פסק דין מבוא בפני תביעה כספית שהוגשה ביום 6.3.1994 על סך 93,717 ש"ח מכח הוראת סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981. סעיף 62 הנ"ל קובע כי בכל מקרה בו היתה למבוטח זכות פיצוי כלפי צד שלישי בגין אירוע אשר זיכה את המבוטח בתגמולי ביטוח מאת המבטח, עוברת זכות זו לפיצוי למבטח (מששילם האחרון למבוטח תגמולי ביטוח ובשיעור תגמולי ביטוח אלה). התובעת, אשר הינה חברת ביטוח, היתה המבטחת של מוצרים וציוד חקלאי, לרבות מתבנים ותכולתם, השייכים למושב שדמות מחולה (להלן: "המבוטח"), וזאת על פי פוליסת ביטוח שמספרה 33006853-92. הנתבעת הינה הממונה על מוצב "ברווז", המצוי בסמוך למקום בו אירע האירוע נשוא התביעה (להלן: "המוצב") כמפורט להלן. ביום 16.6.1993 אירעה שריפה במתבן של המבוטח. כתוצאה מהשריפה נשרפו כליל כמה ערימות חציר וקש השייכות למבוטח. בגין הנזק המתואר אשר נגרם למבוטח, שילמה התובעת למבוטח תגמולי ביטוח בסך 81,025 ש"ח. התובעת טוענת כי האש פרצה בסמוך למוצב, שהינו באחריותה ובשליטתה הבלעדית של הנתבעת, ומכאן, כי הנתבעת ו/או מי משלוחיה ו/או מי שלמעשיהם היא אחראית התרשלו וכן כי הנזק אשר נגרם למבוטח נגרם בגין ההתרשלות האמורה. חוות דעתו של מומחה שריפות מטעם התובעת: התובעת הגישה דו"ח חקירת שריפה מטעמה ערוך בידי ע.ת.1, מר דניאל לוין, חוקר שריפות, מגלטל הנדסת בטיחות בע"מ (להלן: "דו"ח גלטל"). מר לוין ביקר במקום אירוע השריפה ביום 24.6.1993 (למעלה משבוע לאחר קרות אירוע השריפה), ועל סמך אינפורמציה שניתנה לו "מפי אנשים המתגוררים בשדמות מחולה וחלק מהאנשים בשטח", (אם כי לא שוחח עם גורמי הצבא לדבריו), קבע כי אירוע השריפה אירע ביום ד' ה- 16.6.1993 בשעה 12:00 לערך. מר לוין שקל את הגורמים השונים שעשויים היו לגרום להיווצרות השריפה: השארת סיגריה או חומר מעשן דומה אחר, כשל חשמלי מכל סוג שהוא ברשת החשמל באיזור או נסיון הצתה זדוני. "לאחר חקירת נסיבות פרוץ הדליקה, ולאור העובדות, המימצאים והעדויות" אותם בחן, הסיק מר לוין כי הסבירות הגבוהה ביותר לפרוץ השריפה הינה התפשטות אש שהודלקה כנראה על ידי הצבא: "גורם הדליקה הסביר ביותר הינו הדלקת אש על ידי מוצב 'ברוז' ככל הנראה לזיהוי עקבות בשטח, שהתפשטה לכיוון הרפת." (עמוד 7 לדו"ח גלטל). יחד עם זאת, מדו"ח גלטל ומעדותו של מר לוין עולה כי מקור השריפה אינו ידוע, ובלשונו של מר לוין: " מוקד השריפה - לא יכולתי להצביע עליה (צ' ל' "עליו" - ר' ש' צ')". (עמוד 17 לפרוטוקול, שורה 12). בנוסף, מר לוין לא יכול היה לומר במפורש כי גששים של המוצב הדליקו את האש: "שמעתי שמדליקים אש במקום אך לא שמעתי מהגששים שהדליקו אש. אני לא יודע להגיד כי הגששים הדליקו את האש." (עמוד 18 לפרוטוקול, שורות 33-34). לא למותר לציין, כי על פי דו"ח גלטל האש התפשטה תחילה מכיוון דרום לכיוון צפון, וכי תוך כדי הבעירה התחלפו כיווני התפשטות האש בהתאם לרוחות שהיו במקום. קביעותיו אלה של מר לוין מתבססות על דבריהם של האנשים אשר היו ברפת. בעדותו בבית המשפט טען מר לוין כי: "קביעתי בחוות הדעת כי המוקד של השריפה היא מדרום היא כי, בזמן