תביעה ביטול הסכם העברת שליטה חברה - חובת השבה פסק דין הצהרתי

תביעה ביטול הסכם העברת שליטה חברה - חובת השבה פסק דין הצהרתי הינה סוגיה שנדונה בבית משפט המחוזי בתל אביב. להלן תקציר נרחב של פסק הדין שניתן ע"י השופטת ד"ר דרורה פלפל בעניין: מהות התובענה : זוהי תובענה למתן פסק דין הצהרתי, בו התבקש ביהמ"ש להצהיר כי ההסכם שנחתם בשנת 1994 בין הנתבעת 1 לנתבעת 2 ואשר מכוחו הועברה השליטה בנתבעת 1 לנתבעת 2, בטל וכי חלה על הצדדים חובת ההשבה. לחילופין מתבקש ביהמ"ש להצהיר כי כל בעל מניות בנתבעת 1 שלא פדה את מניותיו זכאי לסכום של 3,000 ₪ מיום חתימת החוזה ועד לתשלום בפועל עובדות רלוונטיות : הנתבעת 1 הנה חברה פרטית שהוקמה בשנת 1971 לניהול מועדון כפרי באשדוד (להלן: "המועדון"). המועדון הוקם כגוף ציבורי שאינו למטרות רווח, ולרווחת תושבי אשדוד. המייסדים של המועדון הקימו את הנתבעת 1 על מנת לחסוך בעלויות של ניהול חברה ציבורית. 11 מניות הנהלה הוקצו למנהלי המועדון, ושאר מניות החברים במועדון נמסרו להחזקה בנאמנות בידי חברות לרישומים. המנגנון שעל פיו התנהל המועדון היה כדלקמן: מנהלי המועדון נבחרו על ידי האסיפה הכללית והחזיקו במניות הנהלה כל עוד שימשו כמנהלים. חברי ההנהלה חתמו על כתבי העברת מניות מראש (נספח ו' ל-ת/2), אשר הופקדו בידי הנאמנים של החברה, על מנת לוודא שמניות ההנהלה יעברו למנהלים אשר יבחרו תחתם בתום תקופת כהונתם. המנהלים נבחרו על ידי חברי המועדון. שאר מניות חברי המועדון הוחזקו בידי חברות לנאמנות. כאשר נוסף חבר חדש הוקצתה על שמו מניה מבין המניות המוחזקות בנאמנות התובעת הוקמה בשנת 1979 כחברה לנאמנות על ידי מנהלי המועדון, כנראה במטרה לחסוך בעלויות התשלומים לחברות הנאמנות בגין החזקת מניות חברי המועדון בידיהן. בשנת 1981 העבירה אחת מחברות הנאמנות לידי עו"ד שמעון קלמנסון שהיה אחד ממקימי התובעת ביחד עם עו"ד יעקב רגב ועו"ד חיים רוקח, 500 מניות ממניות הנתבעת 1. מסיבות לא ברורות לא פעל עו"ד קלמנסון לרשימת מניות אלו בפנקסי רשם החברות. רק בסמוך להגשת התובענה דנן, קיבלו לידיהם חברי המועדון את שטרי המניות שהוחזקו אצל עו"ד קלמנסון. (נספח ד' ל-ת/11). בין הנתבעת 1 לנתבעת 2 נחתם הסכם (נספח ז' ל-ת/11) הקובע כי הנתבעת 2 תשקיע כספים בנתבעת 1 עקב מצבה הכלכלי הקשה, וזאת בתמורה להעברת כל זכויות הנתבעת 1 במועדון ובמקרקעין לנתבעת 2. כמו כן נקבע כי הסמכויות לניהול המועדון ימסרו לנתבעת 2. התובעת טוענת כי ההסכם שנחתם בין הנתבעת 1 לנתבעת 2, בטל מעיקרו או לחילופין בטל מאחר והנתבעת 2 הפרה את ההסכם הנתבעים 3 ו- 4 היו המנהלים ובעלי השליטה בנתבעת 2 במועד הרלוונטי. מניותיו של הנתבע 3 בנתבעת 2 הועברו לנתבעת 5. הנתבעים 6 ו- 7 