פסק דין 1. התובעת היתה בעליו של רכב פרטי מסוג אופל אסקונה, מודל 1986 מ.ר. 58-263-86 (להלן: "הרכב"), שבוטח ע"י הנתבעת בביטוח מקיף. לטענת התובעת, בתאריך 20/8/98 נגנב רכבה מחניית ביתה, עת שהתה בחו"ל. בעלה של התובעת (להלן: "הבעל"), שהרכב היה בשימושו, מהלך שהותה בחו"ל, הגיש תלונה במשטרה בגין הגניבה. לדבריה, לפי טענת בעלה, בשעה שדירתה נפרצה, נלקחו מפתחות הרכב שהיו נעוצים בדלת הבית והרכב נגנב. 2. במסגרת הטיפול בתביעת התובעת, הפעילה הנתבעת חוקר פרטי, מר עובדיה, ע"ה 2 (להלן: "החוקר"), שהעלה חשדות באשר לביום גניבת הרכב ע"י הבעל. לאור מסקנותיו של החוקר, סירבה הנתבעת לשפות את התובעת. משכך, הגישה התובעת תביעה זו, בה היא תובעת סך של 22,093 ש"ח, שהוא שווי הרכב, נכון ליום הגשת התביעה. 3. לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה. המדובר, לטענתה, בתביעת סרק, בניסיון להוציא מהנתבעת תגמולי ביטוח, שלא כדין. לגירסתה, הגניבה בויימה ע"י התובעת, בין בעצמה ובין בעזרת הבעל. הנתבעת מבססת חשדה על שני טיעונים: האחד - שיטת ביצוע הפריצה לבית, כפי שנטען ע"י הבעל, אינה עולה בקנה אחד עם הממצאים שנגבו בשטח ע"י החוקר. מה עוד, שהתובעת ובעלה לא החליפו, נכון עד ליום החקירה, כחודשיים לאחר הגניבה, את צילינדר מנעול דלת הכניסה לבית, כשעל פי הטענה, הפורץ הגנב האלמוני, גנב את צרור המפתחות שהיה בדלת, ובו גם מפתח דלת הכניסה. החשד השני, כפי שהוברר מחקירת החוקר, התברר כי לרכב לא היה טסט מאז 26/5/95. לטענת הנתבעת, התובעת ובעלה זייפו המסמך הרשמי, שהוצא ע"י משרד הרישוי, אודות עריכת מבחן רישוי לרכב, במטרה ליצור רושם, כי הרכב היה תקין וכשיר לתנועה, כשבפועל גם התובעת מסכימה, בסופו של דבר, כי הבעל לא שילם את אגרות רישוי הרכב וזייף, כנראה, את רשיון הרכב. לחלופין, הנתבעת חולקת גם על שווי הרכב. 4. התובעת מכחישה מכל וכל מעורבות כלשהי בהעלמת הרכב. לטענתה, לא שהתה בארץ כלל בעת גניבת הרכב, כשבעלה דיווח לה בטלפון על גניבת הרכב. לדבריה, אין לה כיום קשר כלשהו עם בעלה, שניתק כל קשר עימה ואינה יודעת היכן הוא, כשביניהם מתנהלים הליכי גירושין, והוא גם לא משלם לה דמי מזונות. באשר לזיוף טופס הרישוי, התובעת טוענת, כי אין לה יד בדבר. לטענתה, העבירה כסף לבעלה על מנת שיטפל בנושא הטסט, ובדיעבד, התברר לה שהונה אותה. 5. מטעם התובעת העיד, מלבדה, ע"ת 1, מר חנציון, שמאי שערך את חווה"ד ת11/. מטעם הנתבעת העידו, החוקר, ע"ה 2 ו- ע"ה 1, מר דאובר - שמאי מטעמה, שערך את חוות דעתו, נ3/. התובעת התכוונה להעיד גם את הבעל, והוא זומן, לבקשת בא כוחה, אולם בא כוחה וויתר על עדותו, לאחר שהוא לא אותר. גם הנתבעת שקלה להעיד את בעלה של התובעת, אולם וויתרה על כך. 6. לטענת ב"כ התובעת, התובעת הוכיחה את מקרה הגניבה, ועל כן על הנתבעת לפצות את התובעת בגין הגניבה. לטענת ב"כ התובעת, היה על הנתבעת להוכיח את טענתה, לביום הגניבה, כביכול, ע"י זימון הבעל וחקירתו, ומשוויתרה על זימונו, לא הוכיחה את טענתה, ויש לחייבה בפיצוי התובעת. 7. לטענת ב"כ הנתבעת, התובעת לא הצליחה להוכיח את מקרה הגניבה, כשכל עדותה, באשר לנסיבות, תלויה על עדות שמיעה, על מה ששמעה מבעלה, בלי שטרחה להעיד את הבעל. 8. לאחר שבחנתי את חומר הראיות ושקלתי את טענות הצדדים, נראה שדין התביעה להדחות, לאחר שהתובעת לא הצליחה להוכיח את מקרה הביטוח, את מקרה הגניבה. אכן, עדות התובעת תלויה, כל כולה, על עדות שמיעה, על פי מה שסיפר לה בעלה, כאשר היא לא היתה בארץ, בזמן שנגנב הרכב, כביכול. עדות כזו, גם אם ניתן לקבלה, בסייגים אלה ואחרים, צריך לשקול בזהירות רבה, ובעיקר את ערכה ואת משקלה. בנסיבות מקרה זה, כאשר הוכח, שהבעל זייף את רשיון הרכב, דבר שגם התובעת מודה בו, כשלטענתה, הוא הונה גם אותה, לא ניתן ליתן משקל כלשהו לעדות התובעת, בלי שהבעל ייחקר על גירסתו. נטל הראיה במקרה זה, על עצם קרות מקרה הביטוח, הוא על התובעת ועליה לשכנע את ביהמ"ש באמיתות גירסתה, גירסה שסיפר לה הבעל, כאמור, אולם לא השכילה להרים את נטל השכנוע. אין לקבל את הטענה, כי היה על הנתבעת לזמנו לעדות ולהוכיח באמצעותו את הטענה על ביום הגניבה, כביכול. בנסיבות שהתבררו בדיון, כאשר הרכב, עובר לגניבתו, היה בשליטת הבעל ובשימושו (עדות התובעת בעמוד 9 לפרוטוקול), היה על התובעת לזמן את הבעל ולהוכיח, באמצעותו, את מקרה הביטוח, את גניבת הרכב. התובעת לא עשתה זאת. גם הטענה, כאילו נותק הקשר בין התובעת לבין בעלה ולא יכלה לזמנו, לא מקובלת עלי. בסופו של דבר, לא מדובר באדם זר, אלא בבעלה, אבי שני ילדיה, כך שקשה לקבל את הטענה על ניתוק קשר מוחלט. מכל מקום, בלי עדות הבעל, בנסיבות המחשידות שעלו במהלך הדיון, ביהמ"ש לא שוכנע כי הרכב נגנב. 9. אשר על כן, אני דוחה את התביעה. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות בסך 2,500 ש"ח, בצרוף מע"מ ובצרוף הצמדה וריבית כחוק, מהיום עד התשלום בפועל. זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע. רכבשאלות משפטיותגניבת רכבביטוח גניבת רכב