תיקון הסכמי פרישה - במקום גיל פרישה 65 - בקשה לפיצול דיון

דרך מקובלת להעמיק בדיני עבודה וזכויות עובדים היא עיון בפסקי דין להלן תקציר נרחב של החלטה שניתנה ע"י השופטת שרה מאירי בבית הדין בתל אביב בעניין תיקון הסכמי פרישה - במקום גיל פרישה 65 - בקשה לפיצול דיון העובדות : בפניי בקשה לפיצול דיון שהוגשה על ידי הנתבעת 1, אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ (להלן: "אל-על"), כך שבשלב הראשון יתקיים דיון בטענתה המקדמית לפיה דין התביעה להמחק על הסף בשל העדר כימות וכן בטענתה המקדמית לפיה דין התביעה להדחות ו/או להמחק על הסף בשל חתימת התובעים (להלן: "המשיבים") על סעיפי מיצוי תביעות ו/או בשל קבלת תנאי פרישה מועדפים. ביום 12/6/06 הגישו המשיבים, עובדיה לשעבר של אל-על שפרשו בפרישה מוקדמת בין השנים 2001-2003, כתב תביעה כנגד אל-על והנתבעת 2, מדינת ישראל - משרד האוצר (להלן: "המדינה") למתן סעד הצהרתי לפיו יתוקנו הסכמי הפרישה כך שיצוין בהם "גיל הפרישה החוקי" במקום גיל פרישה 65. ביום 3/9/06 הגישה אל-על כתב הגנתה, במסגרתו העלתה טענות מקדמיות לפיהן יש לסלק על הסף את כתב התביעה כנגדה בשל סעיף מיצוי תביעות בהסכמי הפרישה ובשל העדר כימות התביעה. המדינה הגישה ביום 3/10/06 כתב הגנה מטעמה לפיו דין התביעה כנגדה להדחות מחמת חוסר סמכות עניינית עיקר טענות אל-על - מחיקה בשל העדר כימות תביעה : הלכה פסוקה היא כי ביהמ"ש לא יעניק סעד הצהרתי, שהוא סעד שבשיקול דעת, מקום בו יכול התובע, כבמקרה שלפנינו, לתבוע סעד כספי מלא וממשי (ע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' יצחק ברנר, פ"ד לב (1) 85. הלכה זו אומצה ע"י בית הדין הארצי לעבודה (דב"ע מז/1-3 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' רון ורדי, פד"ע יט 63; דב"ע נב/235-3 משה אלטמן ואח' נ' בנק לפיתוח התעשייה בישראל בע"מ, דינים ארצי, כה(3) 350; דב"ע מח/183-3 שוורץ אריה נ' מדינת ישראל, פד"ע כ 240). לאחרונה, חזר ביה"ד על ההלכה דלעיל ואף קבע כי "ככל שתובע מודיע כי אינו מסוגל לכמת את תביעתו ומבקש הלכה למעשה מהנתבע להכין את התביעה עבורו, ספק אם עומדת לו כלל עילת תביעה" (ע"ע 220/03 ארגס ואח' נ' רשות הנמלים בישראל, דינים ארצי, לג (70) 65; ע"ע 1193/04 מרים רפפורט ו- 22 אח' נ' רשות שדות התעופה, תק-אור 2006 (1) 204; ע"ע 74/06 רשות השידור נ' משה אסולין ואח', דינים ארצי, לג (57), 79). מפס"ד אסולין עולה, כי להגשת תביעה במסווה של תביעה לסעד הצהרתי, יש תוצאה פסולה נוספת - אי תשלום האגרה הנדרשת בתביעה כספית בבית הדין, כמתחייב מתקנות בית הדין לעבודה (אגרות), תשכ"ט-1969 אין מקום לסטות מן המתחייב מהתקנות, ולהפלות את המשיבים בתביעה דנא, לעומת תובעים אחרים בתביעות דומות או זהות, אשר כומתו כדין (ע"א 6/79 שרה ניב ואח' נ' אילנה משלי ואח', פ"ד לד(2), 53; ע"א 136/82 שיכון עובדים בע"מ ואח' נ' רשות הפיתוח על ידי מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד לח (4) 668; ע"א 59/80 מנחם פלדי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ואח', פ"ד לה (4) 378; ע"א 279/82 ציפורה פרידברג נ' עירית ת"א-יפו, פ"ד לט (2) 502; ע"א 366/84 ישראל חלוץ ואח' נ' מאגרי סחר מ.