ניכוי מס תשומות בגין נכסים שנרכשו מהרשות הפלסטינאית

פסק דין א. ההליך, העובדות הבסיסיות ושאלת המחלוקת. זהו ערעור מע"מ על החלטת המשיב מיום 15.10.97 בהשגה. המערערת הינה חברה שנרשמה במע"מ בחודש פברואר 96 והעוסקת במסחר בגרוטאות מתכת אל ברזיליות. מנהלה הוא יעקב מרקוביץ (להלן: "מרקוביץ"). מרקוביץ הוא מנהל של חברה נוספת העוסקת באותו תחום הקרויה: מרקוביץ רועי מתכות בע"מ, הרשומה במע"מ מאז שנת 94 (להלן: "חברת רועי"). לשתי החברות אותה כתובת וספרי חשבונותיהן מנוהלים על ידי אותו רו"ח. שתי החברות רוכשות בין היתר גרוטאות מעוסקים הרשומים ברשות הפלסטינאית (להלן: "רש"פ). נושא המחלוקת הוא ניכוי מס תשומות בגין נכסים שנרכשו מהרשות הפלסטינאית שנכללו בדו"ח שהגישה המערערת לחודשים אפריל 96 ואבגוסט 96. ביתר פירוט - מדובר במע"מ תשומות הכלול בחשבוניות הבאות: חשבונית מס מס' 76089 מיום 21.4.96 (בדו"ח אפריל 1996); חשבונית מס מס' 153360 מיום 5.8.96 (בדו"ח אוגוסט 1996); חשבונית מס מס' 125130 מיום 15.8.96 (בדו"ח אוגוסט 1996); חשבונית מס מס' 153640 מיום 15.8.96 (בדו"ח אוגוסט 1996). חשבוניות אלו נרשמו בפנקסי החשבונות של המערערת בסמוך לתאריכים הרשומים בחשבוניות, דהיינו לפני מועד הדיווח למע"מ. לבה של המחלוקת האמורה, טמונה בשאלה, האם קיימת חובה להגיש את הדו"ח הנוסף תוך שישה חודשים מיום הוצאתן של חשבוניות המס הנוגעות לעיסקה, והאם אי הגשת הדו"ח הנוסף במועד שוללת מהעוסק את הזכות לקזז את מס התשומות הכלול בהן. אין מחלוקת על כך שהמערערת לא הגישה בנוסף לדו"ח התקופתי דו"ח נוסף שיש להגישו ע"ג טופס 878. המדובר, בדו"ח שבסיסו החוקי הוא כדלקמן: סעיף 38(ג) לחוק מע"מ קובע: "עוסק זכאי לנכות מהמס שהוא חייב בו את המס הכלול בחשבונית מס שהוצאה כדין בידי עוסק הרשום באזור או בשטחי עזה ויריחו, והכוללת את הפרטים שקבע המנהל, ויראו מס כאמור כמס תשומות הכלול בחשבונית מס לפי חוק זה, ובלבד שהעוסק המבקש ניכוי כאמור הגיש למנהל דו"ח שנדרש לפי סעיף 72 על רכישת נכסים או קבלת שירותים מעוסקים הרשומים בידי הרשות הפלסטינית". סעיף זה הוסף על ידי חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (להלן: "תיקוני חקיקה"). החוק מבוסס על הסכם בנושא רצועת עזה ואזור יריחו שנחתם בין מדינת ישראל ואש"פ ביום 4.5.98 בפריס (להלן: "הפרוטוקול"). (כ"א 1067 כרך 37 ע' 1) (להלן: "הפרוטקול). יצוין, כי נערך הסכם נוסף בדבר העברה מכינה של סמכויות ואחריות בענין אזור יהודה ושומרון מיום 29.8.94 (כ"א 1068 כרך 32 ע' 225) (להלן: "ההסכם") ובעקבות הסכם זה נחקק חוק יישום ההסכם בדבר העברה מכינה של סמכויות לרשות הפלסטינית (תיקוני חקיקה והוראות שונות התשנ"ה1995-). סעיף 72(א) לחוק מע"מ קובע, כי "המנהל רשאי לדרוש בדרך כלל