הבעירה האש, תהליך (צ' ל' "התהליך" - ר' ש' צ') הטבעי שלה, משאיר סימנים בשטח שאפשר לבדוק אותם. על פי הבדיקה הזו, צורת החריכה של הקוצים, סימון הפיח והאפר על סלעים, כל זה מצביע על תנועת האש ממקום אחד למקום שני... יחד עם זאת אני לא יכול לקבוע את המקום המדויק שבו פרצה האש. אני יכול לקבוע את הכיוונים שהאש פעלה בהם." (עמודים 17-18 לפרוטוקול) מר לוין המשיך וטען בעדותו כי : "לדעתי חד משמעית שהשרפה לא החלה באזור הכביש המקיף. הרוח היתה דרום מזרחית והאש לא יכולה לפעול נגד הרוח. המקום שהפנית אותי בדו"ח השוטר הוא דרום מערבית." (עמוד 18 לפרוטוקול, שורות 17-18) חוות דעתו של יגר נבו, לענין גובה הנזק: התובעת הגישה גם חוות דעת מטעמה בדבר נזקי האש בריכוזי הקש והחציר במושב (להלן:"חוות הדעת בדבר נזקי האש"). את חוות הדעת ערך השמאי מר יגר נבו, אשר העיד אף הוא מטעם התובעת. חוות הדעת התבססה על תיאור האירוע ונסיבותיו כפי שצוינו בהודעת רכז הרפת מר יהודה שלח, וכן על דו"ח גלטל אותו כאמור ערך מר לוין. חוות הדעת מטילה אף היא את האחריות על המוצב, וכפי שצוין בחוות דעת: "מדובר בנזקים במתבנים בשטח פתוח במשקם של המבוטחים מאש אשר התפשטה ממוצב 'ברווז' של צ.ה.ל." (עמוד 6 לחוות הדעת בדבר נזקי האש). מן הראוי לציין, כי חוות הדעת בדבר נזקי האש, כדו"ח גלטל, התבססה אף היא אך ורק על מה שסופר למר יגר נבו. ואולם, על פי חוות הדעת, אירוע השריפה החל בשעה 14:00, ולא בשעה 12:00 כפי שנקבע בדו"ח גלטל. בעדותו של מר יגר נבו בבית המשפט ישנן סתירות בולטות באשר למקום ממנו פרצה השריפה ובאשר לעצם יכולתו לקבוע עובדה זו. כך במקום אחד בעדותו אמר כי: "חברי המקום הראו לי מהיכן פרצה האש. אני עצמי לא קבעתי זאת. לשאלתך האם מישהו ראה את החיילים מבעירים את האש אני משיב שניגשתי למקום פיזית. לא ביררתי עם הצבא פיזית אם באותו יום עשו פטרולים באותו מקום. לי אין ידיעה אישית איך פרצה השריפה ומהיכן. כל זה סיפרו לי. הייתי מקום (צ' ל' "במקום" - ר' ש' צ') וסיפרו לי." (עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 7-10). ואילו במקום אחר שינה גרסתו ואמר: "אני יכול להגיד מהיכן פרצה השריפה מאחר והייתי במקום. כאשר הולכים בשטח חד גוני וצהוב כמו בבקעה, לאורך הפס השרוף ברברס, אתה לבסוף מגיע לנקודה שמעבר לה אין סימני חריכה ושריפה. יש מדבר בלי סימני אש" . (עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 30-32). כך או כך, ולמרות הסתירות העולות מעדותו של מר יגר נבו, בשום מקום בעדותו או בחוות הדעת בדבר נזקי האש לא צוין המקום המדויק ממנו פרצה השריפה. באשר לכיוון הרוח, טען מר יגר נבו בעדותו בבית המשפט כי: "מהלך הרוחות השתנה בשטח כעבור שעתיים. בתחילה כיוון הרוח היה צפונה ואחר כך כיוון הרוח היה צפון מערביות ערות." (עמוד 19 לפרוטוקול, שורות 30-31) השוני והסתירות בעדויות שני השמאים, ובחוות דעתם, מצביעים על כך שהמקורות האלמוניים שעליהם ביססו את מסקנותיהם, סיפקו אינפורמציה שונה לכל אחד משני המומחים. חוות דעת השמאי מטעם הנתבעת: הנתבעת הגישה אף היא חוות דעת מטעמה אשר נערכה על