היו אלו שחתמו בשמה של הנתבעת 1 על ההסכם נשוא התביעה. רק נתבעים 1-3 ו- 5 הגישו כתבי הגנה. כיום המועדון סגור, ואינו מופעל הפלוגתאות בין הצדדים : מכתבי הטענות עלו הפלוגתאות הבאות בין הצדדים: טענות סף. האם התובעת מחזיקה במניות הנתבעת 1? האם ההסכם נשוא התביעה נכרת כדין טענות סף : בבש"א 7777/01 דן הרשם אזר ז"ל בטענות סף בענין: היעדר יריבות, מעשה בי"ד ושימוש לרעה בהליכי בית-המשפט. הוא דחה טענות אלה, ומשלא הוגש ערר על החלטתו, הדיון בהם הסתיים. למעלה מהצורך אוסיף, כי במהלך שמיעת הראיות חיזקה התובעת את נושא היריבות שבינה לבין הנתבעת 1. התובעת הציגה שטר העברת מניות מ- "החברה לנאמנות פיננסית בע"מ" (להלן: "החברה לנאמנות") על פיו העבירה החברה לנאמנות 500 מניות לידיה של התובעת (נספח ד' ל-ת/11). הנתבעים טוענים כי נעשה ניסיון לבצע רישום בתרמית בפנקסי רשם החברות, משום שמר יהונתן סביון אשר חתם על ההודעות לרשם החברות חתם עליהן בתור מנהל בנתבעת 1 (מוצג נ/1), עובדה שאיננה נכונה. הראיות שהציגו הנתבעים אינן מורידות או מעלות לעניין העברת המניות מהחברה לנאמנות אל התובעת; כל שהן מעידות הוא על כך שהתובעת כשלה ברישומן של המניות בפנקס רשם החברות. מעדותו של מר סביון התרשמתי שחתימתו על ההודעה לרשם החברות בדבר העברת המניות נעשתה בתום לב תוך שהוא סומך "בעיניים עצומות" על עורך דינו. אינני סבורה כי נעשה ניסיון להעביר מניות אלו במרמה על אף שבתדפיסי רשם החברות מצוין כי החברה לנאמנות מחזיקה ב 300 מניות בלבד ממניותיה של הנתבעת 1, ושטר העברת המניות מתייחס ל- 500 מניות, הנני סבורה כי המסמכים המעידים על העברת המניות מחברת הנאמנות לידי התובעת הנם אמיתיים, והסיבה לפער נעוצה בטעות. בפניית יחידי התובעת לחברה לנאמנויות, הם מציינים כי הם מבקשים להעביר לידיהם העתק של שטר העברת 300 מניות ממניות הנתבעת 1 (נספח יז' לת/11) לידיהם, עובדה זו מעידה על תום ליבה של התובעת ועל כך כי לא נעשה ניסיון מצידה לקבל לידיה מניות שהיא אינה זכאית להן. התובעת גם הציגה מכתב תגובה לפנייתה מהחברה לנאמנות (נספח יח' לת/11), בו תומכת החברה לנאמנות בגרסתה בציינה כי אכן היא קיבלה לידיה כנאמנה 300 מניות ממניות הנתבעת 1 והעבירה אל התובעת באמצעות עו"ד קלמנסון שטר העברת מניות. עוד מציינת החברה לנאמנות במכתבה, כי למיטב ידיעתה לא נרשמה העברת המניות משמה לשם התובעת לענין מחיקת התובעת : טענה נוספת במסגרת טענות הסף היתה, שליום הגשת התביעה התובעת היתה מחוקה. גם טענה זו אין לקבל. החייאת התובעת נעשתה ביוני 2001 , הדבר אומנם נעשה 3 חודשים לאחר הגשת כתב התביעה אך אין בכך להוות טעם רציני לדחיית התובענה. משהוחייתה החברה חלה ההוראה שבסעיף 369 לפקודת החברות הקובעת כי