דו"ח סוקר - ביטוח עסק מפני פריצה

פסק דין א. העובדות א.1 התובע הינו הבעלים של בית עסק בשם "דנן חלפים", למכירת חלקי חילוף, מערכות אזעקה ורדיו טייפ לרכב, המצוי באזור התעשייה בדימונה (להלן: "העסק"). בשנת 92', סמוך לאחר פתיחת העסק, ביקש התובע לבטח את עסקו , בין היתר כנגד פריצה וגניבה. א.2 הנתבעת מס' 1 הינה חברה לבטוח (שתקרא להלן: "הפניקס" ), אשר הנתבעת מס' 2, שימשה כסוכנת מטעמה ומנהלה בתקופה הרלבנטית היה מר ארנון אבני (להלן: "אבני"). א.3 מר אשר ועקנין, נתבע מס' 3 (להלן: "ועקנין"), נמחק מכתב התביעה, לאחר שלא אותר על ידי התובע. ועקנין היה ידידו ומפקד הפלוגה במילואים של התובע. הוא שימש, בין היתר, כסוכן בטוח חיים מטעם הפניקס והיו לו קשרים עם אבני. בדיעבד, התגלה ועקנין, כך לדברי התובע אשר אושרו על ידי אבני, כנוכל אשר הוציא כספים במרמה, מחבריו, ידידיו ופקודיו. א4 בינואר 92', פנה התובע לסוכנות בטוח, מטעמה של הפניקס, אשר שמה אינו ידוע, על מנת שזו תבטח את עסקו בבטוח אלמנטרי. הסוכנות שלחה סוקר מטעמה, ממשרד בליטי - שמאים, לבדיקת העסק. הסוקר קבע כי יש להתקין בעסק הגנות מסוגים שונים, כתנאי להוצאת הפוליסה. דו"ח הסקירה צורף לתצהירו של מר אבני (להלן: "דו"ח הסקירה"). התובע סירב להתקין את ההגנות ודחה את הצעת הבטוח שהומצאה לו על ידי הפניקס באמצעות סוכנות הבטוח הנ"ל. א.5 בחודש יוני 93' או בסמוך לו, הגיעו אבני וועקנין לעסקו של התובע, לאחר שועקנין הציע לאבני לבטח את עסקו של התובע בבטוח אלמנטרי. ועקנין לא היה סוכן מורשה מטעמה של הפניקס לבטוח אלמנטרי ועל כן, הוא פנה לאבני בהצעה כי זה יבטח את עסקו של התובע. א.6 באשר להשתלשלות העניינים במהלך בקורם של השניים בעסק - הצדדים חלוקים זה על זה. התובע טוען כי הביקור נשא אופי חברתי, לאחר שהעסק בוטח קודם לכן, באמצעות ועקנין. מנגד, אבני טוען כי מטרת הביקור היתה עסקית, לשם הכרת עסקו של התובע, לצורך הכנת פוליסת בטוח עבורו. א.7 כך או כך, אין חולק כי הפניקס הוציאה, באמצעות הנתבעת מס' 2, פוליסה לעסק בשם "אלומה בית עסק" שמספרה 93-19-63-03426-0 לתקופה של שנה, החל מתאריך 1.6.93 (להלן: "הפוליסה"). א.8 בתאריך 8.10.93 העסק נפרץ ונגנב הימנו ציוד, מלאי ורכוש. מר מילר, סוקר מטעם חב' "סודרם (סוכנויות 1980) בע"מ", שמאי ביטוח - סוכנות לוידס, הגיע לעסק לאחר הפריצה וערך אומדן של נזקיו עבור הפניקס. האומדן הגיע לסך של 29,500 ש"ח. מר מילר ציין בחוות דעתו (מוצג ת\2) כי "המבוטח לא מילא את התנאים המוקדמים לכיסוי סיכוני פריצה, בידי המבטחים האפשרות לדחות את התביעה". א.9 התובע פנה לפניקס בדרישה לתקבולי הבטוח בגין