תביעה על רכישת חבילת נופש שיט על סיפון האוניה
להלן תקציר נרחב של פסק דין שניתן ע"י השופטת שולמית ברסלב בבית משפט לתביעות קטנות בחיפה העוסק בנושא תביעה על רכישת חבילת נופש שיט על סיפון האוניה בגלל רעש
הרקע לתביעה
בפני תביעה לפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעים במהלך הפלגת נופש על אחת מאוניות הנתבעת. עיקר העובדות הרלבנטיות לענייננו אינן שנויות במחלוקת: התובעים, זוג בגיל מתקדם (77 שנה ו-71 שנה) רכשו חבילת נופש אצל הנתבעת החל מיום 6.5.07 ועד ליום 21.5.07 על סיפון האוניה "רויאל איריס" תמורת סך של 3,878$ (15,900 ₪) (להלן: "האוניה" ו-"חבילת הנופש", בהתאמה). התובעים ביצעו את הרכישה מאשת מכירות טלפונית של הנתבעת אשר המליצה על חדר מסוג סופר דה לוקס חיצוני בסיפון 57. החדר/תא אשר הוקצה לתובעים נמצא בקומה 7 מעל אולם דיסקוטק. ודוק: כל קומה 6 באוניה היא קומה "ציבורית" הכוללת, בין היתר, בריכות, ג'קוזי, מלתחות, מועדונים וברים למיניהם וכן מועדון לילה למופעים המצוי מתחת לחדר שהוצע לתובעים.החוברת "הפלגות נופש 2007" (סומן נ/1) היתה בידי התובעים טרם הרכישה. באוניה היתה תפוסה מלאה בעת ההפלגה ולכן לא הוחלף חדרם של התובעים אך משלב מסוים המוסיקה הסתיימה בשעת חצות לערך
המחלוקת בין הצדדים
מכאן, חלוקים הצדדים: לטענת התובעים (בתמצית): חופשתם הפכה ל"סיוט", כלשונם. חדרם רעש בשעות הקטנות של הלילה ומשהתלוננו על כך, הופסקה הפעילות בחצות בערך אך היות והם אנשים מבוגרים הזקוקים לשינה החל מהשעה 21.00, 22.00 בערב, הרי שכל חופשתם נפגמה. לטענתם המדובר ברעשים מסיביים ביותר אשר מררו את חייהם במהלך כל ימי ההפלגה והדירו שינה מעינים. הם נאלצו להשלים שעות שינה בבקרים כך שנמנעו מלהצטרף למרבית הסיורים ביעדים אליהם הגיעה הספינה. היתה זו מחובת הנתבעת ליידע את התובעים על בעיית הרעש החמורה הקיימת בחדר, במיוחד נוכח מיקומו הבעייתי וגילם המתקדם, ומשכך הפרה את חובת הגילוי החלה עליה לפי סעיף 4 לחוק הגנת הצרכן התשמ"א-1981. הנתבעת לא השיבה לפנייתם ערב התביעה. התובעים העידו כי אין זו הפלגתם הראשונה ואף קיימו הפלגה קודמת אצל הנתבעת
הנתבעת הציגה בכתב הגנתה טענות רבות, אשר עיקרן: התובעים קיבלו שיט איכותי הכולל 4 ארוחות ביום, מופעי בידור ושירותים שונים. האוניה בנויה היטב בהתאם לסטנדרט גבוה המותאם לשייט נופש ברמה גבוהה. האוניה עומדת בכל הדרישות הבטיחותיות של משרד התחבורה לרבות התקנים המתייחסים לרעש. מעולם לא הועלתה טענה לרעש. הנתבעת הזמינה בדיקות רעש ובבדיקה מיום 23.4.06 נמצא כי מפלסי הרעש בתאי האורחים נמוכים במידה משמעותית מהקריטרינוים הקבועים (מניעת רעש מזיק לאוניות) התשמ"ה - 1985. הבחירה אם לצאת לטיול אם לאו היא בידי התובעים. האחראים במקום ניסו לתקן את המצב. אין המדובר ב"פגם או איכות נחותה" ולכן אין בסיס לטענה בדבר הפרת חובה כמשמעה בסעיף 4 לחוק הגנת הצרכן התשמ"א - 1981. לא נגרם לתובעים כל נזק
