התנהגותו של נהג רכב בהתקרבו למעבר חצייה, אינה יכולה להיות אותה התנהגות שהיתה לפני וללא קשר למעבר החצייה ואם נהג מודה שהוא לא האט את מהירות נסיעתו (מעבר להאטה מזערית) ואף שראה את הולך הרגל בטרם החל לחצות את הכביש במעבר החצייה, המשיך באותה נסיעה מבלי לבלום (פעם נוספת ומשמעותית), כשל הוא במילוי חובותיו. על פי תקנות התעבורה מהירות הנסיעה בכלי רכב, צריכה להיות תואמת את הנסיבות ואת הסיכון, שהיא מהווה למשתמשים בדרך. במסגרת קביעת סבירות המהירות בנסיבות המקרה יש להתחשב בכך, שהרכב מתקרב למעבר חצייה. על פי נורמה זו, הקבועה בתקנות התעבורה, תוכרע גם השאלה, אם מהירות נהיגתו של נהג הרכב היתה רשלנית אם לאו. מהן הנסיבות להן צריך נוהג רכב ליתן דעתו בהתקרבו למעבר חצייה? עליו ליתן דעתו לכך, אם יש מי אשר מתכוון לחצות את הכביש במעבר החצייה; ואם כן - להתאים את מהירות נהיגתו למקרה של חצייתו את הכביש. במסגרת זו, וכדי לכבד את זכות הקדימה של הולך הרגל במעבר החצייה, עליו לצפות שזה ינסה לחצות את הכביש; שאולי לא יהיה ער לרכבו המתקרב; אולי יטול על עצמו סיכון של חצייה על אף התקרבות הרכב; אולי יסמוך על כך שהרכב יכבד את זכות הקדימה שלו. עליו להתחשב גם באפשרות של התנהגות רשלנית מצדו של הולך הרגל. בית המשפט ציין בפסיקתו כי מעבר חצייה בכביש, ממלכתו של הולך הרגל הוא ורכב כי יתקרב לאותה ממלכה חייב הוא לעצור, עד אם יעבור הולך הרגל בשלום את דרכו מעברו האחד של הכביש אל עברו האחר. נהג רכב הפוגע בהולך רגל בהלכו במעבר חצייה, מחייב עצמו, לכאורה, במעשה רשלנות או במעשה רשלנות חמור. וכך, רכב הפוגע בהולך רגל, המצוי במעבר חצייה, ניתן להעלות על הנוהג בו כי עשה לכאורה מעשה רשלנות; הדבר כמו מדבר בעדו, שבעל הרכב פלש עם רכבו למקום, שאסור היה לו לבוא בו בלא היתר; ומשפגע בהולך הרגל חייב עצמו, לכאורה, במעשה רשלנות. ידיעת הנהג על כך שהנעשה על המדרכה ליד מעבר החציה מוסתר בפניו, כשידוע הוא שבני אדם יורדים ממדרכות אל תוך מעברי חציה לשם חציית הכביש, מצדיקה נהיגה זהירה עד כדי עצירה לפני המעבר, כשאין ביטחון כי הולכי רגל 'מוסתרים' לא ירדו לתוכו. משפט תעבורהמעבר חציה