נזקיו, באמצעות אבני. הדרישה נדחתה בנימוק כי בעסק לא הותקנו ההגנות, כנדרש, שהיו בבחינת תנאים מוקדמים לכיסוי סיכוני פריצה על פי הפוליסה. בתאריך 16.1.94, כ - 5 חודשים לאחר אירוע הפריצה, הודיעה הפניקס לתובע על ביטולה של הפוליסה, החל מתאריך 10.2.94. א.10 בנסיבות אלו, הגיש התובע את תביעתו דנן, לתקבולי הבטוח בגין נזקיו. את תביעתו העמיד על סך 57,570 ש"ח (כולל הפרשי הצמדה וריבית). ב. סלע המחלוקת ב.1 שאלת תוקפה של הפוליסה, בכל הנוגע לסיכוני פריצה - עומדת במרכז המחלוקת בתביעה דנן. ב.2 אין חולק כי בפוליסה מפורטות הגנות, שעל התובע היה להתקין בעסקו, כתנאי לתחולתה, בכל הנוגע לסיכוני פריצה. דא עקא, התובע טוען כי ועקנין, אשר הוצג בפניו על ידי אבני כשותפו וכיד ימינו והוא ראה בו שלוח מטעמה של הפניקס לכל דבר וענין - פטר אותו מהתקנת שתיים מתוך שלוש ההגנות המנויות בפוליסה ובאשר להגנה השלישית, התקנת מגנטים בדלתות העסק, הוא קיבל על עצמו את התקנתה, באמצעות אחיו. בפועל, ההתקנה אכן בוצעה על ידי האח, לאחר אירוע הפריצה. ב.3 הפוליסה גופה לא הומצאה לתובע, אלא לאחר אירוע הפריצה ולפיכך, לטענתו, לא ידע ולא יכול היה לדעת כי ועקנין הציג כלפיו מצג שווא, כאשר פטר אותו מהתקנת ההגנות. בנסיבות אלו, התובע טוען כי חלה על הפניקס חובה לכסות את נזקיו, נוכח המצג שהציגה כלפיו, באמצעות אבני, בכל הנוגע למעמדו לכאורה, של ועקנין, כשלוחה. ב.4 מנגד, הנתבעות טוענות כי ההגנות שפורטו בפוליסה ואשר הובאו לידיעת התובע באמצעות אבני, היוו תנאי מוקדם לתחולתה של הפוליסה בכל הנוגע לסיכוני פריצה. לפיכך, משנמנע התובע להתקינן - אין הוא זכאי לתקבולי הבטוח. הנתבעות טוענות כי אין שחר לטענה כי ועקנין הוצג על ידי אבני כשלוחן. ג. גרסת התובע ג.1 התובע טוען כי בעת בקורם של אבני וועקנין בעסקו, הם הציגו בפניו מצג לפיו ועקנין, הינו סוכנה של הפניקס ומורשה לבטח את עסקו מטעמה. במהלך הביקור, ועקנין ואבני לא הציבו בפניו תנאים להוצאת הפוליסה ולא העמידו דרישות למגן את העסק. ג.2 התובע טוען כי אילו היו אבני וועקנין מעמידים בפניו את דרישות המיגון, במהלך בקורם, כי אז הוא היה דוחה את הצעת הבטוח שהציעו לו, בו במקום, כפי שעשה 6 חודשים קודם לכן, בכל הנוגע להצעה אחרת שהוגשה לו מטעמה של הפניקס, באמצעות סוכנות בטוח אחרת. ג.3 התובע טוען כי כחודש ומחצה לאחר שהפוליסה הוצאה, ועקנין הודיעו טלפונית, כי עליו להתקין בעסקו שלוש הגנות מסוגים שונים. בתגובה לדרישתו, ביקש התובע לבטל את הפוליסה, אולם התרצה לאחר שועקנין הודיעו כי יגרום לביטולן של שתיים מתוך שלושת ההגנות ובאשר להגנה השלישית, הוא ידאג להתקינה