או במיוחד או לסוגים, הגשת דו"חות נוספים על הדו"חות התקופתיים, הכל לתקופות ובמועדים שקבע - - ". מכוח סעיף זה פורסם צו מע"מ (דרישת דו"חות נוספים) התשנ"ו1996- (להלן: "הצו"). בצו זה הוצבה דרישה להגשת דו"ח נוסף בצורה המותווית בטופס 2 לתוספת, על מי שרוכש נכס או מקבל שירות מעוסק ברש"פ בנוסף לדו"ח התקופתי הרגיל (ראה סעיף 1(ב) לצו) (להלן: הדו"ח הנוסף"). כמו כן, נדרשו העוסקים בהוראות מנהליות של מע"מ לא להשתמש בחשבוניות רגילות אלא בחשבוניות מיוחדות דו לשוניות (עברית ערבית) הקרויות "חשבונית-התחשבנות" (ראה נספח א(2) לתצהיר חייקה חמלניצקי ס' 7). ב. טיעוני המערערת. 1. גם סעיף 38(ג) לחוק וגם הצו, שותקים באשר למועד שבו יש להגיש את הדו"ח הנוסף. העדר הוראה כזו בסעיף 38(ג) בולטת במיוחד לאור מגבלת הזמן הקבועה בסעיף 38(א) לחוק. אין לדלות את מגבלת הזמן של שישה חודשים להגשת הדו"ח הנוסף בפרוטוקול או בהסכם, כל עוד הם לא אומצו אל תוך החקיקה הישראלית הפנימית, שכן אין הם חלק מהדין המחייב במדינה. יתר על כן, שתי הצעות חוק הכוללות הוספת מועד לסעיף 38(ג) - לא נתקבלו (ה"ח 2494 התשנ"ו ע' 511 וה"ח 2611 התשנ"ז ע' 307). למסע הפרסום שעשה המשיב לטענתו בענין המועדים, אין משמעות משפטית. לבסוף, ההודעה שנשלחה לעוסקים כחלק מ"מסע הפירסום", לא הכילה הוראה בדבר המועד להגשת הדו"ח הנוסף, להבדיל מעצם חובת הגשתו. מכל מקום, אין לפגוע בזכות מהותית לקיזוז תשומות על ידי הוראה מנהלית פרוצדוראלית. 2. כל העיסקאות נשוא הדיון הן עיסקאות אמת ושלילת זכות קיזוז התשומות נוגד את עקרון ההקבלה. כמו כן, נפגעות בדרך זו זכויות יסוד של המערערת. דהיינו: בזכות הקנין פגיעה שאינה מותרת לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כל עוד אין מתקיימות דרישות פיסקת ההגבלה (סעיף 8 לחוק היסוד). 3. הדו"חות התקופתיים הרגילים הוגשו במועד הקבוע בחוק. 4. במהלך החודשים אבגוסט-ספטמבר 1996 נערכו ביקורות ע"י נציגי מע"מ חיפה במשרד רוה"ח פייג המטפלים בהנה"ח של המערערת והמבקרים לא העירו דבר. בנובמבר 96 משרד מע"מ ת"א דרשו מן המערערת את חומר הנהלת החשבונות שלה. החומר נמסר והוחזר למערערת בינואר 97 ללא כל הערה. בפברואר 97 הועבר חומר הנה"ח למשרדי מע"מ בחיפה והחומר הוחזר באפריל 97. אז נתגלה החוסר של הדו"חות הנוספים לחודשים אפריל ואבגוסט 96. באפריל 97 הוגשו הדו"חות הנוספים, דהיינו מיד כשנודע למערערת כי יש צורך בהגשת דו"חות אלה. 5. לא היתה כל כוונת זדון בהגשת הדו"חות הנוספים לאחר חלוף 6 חודשים מיום הוצאת החשבוניות. הביקורות שנערכו ע"י המשיב אצל המערערת יצרו אצל המערערת מצג לפיו היא פועלת כשורה. יתר על כן, חומר הנהלת החשבונות של המערערת היה נתון בידי המשיב בתקופה של ששת החודשים. 