האם יש מס (ארנונה) על יער ?

פסק דין א. ההליך ועובדות רקע. אלה הם שני ערעורים על החלטת ועדת ערר לעניני ארנונה כללית שליד המועצה המקומית זכרון יעקב (צלישר אליעזר יו"ר וה"ה: קרניאל אביב וקאופמן אברהם חברים), אשר ניתנה ביום 31.1.99. ע"ש 5268/99 הוא ערעור של חברת גני כרמל בע"מ (להלן: "החברה"); ע"ש 5326/99 הוא ערעור של מנהל הארנונה של המועצה המקומית זכרון יעקב (להלן: "המנהל"). ערעור זה מהווה גלגול שני של ערעור קודם שסימנו, ע"ש 5026/98. בפסה"ד שניתן בע"א 5026/98, הוחלט להחזיר הדיון לועדה, באשר ההחלטה נשוא הערעור ההוא שדחתה את ערר החברה, לא קבעה עובדות, לא התיחסה לטענות שהועלו ולא היה ברור לאילו שנים היא התיחסה. לפיכך, הוחזר הדיון לועדה ע"מ שתיתן החלטה מנומקת, תוך התיחסות לטענות הצדדים. נשוא הערר הוא נכס המצוי בחלקה 23 גוש 11321 (להלן: "הנכס") המשמש כמלון וכשטח קרקע שהוחזק ונוהל בעבר ע"י מבטחים וע"י קופת חולים. לאחר מכן הוסב שם המקום ל"גני כרמל" והוא נוהל ע"י חברת ניהול בשם "מוריה". יצוין, כי החברה התאגדה רק ביום 12.10.94. עם זאת, יצאו הצדדים מההנחה, כי החברה החלה להחזיק בנכס ביום 1.7.93. חיובי הארנונה אשר הושתו על החברה חולקו לשניים: השטחים הבנויים ושטחי הקרקע הבלתי מבונים הסמוכים למבנה. ערעור החברה מתיחס אך לשטח הקרקע הבלתי מבונה (להלן: "הקרקע"). הקרקע סווגה על ידי המנהל כ"קרקע תפוסה" באזור בשטח של 59,385 מ"ר לפי קוד 703 סעיף 5.3 לצווי המיסים לשנים 95 ו- 96. קוד 703 סעיף 5.3 בצו המיסים מנוסח כדלקמן: "קרקע תפוסה לכל שימוש שהוא בחלקות עליהם בנויים בנינים שאינם משמשים למגורים באזור ו' לכל מ"ר - 3.10 ש"ח". טענת החברה היתה, כי השטח שניתן לסווגו כקרקע תפוסה הוא בשטח של 15,391 ש"ח בלבד. המדובר בכרי דשא שרק הם בבחינת שטח נוי וגינה הצמודים למלון ומשמשים אותו ואילו כל יתרת השטח (דהיינו 41,241 מ"ר) שהוא חורש נטוע עצים, נחשב כ"יער" הפטור מחיוב. יתרת שטח של 2,951 מ"ר פתוח למעבר הציבור כשטחי חניון וכביש גישה ועל פי יעודו הם בגדר "רחוב" הפטור אף הוא מחיוב. לביסוס עמדתה, צירפה החברה דו"ח מודד אשר מדד את החלק של הקרקע המשמש לדשא ונוי. ב. שאלות המחלוקת. שאלות המחלוקת בין הצדדים הן אלה: א. האם היה על ועדת הערר להכריע בשאלת החיוב בארנונה מאז תחילת החיוב (1.7.93), או רק לשנת המס 1996? ב. שאלת חיוב חלק הקרקע המשמש לפי טענת החברה כ"יער" בשטח 41,241 מ"ר. ג. שאלת חיוב חלק הקרקע בשטח של 2,951 מ"ר שלטענת החברה משמש כרחוב. ג. החלטת ועדת הערר נשוא הערעור. באשר לשאלה הראשונה קבעה הועדה, כי היא נתמנתה לתפקידה רק בשנת 96 ולכן אין זה בסמכותה (אולטרה-וירס כלשונה) לדון בחיוב לשנים קודמות. כאן המקום לציין, כי