הדיון בבית המשפט
עיקר הסוגיה העומדת בפנינו הינה האם חלה על הנתבעת חובה ליידע את התובעים כי התא/חדר שהוקצה לתובעים במהלך ההפלגה הינו מעל לאולם דיסקוטק והופעות פעיל הנמצא בקומה ציבורית; ואם כן האם עמדה בה. ויאמר מיד - אני מוצאת כי התשובה לשתי השאלות חיובית היא. סעיף 4 לחוק הגנת הצרכן התשמ"א-1981, קובע כי עוסק חייב לגלות לצרכן "כל פגם או איכות נחותה או תכונה אחרת הידועים לו המפחיתים באופן משמעותי מערכו של הנכס". הנתבעת טוענת כי היות ולא היו בפניה תלונות על רעש היא לא ראתה במיקומו של החדר מעל אולם הדיסקוטקים כפגם או איכות נחותה או תכונה אחרת אשר נכללים בסעיף 4 א' 1 לחוק הגנת הצרכן
המבחן בסעיף זה הוא מבחן אובייקטיבי ולא מבחן סובייקטיבי. יתירה מכך, סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן התשמ"א-1981 קובע כדלקמן: "לא יעשה עוסק דבר-במעשה או .., בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת..העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי כעסקה...בלי לקבוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים בעסקה (1) הליך, המהות, הכמות..של נכס או שירות
הלכה פסוקה היא כי איסור ההטעיה מכח חוק הגנת הצרכן רחב יותר והוא חל על כל דבר העלול להטעות צרכן גם אם לא הוטעה בפועל (ראה למשל רע"א 2837/93 ארקואין, בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נד(1), 600).
מטרת החוק להגן על הצרכן, על מנת שלא ינזק מחמת חוסר ידיעה באשר לטיבו של מוצר הנרכש על ידו ויוכל לבצע החלטה מושכלת עת בא הוא לבצע עסקה.
לעניין זה נאמר ברע"א 8733/96 רוברט לנגברט נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1), 168: מטרתו של החוק אם כן, להגן על הצרכן, כך שבעשותו עסקה יעמוד לרשותו מלוא המידע ההוגן והנאות, על פיו יוכל לככל צעדיו ולגבש החלטתו בדבר פעילותו הצרכנית, "חוק הגנת הצרכן נמנה עם התחיקה המתערבת בחוזים שבין צדדים לא שווים, והמטילה על הצד החזק - הספק - חובת הוגנות מוגברת כלפי הצד החלש - הצרכן ... חוק הגנת הצרכן מבקש לאזן את חוסר השוויון שבין הצדדים על-ידי הטלת חובת גילוי על ספקים
זאת ועוד, אי גילוי של עובדות אשר לפי דין, נוהג או נסיבות יש לגלותן אף אינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973. מעבר לעובדה שהנתבעת כשלה להביא ראיות להעדר תלונות ו/או תביעות מצד לקוחות בעבר, הרי הדעת נותנת כי נתון כגון מיקומו של חדר כאשר מדובר בנופש המושתת כול כולו על ספינת טיולים חייב להיות מוצהר באופן מפורש בפני הרוכשים טרם הרכישה. לדידי אין להסתפק בנתונים כמו חדר דה לוקס ו/או מספרים, ובדיעבד להיתלות בעובדה שקיימת חוברת שניתן לעיין בה (ולכך עוד אתייחס בהמשך). הדברים אמורים על משקל קל וחומר, מקום בו עסקינן במכירה מרחוק.
הנתבעת טענה לקיומן של בדיקות רעש אותן הזמינה ביוזמתה ביום 23.4.06.