ידי המומחה האגרונום איל שפירא (להלן: "חוות הדעת מטעם הנתבעת"). מר שפירא ביקר במקום האירוע ביום 20.6.96 כשנתיים לאחר קרות האירוע. על פי סעיף 3.8 לחוות הדעת מטעם הנתבעת, השריפה לא פרצה מהמוצב והתחילה למעשה קרוב לעיקול דרך בכביש הבקעה, מעבר למוצב ומעבר לדרך הטשטוש (הנבדקת על ידי גששי צה"ל לגילוי עקבות הבאות מעבר לגבולות המדינה, ומצויה מזרחית למוצב) ורחוק משניהם מצד דרום ודרום-מערב. יתר על כן, על פי חוות הדעת מטעם הנתבעת ולאור מקום פרוץ השריפה, השריפה נגרמה מניצוצות, גיצים, שביבי אש, בדלי סיגריות וכו' שמקורם עשוי להיות כלי רכב הנוסעים בכביש הבקעה, ולא עקב הדלקת אש על ידי אנשי המוצב. נקבע כי השריפה נשוא התביעה אינה קשורה לגורם צה"ל. עדותו של מר ברוך טסלר: הנתבעת העידה את מר ברוך טסלר, אשר ביום האירוע היה קצין הגמ"ר בחטיבת הבקעה. מר טסלר הינו עד הראיה היחיד אשר נכח במקום בזמן התרחשות אירוע השריפה. עדות זו מצביעה על עובדות המוליכים למסקנה הפוכה מזו שבאה מפי עדי התביעה. בעדותו אמר מר טסלר כי כאשר הגיע לכניסה של המוצב, כבר ראה את האש משם. לדבריו, למוצב אין כל קשר לשריפה, ובלשונו: "לשאלתך למה לצבא אין כל קשר לשריפה אני משיב שהסיבה העיקרית שכאשר אני הגעתי לנקודה שראיתי את השריפה השטח עוד היה נקי, עוד לא היתה אש בגיזרה הסמוכה למוצב. הסיבה השנייה היא המצאות של כבלי האלקטרוניקה. הכבלים הם 'המוח' של גדר הבטחון. כל פגיעה בכבל מנטרלת את הגדר לחלוטין. אם האש היתה באה מהמוצב סביר להניח כי הכבלים היו נפגעים. הם לא נפגעו בשריפה." (עמוד 24 לפרוטוקול, שורות 20-24) מקובלת עלי עדותו של מר טסלר, לפיה לו היה מבחין באש הבוערת ליד המוצב היה נכנס למוצב הואיל והוא לובש מדים. לטענתו, האש היתה רחוקה ממנו כמה עשרות מטרים ובשלב כלשהו החלה לעלות למוצב. גרסה זו עומדת בניגוד לגרסת התובעת כפי שזו מוצאת את ביטויה בחוות הדעת בדבר נזקי האש ובדו"ח חקירת השריפה וכן בעדויות העדים מטעם התובעת, ואולם עדיפה בעיני גרסתו של מר טסלר, בין היתר משום שהיא מבוססת על עדות ראיה בעוד ששאר העדויות מבוססות על עדות שמיעה - דברים שנמסרו מפי אנשי המבוטח. עדותו של מר טסלר לא קועקעה ולא נסתרה בחקירה הנגדית בבית המשפט, ויש בה כדי להחליש, אם לא לשלול לחלוטין, את מסקנותיהם של העדים מטעם התביעה בדבר מיקום מקור האש ליד המוצב, כמו גם את קביעותיהם בנוגע לכיווני הרוחות והשפעותיהם על התפשטות האש. מר טסלר ציין בעדותו כי: "הגעתי לנקודה על ציר 90 שימינה ממנה היא כניסה למוצב ברוז וישר, אם אני ממשיך, אני מגיע לשטח של הרפת... ראיתי במקום שבשטח מולי היתה אש. בצד ימין שלי לא היתה אש. ראיתי את האש. האש היתה בחזית שלי... בין הציר למוצב לא היה שחור ולא היתה אש... כל הצד הדרומי לא היה בו אש. זאת יכולתי לראות תוך כדי נסיעתי למקום." (עמודים 24-25 לפרוטוקול) יתר על כן, העדים מטעם התובעת עצמם לא התייחסו כלל לנזק שנגרם למקרקעין בהם מצוי המוצב. האם מקרקעין אלה נפגעו בשריפה? על פי עדותו של מר טסלר, האש החלה מתפשטת לכיוון המוצב רק בשלב מאוחר יותר. לפיכך לא ייתכן, לפי עדות זו, שהינה