החלטה עובדות המקרה: 1. המשיב הנו בעל משאית מדגם מאן DF (להלן: "המשאית"). בתאריך 27.5.99, שעה שנהג במשאית עובד מטעם המשיב באתר הבנייה צור הדסה (להלן: "הנהג"), נפלה המשאית לתוך בור. כתוצאה מן הנפילה נגרם שבר באחד מגלגלי ההינע של המשאית (להלן: "הנזק"). באותה תקופה היה המשיב מבוטח אצל המבקשת. 2. בבית משפט קמא סבה המחלוקת העובדתית בין הצדדים על הסיבה שהביאה לקרות הנזק. המשיב טען כי הנזק הנו תאונתי, שכן המשאית נפלה לתוך הבור תוך כדי נסיעה; מנגד לכך, טענה המבקשת כי הנזק הנו תוצאתי, שכן הוא נגרם בשל ניסיון רשלני ולא מקצועי לגרירת המשאית מתוך הבור. מוסכם על הצדדים, כי בהתאם לתנאי פוליסת הביטוח של המשיב ישופה המשיב רק בגין נזק תאונתי, בעוד שהוא אינו זכאי לפיצוי בגין נזק תוצאתי. 3. לאחר ששמע את העדויות שהובאו בפניו, קבע בית-משפט קמא בפסק דינו כי הנזק הנו תאונתי ולא תוצאתי ולפיכך, על המבקשת לשלם למשיב את סכום הנזק, בהתאם לקביעת השמאי, מר דוד שמש, כמפורט לעיל. נימוקי הבקשה: 4. בפי המבקשת אשכול טענות על-כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה הנזק הנו תאונתי. להלן, בתמצית, נימוקיה: א. בכתב תביעתו טען המשיב כי הנזק נגרם במהלך נסיון חילוץ המשאית. טענה כזו משמעותה, כי נגרם נזק תוצאתי שאותו לא מכסה פוליסת הביטוח של המשיב. ב. בעדותו בפני בית-משפט קמא שינה המשיב את גרסתו, וטען כי סוכנת הביטוח, לה הוא דיווח אודות קרות הנזק, טעתה בהגישה את מכתב התביעה. סוכנת הביטוח העידה, כי לא נאמר לה שנגרם נזק, אלא כי המשאית נתקעה ויש צורך לחלצה באמצעות רכב חילוץ. ג. המשיב לא נהג בעצמו במשאית ביום התאונה ולפיכך, קביעתו כי הנזק נגרם בעקבות נפילת המשאית לבור מבוססת על שיחתו עם הנהג. ד. גם סוכנת הביטוח לא נכחה במקום התאונה, והגישה את מכתב התביעה כשהיא מבססת את טיעוניה על פרטים עובדתיים שנלמדו משיחה טלפונית עם הנהג. ה. מעדותו של השמאי עולה, כי הוא לא נכח במקום התאונה והחלפים שניזוקו ושאותם הוא העריך לא הוצגו בפניו. ו. מעדות הגורר שחילץ את המשאית עולה, כי הוא אינו יודע אם הנזק נגרם בעת הגרירה או שעה שהמשאית נפלה לבור. ז. הנהג, אשר היה היחיד שחווה את התאונה ממקור ראשון, לא הגיע לבית המשפט ולא מסר את עדותו. טוענת אפוא המבקשת, כי מקבץ העובדות דלעיל מלמד, כי הנזק נגרם כתוצאה מגרירה רשלנית של המשאית מן הבור ולא בשל הנפילה אליו. נוספת לכך העובדה, לפיה לא הוצגה בפני בית-משפט כל אסמכתא לעצם קרות התאונה, לא כל שכן לעובדה, לפיה הנזק נגרם כתוצאה מתאונה. מכאן, שבית-משפט קמא ביסס את פסק דינו על ראיות נסיבתיות, המבוססות רובן ככולן על עדויות שמיעה בלבד. בנוסף, בית-משפט קמא לא העניק משקל ראוי לעובדה לפיה לא נשמעה עדותו של הנהג. דיון: 5. הלכה משכבר הימים היא, שערכאת הערעור איננה מתערבת בנושאי אמון ומהימנות הנקבעים על ידי הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים (ראו: ד"ר