הועדה בהרכבה הנוכחי נקבעה בישיבה 266/11 של מליאת המועצה שנתקיימה ביום 4.7.96. קדמו לה ועדות ערר בהרכבים אחרים. אשר לשטח לגביו נטען שהוא רחוב, קבעה הועדה כי "רחוב חייב להיות דרך אשר משתמשים בה בפועל אנשים מן הציבור הרחב, וזכות זו חייבת להיות שמורה לכל דכפין אשר רוצה שידרש לשלם על כך". הועדה הוסיפה וציינה, כי מביקורה במקום היא התרשמה כי החניון מגודר ומשמש את אורחי המלון בלבד. השליטה והניהול הבלעדיים הם של מנהלי המלון - ברצותם יסגרו את החניון - וברצותם יאפשרו את פתיחתו. לענין זה הסתמכה הועדה על פסה"ד הידוע בפרשת בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עיריית קרית אתא פד"י מ"ו (1) 793. באשר לשאלה השלישית הפנתה הועדה לסעיף 269 לפקודת העיריות, המגדיר את המושג "קרקע תפוסה" ולפסה"ד של כב' השופט חלימה בבג"צ 129/84 פרופילי חן נ' מועצה מקומית יבנה פד"י ל"ח (4) 413 ולפיהם נקבע, כי צריכים להתקיים התנאים הבאים ע"מ שקרקע תחשב תפוסה: ראשית, שהיא אינה אדמה חקלאית. שנית, שמשתמשים ומחזיקים בה שלא יחד עם הבנין. במקרה הנדון, לא היתה מחלוקת על כך שאין מדובר בקרקע חקלאית, אלא היא מיועדת לבנייה. לא היתה גם מחלוקת על שאלת ההחזקה וכל המחלוקת התמצתה בשאלת השימוש. הועדה דחתה את עמדת המנהל, לפיה זכות לשימוש כמוה כשימוש. "שימוש" לדעת הועדה צריך להתבטא "בפעולה חיצונית המעידה על ניצול כלשהו לצורך מסוים". הועדה סברה, כי החורש מנוצל ע"י המלון לקידום מכירותיו ובקשר לכך אף הוגש מוצג ע2/. בשטח נעשה שימוש ע"י גיזום, טפול ושימור וכן גינון ועידור המעידים על פעולה של "אקט חיצוני יסוד(!) הנדרש עפ"י הפסיקה". הועדה ציינה, כי מהביקור במקום ניכר כי השטח מטופח ושמור ומדרגות עץ מובילות אליו. לדעת הועדה, "קיומם של עצים וחורש ב"מפעל" המייצר "שירותי אירוח ונופש" הינו שימוש פונקציונלי שמטרותיו יצירת סביבה כפרית". הועדה לא יכולה היתה לקבוע בוודאות כי בכל השטח שלגביו נטען שהוא פטור, נעשה טיפול ושימור הואיל ונדרשות מדידות לשם כך. לפיכך, קבעה הועדה, כי חלק השטח הנדון הנטוע עצי ברוש והמתוחזק, יחויב בארנונה כקרקע תפוסה ואילו חלק הקרקע שבסמוך אליו מצידו המערבי ואשר אינו זוכה לטיפול כלשהו - לא יחויב בארנונה. עד כאן החלטת הועדה. ד. טענות החברה. החברה בערעורה טוענת טענות אלה: (1) טעתה הועדה בכך שחייבה חלק מ"היער" בארנונה. לטענתה, מדובר ב"אדמת בנין", שכן אין היא בנין, אין היא קרקע חקלאית ואין היא "קרקע תפוסה". לדעת החברה, אין לאמר על חלק כלשהו מהיער שהוא "קרקע תפוסה", שכן לא נתקיים בשום חלק היסוד של "שימוש בפועל". קיומן של טפטפות וגיזום או עישוב של רצועת קרקע בתחילת המדרון הסבוך עצי חורש אינו מצביע על שימוש, אלא לכל