באמצעות אחיו. עד למועד הפריצה, ההתקנה לא בוצעה. ג.4 התובע מוסיף וטוען כי הואיל והפוליסה לא הומצאה לידיו - הוא לא ידע כי חרף הבטחותיו של ועקנין - דרישות המיגון נותרו על כנן. מהטעם הזה לא התקינן ואף לא גרם לביטולה של הפוליסה. בכל מקרה, טוען התובע כי הדרישה למגן את העסק הוספה לאחר הוצאת הפוליסה ואין בה כדי לחייבו. ד. גרסת הנתבעות ד.1 הנתבעות טוענות ועל כך אין מחלוקת, כי התקנת ההגנות המפורטות בפוליסה, היתה תנאי מוקדם לכיסוי הבטוחי בכל הנוגע לפריצה וגניבה. ד.2 הנתבעות מוסיפות כי ועקנין מעולם לא שימש כסוכן ביטוח אלמנטרי מטעמה של הפניקס או כשלוחה של הנתבעת מס' 2 וכי לא היה בהתנהגותו של אבני כדי להציגו ככזה. ד.3 אף אם ועקנין יצר מצג כלפי התובע, לפיו הינו שלוחה של הפניקס - אין בכך כדי לחייב את הנתבעות בתשלום תקבולי הבטוח, הואיל ופעל ללא הרשאה. ד.4 הנתבעות טוענות כי במהלך בקורם של אבני וועקנין בעסק, הציג בפניהם התובע את דו"ח הסקירה שהוכן עבורו ע"י בליטי - שמאים, מטעמה של סוכנות בטוח אחרת ובו פירוט ההגנות שהפניקס העמידה בפניו כתנאי להוצאת הפוליסה - דרישות אשר נדחו על ידו. באותו מעמד, אבני ציין בפני התובע, כך על פי הנטען, כי הפניקס תעמוד על התקנת ההגנות המפורטות בדו"ח הסקירה, כתנאי להוצאת הפוליסה. התובע הסכים לעמדה זו והתחייב להתקין את ההגנות וזאת נוכח ריבוי הפריצות שאירעו באזור, עובר למועד הביקור. ד.5 בנסיבות אלו, הנתבעות טוענות כי התובע מנוע מלטעון, כי הדרישה למיגון המפורטת בפוליסה - לא הובאה לידיעתו. זאת ועוד; הואיל ודו"ח הסוקר מטעמה של הנתבעת מס' 2, לא שינה במאומה את הדרישות למיגון, כפי שפורטו בדו"ח הסקירה - ממילא לא עומדת לתובע טענתו, כי לא ידע עליהן. עוד נטען, כי אבני שוחח עם התובע טלפונית על דרישת המיגון ואף שלח לו הודעה בכתב ובה פירוט ההגנות הנדרשות. ד.6 הנתבעות טוענות כי התובע קיבל לידיו את הפוליסה, אשר נשלחה אליו בדואר. בכל מקרה, הנתבעות טוענות כי נוכח הודאת התובע, כי ידע על דבר הדרישה להתקין מגנטים בדלתות העסק, אשר אף בה לא עמד - יש לראותו כמי שלא קיים את התנאי המוקדם לתחולתה של הפוליסה בכל הנוגע לכיסוי בגין פריצה וגניבה. ה. דיון והכרעה ה.1 השאלות הטעונות הכרעה ד.1.1 אין חולק כי התובע לא התקין בעסק את ההגנות המפורטות בפוליסה, אשר התקנתן היוותה תנאי לתחולתה של הפוליסה. השאלה שיש אפוא להכריע בה הינה, באם הדרישה להתקנת ההגנות הובאה לידיעתו של התובע. ד.1.2 שאלה נוספת שיש לדון בה הינה שאלת מעמדו של ועקנין כלפי התובע; באם הוצג כלפיו מצג לפיו ועקנין הינו שלוחה של הפניקס ואם אכן כך, האם ועקנין אכן פטר את התובע