עסקיה של חברה שנמחקה אך הוחייתה ימשיכו כאילו לא נמחק שמה; במסגרת עסקיה ניתן בהחלט למנות הגשת תביעות, מה גם שהתובענה התנהלה כולה מבלי מחאה לענין זה לעניין תביעה נגזרת ומקור היריבות : הנתבעים טוענים כי בנסיבות דנא יש צורך בהגשת תביעה נגזרת בקשר לנתבעת 1. ראשית יצוין, כי זה איננו המקום לטעון טענת סף נוספת. אני ערה לכך שהטענה מופיעה בכתב ההגנה, אבל הנתבעים הגישו בקשה לדחייה על הסף מנימוקים שונים אשר נדונה אצל הרשם אזר ז"ל, אולם לא העלו שם טענה בדבר הצורך בהגשת תביעה נגזרת; מן הטעם הזה בלבד, דינה של טענה זו להדחות. מעבר לכך: תביעה נגזרת מוגדרת בסעיף 1 לחוק החברות, תשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק החברות") כדלקמן: ""תביעה נגזרת"- תובענה שהגיש תובע בשם חברה בשל עילת תביעה שלה". מנגנון התביעה הנגזרת מגלם "תכלית הרתעתית, המוגשמת באמצעות פתיחת הפתח לחיוב נושא המשרה בגין הפרת חובותיו כלפי החברה, גם במקום בו מעמדו בחברה מונע, דה-פקטו, הגשת תביעה נגדו על-ידי החברה עצמה" (ע"א 7516/02 ד"ר דוד פישר נ' רו"ח צבי יוכמן, תק-על 2005(2), 81). איננה סבורה שתביעה נגזרת רלוונטית לענייננו. עילת התביעה במקרה שלפנינו איננה במהותה של החברה, אלא היא במהותה ובתכליתה עילת התביעה של כל חברי המועדון המאוגדים בתובעת, מטעמי נוחות. על מהותה של התביעה הנגזרת כותבת חביב סגל כדלקמן: "התביעה הנגזרת הינה תביעה שיכול בעל מניות או דירקטור, להגיש בשמה של החברה, למרות שעל בעל המניות לצרף את החברה לתביעה כ"נתבעת פורמלית", קרי שלמעשה, החברה היא התובעת האמיתית בהליך, במידה שבית המשפט מכריע לטובתו של התובע, הרי שהסעד מזכה את כיס העשר של החברה, ולא את כיס העשר הפרטי של בעלי המניות אשר הגיש את התביעה. בעל המניות המגיש את התביעה נהנה, בעקיפין, מן הסעד שניתן לחברה, מאחר שעם פיצויה של החברה, עולה ערכה של זו לטובתם של בעלי מניותיה". (א' חביב סגל, דיני חברות לאחר חוק החברות החדש, כרך א' (תשנ"ט - 1999), 602-603. ר' גם י' בהט, חברות החוק החדש והדין, כרך ב' (תשס"ה - 2004), 882 י"ז). בנסיבות שלפנינו, האינטרס בביטול ההסכם הוא אינטרס של חברי המועדון, התובעים, באמצעות התובעת אשר הוקמה מספר שנים לפני כריתת ההסכם ומחזיקה בנאמנות את מניותיהם. התובעת הוקמה לשם מטרה אחת: להחזיק במניות חברי המועדון, היא שלוחתם של חברי המועדון והם מפעיליה; לכן לתובעת הכשר דיוני לביטול ההסכם, ואינטרס של כל אחד מחברי המועדון לנהל בשמם תביעה מעין זו ודוק: עילת התביעה המהותית היא של חברי המועדון באמצעותם שלוחתם הפורמלית החברה התובעת; הם צד ג' שלטובתם נכרת החוזה, שהרי ההסכם קובע את גובה התשלום אותו ישלמו בעלי השליטה החדשים לבעלי המניות - חברי המועדון, אשר ירצו למכור את מניותיהם. כמו כן, ההסכם מפרט את זכויות חברי המועדון בנוגע לשימוש במועדון (למשל זכאות להנחה של 30% מתעריפי הכניסה למועדון, ר' סעיף 7 להסכם). סעיף 35 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע כדלקמן: "זכותו של המוטב לדרוש את קיום החיוב מתבטלת למפרע, אם הודיע לאחד הצדדים על דחיית הזכות תוך זמן סביר לאחר שאחד מהם הודיע לו עליה" סעיף 35 הנ"ל קובע כי לצד ג' קמה הזכות לפעול ישירות מול הצדדים להסכם, ככל שהדבר נוגע לזכויות שההסכם מקנה לו. ההסכם שלפנינו מחד, מזכה את בעלי המניות - מקנה להם זכויות במועדון וגם קובע את התמורה בעבור מניותיהם, ומאידך, כופה עליהם בעלי שליטה/מנהלים "זרים". לכן עולה השאלה, האם התובעת יכולה לדרוש את ביטולו של הסכם המקנה לבעלי המניות זכויות אולם גם "מחייב" את בעלי המניות באופן המקפח אותם לכאורה? הוראות ההסכם דנא מתנות אחת על השניה. ההוראות המזכות את חברי המועדון הן תניות הקובעות כי רק אם הנתבעת 2 תאפשר את התקיימותן, אזי תועבר השליטה בנתבעת 1 לנתבעת 2. ההסכם קובע כי חברי המועדון יזוכו ובו זמנית יחולו עליהם ההוראות שאינן מזכות אותם, אולם, באם יבחרו לדחות את הזכויות המוקנות להם, ימשיכו להתקיים הוראות ההסכם שאינן מזכות אותם. כך למשל, אחת התניות קובעת כי "היזם מתחייב למלא אחר התחייבות החברה (המועדון) כלפי בעלי מניותיה בכל הקשור באפשרות השימוש במועדון הפעלתו ומתקניו - כל זאת לגבי בעלי המניות הרוצים להמשיך ולהחזיק במניותיהם..." (ר' סעיף 7 להסכם). למעשה, באם ידחו חברי המועדון את הזכות המוקנית להם - המשך שימוש במתקני המועדון, זכות שהיתה קיימת להם ממילא עובר להסכם, לא יחדל ההסכם מלהתקיים. יוצא איפה, שאם חברי המועדון דוחים את זכויותיהם הם משנים מצבם לרעה, מקום שהיו אמורים לא לשנות את מצבם כלל לכן, יש להתייחס לכלל הוראות ההסכם כמקשה אחת. אין צורך לדון אם סעיף 35 מקנה למוטב זכות אוטומאטית לבטל את אותן הוראות שאינן מזכות אותו; יחד עם זאת, מעמדו של המוטב כצד ג' להסכם יוצר יריבות בינו לבין הצדדים להסכם, ומשהוקנתה הזכות למוטב לבטל הוראות בהסכם המזכות אותו, ראוי שתוקנה לו לפחות הזכות לטעון לאי תקפותן של ההוראות שאינן מזכות אותו, דהיינו לאי תקפותו של ההסכם כמכלול האם ההסכם נשוא התובענה נכרת כדין : בשנת 1994 חתמו שניים ממנהליה של הנתבעת 1 באותה העת (הנתבעים 6 ו-7) על הסכם להעברת השליטה בנתבעת 1 לנתבעת 2. התובעת טוענת כי הדבר נעשה בניגוד למסמכי היסוד של החברה, בניגוד לחוק ובניגוד למטרות הנתבעת 1. הנתבעים מציגים ארבעה מסמכים המעידים לטענתם על התקשרות כדין: החלטה מאסיפת בעלי מניות ההנהלה בנתבעת 1 להיכנס למשא ומתן עם משקיעים (נספח ב' ל-נ/6); פרוטוקול האסיפה הכללית של הנתבעת 1 (נספח ג' לנ/6) בה הוחלט להפחית את מספר המנהלים מ- 11 ל- 7 ולייפות את חברי ההנהלה שנבחרו להיכנס למשא ומתן עם משקיע לו יוקצו 90% ממניות הנתבעת 1; פרוטוקול ישיבת חברי ההנהלה של הנתבעת 1 בה אישרו המנהלים נוסח הסכם שנחתם בין הנתבעת 1 לחברת א.