6. בכל הנסיבות האמורות, יש לאפשר למערערת להגיש הדו"חות הנוספים באיחור ולקזז המע"מ הכלול בחשבוניות נשוא הדיון. ג. טיעוני המשיב. 1. הצורך בהגשת דו"ח נוסף פורסם באמצעות מסע פרסום בכלי התקשורת השונים. הופצו גם חוברות הסברה. כמו כן, בראשית שנת 1995 נשלחה הודעה אישית לכל ציבור העוסקים הפעילים יחד עם פנקסי הדו"ח התקופתיים. 2. המערערת וחברת רועי ידעו היטב מה הן הוראות הדין החלות על ניכוי מס תשומות הכלול בחשבוניות מס המוצאות על ידי עוסקים הרשומים ברש"פ. דבר הנלמד מכך, שבעבר הגישו חברת רועי והמערערת לרוב את הדו"ח הנוסף במועד. יתר על כן, במכתבי רוה"ח פייג מתאריכים 14.4.97 ו- 16.4.97 למע"מ, לא נאמר שהצורך להגיש דו"חות במועד לא היה ידוע, אלא שעובדת משרדו "שכחה לשלוח חשבוניות תשומות להתחשבנות עם הרשות הפלשתינאית" (נספחים ז1- ו-ז2- לתצהיר הגב' חמלניצקי). 3. המשיב בעת שקיבל הדו"חות התקופתיים לא ידע ממי רכשה המערערת את הנכסים, שכן אין מצרפים לדו"ח התקופתי חשבוניות. טענת המצג מוכחשת במישור העובדתי. גירסת המשיב, כפי שהיא באה לביטוי בתצהיר חמלניצקי היא, שלא היתה ביקורת חשבונות בחודשים אבגוסט-ספטמבר 96. בחודש נובמבר נחקר מנהל המערערת רק בנושא עסקיו עם חברה השייכת גם לתושבים פלסטינים מעזה הרשומה בישראל ואין לחקירה זו כל קשר לחשבוניות שהוצאו ע"י עוסקים הרשומים ברש"פ. 4. המערערת לא הגישה למשיב את הדו"חות הנוספים בצרוף "חשבוניות מס התחשבנות" שקיבלה מהעוסקים הפלסטינים במועד לפני הגשת הדו"חות התקופתיים לחודשים אפריל ואבגוסט 96 או לכל המאוחר במקביל להם או יחד איתם. 5. המבקרת מטעם המשיב, הגב' חיקה חמלניצקי, הפנתה את תשומת לב מנהלת החשבונות במשרד רוה"ח פייג שניהל את ספרי המערערת, כי לא הוגשו הדו"חות הנוספים. בעקבות הערה זאת הוגשו הדו"חות הנוספים בצירוף חשבוניות מס-התחשבנות ב- 6.4.97. דהיינו, הדו"חות לא הוגשו במועד הנקוב בצו (15 יום לאחר תום תקופת כ"א מהדו"חות) וגם לא כל עוד ההחשבוניות-התחשבנות היו בתוקף, אלא הרבה למעלה משישה חודשים מיום הוצאת כל חשבונית וחשבונית. 6. בכל מקרה, אין טענת מצג יכולה לעמוד מול הוראה מחייבת של החוק. 7. הפרשנות הנכונה של סעיף 38(ג) היא, כי יש להגיש את הדו"ח הנוסף קודם לדו"ח הרגיל או ביחד עמו. סעיף 1(ד) לצו קובע, כי יש להגיש או לשלוח הדו"ח הנוסף בדואר רשום תוך 15 יום מתום תקופת הדו"ח. 8. המס הגלום בחשבונית פלסטינית אינו "מס תשומות" כהגדרתו בחוק מע"מ. מס תשומות הוא רק מס המוטל עפ"י החוק בישראל. אין זכות לנכות מס תשומות על עיסקה עם מדינה או אזור שאינם חלק מישראל. זכות זו נובעת רק מהפרוטוקול ומההוראות של סעיף 38(ג) לחוק. 9. בפרוטוקול שבין ישראל לרש"פ נאמר בסעיף 8, כי חשבוניות שהוצאו בשטח הרשות יהיו תקפות למשך שישה חודשים מתאריך הוצאתן. אלמנט הזמן