ס. בע"מ, פ"ד מ (1) 586; דב"ע מז 1-3 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' רון ורדי ואח', פד"ע יט 63; א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית סיגא הוצאה לאור בע"מ, תשס"ג 2003 עמ' 59-61; י. זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית עמ' 556; דב"ע מז/59-3 שקם בע"מ נ' שלום מן דעלי ואח' - לא פורסם אל-על מתייחסת לטענות המשיבים בכתב התשובה לעניין זכותם שלא לכמת את התביעה, בלא שיהא בכך הסכמתה להגשתו: (א) אל-על שהינה חברה ממשלתית, נמצאת בהליכי הפרטה מתקדמים. אין כל קשר בין מהותו של הגוף הנתבע לבין חובתו הבסיסית של התובע לכמת תביעתו. כך למשל, גם בעניין ארגס ובעניין רפפורט הנ"ל, הנתבעים הינם תאגידים סטטוטוריים (רשות הנמלים ורשות שדות התעופה), דבר שלא מנע את הקביעה בדבר חובת הכימות. (ב) בסעיף 3 לכתב התשובה, מנסים המשיבים לאבחן בין עניינם לבין פרשת ארגס, בכך שעניינם פשוט ומהות התביעה ברורה. דווקא בנסיבות אלה, מלאכת הכימות אף היא פשוטה, ואין זו כי המשיבים מנסים להתחמק ממנה, על מנת להתחמק מתשלום האגרה (ג) כפי שנקבע בעניין אסולין - על בעל דין היוזם הליך משפטי, חלה חובה ראשונית לשלם בעדו אגרת משפט, כחלק מחובת האזרח לשלם למדינה עבור שירות משפטי הניתן על ידה. עוד נקבע, כי לנתבע אינטרס לגיטימי לעשות ככל שביכולתו על מנת לסלק את התובענה, ואם אכן התובע מבקש להפרע ממנו, בגבולות הלגיטימיים של מערכת המשפט, הרי שעליו לשלם אגרה כדין. יתרה מזו, מפס"ד בעניין אסולין עולה כי מהחובה לשלם אגרה נגזרת גם חובת המשיבים לכמת תביעתם (רע"א 1550/05 בונה הצפון חברה קבלני בניין בעכו בע"מ ואח' נ' א.ב.ג.ל. בנייה ויזמות בע"מ ואח', דינים עליון עד 382). (ד) בכתב התשובה (סעיף 4) מנסים המשיבים להשען על האמור בדב"ע נז/79-3 הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' רוטנברג, פד"ע לב 37, כי בתביעת גמלה ממעביד, אין חובה לכמת את התביעה. לא אלה פני הדברים. מאז ניתן פסה"ד ובמיוחד בשנה האחרונה, חזר בית הדין על חובת הכימות ועיגן אותה בשורה של פסקי דין. שנית, בעניין רוטנברג, החליט ביה"ד כי על התובע לכמת תביעתו, אך במהלך הדיון התובע לא עשה כן. פסה"ד בערעור ניתן לאחר שכל ההליך כבר נוהל ללא כימות ויש לראותו על רקע זה בלבד סעיפי מיצוי תביעות : לאל-על טענת הגנה הנסמכת על סעיפי מיצוי תביעות המופיעים בהסכמים החתומים על ידי כל אחד מהמשיבים (נספחים א ו-ב), ולפיהם מנועים המשיבים מלהגיש תביעה מכל מין וסוג שהוא כנגדה, כשקיבלו תנאים מועדפים בהסכמי הפרישה. סעיפי הויתור מהווים על פניהם סילוק סופי ומלא של כל תביעות המשיבים, הקשורות ביחסי עובד ומעביד שהיו בינם לבין אל-על וסיומם. לפי ההלכה הפסוקה, משטוען הנתבע טענות מקדמיות שעניינן מניעות או וויתור, יש לפצל את הדיון כך שתחילה ידונו טענות אלה הלכה פסוקה היא בבית הדין לעבודה, כי משמוגש מסמך המהווה על פניו "כתב סילוק" או הסדר דומה אחר, מן הראוי לבחון תחילה אם אכן יש ממש בטענת הגנה זו, שאם אכן כך הדבר, יש לחוס על זמנו של בית הדין ועל זמנם של העדים בשמיעת התביעה לגופא, שעה שדינה להדחות מטעם הסילוק (דב"ע מט/23-3 אמנון אלון נ' רמט בע"מ, דינים ארצי כב (1) 83, אושר בבג"צ 647/89 אמנון אלון נ' בית הדין הארצי לעבודה, תק-על 89 (3) 229). אם תתקבלנה טענות אל-על יהיה בכך כדי לחסוך בזמן ובהוצאות, לייעל את הדיון ולקצרו עיקר טענות המשיבים - באשר למיצוי הזכויות : המשיבים פרשו מאל-על במסגרת תוכנית לפרישה מרצון שהוצעה להם על ידה, מאחר והיו סמוכים ובטוחים, כי תשולם להם פנסיה מוקדמת עד לגיל הפרישה החוקי. העלאת גיל הפרישה בחוק גיל פרישה, התשס"ד - 2004 לגיל 67 בגבר, פגעה קשות במשיבים, מאחר ובהסכמי הפרישה נקבע כי הפנסיה המוקדמת תשולם למשיבים עד לגיל 65. סעיף מיצוי הזכויות בהסכמי הפרישה, קובע, בין היתר, כי העובד בחר מרצונו לפרוש פרישה מוקדמת על פי תנאי הסכם הפרישה וכי ההסכם מהווה מיצוי של זכויותיו טענת אל-על באשר לסעיף מיצוי הזכויות אינה בעלת אופי מקדמי כלל וכלל. על מנת לבחון את טענת סעיף מיצוי הזכויות - יש לבחון את הסכמי הפרישה במסגרת ברור התביעה לגופא. סעיף מיצוי הזכויות הינו חלק בלתי נפרד מהסכמי הפרישה ומשמרבית עילות התביעה של המשיבים נוגעות לחוקיותם של הסכמי הפרישה, לפגמים שנפלו בהסכמי הפרישה ולפרשנות, לפיכך, אין לדון בסעיף מיצוי הזכויות בנפרד מגוף התביעה ויש לשמוע ההליך כולו. דיון נפרד בסעיף מיצוי הזכויות, יגרור ניהול דיונים כפולים באותן פלוגתאות כך למשל, במידה ותתקבל טענת המשיבים, לפיה יש לפרש את המונח "גיל 65" שבהסכמי הפרישה כ"גיל הפרישה החוקי", סעיף מיצוי הזכויות במקרה כזה יהיה חלק מהסכמי פרישה לפיהם יש לשלם למשיבים פנסיה מוקדמת עד לגיל הפרישה החוקי - וטענת מיצוי הזכויות לא תהא רלוונטית עוד. זאת ועוד, הגיל בו יסתיימו תשלומי הפנסיה המוקדמת הוא הבסיס והמהות של הסכמי הפרישה. לא ניתן להתייחס לסעיפים אחרים בהסכם, במנותק מגיל הפרישה. יתרה מזו, נוסחו של סעיף מיצוי הזכויות מדבר בעד עצמו. סעיף זה קובע, כי העובד מוותר על זכויות אשר מעבר לזכויותיו עפ"י הסכם הפרישה! משמע, כי לא ניתן לבחון את סעיף מיצוי הזכויות בנפרד מבחינת הזכויות המעוגנות בהסכמי הפרישה הסכמי הפרישה ובהם סעיף מיצוי הזכויות נחתמו בכפוף לביצועם עד לגיל הפרישה החוקי. אחרת לא היו חותמים המשיבים על ההסכמים וממילא, לא היו חותמים על סעיף מיצוי הזכויות כימות : במקרה דנן אין כל צורך בכימות התביעה, המדובר בקיום הסכמי הפרישה כמות שהם, אך למספר שנים רב יותר, עד לגיל הפרישה החוקי, בזמן שאל-על והמדינה שולטות בהסכמי הפרישה על בוריים ופועלות על-פיהם. באשר לתביעה כנגד המדינה, רשות ציבורית או גוף ציבורי אחר, כבר נפסק ע"י בית הדין הארצי לעבודה, כי ינתן סעד הצהרתי, גם מקום שניתן לכמת את סכום התביעה, וזאת מתוך ההנחה שאותו גוף ציבורי יפעל עפ"י ההצהרה, בלי שיהיה צורך לאכפה (דב"ע מט/138-3 חיים שוורץ נ' עירית ת"א-יפו, תק-אר 89 (4) 29; דב"ע מד/2-2 הסתדרות מדיצינית הדסה (לא פורסם); דב"ע נג/52-3 מדינת ישראל נ' ד"ר עמיקם צוויג -לא פורסם בהתאם להלכת בית הדין הארצי ומשהנתבעות בענייננו הינן המדינה וגוף בעל אופי ציבורי ההנחה היא כי יקיימו פס"ד הצהרתי. בנוסף, המסכת העובדתית ומהות התביעה ידועות היטב לאל-על ולמדינה והן יודעות היטב בפני מה עליהן להתגונן. בעניין ארגס אליו מפנה אל-על בכתב הגנתה, נדרש כימות התביעה על מנת להבין את מהותה. במקרה שבפנינו מהות התביעה ברורה ומובנת, הדרישה לשנות את גיל 65 המופיע בהסכמי הפרישה, לגיל הפרישה