היותר על רמת תחזוקה מינימלית שבאה לשרת את רצועת הקרקע העליונה כפעולת מנע לכל פגיעה או נזק העלולים להגרם בשל אופייה, טיבה או הטופוגרפיה של הקרקע. שימוש בפועל צריך להתבטא בניצול כלשהו לצורך מסוים. קיומן של מדרגות פרימיטיביות הנתמכות במוטות עץ או טפטפות בסמוך לתחילת המדרון שבו מתחיל שטח היער שהוא שטח יער סבוך ללא שימוש, מראה לכל היותר על פעולות שהם ממאפייני "חזקה" ואין די בהן כדי להצביע על שימוש. (2) אשר לחניון נטען ע"י החברה, כי מכוח הלכת דשנים, גם רחובות ודרכים שבתחום שטחי החברה בהם עוברים ומשתמשים רבים הבאים בשעריה של החברה, הם בגדר רחוב, הגם שהמעבר בהם מבוקר ומותנה בקבלת אישור. פרשנות זו עולה גם בקנה אחד עם צו המיסים אשר קובע בסעיף 5, כי לענין חישוב שטחי בנין "שטח בנין" פירושו - בבנין שאינו משמש למגורים - "כל השטח הבנוי ברוטו - - שטח החצר של אותו מחזיק שלא יעלה על 50% משטח הבנין המוחזק על ידי אותו מחזיק ושעיקר שימושו הוא כחצר או כגינה או לכל צורך אחר שלא.... המחזיק - לא יחויב בארנונה". השטח הבנוי של המלון לרבות בריכת השחיה, המחוייב בארנונה הוא 8,482 מ"ר. שטח החניון שמסביב לשטחי הבנין המחויבים כאמור הוא 2,921 מ"ר ולכן היתה החברה זכאית לפטור מחיוב בגין שטחי חצר הבנין עד כדי מחצית, לאמר עד 4,241 מ"ר ומאחר ושטח החניון הוא רק 2,921 מ"ר, יוצא, כי שטח זה שהוא רק כ- 25% משטח בנין המלון, פטור מחיוב מכוח הוראה מפורשת בצו הארנונה. (3) אשר לתחולת ההחלטה נשוא הערעור על שנות מס מאז תחילת חיוב החברה, התקיימה ההתדינות עם מבטחים ובמהלך ההתדינויות עם מבטחים הוסכם על רישומה של החברה כמחזיקה בנכס עם תחולה ריטרואקטיבית ולכן יש להחיל את החלטת ועדת הערר אחורה מ- 1.7.93 ואילך. (4) אשר לערעור המנהל, טוענת החברה שהוא הוגש באיחור וכן שהוא כולל הסתמכות על עובדות שלא הוכחו בפני הועדה. ה. טענות המנהל. הערעור לא הוגש במועד, שכן החלטת ועדת הערר הומצאה לחברה ביום 14.4.99 והערעור הוגש ביום 2.5.99. ההחלטה מתיחסת רק לשנת 1996. החברה הגישה השגה ביום 20.3.96 רק על שנת 96 (נספח מש3/ לתצהיר התשובה של המנהל). החברה לא צרפה לערעורים כל תאגיד אחר שנטל חלק בתכתובת עם המנהל. גם מש3/ הוגש ע"י מנכ"ל חברת אראלים בע"מ ונאמר שם שההשגה היא מטעם מלון "גני כרמל" ולא מטעם החברה ולכן היה הערר צריך להדחות על הסף. המנהל מפנה להחלטתי מיום 8.9.99 שבה קבעתי, כי אם ברצון החברה לטעון שהיה מקום להתיחס לשנות מס הקודמות לשנת 96, עליה להגיש תצהיר מפורט שאליו יצורפו כל המסמכים המצביעים על כך שהוגשו השגות ועררים ובמידה ויתברר שהוגשו השגות ועררים ע"י גופים אחרים ובמידה וירצו לצרפם לערעורים אלה, יהיה צורך להגיש בקשה לשם כך. לא קיים בפני