פ.פ קונסטרקשן בע"מ (להלן: "קונסטרקשן") אשר לטענת הנתבעים זהה להסכם שנחתם עם הנתבעת 2; החלטה מאסיפת בעלי מניות ההנהלה המאשרת את ההסכם נשוא התובענה במסמכי היסוד נקבע כי מנהלי הנתבעת 1 יבחרו ע"י חברי המועדון ויחזיקו במניות ההנהלה כל עוד יכהנו כמנהלים. בתום כהונתם יעבירו את מניות ההנהלה אל המנהלים שייבחרו תחתם. בעלי מניות ההנהלה חתמו על כתב העברת מניות אשר נועד להבטיח כי מניות ההנהלה אכן יעברו למנהלים החדשים. החברה אימצה כתב נאמנות הקובע מנגנון כזה ודיווחה על כך לרשם החברות - נספח ה' לנ/6 מהי הפרוצדורה למכירת נכסים/העברת מניות והאם בוצעה : האם המסמכים שהציגה התובעת אכן מעידים על התקשרות תקינה? הנתבעים שמים יהבם על סעיפים 6 ו- 8 לתקנון, הקובעים כי רק למנהלי הנתבעת 1 נתונה הזכות להצביע באספה הכללית ואילו זכויותיהם של בעלי המניות הרגילות מוגבלות אך לעניין חלוקת נכסי החברה בעת פירוק. נראה כי הנתבעים התעלמו מהוראות נוספות של תקנון הנתבעת 1: בסעיף 12 לתקנון נקבע כדלקמן: "...כל העברת מניות רגילות בחברה טעונה אישור של שלושה רבעים, ואילו העברת מניות הנהלה בחברה טעונה אישור של 90% של כל המנהלים הקיימים בחברה באותה עת..." בסעיף 10 סיפא נקבע: "כל החלטה של מועצת המנהלים בדבר הקצאת מניות טעונה רוב של שלושה רבעים מכלל מספר המנהלים הקיימים בחברה אותה עת תקנון חברה הוא חוזה בין בעלי המניות של החברה לבין עצמם ובין בעלי המניות לחברה (סעיף 17 לחוק החברות). כמו כל חוזה, גם התקנון נתון לפרשנות עפ"י אומד דעתם של הצדדים. ההוראה בסעיף 12 לתקנון מעידה, כי רצון הצדדים היה להגביל את היכולת להעביר את מניות הנתבעת 1 ל"ידיים זרות", כל שכן את השליטה בה. גם כתב הנאמנות שאימצה הנתבעת 1 מעיד על רצונם של בעלי המניות למנוע השתלטות ובעיקר השתלטות ע"י מנהלי הנתבעת 1. יתר על כן, מנהלי הנתבעת 1 נבחרו ע"י כלל בעלי המניות הרגילות ומכאן שהמנגנון שהיה מקובל בנתבעת 1 היה כזה המושתת על אמונם של בעלי המניות הרגילות מלשון סעיף 12 לתקנון עולה כי העברת מניות רגילות טעונה אישור של שלושה רבעים מכלל בעלי המניות, שכן, המילה "מנהלים" לא מופיעה אחרי צמד המילים "שלושה רבעים"; לעומת זאת כאשר מדובר בהעברת מניות הנהלה, הדרישה של 90% היא במפורש מכלל מנהלי הנתבעת 1. הדרישה בסיפא של סעיף 10 לתקנון לעיל צריכה להתקיים ביחד עם הדרישה בסעיף 12, שהרי, גם הקצאת מניות