עדות של עד ראיה, כי השריפה יצאה מהמוצב. לא זו אף זו, התובעת לא הצליחה להוכיח כי אנשי הצבא הם אשר גרמו לשריפה. עובדה זו עולה באופן חד-משמעי הן מעדויות העדים מטעם התובעת בבית המשפט, הן מדו"ח חקירת השריפה והן מחוות הדעת בדבר נזקי האש. בסיכומיה, התרעמה בא כח התובעת על כי נעלם הדו"ח והתחקיר שנעשה על ידי גורמי הצבא. אני מקבל את טענת ב"כ הנתבעת כי הדו"ח והתחקיר אינם קיימים ולא נמצאו על אף נסיונות מצד הנתבעת לאתרם, ודוחה את טענת הנתבעת כי הדו"ח והתחקיר "הועלמו" . כמו כן התרעמה על כי העד טסלר לא פירט היכן בדיוק מצויים כבלי האלקטרוניקה ובאיזה עומק באדמה. אולם יש לזכור כי העד טסלר עמד לרשות בא כח הנתבעת לחקירה נגדית והיא היתה זו שהיתה חייבת לשאול שאלות אלה , אם היתה סבורה כי הדבר חיוני לתביעתה, ועל כן אין לה להלין אלא על עצמה. תחולתו של סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה) התובעת טוענת לקיומה של החזקה הקבועה בסעיף 39 לפקודה, בשל כך שהאש יצאה ממקרקעין של הנתבעת. לשונו של הסעיף: "39. בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבערת האש, או שהוא תופס המקרקעין, או בעל המטלטלין שמהם יצאה האש - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה." סעיף זה מעביר את נטל ההוכחה למחזיק הנכס ממנו יצאה האש להראות כי לא התרשל בקשר למקור האש או התפשטותה. על פי הוראת הסעיף, רק אם יוכיח המחזיק כי נקט אמצעי זהירות כאלה, עד שאין להניח כי האש פרצה כתוצאה מרשלנותו, ניתן יהיה לומר כי עמד בנטל שהוטל עליו. ואולם, העברת נטל ההוכחה מותנית בכך שהתובע יוכיח בתביעתו את מקום הבערת האש, או, כי את מקור התפשטות האש ניתן לייחס לאדם מסוים. יפים לעניין זה דברי כבוד השופט לנדוי בע"א 382/59 הפטקה נ' בוסט, פ"ד טו(1) 388: "כיצד יכול הנתבע לצאת ידי החובה המוטלת עליו לפי סעיף 52, סיפא (כיום סעיף 39, סיפא לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] - ר' ש' צ')? אם התבררו העובדות בנוגע להבערת האש והתפשטותה, מוטלת על הנתבע החובה לשכנע את בית המשפט שעובדות אלו אינן מגלות רשלנות שלו או של אלה שלמעשיהם הוא אחראי" (ההדגשות שלי - ר' ש' צ') (שם, בעמוד 392). פרשנות זו אומצה בפסיקה מאוחרת יותר, והיא הפרשנות הרווחת אף כיום. הנה כי כן, ברוח זו התבטא כבוד השופט אברהם אסא בת"א (נצרת) 1169/85 הסנה - חברה לביטוח בע"מ נ' שלמה ציון ואח', פ"מ נ(2) 411: "אין התובע פטור מציון מדוייק של מי שממנו יצאה האש - בין כמבעירה ובין כמי שממנו יצאה אליו. ורק משיוכיח זאת התובע - רק אז, פטור הוא מהוכחת רשלנותו של הנתבע, ועל הנתבע מוטלת החובה להוכיח את העדר רשלנותו בכל אחד משני המקרים הללו." (שם, בעמוד 416). החוק למניעת שריפות בשדות, התש"י - 1949 טוענת התובעת כי הנתבעת הפרה את הוראות הדין הנוגעות לבטיחות מאש ובמיוחד את הוראות החוק למניעת שריפות בשדות, התש"י - 1949 (להלן: החוק). מהוראת סעיף 12 לחוק, הקובעת עונש מאסר בגין עבירה על הוראות החוק, ניתן ללמוד כי חוק זה הינו חוק עונשי. מסיבה זו בלבד מתייתר הדיון בשאלת אחריותה של