פסק דין מ. נאמן - שופט: 1. בפנינו ערעור על פס"ד שיצא מלפני בימ,ש השלום בחיפה (כב' השופטת ב. בר זיו, להלן:"בימ"ש קמא"). להבנת הקביעות של בימ"ש קמא והכרעתו בערעור, להלן הרקע העובדתי הרלונטי: א. המערערת מיבאת מכוניות דרך נמל חיפה. עד לשחרור המכוניות היא מחזיקה אותן בשטח שהוקצה לה לשם כך ע"י רשות הנמלים. ב. עירית חיפה דרשה מהמערערת ארנונה כמחזיקת השטח שהוקצה למערערת לאיחסון המכוניות עד לשיחרורן, זאת עבור השנים 87-94. ג. העיריה הוציאה את הדרישה לתשלום בעוד מועד, אלא שמחמת שגגה הגיעו הדרישות לכתובת אחרת ואל המערערת הגיעו רק בינואר 1995. 2. השאלות שהיו טעונות הכרעה היו איפוא שתיים: 1] האם נחשבת המערערת כ"מחזיקה" לצורך תשלום ארנונה כטענת המשיבה או כמי שקיבלה רשות לחנות ולאחסן את המכוניות ממי שמחזיקה בשטח, היינו, רשות הנמלים שהיא ורק היא חייבת גם בארנונה בשל כך. 2] האם נוכח זאת שאין להטיל מס רטרואקטיבית מנועה המשיבה לדרוש מס ב1995- עבור השנים שעברו. 3. בימ"ש קמא השיב על השאלה הראשונה בחיוב, היינו, שהמערערת היא בגדר מחזיקה החייבת בתשלום ארנונה ועל השאלה השניה בשלילה, היינו, שהמשיבה אינה מנועה לגבות גם עבור השנים שקדמו לתאריך בו הגיעה הדרישה למערערת. על שתי הקביעות האלו מערערת המערערת בפנינו. 4. עיינתי עיין היטב בכל טעוני הצדדים ולדעתי דין הערעור להדחות. 5. על פי הקביעה העובדתית של בימ”ש קמא נחתמו בין רשות הנמלים למערערת בשנים הרלונטיות חוזי מסגרת לגבי כל שנה ושנה על פיהם העניקה הרשות למערערת רשות להשתמש בשטחים לצורך אחסנת כלי רכב שהמערערת מיבאת. בס' 2 לחוזים שכותרתו :"הגדרות" נקבע שטח הרשאה בזו הלשון: "השטח שבו יאחסן בעל ההרשאה המטען... ששיטחו לא יהיה קטן מ100 מטר שהוא מקורה ומ200 מטר כשהוא פתוח". לפי ס' 7 לחוזה, הרשות רשאית להחליף מידי פעם את שטח ההרשאה. דמי ההרשאה נקבעו לפי מספר המטרים . לגבי שנת 1993 כותר החוזה בכותרת "חוזה שכירות" והשטח כונה "מושכר". המערערת קיבלה על עצמה את האחריות לכל הנזקים שיגרמו בשטח המוחזק והתחייבה לערוך בטוח בגין השימוש בשטח. בחוזים לא נאמר שהמשיבה חייבת בתשלום הארנונה. 6. בימ"ש קמא נימק את החלטתו בשאלה הראשונה כך: לפי ס' 274, לפקודת העיריות (נ'ח) המועצה מוסמכת להטיל ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה (למעט אדמת בנין). הארנונה תחשב לפי יחידת שטח ותשולם בידי "המחזיק" בנכס. מחזיק לפי ההגדרות (ס' 1) הוא : "אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר (הדגשה שלי מ.נ.) למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון". מכאן שלא הזכות המשפטית לחזקה היא הקובעת לענין הגדרת "מחזיק". בימ"ש קמא מאזכר לענין זה את בר"ע 422/85, (בתי גן להשכרה בע"מ נ' עירית ת"א פד' ל"ט (3), 341, שם נאמר: "בנוקטו בביטוי "מחזיק" לא התכוון המחוקק דוקא למי שמוקנות לו הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנכס, אלא למי שהוא, יחסית, בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. זיקתו של הבעלים לנכס, לצורך ענין זה, יכולה להידחק למקום שני אם יש שוכר או בר רשות או מחזיק באופן אחר אולם היא שרירה וקיימת וראשונית כאשר אין גורם חוצץ כאמור והבעל נשאר בגפו מול הרשות". מכאן שגם אם לצורך חוקים אחרים, הבעלים הוא שיחשב גם כמחזיק, לא כך הוא לענין תשלום הארוננה. הזיקה המעשית הקרובה ביותר היא הקובעת מי הוא המחזיק החייב בארנונה וזה יכול להיות גם בר רשות מכח המילים "או בכל אופן אחר" שבסעיף. 