נהיגה בחוסר זהירות - נהיגה ברשלנות

האם יש הבדל בין נהיגה בחוסר זהירות לבין נהיגה ברשלנות ? בתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961, שעניינה חובתו של עובר דרך, נקבע: "לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך." (להלן: "התקנה" או "תקנה 21(ג)"). בסעיף 62(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א - 1961, נאמר: "נוהג רכב בדרך בקלות ראש, או ברשלנות, או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור, אף אם היא פחותה מן המהירות המכסימלית שנקבעה;" יושם לב שאין הבדלים לשוניים כה גדולים. בתקנה נאמר "לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת" ובסעיף נאמר "נוהג רכב בדרך בקלות ראש, או ברשלנות". בשניהם נאמר "קלות ראש" וההבדל הוא שבתקנה נאמר "בלא זהירות" לעומת "ברשלנות" שבסעיף. אלא שלמעשה ישנן הבדלי ענישה משמעותיים. בין שאר "סעיפי הענישה" שבפקודת התעבורה מופיע סעיף 38 הקובע עונש מינימום של פסילת רישיון נהיגה לפחות לשלושה חודשים: "על עבירה מן המפורטות בתוספת השנייה, שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם או ניזוק רכוש" התוספת השנייה מכילה סעיפים לא מעטים וביניהם את סעיף 62(2) לפקודה, יחד עם תקנות אחרות לא מעטות מתקנות התעבורה. אולם אין היא מכילה את תקנה 21(ג) שהיא מעין תקנת סל. נשאלת השאלה אם כן, אימתי נכנסת נהיגתו של נהג בגדר תקנה 21(ג) ומתי בגדר 62(2) לפקודה? האם נאמר כי אין הבדל בין השניים והמחוקק השאיר זאת באופן עיוור להחלטתה השרירותית של התביעה? או שמא יש הבדל בין הסעיף לתקנה? או שמא לאור המצב עלינו לפרשן זאת באופן שיימצא הבדל בין השניים? ואפילו שרירותי? שאלה זו התעוררה בפסיקה בעיקר לאחרונה ומסיבות מעשיות מאוד. במשך שנים רבות וליתר דיוק עשרות שנים, הוספה לכל עבירה של גרימת תאונת דרכים גם עבירה בניגוד לתקנה 21(ג) של חוסר זהירות. זו הייתה עבירת הסל בכל המקרים שבהם לא הייתה תקנה ספציפית וגם כתוספת למקרים בהם הייתה תקנה ספציפית. בשרשרת פסקי דין קבעו בתי המשפט לתעבורה לאחרונה כי יש הבדל בין הסעיף לתקנה ונצטט רק כמה פסקי דין. בית המשפט פסק כי לכאורה, העובדות המהוות עבירה של נהיגה ברשלנות דומות לעובדות המהוות עבירה של נהיגה בחוסר זהירות לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה. יחד עם זאת, מהעובדה שלעבירת הנהיגה ברשלנות קבע המחוקק עונש פסילת מינימום לתקופה של 3 חודשים ואילו לעבירת הנהיגה בחוסר זהירות לא קבע המחוקק עונש פסילת מינימום, ניתן להסיק שהמחוקק מאבחן בין המקרים בהם חוסר הזהירות ו/או הרשלנות אינם גבוהים, שאז בפנינו עבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה לבין מקרים בהם מדובר במידת חוסר זהירות ו/או רשלנות גבוהים, שאז בפנינו עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה. עוד צוין כי בית המשפט קובע כי הנאשם אכן נושא באחריות לתאונה, ברם, דרגת רשלנותו אינה מגיעה לכדי נהיגה בקלות ראש על פי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה אלא אך ורק לדרגת חוסר זהירות, בניגוד להוראות תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה. נראה איפה כי ההבדל בין שתי ההוראות הנ"ל הוא היסוד הנפשי. לאמור: על מנת שנהג פלוני יבוא בגדרה של העבירה על פי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, על התביעה להוכיח קיומה של מחשבה פלילית ולו בדרגה הנמוכה ביותר, להבדיל מתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה המצריכה הוכחת רשלנות (העדר מודעות) בלבד. על מנת להרשיע נהג בעבירה ע"פ ס' 62(2) לפקודה, על התביעה להוכיח קיומו של יסוד נפשי, קרי פזיזות או מעשה רשלנות רבתי, המגיע עד קלות דעת, וזאת, להבדיל מתקנה 21 (ג) אשר אינה דורשת כתנאי להרשעה הוכחת יסוד נפשי כלשהו, אלא רשלנות בלבד. סעיף 62 (2) דורש כתנאי להרשעה מודעות לתוצאות המעשה. משפט תעבורהנהיגה בחוסר זהירותנהיגה רשלנית