אינו טכני אלא עם חלוף הזמן פקעה הזכות. הארכת המועד לפי סעיף 116 לחוק מע"מ אין בה כדי לרפא את הפגם, שכן המדינה אינה יכולה לקבל את הכסף מרש"פ ואין הצדקה לכך שקופת המדינה תשא בנזקים הנובעים מרשלנות המערערת. ד. דיון ומסקנות. דין הערעור להדחות. ואלה נימוקי: 1. מקובלת עלי נקודת המוצא של המשיב לפיה, אין לעוסק זכות קנויה לנכות תשומות בגין עיסקה של רכישת נכס או שירות מחוץ לשטח הריבוני של מדינת ישראל מאדם או או גוף שאינם רשומים כעוסקים בישראל ולכן אין גם אחיזה לטענות "החוקתיות" בדבר פגיעה בזכות הקנין של המערערת. עקרונית, חוק מע"מ הוא חוק טריטוריאלי החל על עיסקה בישראל (סעיף 2 לחוק מע"מ) (וראה גם אדרעי, מיסוי פעילות בינלאומית ע' 288 וכן ע' 326). "מס תשומות" מוגדר כ"מס הערך המוסף שהוטל על מכירת נכסים לעוסק על יבוא נכסים בידי עוסק או על מתן שירותים לעוסק, הכל לצרכי עסקו או לשימוש בעסקו". "העוסק" עליו מדובר בחוק, הוא ללא ספק, עוסק ישראלי. עוסק המיבא טובין לישראל חייב במע"מ בישראל ומאידך נקבע שיעור מס אפשרי לעיסקאות יצוא וזאת על מנת למנוע כפל מס (ראה אדרעי (שם) ע' 309). המס שאת ניכויו מבקשים הוא מע"מ שנגבה ע"י גוף שאינו מדינת ישראל, קרי: הרש"פ. הבסיס לזכות לנכות תשומות הוא בכך שמבחינה כלכלית מגולגל המס מעוסק לעוסק ובסופו של דבר מי שנושא בנטל המס הוא הצרכן הסופי (ראה גרוס ואלתר מע"מ ע' 44) והמס נכנס לקופת המדינה. מתן אפשרות לניכוי מע"מ תשומות, למשל על טובין שנרכשו למשל בצרפת ושולם בגינם מע"מ צרפתי, יביא לכך שאוצר המדינה ימצא מפסיד את המע"מ על העיסקה. רק במקרים מיוחדים זכאים עוסקים ישראליים לקבל החזר של מע"מ שסיומו בגין רכישת טובין ושירותים בחו"ל, אך במקרה זה מדובר בהחזר על פי דיני אותה מדינה זרה ולא בהחזרת תשומות לפי הדין הישראלי (ראה פוטשובוצקי, מהד' 1999 ע' 339 וכן ראה תאמ"ו 62.66 מיסים ה2/ ג129-). 2. לפיכך, תנאי לזכות לקזז את מע"מ התשומות ששולם לעוסק זר והגיע לקופת המדינה או האזור האחר, הוא קיומו של הסדר מיוחד בין מדינת ישראל והרשות הזרה המאפשר קיזוז הדדי של מע"מ תשומות שנגבה ע"י כ"א מהישויות הנ"ל. הסדרים כאלה, כאמור, אינם אוטומטיים והם נעשים בדרך כלל בין מדינות או רשויות שיש ביניהן זיקה כלכלית מיוחדת. זיקה כזאת קיימת כידוע בין ישראל והאזורים הנתונים לשליטת הרש"פ ומכאן הפרוטוקול הקובע מצד אחד בסעיף 1, כי "מנהלי המס הישראלי והפלסטיני יטילו ויגבו מע"מ ומס קניה על ייצור מקומי וכן מיסים עקיפים אחרים כל אחד בשטח שלו", ומן הצד השני נקבע באותו סעיף, כי "תהיה התחשבנות על הכנסות מע"מ בין הצד הישראלי והצד הפלסטיני" ולהלן נקבעו תנאי ההתחשבנות הכוללים חובה להשתמש בחשבוניות מיוחדות והקביעה ש"חשבוניות אלה יהיו תקפות למשך ששה חודשים מתאריך הוצאתן". 