7. העובדה שבחוזה בין רשות הנמלים למערערת לא הוטלה חובת תשלום הארנונה על המערערת היא ענין שבין המערערת לרשות הנמלים. אין ללמוד ממנה דבר על המצב החוקי לפיו המשיבה זכאית לדרוש התשלום ממי שהוא "מחזיק" לפי הגדרת החוק (להבדיל מ"החוזה"). היחסים והזכויות הנובעים מהחוזים שבין המערערת לרשות הם ענין לברור בינן לבין עצמן. ובדין דחה בימ"ש קמא את בקשת המערערת לשלוח הודעת צד ג' לרשות. 8. היה אולי מקום להרהר אחר מסקנות בימ"ש קמא לו התשלום לרשות הנמלים היה מחושב לפי מספר המכוניות החונות מידי פעם. במקרה זה ניתן היה אולי לומר כי אכן מהותו של התשלום הוא תמורת רשות להחנות בשטח המוחזק ע"י הרשות, אך משנקבע דמי התשלום לפי ה"שטח" לא יכול להיות ספק כי המערערת היא שנחשבת "מחזיקה" בשטח. לו יצויר למשל שבזמן מסוים (בתקופת החוזית) רק מחצית מהשטח עליו חל החוזה היה תפוס ע"י מכוניות והרשות היתה רוצה להחנות במקום הפנוי מנופים או כלים אחרים שלה, האם היתה יכולה המערערת להתנגד לכך? ודאי שכן, שהרי היא שילמה עבור חזקת השטח כולו. וזו התשובה להסתמכות המערערת על בג"צ 764/88, בענין דשנים נ' עירית ק. אתא, פד' מ"ו (1) ע' 793. בבג"צ זה נאמר: "לא די אם כן שפלוני משתמש באופן קבוע בשטח מסוים להחנית מכוניתו לצורך חיובו בארנונה בגין אותו שטח אם אין לו בנוסף, גם החזקה המשפטית באותו שטח. רק שילוב של החזקה במובן האמור ושימוש בפועל יוצרים בסיס לחיוב בשטח בארנונה". להלן נאמר שם כי במקרה שפס"ד זה דן בו : "לעותרת אין שליטה בשטח האמור ואין לה הכח לשלול שימוש בשטח ממאן דהוא". כפי שהראיתי לא כך הוא בעניננו. 9. גם תשובת בימ"ש קמא לשאלת הרטרואקטיביות נראית לי. ב"כ המערערת סומכת יתדותיה בענין זה על מה שנפסק בה.פ. 2385/95, אלקנית פיתוח בע"מ נ' עירית נתניה (לא פורסם). מקרה זה אינו דומה כלל לעניננו, שכן באותו מקרה שינתה העיריה את עמדתה לגבי שטח שבעבר לא הוטלה עליו ארנונה כלל. לא כך הוא בעניננו. השטח היה ממוסה בארנונה אלא שמחמת טעות הודעת הדרישה נשלחה לחברה בעלת שם דומה ועל כך כבר אמר כב' השופט מצא בבר"ע 2987/91, ריינר נ. עירית ירושלים ש: "כשם שרישום מוטעה אין בכוחו להטיל חובת תשלום כך השמטה מקרית מהרישום אין בכוחו לפטור החייב מחבותו". המבקשת באותו מקרה לא חלקה על כך שהחזיקה בדירה בכל השנים בגינן חויבה. נמצא שתיקון הרישום הגם שנעשה בחלוף השנים ובתוקף למפרע לא שינה ולא עיוות מאומה, אלא רק התאים את הרישום למצב העובדתי. בעניננו אומנם כן חולקת המערערת על כך שבשנים הרלונטיות החזיקה בשטח אך המחלוקת שלה אינה עובדתית אלא זו מחלוקת לגבי הנפקות המשפטית מהעובדות ומשקבע בימ"ש קמא, וכפי שהראיתי בדין קבעה, שאכן על פי העובדות שאינן שנויות במחלוקת המערערת נחשבת מחזיקה, הרי שדברי כב' השופט מצא ישימים גם לגביה לענין הרטרואקטיביות. המסקנה שהסיק בימ"ש קמא כי לא בהטלת מס רטרואקטיבית עניננו אלא בהודעה על המס שהוטל בזמנו שנשלחה באחור, בדין יסודה. 10. אשר על כן, אם תשמע דעתי ע"י חברי הנכבדים למותב ידחה הערעור והמערערת תחויב לשאת בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ש"ח + מע"מ כדין. מ. נאמן - שופט מ. לינדנשטראוס- נשיא [אב"ד: אני מסכים. מ. לינדנשטראוס-נשיא [אב"ד] ס. ג'ובראן - שופט: אני מסכים. ס. ג'ובראן - שופט פסק-דין אשר על כן, אנו דוחים הערעור. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ש"ח + מע"מ כדין. רטרואקטיביותמיסים