ביהמ"ש תצהיר כאמור, שכן תצהירו של יעקובסון הוצא מהתיק בשל אי הופעתו לחקירה (ראה ע' 3 ישיבה 18.10.99). המנהל דוחה את טענות החברה לגבי החניון וחלק משטח היער. לטענת המנהל, לא היתה הועדה יכולה לקבוע ממצאים עובדתיים הנוגעים לשנת המס 1996 ע"ס ביקור במקום בשנת 99 ולכן אין הצדקה לפטור חלק מהיער מארנונה. ו. דיון ומסקנות. דין שני הערעורים להדחות. (1) אין לקבל את טענות המנהל כאילו לא הוגשה השגה מטעם החברה וממילא לא היה מקום לדון בערר. לדעתי, מנוע המנהל מהעלאת טענה זו, שכן בדיון בפני ועדת הערר, הטענה היחידה שהועלתה ע"י נציגי המנהל עו"ד פרמינגר, היתה שההשגות הן רק לגבי שנת 96. אמנם נאמר מפיו גם, כי "באופן פורמלי לא ידוע מי מייצג את גני מוריה, אראלים או דגני מוריה", אך משמעות טענה זו היא לא ברורה, האם הוא התכוון ליצוג בפני ועדת הערר או לעצם סמכות ועדת הערר? טענה שערר לא הוגש כדין, יש לטעון באופן ברור ומפורש בהזדמנות ראשונה ואם הדבר לא נעשה, אין להתיחס לטענה זו. (2) אשר לשנים אליהן מתיחסת החלטת הועדה, הרי הנמקת הועדה כי הועדה בהרכבה הנוכחי הוקמה רק בשנת 96, אינה יכולה לעמוד. המועצה צריכה לדאוג שתמיד יעמדו לרשות האזרח ועדות ערר ואמנם היו קיימות ועדות ערר בהרכבים אחרים בכל המועדים הרלבנטיים. ההרכב הספציפי של הועדה אינו מעלה ואינו מוריד. ועדת הערר היא תאגיד סטטוטורי הקיים בנפרד מההרכב המקרי של חבריו, כפי שהוא קיים מזמן לזמן ולכן הנימוק של העדר סמכות בשל מועד מינוי הועדה בהרכב הספציפי - אינו יכול לעמוד. עם זאת, אין להתערב בהחלטת הועדה לגופה. ברור שסמכותה של ועדת הערר לדון בערר מבוסס על כך שקודם לכן ניתנה החלטה בהשגה והוגש ערר עליה. מקום שלא הוגשה השגה, ממילא לא ניתן להגיש ערר. בעניננו, לא הוכח כי הוגשו השגות לשנים שלפני שנת 96. אמנם בכתב הערר נאמר שהוא מתיחס לחיובים משנת 93 ואילך, אך בהעדר הליך של השגה, ממילא לא יכול להתקיים ערר. אינני מביע עמדה סופית בשאלה אם זכאית החברה להגיש תובענה נפרדת למתן פס"ד הצהרתי שאינה חבה במלוא הארנונה שהיא נתבעה לשלם בין השנים 93 עד 96, או תביעה להשבה במידה וכבר שילמה את הארנונה. לענין זה יש פנים לכאן ולכאן (ראה בשג"צ 129/84 סולי קלפיש נ' המועצה המקומית סביון פד"י לט(2) 110, 111, 112; ה"פ 412/98 חרס נ' עירית קרית אתא מיסים כרך י"ד(2) אפריל 2000 עמ' ה338-, ולעומתם רע"א 2824/94 עירית חיפה נ' לה-נסיונל (לא פורסם)). (3) אשר לחניון, יש לדחות את הערעור. בע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נגד עיריית קרית אתא דינים עליון נ"ז ע' 294 נדחתה טענת המערערת, הבעלים והמחזיקה של קניון, כי אזורי מעברים, חנייה וגינון של הקניון (להלן: "השטחים הציבוריים") הם