מחיוביו על פי הפוליסה. ה.2 האם הדרישה להתקנת ההגנות הובאה לידיעת התובע באמצעות הנתבעות? ה.2.1 אבני העיד כי שלח לתובע את הפוליסה בדואר רגיל. אין ראיה לכך שהפוליסה הגיעה ליעדה ולפיכך, אין לקבוע כי התובע קיבל את הפוליסה מידי הנתבעות. סעיף 2(א) לחוק חוזה בטוח קובע כי על המבטח למסור למבוטח את הפוליסה, חתומה על ידי הצדדים. אי מסירת הפוליסה לידי התובע - פוטרת אותו מהחובה לפעול על פיה, נוכח החזקה כי אינו יודע את תוכנה. לענין זה ראה ע"א 4819/92 אליהו חב' לבטוח בע"מ ואח' נ. מנשה ישר, פד"י מ"ט (2) עמ' 749, להלן: "פס"ד ישר" בעמ' 763, 764: "העובדה שהפוליסה לא הייתה מצויה בידי המשיב עד קרות האירוע הביטוחי מהווה כשלעצמה הפרה של סעיף 2 (א) לחוק חוזה הביטוח ומונעת את הישענותה של החברה הבמטחת על הסייגים המופיעים בה " ה.2.2 אבני העיד כי במהלך הבקור ציין בפני התובע כי יהא עליו להתקין את ההגנות המפורטות בדו"ח הסקירה, לאחר שזה הוצג בפניו. התובע כפר בעובדה כי הציג בפני אבני את דו"ח הסקירה. בין אם דו"ח הסקירה הוצג בפני אבני במהלך הבקור ובין אם לאו, מקובלת עלי טענת התובע, כי מעולם לא הסכים לאמור בו. ה.2.3 אין חולק כי 6 חודשים קודם לכן, התובע דחה את הצעת הבטוח, אשר נסמכה על דו"ח הסקירה. לא הובאו ראיות, לפיהן חלו נסיבות חדשות, אשר היה בהן כדי לשנות את עמדתו של התובע. באת כוח הנתבעות, בסיכומיה, טענה כי התובע שינה את דעתו, נוכח ריבוי הפריצות שאירעו באזור, דא עקא, לא הובאו ראיות להוכחת טענה זו. דומה, כי התובע ביכר שלא לבטח את עסקו, תוך לקיחת סיכון כי ייפרץ וייגנב הימנו רכוש, תחת להשקיע בו כספים לצורך התקנת המיגון. מהטעם הזה, הוא דחה את הצעת הבטוח הקודמת שהוצגה לו. התרשמתי כי התובע נפגש עם אבני וועקנין, מתוך צפייה כי יניחו בפניו הצעת בטוח אשר תסתפק במיגון שהיה קיים בעסק מבלי שיידרש להוצאות נוספות. לפיכך, אין הגיון בטענה, כי הסכים להצעת בטוח, הזהה לזו שנדחתה על ידו, זה מקרוב. ה.2.4 אבני העיד כי הודיע לתובע טלפונית על דבר הדרישה להתקנת ההגנות. אינני מקבלת עדות זו, אשר אין לה תימוכין. יתירה מזאת, לא די בהודעה טלפונית, לצורך הוכחת ידיעת התובע על דבר ההגנות שנדרש להתקין בעסקו. סעיף 3 לחוק חוזה בטוח התשמ"א - 1981 מטיל חובה על המבטח להבליט בחוזה הבטוח, קרי בפוליסה, הגבלות שהן בגדר תנאי או סייג לחבותו של המבטח. תכליתו היא להסב את תשומת לבו של המבוטח אל הגבלת החבות של המבטחת, ביחוד כשהדבר נוגע להתקנת אמצעי מיגון, על מנת שלא תיעלם מעיני המבוטח חובת העשייה הרובצת לפתחו. במקרה דנן, הנתבעות לא עמדו בנטל הנדרש. לענין זה, ראה פס"ד ישר בעמ' 