החוקי. במצב דברים זה, אין צורך בכימות התביעה ועל התביעה להיות לסעד הצהרתי. זאת ועוד, תמוהה תגובת אל-על, לפיה נמצאת היא בתהליכי הפרטה מתקדמים, משאין לכך כל נפקות במקרה דנן מאחר ונכון למועד זה המדינה מחזיקה במניות אל-על והמדינה אף נתבעת בתיק, ומכאן ההנחה כי השתיים ימלאו אחר פסה"ד תביעת המשיבים הינה לתיקון הגיל בהסכמי הפרישה, כך שיהיה גיל הפרישה החוקי, במקום גיל 65. במידה ותתקבל תביעתם של המשיבים לתיקון הסכמי הפרישה הרי שיהיה על אל-על ועל המדינה לקיים את הסכמי הפרישה כלשונם, אך במשך שנים רבות יותר, עד לגיל הפרישה החוקי. לפיכך, ובהתחשב בהנחה כי אל-על והמדינה יאכפו את פסק הדין - אין כל סיבה לכמת את התביעה. התביעות הכספיות במקרה דנן הן אינצידנטליות לשאלת הסטטוס של הסכמי הפרישה. השאלה המהותית בענייננו הינה עד לאיזה גיל תשולם למשיבים פנסיה מוקדמת פיצול הדיון יסרבל ויאריך את ההליכים ויגרום להתדיינות כפולה בעילות התביעה, אשר רובן מתייחסות להסכם הפרישה עצמו. בשורה של פסקי דין קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי פיצול דיון ייעשה רק במקרים חריגים בהם פיצול הדיון ייעל ההליכים (ע"ע 1210/02 ביברינג נ' אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ). במקרה דנן אין המדובר במקרה חריג המצדיק פיצול דיון עיקר טענות המדינה : המדינה מצטרפת לבקשת אל-על לפיצול הדיון בהליך זה, באופן שתחילה תידונה הטענות המקדמיות שהעלו הן, לסילוקה על הסף של התביעה. טענות המשיבים ביחס לתקופת עבודתם באל-על, לרבות סיומה, צריכות להיות מופנות כלפי אל-על, אשר הינה חברה בע"מ, בעלת אישיות נפרדת מזו של המדינה, ומעבידתם לשעבר של המשיבים. המדינה הגישה כתב הגנה במסגרתו ביקשה את סילוקה על הסף של התביעה נגדה מחמת חוסר עילה, מאחר ולא מולאו התנאים להרמת מסך ההתאגדות של אל-על וצירוף המדינה להליך הלכה היא כי הרמת מסך ההתאגדות תעשה במקרים נדירים, בהם מתקיימים התנאים אשר נקבעו בחוק ובהלכה הפסוקה (ע"ע 1201/00 זילברשטיין נ' ערב חדש (עתונות) אילת בע"מ ואח', עבודה ארצי, כרך לג (39) 35). בצד כלל זה הכירו בתי המשפט ואף ניתן לכך ביטוי בחוק החברות, תשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק החברות"), בקיומם של מקרים יוצאי דופן, אשר בהתקיימם קיימת הצדקה להרים את מסך ההתאגדות שבין החברה ובעליה (רע"א 1158/04 א.מ. השבחת נכסים בע"מ ואח' נ' רם דר חברה לבניין בע"מ ואח', דינים עליון, כרך עג 318; תיקון 3 לחוק החברות). העילה המקובלת להרמת מסך היא שימוש לרעה שעשו בעלי המניות במסך ההתאגדות, כגון ייסוד החברה למטרות תרמית, הברחת נכסים מן החברה לבעלי המניות ללא תמורה ראויה, התערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי וכו'. ואולם בצד החלתו של מבחן השימוש לרעה, הודגשה בהלכה הפסוקה הזהירות שעל בית המשפט לנקוט עת נדרש הוא לדון בהרמת מסך (א. חביב סגל, "דיני חברות לאחר חוק החברות החדש, תשנ"ט, עמ' 253-254). בחינת קיומן של העילות להרמת מסך מחייבת פרישה של תשתית עובדתית על מנת להראות תמונת מצב של שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה למטרות בעלי העניין בחברה, תוך ניצול וקיפוח של נושי החברה לרבות עובדיה (ע"א 253/82 ד"ר דן חושי ואח' נ' הטכניון ואח', פ"ד לח (1)-640,643 במקרה דנן המשיבים לא הניחו תשתית עובדתית מבוססת המצביעה על קיום העילות להרמת מסך ההתאגדות באופן המצדיק את צירוף המדינה כנתבעת בהליך(ת.