היא דרך להעביר את השליטה בנתבעת 1 ל"ידיים זרות". אינני סבורה כי מחד גיסא טרחו מנסחי התקנון לדאוג להגבלת העברת המניות הרגילות ומניות ההנהלה ומאידך גיסא רצו לאפשר את העברת השליטה "בקלות" ע"י הקצאת מניות שתאושר ע"י מנהלי החברה בלבד האם המסמכים מעידים לכאורה על התנהלות נכונה : ההחלטה המאשרת להיכנס למשא ומתן עם "המשקיעים" ומפרטת את התנאים לכך, איננה נושאת תאריך, היא כתובה בכתב יד, איננה מפרטת מיהם הנוכחים וחמור מכך חתומה בידי 6 מנהלים בלבד. ההחלטה קובעת בסעיף ה' כי: "...ההנהלה תקצה לא' מניות כך שיהיה בעל שליטה מוחלטת במועדון". כאמור, סעיף 10 לתקנון הנתבעת 1 קובע כי הקצאת מניות טעונה רוב של שלושה רבעים מכלל מנהלי החברה, דרישה זו לא התקיימה. גם הדרישה בסעיף 12 לא התקיימה שהרי בעלי המניות הרגילות לא חתומים על ההחלטה, מאחר וההחלטה קובעת את גובה התשלום תמורת ויתור על מניה הרי שעסקינן במכירת מניה היא בעצם העברת מניה הדורשת את הסכמתם של שלושה רבעים מכלל בעלי המניות הרגילות הנתבעים טוענים כי באותה תקופה היו 7 מנהלים (עמ' 53 לפרוטוקול), טענה זו איננה הגיונית. בהחלטה להפחית את מספר המנהלים ל- 7, הוחלט לכאורה גם לייפות את כוחם של המנהלים החדשים שנבחרו על מנת להיכנס למשא ומתן עם משקיע; על פי ההיגיון החלטה שניה בסדר הדברים, כאשר ההחלטה הראשונה היא להיכנס למו"מ לאור מצבה הכספי של הנתבעת 1 כפי שציין מר מאיר לביא בתצהירו (מוצג נ/6). את השתלשלות העניינים ניתן ללמוד גם מהאופן בו העיד מר לביא בתצהירו, שם בחר למנות את המסמכים כנראה לפי סדר התרחשות הדברים (ראה סעיפים 14-16 לתצהירו). ההחלטה גם איננה מפרטת מיהם המשקיעים. מאחר והנתבעת 1 התקשרה תחילה עם קונסטרקשן; נראה כי החלטה זו מתייחסת למשא ומתן עם קונסטרקשן ולא עם הנתבעת 1. אם היתה כוונה כללית להתקשר עם משקיע כל שהוא, אזי לא היו נוקטים במונח "המשקיעים" אלא במונח "משקיעים". ככל שמדובר בהחלטה הרת גורל מעין זו, ראוי היה שמסמך זה היה נכתב בצורה תקינה בנוסף, הפרוטוקול באסיפה הכללית של הנתבעת 1 בה נבחרו 7 מנהלים והוחלט להקצות 90% ממניות הנתבעת 1 למשקיע חיצוני, חתום ע"י עורך דין דרך ז"ל בלבד, ולא ע"י מי מבין המנהלים של הנתבעת 1 או בעלי מניותיה. הדבר תמוה, שהרי עורכי דין אינם נוהגים כדבר שבשגרה לחתום על פרוטוקולים מעין אלו; ראוי היה שפרוטוקול בעל חשיבות כה רבה ייחתם על ידי בעלי המניות של הנתבעת 1 או לכל הפחות ע"י יו"ר האסיפה, שהרי חתימה ע"י יו"ר האסיפה הנה ראיה לכאורה לאמור בפרוטוקול, עפ"י סעיף 90 לחוק החברות. בפרוטוקול מצוין שההחלטה התקבלה פה אחד על ידי בעלי המניות הרגילות. כאמור יו"ר האסיפה לא חתום על מסמך זה ולכן מסמך זה איננו יכול לשמש ראיה לכאורה