3. את הוראות סעיף 38(ג) לחוק מע"מ יש לפרש על רקע האמור בפרוטוקול. אמנם הפרוטוקול לכשעצמו אינו חלק מהדין המחייב בישראל, אך קיים כלל פרשני לפיו ראוי לפרש את החקיקה בישראל באופן המתישב עם ההתקשרויות הבינלאומיות של ישראל (השוה פסק דינה של כב' השופט דורנר בע"פ 3112/94 אבו חסן נ' מ"י דינים עליון נ"ה 681 פיסקה 9 ופסק דינו של כב' השופט אריאל בע"א 6296/95 דידקטיקט נ' מנהל המכס והבלו דינים עליון 37 פיסקה 11). כלל פרשני זה מקבל חשיבות מיוחדת כאשר במודע ובמפורש הוסף ס"ק(ג) לסעיף 38 בחוק מיוחד, שכפי שמעיד עליו שמו, נועד ליישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (סמכויות שיפוט והוראות אחרות) (תיקוני חקיקה) התשנ"ה1994- וכן ראה חוק יישום ההסדרים בדבר העברה מכינה של סמכויות לרשות הפלסטינית (תיקוני חקיקה והוראות שונות) התשנ"ה1995-. 4. בהתיחס לאמור, יש לפרש את סעיף 38(ג) כקובע, כי חשבונית של עוסק הרשום ברש"פ ניתנת לניכוי רק כל עוד היא ברת תוקף, דהיינו שישה חודשים מיום הוצאתה. כפי שהוסבר בע"ש 5474/97 (חי') ניימן גלייזר יהודית נ' מנהל מע"מ חיפה דינים מחוזי כרך כ"ו (9) 662, הרי ניכוי מס תשומות ישראלי (ס' 38(א) לחוק) חייב להעשות באמצעות חשבונית (ישראלית) תוך ששה חודשים מיום הוצאת החשבונית. הוראה זו פורשה ע"י הנשיא שמגר בע"א 773/86 ערגול פלדות בע"מ נ. מנהל המכס והבלו פד"י מ"ג (1) 576, 522, כי אלמנט הזמן הוא אלמנט מהותי ולא פרוצדוראלי ועם חלוף הזמן פקעה הזכות לניכוי. המועד של שישה חודשים בסעיף 38(א) חל גם על הדו"חות הנוספים, שכן כאשר מדבר סעיף 38(א) על "ניכוי", הוא מכוון דבריו לסעיפים 67 ו- 69 לחוק. סעיף 67 מטיל חובה להגיש דו"ח תקופתי ובסעיף 69 מדובר על תוכנו של דו"ח זה. בסעיף 69(ג) נאמר שיש לכלול בדו"ח את "מס התשומות הניתן לניכוי - - כאמור בסעיף 39 - - ". "הניכוי", הוא איפוא ציון מס התשומות בדו"ח התקופתי. ההוראות שבסעיף 38(ג) ובצו משמעותן היא ש"ניכוי", ככל שהדבר נוגע לרכישת מוצרים ושירותים מעוסקים הרשומים ברש"פ מתבצע רק באמצעות דיווח בטופס 878 ובדו"ח התקופתי הרגיל לא סגי. המועד שנקבע להגשת הדו"ח התקופתי הוא לכאורה המועד של הגשת הדו"ח הנוסף בטופס 878. 5. אין זה נכון כי הצו אינו קובע לוח זמנים להגשת הדו"ח, שכן הוא אומר במפורש, כי "הדו"ח הנוסף יוגש או ישלח בדואר רשום תוך 15 ימים מתוך תקופת הדו"ח - - " (השוה לענין זה גם ע"ש (י-ם) 401/97 קוסטנטין אבו סליח נ' מנהל מע"מ דינים מחוזי ל"ב (3) 329 (מפי כב' הנשיא ו. זילר). 