דו"ח הבדיקה מיום 23.4.06 שהוצג על ידה מעורר יותר שאלות מתשובות. כך למשל - באיזה שעה של היום בוצעו המדידות? איזו פעילות בוצעה, אם בוצעה, בקומה 6 עת נבדק הרעש בקומה 7? האם בוצעו המדידות בחדר נשוא התביעה? וכיו"ב.
הדו"ח המסכם את הבדיקות מיום 26.4.06 אינו מתייחס ספציפית לחדרים בקומה 7 בכלל ולחדר שהוקצה לתובעים בפרט.
מה גם שהסיבה להזמנה של בדיקת הרעש לא הובהרה על ידי הנתבעת ועל פניו היא אינה מתיישבת עם הטענה כי לא היו תלונות מצד לקוחות בעבר ו/או שהנתבעת לא חשבה שמן הראוי לבדוק נתון חיוני זה של רמת הרעש בחדרי האורחים.
ודוק: מעבר להצגת הדו"ח לא הובאה כל ראיה מטעם הנתבעת לטענה זו
משכך, נשאלת השאלה האם הנתבעת עמדה בחובתה משסיפקה, ועל כך אין מחלוקת, לתובעים את החוברת (נ/1).
מחד גיסא - אין מחלוקת כי החוברת עמדה בפני התובעים לפני רכישת הכרטיסים.
כמו כן התובעים, ברוב הגינותם, העידו כי אין זו הפעם הראשונה שהם מפליגים על אוניה ואף הפליגו באוניות של הנתבעת.
מאידך גיסא - המדובר בחוברת הכוללת את כל הפלגות החברה לשנת 2007 ואת כל כלי הספנות של החברה (רויאל איריס ואיריס).
הנתבעת לא טענה כי התובעים הופנו באופן ספיציפי למפרט האוניה ו/או נאמר להם כי עליהם לשים לב כי חדרם הוא מעל אולם הדיסקוטקים. כאמור, התובעת לא סברה שמחובתה לעשות כן
בשקללי את האמור לעיל, אני מוצאת כי, למצער, הנתבעת הפרה את חובתה לבצע גילוי נאות של נתוני העסקה.
יחד עם זאת, ובמיוחד לאור העובדה כי התובעים הודו שאין זו הפלגתם הראשונה באוניות הנתבעת ולאור העובדה כי בשתי אוניות הנתבעת בהתאם לנ/1 מפלס 6 הוא המפלס הציבורי - אני קובעת כי יש לייחס לתובעים אשם תורם. היה על התובעים לוודא כי חדרם אמנם אטום לרעש כפי שסברו וזאת טרם הרכישה, ולכל הפחות - ערב ההפלגה
גובה הנזק
ולענין הנזק - התובעים עותרים להשבת מלוא עלות הפלגתם לאור טענתם כי כתוצאה מאי יכולתם לישון כראוי החל מהשעה 21.00, 22.00 בלילה לערך, כדרכם, אלא אך מחצות הליל, עת הסתיימה המוסיקה באולם הדיסקוטקים – נפגמה כל חופשתם.
צודקת הנתבעת בטענתה כי השיט כולל ארוחות, מופעים, טיולים ושירותים נוספים וכי התובעים נהנו ו/או יכלו להנות משרותים אלה ללא שום קשר לחוסר בשעתיים שלוש מנוחה אשר נחסכו מהם בלילות עקב מחדלה של הנתבעת.
יחד עם זאת, יש לזכור כי בניגוד לחבילת תיור אחרת - חבילת נופש על אניה מבוססת בעיקרה על השהות באניה. מכל מקום, אין המדובר בהשבת מלוא עלות חבילת הנופש. לאחר ששקלתי את הפגימה בהנאתם של התובעים ואף לקחתי בחשבון את אשמם התורם של התובעים, הגעתי לידי מסקנה כי על הנתבעת לפצות את התובעים בסכום גלובלי של 2,385 שקלים
פסיקת בית המשפט
סוף דבר - דין התביעה להתקבל באופן חלקי ואני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 2,385 ₪, בצירוף הוצאות משפט בסך של 250 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד תשלומם המלא בפועל. לצדדים נתונה הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מיום המצאת פסק הדין לצדדים