761: "יש בכלל זה כדי לתמוך בהנחה שמטרת החוק האמור הייתה להגן על המבוטח. הנחה זו נסמכת בראש ובראשונה על הוראות החוק עצמו, דוגמת הוראת סעיף 39, המאפשרת התניה על הוראות מסוימות בחוק לטובת המבוטח או המוטב בלבד (הוראה שאין דומה לה לגבי המבטח); וכן על שיקולי מדיניות רחבים יותר שעניינם ביחסי הכוחות שבין המתקשרים, המבטח והמבוטח והצורך להגן על האחרון שכוח המיקוח שלו בדרך כלל חלש יותר.. הדרישה לבהירות נוסח החוזה מתבטאת ביתר שאת כאשר מדובר בסיוג של חבות חוזית. במקרה כזה הוא חייב להיעשות באופן מפורש, בולט וברור" ה.3 מעמדו של ועקנין כלפי הצדדים ה.3.1 התובע טוען כי הנתבעות, באמצעות אבני, הציגו כלפיו מצג, לפיו ועקנין שימש כשלוחן. את טענתו סומך התובע על העובדות להלן: א. ועקנין הגיע לעסקו בליווית אבני והשניים יצרו כלפיו מצג, כי הינם עובדים במשותף. ב. הקשר, בין התובע לבין הנתבעות, נוהל באמצעות ועקנין. כך, ועקנין החתים את התובע על הוראת הקבע, אשר באמצעותה שולמה הפרמיה עבור הפוליסה. כך, שמו של ועקנין מופיע בכותרת דו"ח הסוקר שנשלח מטעם הנתבעת מס' 2 - כשם הסוכן מטעמה. ג. בכל עת שהתובע ביקש לשוחח עם ועקנין, הוא התקשר למשרדה של הנתבעת מס' 2 והשאיר לו הודעה ועל כך, אין חולק. ה.3.2 הגם שטענותיו של התובע אינן משוללות יסוד, אין בהן כדי לשמש ראיה להוכחת המצג הנטען על ידו, לפיו ועקנין שימש כסוכנה של הפניקס, בכל הנוגע לפוליסה. ה.3.3 אין חולק כי ועקנין שימש כסוכן בטוח חיים ובטוח לכיסוי סיכוני מחלות מטעמה של הפניקס ובתוקף תפקידו זה, הוציא לתובע בעבר, פוליסות בטוח. בנסיבות אלו, נטל ההוכחה הרובץ לפתחו של התובע הינו להוכחת הטענה אשר בפיו, כי המצג שהוצג בפניו היה כי ועקנין שימש, בנוסף לתפקידו כסוכן בטוח חיים, אף סוכן מורשה לבטוח אלמנטרי, מטעמן של הנתבעות. כפי שיבואר להלן, התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת טענה זו. ה.3.4 אבני העיד כי נסע לבקר את עסקו של התובע, לשם הכנת הפוליסה עבורו. לא בכדי אבני טרח ונסע ממשרדו ברמת השרון לדימונה, לשם רכישת לקוח חדש. חזקה על אבני כי לא היה עושה כן, אם יכול היה להציג את ועקנין, אשר באמצעותו הוא הכיר את התובע, כנציגו לצורך הוצאת הפוליסה. העובדה שאבני מצא לנכון לבקר אישית בעסקו של התובע, מלמדת על התפקיד המכריע שהיה לו, כסוכנה המורשה של הפניקס ביצירת הקשר עם התובע, כל הנוגע להוצאת הפוליסה. בנסיבות אלו, אין לראות בעובדה שועקנין התלווה אליו, משום יצירת מצג כי האחרון הפך לשלוחו. אם אכן אלו היו פני הדברים, על שום מה היה עליו לנסוע לדימונה? די היה אם היה מניח לועקנין לנסוע תחתיו, לשם