בגדר "רחוב". ביהמ"ש קבע שיש לפרש את המושג רחוב בהתאם לתכלית החקיקה לפיה ההצדקה להטלת החיוב העקרוני לשלם ארנונה, טמונה בהנאה שמפיקים הנישום מן השירותים שמעניקה הרשות המקומית לנכסים המצויים בהחזקתם. שחרור המחזיק ברחוב מתשלום ארנונה, מותנה בזהותו של הנהנה מן הנכס ומן השירותים שמספקת הרשות המקומית לנכס. כמו כן, יש להתחשב בשאלה של יעילות גביית הארנונה. יעילות זו מחייבת לקבוע את בסיס החבות לתשלום הארנונה בקשר לנכס שהוא "רחוב" על יסוד חיובו של נישום יחיד. זאת, אף אם הנישום החייב במס אינו הנהנה היחיד מן השירותים שמספקת הרשות המקומית לנכס. עם זאת, הנישום שיחויב במס צריך להיות הנהנה העיקרי מן השירותים שמספקת הרשות המקומית לאותו נכס. להלן הגיעה השופטת למסקנה שהנהנית העיקרית היא המערערת, שכן הבאים בשעריה עושים כן בעיקר על מנת לבקר בבתי העסק שבעליהם שוכרים את שטחי הקניון שברשותה. ביהמ"ש יחס גם משקל ליכולת המערערת למנוע מן הציבור את המעבר באזור השטחים הציבוריים על ידי סגירתו או גידורו. יצוין, כי משום מה לא איזכר פסק דין מליסרון את פסה"ד בענין דשנים, אפילו במילה אחת, אך פסק דין מליסרון הוא מאוחר לפסק דין דשנים וראוי להתיחס אליו כאל ההלכה המעודכנת. אני סבור שאף בעניננו, הנהנית העיקרית מהחניון היא החברה, שהרי האנשים החונים במקום הם מטבע הדברים אורחי המלון (או אורחיהם של אורחי המלון) וכן עובדי המלון. כמו כן, יש לחברה הכוח להחליט מי יחנה ומי לא בשטחי החנייה. לפיכך, לפי מבחני פס"ד מליסרון, אין החניון בגדר רחוב. (4) אשר לטענה הנוגעת ליער, אין לקבל את טענת המנהל, כי לא היה מקום להסתמך על הביקור במקום שנערך בשנת 99 לגבי מצב השטח בשנת 96. לא היתה טענה או ראיה, כי חל שינוי במצב השטח בין שנת 96 ושנת 99. יתר על כן, על פי פרוטוקול הדיון בועדה, הבקשה לביקור במקום באה מצד עו"ד הרניב, ב"כ החברה, וזאת ללא כל התנגדות מצד ב"כ המנהל. כמו כן, אין לקבל את טענות שני הצדדים, ככל שהדבר נוגע לצד העובדתי של תיאור השטח המיוער והחלוקה לחלק הנטוע עצי ברוש ומתוחזק, לבין השטח שאינו זוכה לטיפול כלשהו. אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים עובדתיים מעין אלה. אשר לצד המשפטי, הגדרת "קרקע תפוסה" כוללת שני רכיבים "חיוביים" והם: "החזקה והשימוש" ואלמנט "שלילי" והוא שהחזקה והשימוש יתקיימו "שלא ביחד עם בנין". אשר לצד "החיובי" הרי שהוא הוסבר ע"י כב' השופט חלימה בפרשת פרופילי חן בע"מ נ' המועצה המקומית יבנה פד"י ל"ח (4) 413. נקבע שם שהחזקה והשימוש הם יסודות מצטברים של ההגדרה וכן נקבע, כי שימוש בקרקע חייב להתבטא בפעולה חיצונית המעידה על ניצול כלשהו לצורך מסוים ואין די בקיומה של זכות לשימוש. נחה דעתי שאכן אותו