6. דוקא עקרון ההקבלה שעליו משליך ב"כ המערערת את יהבו, מוליך למסקנה כי המועד המאוחר ביותר להגשת הדו"ח צריך להיות כזה שיאפשר למדינת ישראל להתחשבן עם הרש"פ ולאחר שישה חודשים מיום הוצאת החשבונית של העוסק הפלסטיני, חדלה חשבונית זו להיות בת תוקף ואין הרש"פ חייבת עוד להכיר בה ולהעביר למדינת ישראל את מס התשומות הפלסטיני שנגבה. דהיינו, כאשר הדו"חות הנוספים הוגשו לאחר תום ששה חודשים ממועד הוצאת החשבוניות בחודשים אפריל אבגוסט 96. הדבר מנע מהמשיב להתחשבן עם רש"פ. 7. לפיכך, במקרה הנדון, גם סמכות הארכת המועדים לא תועיל למערערת. לסמכות זו יש טעם כשמדובר בהתחשבנות פנימית בין האזרח לאוצר שאז יכול האוצר בנסיבות מתאימות, כאשר אין לו ספק בנכונות מס התשומות, להסכים להארכת מועד בלי שהדבר יגרום נזק לאוצר המדינה, אך במקרה הנדון כאשר האיחור אינו מאפשר למדינה לדרוש מהרש"פ העברת מע"מ שנגבה על ידה מהעוסק הפלסטיני, אין מקום לשימוש בסעיף הנ"ל, למעט אולי מקרים בהם נופלת באופן ברור האחריות לאי הגשת הדו"ח הנוסף במועד על המדינה (למשל, כאשר תפיסת ספרי העוסק הישראלי מונעים ממנו מניעה מוחלטת להגיש את הדו"ח הנוסף) (השוה ע"ש (חי') 5474/97 נוימן גלייזר יהודית הנ"ל פיסקה אחרונה של פסה"ד), אך אינני קובע מסמרות אם אפילו במקרה כזה ניתן להאריך את המועד כאשר החשבונית חדלה להיות ברת תוקף (לאחר עבור ששה חודשים מעת הוצאתה). 8. אינני סבור כי המערערת יכולה להשמע בטענה, כי לא ידעה על חובתה להגיש הדו"ח במועד או שהמשיב יצר מצג שממנו עולה שאין צורך בהגשת הדו"ח הנוסף. ראשית, משום שלפי הפרשנות הנכונה של הוראות הדין מוטלת החובה להגיש את הדו"ח עם הדו"ח התקופתי או לכל המאוחר תוך 15 יום לאחר מכן ואין אדם יכול להשמע בטענה שלא ידע את ההוראות הקבועות בדין. שנית, מי שטיפל בהגשת הדו"חות מטעם המערערת היה משרד רוה"ח פייג וממכתבי רוה"ח פייג עולה שהסיבה לאי הגשת הדו"חות הנוספים אינה נעוצה בהתנהגות המשיב, אלא בטעות אנוש של פקידה ממשרדו של רוה"ח שהיתה נתונה לבעיות אישיות. מעדותו של מרקוביץ המנהל של המערערת וחברת רועי עולה, כי הוא היה מודע לצורך בהגשת דו"חות נוספים במועד. במקרים אחרים עמדו שתי החברות בלוח הזמנים (עדות מרקוביץ ע' 4 ישיבה 17.2.99). לכן, המערערת לא יכולה היתה לפרש את התנהגות ההמיוחסת למשיב בעת עריכת הביקורת כמצג שממנו ניתן ללמוד כאילו אין צורך בהגשת דו"חות נוספים במועד. 9. המערערת זנחה את הטענה, כי ביקורות של המשיב מנעו ממנו את הגשת הדו"חות הנוספים (ראה דברי עו"ד פוטשיבוצקי בע' 7 לפרוטוקול למטה) וכאמור, מכתביו של רוה"ח פייג מיחסים את אי הגשת הדו"חות הנוספים לטעות שאירעה במשרדו ולא לאיזו מניעה הכרוכה במשיב. יתר על כן, הדו"חות הרגילים הוגשו במועד וכללו את החשבוניות נשוא הדיון ובכך הוכחה חותכת שלא היתה כל מניעה להגיש גם את הדו"חות הנוספים באותו מועד או סמוך לו. לאור האמור, נדחה הערעור. המערערת תשלם למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום. ניכוי מע"ממיסיםניכוי מס