יצירת המצג הנטען. ה.3.5 אומנם, אבני הניח לועקנין לקחת חלק פעיל בקשר העסקי בינו לבין התובע ועל כך אין תימה, נוכח יחסי הידידות ששררו בין השניים ובהתחשב בעובדה כי ועקנין שימש סוכן בטוח לענייניו האחרים של התובע וככזה, בא עמו במגע ויכול היה לשרת אף את אבני, אשר משרדו היה מרוחק מרחק ניכר מעסקו של התובע. לפיכך, אין בעובדה שועקנין ביצע עבור אבני שירותים שונים, במסגרת קשריו עם התובע, כדי ללמד על המצג הנטען, לפיו שמש שלוחה של הפניקס בכל הנוגע לפוליסה. להוכחת טענה זו, על התובע היה להציג ראיות, מהן ניתן ללמוד כי הפניקס הסמיכה את ועקנין לפעול בשמה ומטעמה, בנוסף להרשאה שנתנה לאבני לעשות כן. התובע לא הציג ראיות להוכחת טענה זו. לענין זה, ראה ספרו של א. ברק "חוק השליחות" סעיף 16 בעמ' 1361: "שלוח מחליף Substitue agent מהו? שלוח מחליף הוא שלוחו של ראובן, המבצע בשמו או במקומו את הפעולה המשפטית שגם שמעון הוסמך לבצעה. כדי שלוי יהיה שלוח מחליף צריכים להתקיים שני תנאים: ראשית, לשמעון צריכה להיות הרשאה מאת ראובן למנות לראובן שלוח נוסף לביצוע הפעולה שביצועה נמסר לשמעון. שנית, כוונתו של שמעון בהענקת הרשאה ללוי היתה כי לוי יפעל בשמו של ראובן לביצוע אותה פעולה. " ה.3.6 העד ציטיאט , עד הגנה מס' 1מטעם הנתבעות, המשמש כמנהל סניף אייל בפניקס, העיד כי ועקנין לא הוסמך על ידי הפניקס לשמש כסוכן מטעמה בתחום האלמנטרי וכי הוא לא הורשה לשמש אף כסוכן משנה. עדות זו לא נסתרה. מנגד, ועקנין לא הובא לעדות ולפיכך, לא ניתן ללמוד מפיו, על מעמדו כלפי הצדדים. ה.3.7 העולה מכל האמור לעיל הוא, כי התובע לא הוכיח את המצג הנטען על ידו, לפיו ועקנין פעל כשלוחה המורשה של הפניקס. לפיכך, אין לייחס כל משקל לדברים המיוחסים לועקנין על ידי התובע, לפיהם מחד, ועקנין היה זה שהודיעו על דבר החובה להתקין את ההגנות ומאידך, הוא זה אשר אף פטר אותו מהתקנתן - הואיל וועקנין לא הוסמך להטיל על התובע חבות כפי שלא הוסמך לפטור אותו הימנה. ה.3.8 יוצא אפוא, כי איש מהצדדים אינו רשאי לסמוך את טיעוניו על דברי ועקנין, כפי שהובאו מפי התובע. לבד מהעובדה שמדובר בעדות שמיעה, אשר איננה קבילה כראיה - יש לדחות את תוכנה אף לגופה, נוכח הקביעה כי ועקנין פעל ללא הרשאה כדין ומבלי שהוצג כמורשה. ה.3.9 כך, התובע אינו רשאי לסמוך את טיעוניו על הפטור, שועקנין העניק לו, כביכול מהתקנת ההגנות. כך הנתבעות, אף הן אינן יכולות לסמוך את טיעוניהן על הודאת התובע, כי ידע על החובה המוטלת עליו להתקין מגנטים בדלתות עסקו, הנסמכת על דברי ועקנין, כפי שהובאו על ידי התובע. יודגש, כי לא הוכח שחובת התקנת המגנטים בדלתות העסק הובאה