שטח שחויב, מוחזק ע"י החברה ונעשה בו שימוש ולענין זה אני מאמץ את קביעות הועדה. אשר לתנאי השלישי "השלילי", הרי הוא לא נדון בפרשת פרופילי חן, אך לדעתי יש לפרשו כמתיחס לשטחים כגון גינות המהוות חלק אינטגרלי של הבנין (השוה בהקשר שונה במקצת פס"ד רע"א 7970/95 מוראבי נ' מנהל מס רכוש פד"י נ' (5) 434), בעוד ששטח היער כולו הוא לפי תפיסת הועדה, נפרד מהבנין. יש להבחין לדעתי בין שתי שאלות: האחת היא, האם ההחזקה והשימוש הם לצרכי המלון, לבין השאלה אם מחזיקים ומשתמשים בשטח "יחד עם הבנין". האבחנה היא לא קלה ונסביר אותה בקצרה. לכל בנין צמוד בדרך כלל שטח קרקע מינימלי שבלעדיו לא יתכן שימוש בבנין, כגון מדרגות, שבילים, חצר וגינון. כל אלה נחשבים חלק בלתי נפרד מהבנין וממילא לא יכולים להוות "קרקע תפוסה". הדבר מוצא ביטויו הברור בהגדרת "בנין" בסעיף 269 לפקודת העיריות הכוללת "שטח הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה כחצר או גינה או לכל צורך אחר של אותו מבנה, אך לא יותר מהשטח שקבעה לכך המועצה - - - " וגם בצו המיסים של זכרון יעקב בסעיף 5 כאשר מדובר על חישוב שטחים, נכלל בגדר הבנין גם חצר וגינה בגבולות מסוימים. למעשה, ניתן לאמר שצריך לקרוא את הגדרת "קרקע תפוסה" כ"קרקע שמחזיקים ומשתמשים בה ושאינה נופלת בהגדרת בנין" (ראה פסק דינו של השופט הומינר בע"ש 144/92; 143 רשת הריבוע הכחול נ' מנהלת הארנונה, פסה"ד מצוטט ברוסטוביץ, ארנונה עירונית פסקי דין כרך א' ע' 534). לעומת זאת, קרקע תפוסה היא נפרדת מבנין ועצם העובדה שהיא עשויה במקרים מסוימים לשרת פעילות המתבצעת בבנין או מקדמת אותה אינה הופכת אותה חלק אינטגרלי של הבנין. כך למשל, יכול להתקיים מגרש חנייה מול בנין במגרש אחר ועצם העובדה שהחניון משרת את באי הבנין, אינו עושה אותו לקרקע המוחזקת "ביחד עם בנין". כך גם המצב בעניננו. חלק החורש שאליו מוליכות מדרכות עץ ובו נטועים עצי הברוש, לפי קביעת הועדה, מוחזק ע"י המלון וכן נעשה בו שימוש ע"י גיזום, טיפול, שימור, גינון ועידור וכל זאת לצורך "יצירת סביבה כפרית". כמובן שיצירת סביבה כפרית כזו היא אינטרס של המלון, שכן באי המלון נמשכים לאווירה הרגועה והנעימה שמשרה סביבה כפרית כזו. עם זאת, החזקה והשימוש אינם יחד עם הבנין אלא בנפרד ממנו. בכך הוא נבדל ממדשאות המלון הצמודות לבנין ושאין צורך להגיע אליהן במדרגות עץ. מדשאות אלה מוחזקות יחד עם הבנין ונכנסות להגדרת הבנין ואילו השטח אותו קבעה הועדה, משרת אמנם את המלון, אך אינו חלק מהבנין ולכן בדין חויב כקרקע תפוסה, ואילו יתרת שטח היער המוחזק אמנם על ידי המלון אך לא נעשה בו שימוש, אינו חב בארנונה. אשר על כן, נדחים שני הערעורים. כל צד ישא בהוצאותיו. שאלות משפטיותמיסיםארנונה