א. (ת"א) 61560/04 ארגון הסטודנטים בישראל נ' נשגב שיטות לתגמול עובדים ובכירים בע"מ, דינים שלום, כרך טו 957; ע"א 3755/03 בן חמו נ' טנא נגה (שיווק) 1981 בע"מ ואח', דינים עליון כרך סט 263). עצם היותה של המדינה בעלת מניות באל-על, במועד בו פרשו המשיבים מעבודתם, אינה מצדיקה, כשלעצמה, הרמת מסך. כך גם העובדה שאל-על נחשבה כקופה ציבורית עפ"י סעיף 35 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל - 1970. גם טענת המשיבים, כי הסכמי הפרישה נחתמו "בתאום ובאשור משרד האוצר וועדות הכספים של הכנסת" אינה מהווה עילה להרמת מסך. באשר לתימוכין שמוצאים המשיבים בהסכם שנחתם בין הממשלה לבין לשכת התאום של הארגונים הכלכליים, אשר לשיטתם מהווה, כביכול, ראייה למעורבות המדינה בהסכמי הפרישה שנחתמו בין המשיבים לאל-על, טענה זו מלמדת על מופרכותה של התביעה כנגד המדינה ועל חוסר סמכותו של ביה"ד להזקק לה. ודוק: ההסכם שנחתם עם לשכת התאום של הארגונים הכלכליים בדבר הקצאת סיוע ממשלתי לפורשים מוקדמים, הינו פועל יוצא של המדיניות שננקטה ע"י הממשלה לגבי כלל העובדים והמעסיקים במשק, כתוצאה מחקיקת חוק גיל הפרישה, תשס"ד - 2004. ככל שטענות המשיבים הן נגד מדיניות הממשלה ביחס לפורשים מוקדמים אשר פרשו קודם לחקיקת חוק גיל פרישה, הרי שאין מקומן בפני ערכאה זו בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה הייתה אל-על חברה בבעלות ממשלתית כמעט מלאה וככזו, הייתה נתונה לפקוח רשות החברות הממשלתיות, בהתאם לחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה-1975. מתוקף תפקידה אישרה הרשות בשנת 2000 בקרוב, את תוכנית הפרישה המוקדמת שהוצעה ע"י דירקטוריון אל-על. יחד עם זאת, אין בכך כדי להפוך את הרשות לצד בהסכמי הפרישה שנחתמו בין אותה חברה לצדדים שלישיים, ולבטח לא כצד רלוונטי לתביעה, שעה שמתגלעת מחלוקת על תוכנם של אותם הסכמים. היות המדינה בעלת מניות באל-על, אינה מאיינת את הנורמות מתחום דיני התאגידים ואת הנורמות הקבועות בחוק החברות הממשלתיות, שלפיהן קיים נתק בין המדינה, כבעלת מניות ובין ניהולה השוטף של החברה (פרופ' גרוס, "חוק החברות החדש", 1999, עמ' 19-20). המדינה לא הייתה צד להסכמי הפרישה, לא עסקה בניסוחם ואף לא נטלה חלק במו"מ שנוהל בין מי מהמשיבים לבין אל-על. מטעם זה, אף הסעד ההצהרתי המבוקש - תיקונם ו/או ביטולם של הסכמי הפרישה - כלל אינו יכול להיות מופנה נגד המדינה, אשר לא הייתה צד לאותם הסכמים המסגרת המשפטית : בית המשפט העליון, כמו גם בית הדין הארצי לעבודה, נדרשו, לא אחת, לסוגיית פיצול הדיון וקבעו כי, ככלל, דרך המלך היא לשמוע את הדיון כולו ולפסוק בכל השאלות השנויות במחלוקת. בבואו להחליט בשאלת פיצול הדיון, על בית הדין לבדוק האם דיון בכל השאלות שבמחלוקת יהיה בלתי יעיל, יגדיל את עלויות המשפט ויאריך את הדיון: "אין טעם לשמוע את מסכת העובדות פעמיים. ברוב המקרים ניתן לסיים את הדיון בישיבה אחת ופיצול הדיון יכריח את בית הדין ואת בעלי הדין לקיים מספר ישיבות. בתי הדין לעבודה מחייבים את בעלי הדין המיוצגים להגיש את עדותם הראשית