לידיעת התובע ממקור אחר. ממה נפשך? אם דברי ועקנין, כפי שהעיד עליהם התובע, טובים לענין הוכחת הידיעה המיוחסת לו בדבר הדרישה להתקנת אמצעי המיגון, כפי שטוענות הנתבעות לענין התקנת המגנטים בדלתות - הרי שהדברים טובים אף להוכחת הפטור שועקנין העניק, לכאורה לתובע מהתקנתם, לרבות העובדה שועקנין קיבל על עצמו להתקין את המגנטים על הדלתות ולא עמד בדיבורו . משנקבע כי אין לקבל את גרסת התובע בכל הנוגע למעמדו של ועקנין, כמורשה מטעם הפניקס - אין לקבוע ממצא הנסמך על דברים המיוחסים לועקנין. ה.3.10 העולה מכל האמור לעיל הוא, כי מחד, התובע לא הרים את הנטל להוכחת טענתו, כי נוצר כלפיו מצג, לפיו ועקנין פעל כשלוחה של הפניקס ומאידך, הנתבעות לא הרימו את הנטל המוטל עליהן, להוכחת טענתן, כי התובע ידע על דבר קיומה של החובה למגן את עסקו, כמפורט בפוליסה. לפיכך, אי קיום חובת המיגון לא הפקיעה את תוקפה של הפוליסה בכל הנוגע לכיסוי הבטוחי בגין פריצה. ה.4 הוכחת גובה הנזק ה.4.1 התובע צירף לתצהירו חוות דעת, אשר נערכה על ידי מר מילר, מטעמה של הפניקס, עובר לאירוע הפריצה - להוכחת נזקו. חוות הדעת נערכה שלא על פי פקודת הראיות ולפיכך, לבקשת הנתבעות, הגשתה לא הותרה. לאחר שהוגשה בקשה מתאימה והפגם שנפל בחוות הדעת תוקן - הורשה התובע להציג את חוות הדעת כראיה. ה.4.2 מתוך חוות הדעת עולה, כי מר מילר סקר את העסק, מטעמן של הנתבעות, עובר לאירוע הפריצה, בחן את תכולתו ואמד את ערך הנזק שנגרם לו, בהסתמכו על נתונים ומסמכים שהוצגו בפניו על ידי התובע. גובה הנזק נאמד על ידי מר מילר בסך של 29,500 ש"ח. ה.4.3 בחקירתו, טען מר מילר כי חוות הדעת נסמכת על מסמכים שהוצגו בפניו, אולם נוכח חלוף הזמן הרב ממועד עריכתה והואיל והוא פרש מסודרם בע"מ - אין ביכולתו להציג את המסמכים, על פיהם ערך את חוות הדעת. הנתבעות טענו כי אין לקבל את חוות הדעת כראיה, בהעדר המסמכים, עליה היא נסמכת. ה.4.4 אינני מקבלת את טענתן זו של הנתבעות. חוות הדעת נערכה מטעמן של הנתבעות ועבורן. לא הוצגו ראיות, מהן עולה כי מר מילר מעל באמון שהנתבעות נתנו בו. נהפוך הוא, מר מילר ציין בשולי חוות דעתו, כי לא חלה על הפניקס חובה לפצות את התובע הואיל והוא לא קיים את חיוביו על פי הפוליסה, ללמדך על נאמנותו של מר מילר כלפי שולחותיו. ה.4.5 בנסיבות אלו, אינני רואה מקום להטיל ספק בחוות הדעת, חרף העובדה שלא הוצגו מסמכי העבודה עליה נסמכה. לפיכך, הנני קובעת כי נזקו של התובע בסך 29,500 ש"ח הוכח כדבעי. ו. ס י כ ו ם המסקנה אליה הגיע בית המשפט בתביעה זו, היא כי דין התביעה להתקבל ועל הנתבעות ביחד ולחוד, לשלם לתובע את תקבולי הבטוח, על