בית הדין לעבודה קבע בפסיקתו כי מענק חג הוא הטבה כספית טהורה, שממנה נהנה העובד בלבד, ואין למעביד כל אינטרס בהענקתה (בלבד שעובדיו יכלו לבלות בחגים תוך שימוש במענק). לכן, מדובר בזכות נלווית אשר ניתנת לפדיון גם לאחר תום יחסי עובד-מעביד. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי משהוכיח העובד כי עבד באופן סדיר, משך שנים רבות אצל המעביד, חזקה כי הוא זכאי גם לדמי חג והנטל להוכיח כי נעדר בימים הסמוכים לימי החג מוטל על המעביד. לפיכך, העובד זכאי לדמי חג לתקופת 7 השנים האחרונות לעבודתו גם אם לא דרש את זכותו במועד העבודה ובמקרה כזה זכותו של העובד להגיש תביעה כנגד המעביד ולדרוש את כל דמי החגים אשר לא שולמו לו במשך תקופה של 7 שנים אחורה, אולם אין אפשרות לדרוש מעבר ל 7 שנים ואם לדוגמא עובד עבד במשך 20 שנה אצל מעביד אשר לא שילם לו את דמי החגים להם הוא זכאי, המקרה זה העובד למעשה "מאבד" את זכאותו לדמי חגים עבור 13 שנה. יצוין כי למרות שהסדר זה נראה לכאורה לא הוגן ופוגע בעובדים אשר לא מודעים לזכותם, קציבת תקופת התיישנות להגשת תביעות משרתת את עניינו של הציבור הרחב, המבקש לרכז את פעילותן של ערכאות השיפוט בענייני ההווה, ולא בעניינים שזמנם עבר מלפני שנים רבות. דמי חגיםהתיישנות