הנתבעת על פי חוק זה. בנוסף, אין בהוראות החוק דבר המעיד על כך שהמדינה היא זו אשר צריכה היתה למלא אחר הוראות החוק הנוגעות לניקוי דרכים ושטחים סמוכים להם או הוראות החוק הנוגעות להתקנת קווי בידוד. באותה מידה ניתן היה לומר כי המבוטח, מושב שדמות מחולה, הוא זה אשר היה עליו למלא אחר הוראות החוק. וראה גם גליון חקירת השריפה על ידי המשטרה נ2/ , הקובע כי אין ממצאים פליליים להעמדת מישהו לדין, וכן "המסקנה" כי יתכן והאש פרצה "מאזור מוצב ברווז ויתכן שקרוב יותר לכביש הבקעה". לסיכום: אמנם, אין ספק כי הנזק שנגרם למבוטח נגרם על ידי אש או עקב אש, אולם עובדה זו - לפיה האש יצאה ממקרקעין של הנתבעת - לא הוכחה במשפט. משלא צלח ניסיונה האמור של התובעת, לא הועבר הנטל על שכמה של הנתבעת להוכיח כי פריצת האש או התפשטותה לא היו בהתרשלותה. מסקנותיהם של העדים מטעם התביעה בדבר מיקומו של מקור השריפה לא שכנעוני. מסקנות אלה, על פיהן מקור השריפה הוא המוצב, אינן אלא בגדר השערה, המבוססת על דברים סותרים של אנשי שדמות מחולה, אלמונים, שלא מצאה ביסוס ראוי אשר יהא בו כדי להטות את כפות המאזניים למעלה ממאזן ההסתברות הנדרש במשפט האזרחי. באשר לסיבת השריפה, עורכי חוות הדעת השונות, לרבות דו"ח חקירת השריפה, חלוקים בדעתם וכל אחד מהם מנסה לשכנע בצדקת עמדתו מטעמים שפורטו הן בחוות דעתו ואם בעדותו. יחד עם זאת אשוב ואציין כי מסקנותיהם בעניין זה, כל אחד לגישתו, מעוגנות בהנחות ובהשערות. אמנם, חוות דעת אינן אלא השערות המבוססות על ניסיונם וידיעותיהם של מומחים לדבר, ואולם, עדותו של מר טסלר מחזקת את חוות הדעת מטעם הנתבעת לפיה למוצב אין כל זיקה לשריפה, וכי זו לא פרצה בשטחו. התובעת כשלה על כן בניסיונה להוכיח כי הנתבעת היא אשר הבעירה את האש או שאש יצאה מהמקרקעין שהיא תופסת. יתר על כן, מסקנותיהם של העדים מטעם התביעה התבססו על מסקנתם בדבר מיקום מקור האש ליד המוצב. משקבעו כי האש החלה ליד המוצב, הם הסיקו - כמסקנה שבהגיון - כי האש התלקחה כתוצאה מגורמים שונים מהדלקת אש על יד המוצב, ככל הנראה לזיהוי עקבות בשטח. הטענה כי הגששים מדליקים אש בשדות לגילוי עקבות, לא הוכחה. הדלקת אש בשדה הינה פעולה מבוקרת ויש להניח כי יש פיקוח על האש האמורה, דבר המחייב גילוי אנשים המתרוצצים סביב האש, אם היא יוצאת מכלל שליטה. יתר על כן, הדלקת אש בשדה הינה פעולה חד פעמית - משהתכלה חומר הבעירה, לא ניתן לשוב ולהדליק אש בשדה פעם נוספת. ועוד תמיהה - ההגיון מחייב כי הדלקת אש על ידי הגששים לגילוי עקבות, תיעשה בסמוך לגדר הגבול, לגילוי עקבות של חדירה ולא בסמוך למוצב. מהאמור לעיל עולה כי התובעת לא הוכיחה מאיזה מקום פרצה האש ומה גרם לה. מכיוון שהנטל היה ונותר על התובעת, ומאחר ולא הרימה נטל זה, דין תביעתה להידחות. בנסיבות אלה, לא נראה לי כי יש מקום לדון בטענת הנתבעת על תרומת רשלנות מצד התובעת עקב מחדלים כטענת הנתבעת. אשר על כן, הריני דוחה את התביעה ומחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 15,000.- ש"ח בתוספת מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. חוזהפוליסהחוזה ביטוח