יסוד הפוליסה שהוציאה הנתבעת מס' 1, באמצעות הנתבעת מס' 2 לתובע. לעתים, ההכרעה בשאלות הנוגעות ליחסים שבין מבטח למבוטח, איננה קלה, נוכח המורכבות המייחדת יחסים אלו. דומה כי במקרה דנן, שורת הצדק עולה בקנה אחד עם התוצאה המשפטית. התובע ביקש לבטח את עסקו באמצעות הנתבעת מס' 2, אשר פעלה כשלוחתה של הנתבעת מס' 1, לה שילם את הפרמיה, כפי שנדרש. הנתבעת מס' 2 אישרה כי מטעמי נוחיות, אפשרה לועקנין לקחת חלק בקשר שנוצר בינה לבין התובע, חרף העובדה שלא הוסמך לכך. הנתבעת מס' 2 אף אישרה, באמצעות מר אבני, כי בדיעבד, התגלה אופיו של ועקנין, כנוכל שפל, שלא בחל באמצעים כדי להונות את הסובבים אותו, בין אם מדובר בידידים ובין באחרים. בנסיבות אלו, ומבלי לגרוע ממשקלה של ההכרעה המשפטית, סבורני כי שורת הצדק מחייבת את הנתבעות לפצות את התובע, על פי הפוליסה. לענין זה, יפים דברי פס"ד ישר, בעמ' 764, 765: "אין לראות ביחסים שנוצרים בין החברה המבטחת ללקוח יחסים חוזיים רגילים הנוצרים על פי דיני המכר. קיים הבדל בסיסי בין שני המצבים: באחרון אנו מייחסים לרצון הצדדים גבולות רחבים ביותר ובהתחקות אחר אומד דעתם בזמן מפגש הרצונות אנו רואים אותם כשווים. כפי שכבר צוין לעיל, לא כך הדבר שעה שמדובר בחוזה שנכרת בין חברת הביטוח ללקוח. בהסבריו של פרופ' ידין למגמותיו של חוק חוזה הביטוח, הוא יוצא מנקודת המוצא הרואה את יחסי מבטח-מבוטח כיחסים שבין צד חזק לצד חלש: 'כאן עומד מצד אחד מבטח שהוא חברה מסחרית גדולה בעלת יציבות פיננסית, הנזקקת לייעוץ משפט מקצועי והמסוגלת לעמוד בהתדיינות ממושכת עם לקוחותיה והיא נהנית משיתוף פעולה הדוק עם חברות ביטוח אחרות, ומן הצד השני עומד מבוטח בודד שברוב המקרים אינו נהנה אף מאחד מהיתרונות האלו' (ידין, בחיבורו הנ"ל בעמ' 18).... המבטח יכול עתה לגרום להתמוטטותו הכלכלית של המבוטח אם לא יקיים את התחייבותו או אם ישהה אותה ולא ישפהו כדי לסייע בהחזרת המצב, במידת האפשר לקדמותו. אף מטעם נוסף זה, נהוג לראות בחוזה הביטוח חוזה המחייב Eamrrebu iedif הווי אומר, לא רק שנדרש מן הצדדים שיפעלו בגילוי לב יותר מסוגי חוזים אחרים, אלא גם מקפידים אתם בכל הנוגע לדיוק ולדווקנות בניסוח הדברים וכמובן גם בכיבודם" אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, הנתבעות ישלמו ביחד ולחוד לתובע את הסך של 29,500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 25.10.93 (מועד חוות הדעת) ועד למועד התשלום בפועל. בנסיבות העניין, ובהתחשב בדרך בה נוהלה התביעה על ידי התובע, אינני סבורה כי יש לחייב את הנתבעות בתשלום הוצאות ושכר טרחה. ביטוח פריצה / גניבהפריצהביטוח עסק