בתצהירים ובמרבית המקרים בעל הדין מסוגל לעשות כך לגבי כל השאלות העובדתיות העומדות במחלוקת. אכן, ישנם דיונים מורכבים ומסובכים, אך בית הדין חייב לדון במכלול השאלות העובדתיות והמשפטיות באותו זמן. כמובן, שבית הדין מוסמך לפצל את הדיון, אך ורק במקרים החריגים המתאימים לכך" - ע"ע 23/99 נתן יונתן נ' ספריית הפועלים בע"מ עוד פסק בית הדין הארצי בהקשר זה כי, יחד עם זאת, על פי סעיף 18(ד)(4) וכמתחייב מההלכה הפסוקה "מוסמך אב בית הדין לקבוע את 'שלבי הדיון בתובענה ואת הסדר שבו יתבררו שאלות שבעובדה ושבמשפט וכן את העניינים שיתבררו". סמכות זו היא דיונית, והיא נתונה לשיקול דעתו של אב בית הדין, בשים לב למהות ההליך שלפניו, התשתית העובדתית שבו והשאלות המשפטיות המתעוררות. במסגרת זו רשאי אב בית הדין לקבוע 'שתידון תחילה שאלה משפטית, שגורלה עשוי להכריע את הדיון' (זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), עמ' 459 דב"ע נו/ 244-3 טי.אי.טי. בע"מ נ' לינדה מנצור, פד"ע לא עמ' 418, 423-424), וממשיך בית הדין וקובע כי אכן, ההלכה היא כפי שנקבעה בדב"ע לז/101-3 טויטו נ' מגן דוד אדום, פד"ע ט 238, 240-241, ויש לנהוג על פי הלכה זו - ולא לפצל את הדיון - בהליכים שבהם סוגיית המעמד המשפטי של המועסק ברורה, לכאורה, על פי ההלכה והתקדימים. "יחד עם זאת, ככל שמתברר בהליך מסוים, על פי נסיבותיו המיוחדות כי יש לנקוט בדרך דיונית אחרת, משום שמתעוררת לכאורה שאלה של ממש בדבר מעמדו של המועסק, רשאי בית הדין לעשות כן." (שם, בעמ' 424; לעניין הסמכות הדיונית לפיצול דיון הנתונה לשיקול דעתו של אב בית הדין, ראה גם: דב"ע נד/186-3 אברהם טוביה ואח' נ' בנק עין חי בע"מ, עבודה ארצי, כרך א(2) כמתחייב מהאמור לעיל, התרשמותה של הערכאה הדיונית, בעיקר בהתייחס לשאלה אם יחסוך הפיצול בהגשת ראיות ובבירור עובדות, אם לאו - היא זו הקובעת לשבט או לחסד את גורל הבקשה לפיצול הדיון. בהלכה הפסוקה נקבע לא פעם כי: "ניסיון החיים מלמד כי פיצול הדיון מביא לעיתים להשהיית ההכרעה זמן ממושך ומגדיל את הוצאות ההתדיינות." (ת"א 185/98 דן אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ נ' חברת התחנה המרכזית החדשה בתל אביב בע"מ, דינים מחוזי, כרך לב(3)-51 מן הכלל אל הפרט : לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות לה ובכתבי בי-דין, לא שוכנעתי כי עסקינן בנסיבות המצדיקות חריגה מ"דרך המלך". אין באמור לעיל, כדי להמעיט ממורכבותן של השאלות העשויות לנבוע מקביעות כאלה ואחרות של בית הדין, אולם סבורני כי גם שאלות אלה נוגעות, למסכת עובדתית אחת ופיצול הדיון יביא לשמיעת מסכת העובדות, לפחות בחלקה העיקרי, פעמיים. יתרה מזו, משמדובר בתביעות של עובדים רבים, פיצול הדיון עלול להוביל לכך שההליך ימשך מעבר למקובל ולרצוי. בענייננו, מעלה אל-על בכתב הגנתה ובבקשתה טענות מקדמיות לפיהן יש לסלק את התביעה כנגדה על הסף בשל סעיף מיצוי הזכויות בהסכמי הפרישה ובשל העדר כימות התביעה לעניין זה נחזור ונזכיר כי בתי המשפט, ודאי בתי הדין לעבודה, לעולם יעדיפו להכריע בהליך הבא בפניהם לגופו של עניין. הלכה פסוקה היא כי : "הסעד של מחיקה או דחייה על הסף של הליך אזרחי הוא סעד מרחיק לכת, ועל כן יש לנהוג לגביו זהירות יתרה ולהפעילו רק כאשר ברור כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על פי העובדות והטענות העולות מתביעתו... השימוש בסעד זה בהליך אזרחי בבית הדין לעבודה, הוא על פי תקנות 44 ו-45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 ובין היתר ב"שים לב למיוחד שבמשפט העבודה וביחסי העבודה...". (ראה דב"ע נב/217-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח', פד"ע כז 3, בג"צ 3679/94 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד כט(1)-573 עוד נפסק באותו עניין כי: "סעד המחיקה על הסף הינו סעד קיצוני ובית הדין אינו נוקט בו, אלא במקרים חריגים. בית המשפט ציין בהקשר זה כי 'בהשתמשו בכוח למחוק כתב תביעה מחוסר עילה, כשנתבקש לעשות כן - כל שכן כשלא התבקש-חייב בית המשפט לנהוג משנה זהירות, כי המחיקה שוללת מהתובע להביא את עניינו, כפי שנטען, לפני בית המשפט, לפיכך, מקום שקימת אפשרות, אפילו היא קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים את שערי בית המשפט לפניו...". (ראה בג"צ 254/73 צרי חברה פרמצבטית וכימית בע"מ ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פד"י כח(1) 372). סעד של סילוק על הסף מופעל ע"י בית המשפט ביד קמוצה ובמשורה, ובבתי הדין קצרה המשורה עוד יותר (דב"ע מז/15-3 אפנר נ' מפעלי הדסה לנוער; דב"ע נא/31-3 חיפה כימקלים בע"מ נ' כלפון, פד"ע כב 518). מן האמור עולה, כי בית הדין ייענה לבקשת דחייה או מחיקה על הסף רק במקרים קיצוניים ונדירים, ורק כאשר הוא משוכנע, כי גם אם יוכיח התובע את כל האמור בכתב תביעתו, לא יזכה לסעד, שכן על פי הדין החל, אותן עובדות אינן מצמיחות עילת תביעה הטענה שעניינה סעיפי מיצוי הזכויות בהסכמי הפרישה : טוענת אל-על, כי סעיפים אלו מהווים סילוק סופי ומלא של כל תביעות המשיבים נגדה ומשכך, לטענתה, מן הראוי לבחון תחילה אם אכן יש ממש בטענת הגנה זו. לעניין זה נציין, כי לטעמנו, טענה זו הינה טענת הגנה הנוגעת לתשתית העובדתית שעליה נסמכת אל- על וברורה אינו הולם הליך מקדמי של סילוק על הסף, משיש לבחון את סעיף המיצוי כחלק בלתי נפרד מהסכמי הפרישה, ודאי מקום בו נטען כי יש לקרוא להסכם, תנאים שונים הטענה שעניינה כימות התביעה : ככלל, על תובע המבקש להגיש תובענה, לפרט את כל הרכיבים הכספיים המדויקים אותם הוא תובע. וזו לשונה של תקנה 9 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991 (להלן: "תקנות סדרי הדין") שעניינה פרטי כתב-תביעה, בחלקה הנוגע לענייננו: "ואלה הפרטים שיכיל כתב תביעה, וחוץ מן האמור בתקנות להלן לא יכיל אלא פרטים אלה: ... 6. הסעד המבוקש לרבות פיצויי הלנה והפרשי רבית והצמדה והוצאות משפט; 7. שוויו של נושא התובענה, ככל שאפשר לקבעו לפי העניין; היתה התביעה לסכום שיגיע לתובע לאחר בירור חשבונות שלא נתיישבו בינו לבין הנתבע, יפורש בכתב התביעה הסכום הנתבע לפי המשוער". הלכה פסוקה היא, כי אין להרשות לתובע לקבוע את סכום התביעה תוך כדי הדיון ועליו לכמת את התביעה עם הגשתה (ראה לעניין זה דב"ע מח/183-3 שוורץ אריה - מדינת ישראל, פד"ע כ' עמ' 240, 241 וכן דב"ע נב/217-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי נ' הבנק הבינלאומי ואח', פד"ע כז). בפסיקה מן הזמן האחרון חזר וקבע בית הדין הארצי כי חובה על התובע לכמת