו של התובע, אשר, כאמור לעיל, סירב לפנות לניידת את דרכה במהלך אירוע שנחשד כפח"ע הגם שניתן היה לבחור במילים עדינות יותר. יתרה מכך, הקורא הסביר מתרשם כי התובע יוצא מן התקרית כ"גיבור" אשר הצליח לכופף את המשטרה, שהרי נכתב אודותיו: "מהפרשה הזאת יוצא יוספי כמי שהצליח לכופף את המשטרה... אם המשטרה כותבת לו מכתב חנופה כזה, אין שום סיבה שמעתה השוטרים בשטח לא ירכינו ראש בהכנעה כשהם רואים אותו". אף כתבה זו חוסה בצל הגנת האמת והבעת הדעה. ד. הפרסום הרביעי: הוכח קיומו של רקע קודם בכל הנוגע למערכת היחסים שבין התובע לבין הפקח באני, עת רשם לו זה האחרון דוח בגין השלכת פסולת. הוכחה אף תקרית בין התובע לבין באני, אם כי פרטיה שנויים במחלוקת, שהרי לגרסת התובע אמר לו מר באני כי הוא שונא אותו ואף ירק עליו ואילו לגרסת באני רק שאל אותו מדוע הוא מתבונן בו. מכל מקום, אין חולק כי התובע הגיש תלונה כנגד באני, וכפי שהוא מאשר בסעיף 44 לתצהיר תשובות לשאלון: "האדם עליו התלוננתי ירק לעברי וסינן לעברי אמירות בוטות והתנהג בברוטאליות כלפי ". ובחקירה נגדית: "... אני עשיתי את חובתי והגשתי תלונה". בתצהיר תשובות לשאלון מאשר התובע כי ויתר על תלונתו, וכאמור בתשובה מס' 48: "התיק נסגר תוך ויתור שלי על העניין". הכתבה מסקרת את הרקע לתלונה, את סיפור המעשה ואת התלונה. בכתבה מובאת גרסת הפקח הנילון. בכתבה אף מצוין כי התובע סירב להגיב לדברים, ואין לי כל סיבה לפקפק בכתבת כי כך אמנם אירע. הכתבה מהולה אמנם בנימה לגלגנית, אולם חוששתני כי האירוע עצמו הינו הסיבה לכך, וזה כאמור הוכח כהיה גם היה. אין, איפוא, כל פסול גם בכתבה זו. ה. הפרסום החמישי: אף פרסום זה מתייחס לתקרית בין התובע לבין מר באני, ולתלונה שהוגשה בעקבותיה. הכתב סבור כי מדובר בזוטי דברים ובעניין שצריך היה לעבור עליו לסדר היום, ומכל מקום לא להטריד בגינו את המשטרה בימים טרופים אלו. כאמור לעיל, התובע נשא בתפקיד ציבורי במועדים הרלוונטיים והכתב רשאי היה להביע את דעתו כי מדובר בדברים של "מה בכך" אשר אינם מצדיקים הגשת תלונה במשטרה. מדובר בכתבה פובליציסטית, מעין סאטירה, אשר כל כולה הבעת דעה בכל הנוגע להתנהגות איש ציבור ואינני רואה בה כל פסול. כאן המקום להעיר כי נוכח קרבת המשפחה שבין הנתבע 5 לבין ראש עיריית נס ציונה, ונוכח היות התובע חברה מועצת העיר, לאו דווקא מתומכיו של ראש העיר, מן הראוי היה שהנתבע 5 יציין בסיפא לכתבתו, במסגרת חובת הגילוי הנאות, את הקרבה המשפחתית, במיוחד לאור האופי הציני ו/או הלעגני של הכתבות. יחד עם זאת, מחמת אי היותו של התובע מן האישים הבולטים במועצה מחד, ומחמת היותו של הנתבע 5בעת ההיא עיתונאי מקצועי אשר סקר את כל האירועים באזור, לא התרשמתי שיש באי גילוי זה כדי לפגוע בתום לבו, וכי לא היה בקשר המשפחתי כדי להשפיע על סיבת הכתבה ו/או על תוכנה. מנגד, אוסיף ואציין כי היה על התובע לשוות לנגד עיניו את האפשרות לפיה תסוקרנה כל פעולותיו ע"י העיתונות, לאו דווקא באופן מחמיא, והיה עליו לדעת כי דרכו של איש ציבור אינה סוגה בשושנים. כשם שנדרשת מידתיות מן העולבים, כך נדרשת מידתיות מן הנעלבים. איש ציבור צריך לקבל על עצמו לא רק את "דין התנועה" אלא גם את בקורת הציבור, אם כי אין לי ספק כי התובע נפגע מן הנימה המזלזלת שבכתבות. 7. סוף דבר: עסקינן ב- 5 פרסומים אודות התובע אשר נעשו בתקופה בה שימש כחבר מועצת עיריית נס ציונה וחבר בוועדה לרישוי עסקים. שלוש כתבות פורסמו ע"י הנתבע 5, כתבה אחת ע"י הנתבעת 4 ואילו הכתבה החמישית על ידי כתבת שלא נתבעה לדין. נחה דעתי כי התובע אכן נפגע מבחינה סובייקטיבית מן הפרסומים אודותיו, שכן הללו היו שזורים בנימה לגלגנית משהו. יחד עם זאת, הוכח כי הכתבות חוסות בצל הגנת האמת ו/או בצל הגנת הבעת הדעה. אני דוחה את התביעה. לא מצאתי לנכון לחייב את התובע בהוצאות. לשון הרע / הוצאת דיבה