י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהד' שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין, 856 ואילך; ע"א 6138/93 הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי נ' אברהמי, פד"י נ(1) 441, 447, מול ג'-ד'); ע"א 5544/94 קהלני יואב נ' קהלני רונית, דינים עליון, כרך מ', 881). לסברתנו, לא זה המקרה המתאים להתערבות בממצאי הערכאה הדיונית. הלכה זו תקפה אף יותר, שעה שעסקינן בפסק-דין של בית המשפט לתביעות קטנות, אשר בהתאם לקבוע בסעיף 62 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד1984-, אינו קשור בסדרי הדין הנוהגים בבית משפט אחר ואף רשאי לקבל ראיות שלא היו עוברות את מבחני הקבילות בבתי-משפט אחרים. 6. בית-משפט קמא קבע בפסק דינו: "בהיעדר ראיות אחרות, המסקנה חייבת להיות כי הנזק נגרם תוך הנפילה לאותו בור..." (פסק-הדין מיום 6.8.00, עמ' 2, ש' 16). בהמשך קביעתו מבהיר בית-משפט קמא, כי נתקבלה טענת המשיב, לפיה טעתה סוכנת הביטוח עת כתבה במכתב התביעה, כי הנזק נגרם כתוצאה מנסיון הגרירה. כמו-כן, נתקבל כראיה מסייעת המכתב המקורי אשר שלח המשיב לסוכנת הביטוח ובו מצוין כי הנזק נגרם כתוצאה מנפילת המשאית לבור. לא-זו-אף-זו, בית-משפט קמא לא הסתפק בעדותו של המשיב; בהחלטתו מיום 25.6.00, נדחה הדיון בשאלה שבמחלוקת ליום 6.8.00, על-מנת לאפשר למשיב, שנטל הראיה בשאלה שבמחלוקת היה מוטל עליו, להציג את עדיו. הזכות להזמין עדים ניתנה גם למבקשת. 7. בדיון שנערך ביום 6.8.00 העידו הגורר והשמאי. הגורר נשאל כיצד לדעתו נגרם הנזק, והשיב: "לדעתי הציר נשבר בעת הנפילה ולא בזמן שהרמתי אותו" (פרוט' מיום 3.8.00, עמ' 1, ש' 8). השמאי הבהיר כי: "... לא ראיתי את המשאית ולא את הנזקים - אני מסתמך על הנסיון, מנהל המוסך, ראיתי את החשבונית והערכה של מזמין הדו"ח..." (שם, עמ' 1, ש' 18-17). 8. מן האמור לעיל אנו למדים, כי המשיב הציג מכלול שלם של עדויות וראיות, אשר מבהיר כי הנזק נגרם כתוצאה מנפילת המשאית לבור ולא תוך כדי נסיונות הגרירה. המשיב לא הסתיר את העובדה לפיה הוא לא היה במקום התאונה שעה שזו התרחשה. המשיב גם לא הכחיש, כי בכתב התביעה נכתב כי הנזק נגרם כתוצאה מנסיון חילוץ המשאית מהבור. עם זאת הוא הבהיר, כי המדובר בטעות שעשתה סוכנת הביטוח ובנוסף, הוא הציג בפני בית-משפט קמא את המכתב הראשוני אותו העביר לסוכנת הביטוח, ממנו עולה בבירור כי הוא טען מלכתחילה שהנזק נגרם כתוצאה מנפילת המשאית לבור. התוצאה: 7. בחינת פסק-הדין של הערכאה הקודמת מובילה למסקנה, כי בית-משפט קמא בחן ושקל את מגוון העדויות והראיות שהובאו בפניו, ועל סמך התרשמותו הוא קבע כי הנזק הנו תאונתי. נתנו דעתנו לשאלות שבמחלוקת ולא מצאנו כי הוחסר דבר או כי יוחס משקל בלתי נאות לנתונים הרלוונטיים. אשר-על-כן, לא מצאנו טעם המצדיק את קבלת הבקשה, דינה להידחות והיא נדחית בזאת. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך 500 ש"ח. המזכירות תשלח העתק החלטה זו לצדדים. ביטוח משאיתמשאית