תביעתו, לפרט את סכום התביעה ולשלם את סכום האגרה בגינה (ע"ע (ארצי) 1193/04 רפפורט ואח' נ' רשות שדות התעופה, 30/1/06, טרם פורסם); ע"ע (ארצי) 220/03 ארגס נ' רשות הנמלים בישראל, 28/2/06 ,טרם פורסם ההגיון העומד ביסוד ההלכה בדבר אי הענות לתביעה לסעד הצהרתי מקום בו יכול התובע לכמת תביעתו ולתבוע סעד כספי הינה במגמה למנוע מצב בו יהפכו בתי המשפט אכסניה לבירור דיונים עקרים שלא יביאו את המחלוקות בין הצדדים לידי סיום (ראה בעניין רפפורט, פסקה 5 והאסמכתאות שם). העובדה שלתובע קיים סעד כספי ממשי אותו הוא יכול לתבוע מהווה שיקול משמעותי כנגד מתן סעד הצהרתי. "דרך המלך" היא אם כך לשמוע את ההליך כולו כמקשה אחת, כשהתביעה מכומתת מפס"ד רפפורט עולה כי רק במקרים חריגים יותר פיצול דיון כך שתחילה יינתן סעד הצהרתי ללא כימות התביעה וכדברי כב' הנשיא אדלר: "...רק במקרים חריגים, כגון במקרים בהם מוגשת התובענה במהלך התקיימותם של יחסי העבודה, לאמור, יחסי העבודה לא נותקו והמחלוקת הניטשת בין העובד למעסיקו הוא בנוגע לתחולת ההסכם הקיבוצי או למעמדו של העובד ובמיוחד כן לצורך זכויות עתידיות" (ראה בעניין רפפורט בפסקה 7 לפסק הדין, ההדגשות הוספו). בענין רפפורט, כמו גם בענין ארגס, בחן בית הדין הארצי אם באותם המקרים שהובאו בפניו, הדרך הדיונית הנכונה ללכת בה היא "דרך המלך", דהיינו, קבלת החלטה בדבר כימות של תביעותיהם של התובעים, או שמא הם נכנסים בגדר המקרים החריגים בהם לא יהיה זה ראוי לחייב בכימות. בית הדין נדרש לעריכת איזון בין השיקולים הרלוונטים השונים. בעריכת האיזון מצביע בית הדין על "שיקולי יעילות בירורו של ההליך לבין תכליתה של מערכת בתי הדין לעבודה המבקשת להקל על הגישה למימוש זכויות מתחום העבודה". הן בעניין רפפורט והן בעניין ארגס הגיע כבוד הנשיא למסקנה כי "דרך המלך" המחייבת כימותן של התביעות היא הדרך הנכונה ללכת בה במקרה שבפנינו עסקינן בתביעותיהם של 93 עובדים לשעבר באל-על, אשר פרשו ממנה בפרישה מוקדמת בין השנים 2001-2003. בענייננו אין מתקיים החריג המרכזי שהזכרנו דלעיל שבו יטה בית הדין שלא לחייב את המשיבים בכימות תביעותיהם, משהתביעות דנן הוגשו לאחר שהסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים ומשמדובר בזכויות שהתגבשו. משכך, כך לטעמנו, עומד למשיבים סעד כספי ממשי אותו יכולים הם לכמת בנקל. "דרך המלך" היא אם כך, לשמוע את ההליך כולו, כמקשה אחת, כשהתביעה מכומתת. הנה כי כן, בהנחותנו את עצמנו בהנחיות שנקבעו בפסיקה ולאחר ששקלנו את השיקולים השונים ובעריכת האיזונים הנדרשים הגענו לכלל החלטה כי יש להורות למשיבים לכמת תביעותיהם, כתנאי להמשך ההליכים למותר לציין, כי גם טענותיה של המדינה לפיהן אין להרים מסך, אינן, על פניהן, טענות מקדמיות, אלא טענות הנוגעות לתשתית העובדתית שעליה נסמכת הגנתה, וברורן של אלו, אינו הולם הליך מקדמי של סילוק על הסף, מה גם, שאין נדרשת הכרעה בטענה מקדמית של המדינה, אגב בקשתה של אל-על, שהנמקותיה שונות. מוצע כי המשיבים ישקלו בכבד ראש טענות המדינה בהקשר זה - ענין שנדרש לו בהליך הקד"מ סוף דבר : הבקשה לעניין פצול הדיון נדחית. המשיבים יכמתו תביעותיהם וישלמו אגרה כדבעי בתוך 21 יום מקבלת החלטה זו. אין צו להוצאותחוזהפיצול הדיוןדיוןהסכם פרישהפרישהגיל פרישה