לעניין ההצבעה, וזאת עפ"י הוראות סעיף 86 לחוק החברות בנוסף, עובדה זו איננה מתיישבת עם עדותם של עדי התובעת בדבר ההתנגדויות להחלטה זו (עמ' 30 ו- 44 לפרוטוקול); ראוי היה לתעד את ההצבעה באופן בו ניתן היה לראות מיהם בעלי המניות אשר תמכו בהחלטה והאם התקיימו הדרישות לרוב מסוים הקבועות בסעיפים 10 ו- 12 לתקנון הנתבעת 1. זאת ועוד, פרוטוקול מאסיפת מנהלי הנתבעת 1 המאשר את נוסח ההסכם עם קונסטרקשן איננו כל כך רלוונטי לענייננו, אם כי נראה שהנתבעים רצו להסיק ממנו על נכונות עקרונית למכור את המניות. אבל על אף הדמיון בין ההסכמים אין מדובר באותו הסכם. אדרבא בהסכם שבפנינו הושמט תנאי אשר הופיע בהסכם עם קונסטרקשן והקובע כי לבעלי המניות תשמר זכות וטו על שינוי יעוד המועדון פרוטוקול מהחלטת מנהלי הנתבעת 1 לאשר את ההסכם נשוא התובענה איננו נושא תאריך, וכתוב בכתב יד (נספח ט' ל-נ/6). מהמוצג שהוגש לבית המשפט ניתן לזהות 3 חתימות של מנהלי הנתבעת 1 בלבד בעוד ש- 6 מנהלים נכחו באסיפה. אף אם נקבל את טענת הנתבעים כי 4 מנהלים חתמו על מסמך זה (סעיף 21 לתצהירו של מר לביא), חתימתם של 4 מנהלים איננה מקיימת את הדרישה הקבועה בסעיף 10 (חתימה של 6 מנהלים) וגם לא את זו הקבועה בסעיף 12 לתקנון הנתבעת 1 (שלושה רבעים שזה 5 מנהלים), אף אם נתייחס למספר כולל של 7 מנהלים. כאמור, סעיף 12 לתקנון מעיד כי כוונתם של הצדדים היתה להגביל את העברת השליטה בנתבעת 1. כוונתם זו איננה מתיישבת עם הקלות שבה הצליחו לכאורה מנהלי הנתבעת 1 או חלקם להעביר למעשה את השליטה בנתבעת 1 לידי הנתבעת 2, שהרי, אשרור של ההסכם עם הנתבעת 2 במהותו הוא פעולה הגורמת להעברת השליטה בנתבעת 1 לנתבעת 2. אינני סבורה כי כוונתם של הצדדים היתה כזו המאפשרת לארבעה מנהלים להעביר את השליטה בנתבעת 1 מבלי לקבל את הסכמתם של בעלי המניות הרגילות אין להסתמך על כך שעו"ד דרך ז"ל לכאורה אישר שההסכם נשוא התובענה מחייב את הנתבעת 1 (נספח י' לנ/6) כדלקמן: "החוזה שנחתם ביום 29/4/94 עם מר נחמיה בני וצבי כהן הוא החוזה היחידי המחייב את הנהלת המועדון הכפרי. כל יתר החוזים וההסכמים שנחתמו לפני התאריך הנ"ל הם בטלים ומבוטלים ולאף צד שהיה במו"מ עם הנהלת המועדון אין לו שום עילה לתביעה משפטית נגד חברי ההנהלה הנוכחים". ראשית, מסמך האישור כתוב על נייר רגיל ולא על נייר מכתבים כפי שנהג לעשות עו"ד דרך ז"ל. חתימתו שונה מחתימתו על מסמכים אחרים עליהם הוא חתום, למשל, מכתב לרשם החברות בו הוא מדווח על ההחלטה שנתקבלה לכאורה באסיפה כללית של נתבעת 1 (נספח יא' לנ/6); על סמכויות ביהמ"ש כגרפולוג ר' ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' פואד סעד קנג' אבו סאלח, פ"ד נ(1) 499. ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ יתר על כן, תמוהים בעיני שני מכתבים אלו, שהרי עו"ד דרך ז"ל הביע את מורת רוחו מהחלטת האסיפה הכללית, במכתב מיום 29.12.93 שבו הוא מציין כי: "...לפני כשבועיים הביאו למשרדי זכרון דברים חתום על ידי חברה חיפאית ובקשו חתימתי, כמובן שהתנגדתי לחתום, המועדון אינו שלי, מלבד זאת בפרטיכול הישיבה הקודמת הוסמכה ההנהלה להיכנס עם המשקיעים למו"מ אך אשור כל הסכם צריך להעשות לפי דעתי ע"י אסיפה כללית של בעלי המניות." לאור האמור עד כה, הגעתי למסקנה כי ההסכם נשוא התובענה נחתם בניגוד למסמכי היסוד של הנתבעת 1 ותוך התעלמות מזכויותיהם של בעלי המניות - חברי המועדון. משהגעתי למסקנתי זו, מתייתר הדיון בטענות נוספות שהעלתה התובעת כנגד תוקפו של ההסכם בטלות ההסכם - הוראות חוק החברות : סעיף 56 לחוק החברות קובע כדלקמן: "(א) פעולה שנעשתה בעבור חברה בחריגה ממטרות החברה, או שנעשתה בלא הרשאה או בחריגה מן ההרשאה, אין לה תוקף כלפי החברה, אלא אם כן אישרה החברה את הפעולה בדרכים הקבועות בסעיף קטן (ב), או אם הצד שכלפיו נעשתה הפעולה לא ידע ולא היה עליו לדעת על החריגה או על העדר ההרשאה. (ב) אישור החברה בדיעבד לפעולה בחריגה ממטרות החברה יינתן בידי האסיפה הכללית בהחלטה שתתקבל ברוב הדרוש לשינוי מטרות החברה; אישור כאמור לענין פעולה בלא הרשאה או בחריגה מן ההרשאה יינתן בידי האורגן המוסמך לתת את ההרשאה. (ג) אישור כאמור בסעיף קטן (ב), לא יפגע בזכות שרכש אדם אחר בתום לב ובתמורה לפני מתן האישור." מנהלי הנתבעת 1 חתמו על ההסכם נשוא התובענה תוך חריגה מהרשאה. ההסכם נחתם מבלי שיושג הרוב הדרוש לקבלת ההחלטות שהתקבלו באסיפה הכללית של הנתבעת 1 כמפורט לעיל. כמו כן, ההסכם לא אושר כראוי באסיפה הכללית בדיעבד, שהיא האורגן המוסמך לאשר את ההחלטות הנוגעות להסכם דנא, כפי שנדרש על פי סעיף 56(ב) הנ"ל האם הנתבעת 2 ידעה כי ההסכם נחתם תוך חריגה מהרשאה : מר מאיר לביא אשר טיפל בעניינים הרלוונטים לתובענה מטעם הנתבעת 2 (ראה תצהירו - נ/6) העיד כי קרא את תקנונה של הנתבעת 1 (עמ' 51 לפרוטוקול). לכן, ודאי הבחין בהוראות הנוגעות לקבלת החלטות באסיפה הכללית של הנתבעת 1, או לכל הפחות היה עליו להבחין בהוראות אלו. אילו פעל מר לביא כראוי, אזי לא היה מסתמך על המסמכים שהוצגו לו אשר על טיבם עמדתי לעיל אינני מקבלת את טענת הנתבעת 2 כי הסתמכה על הצהרותיו של עו"ד דרך ז"ל לפיהן הנהלת הנתבעת 1 מוסמכת להתקשר עם מנהלי הנתבעת 2 בהסכם. הנתבעת 2 היתה צריכה לבדוק במה דברים אמורים בעצמה ולא להסתמך - אם אכן עשתה כן - על דבריו של עו"ד מטעם הנתבעת 1; זאת ועוד, משהוצג בפני הנתבעת 2 כתב הנאמנות אותו אמצה הנתבעת 1, תוהה אני הכיצד לא נדלקו נורות אדומות אצלה שעה שכתב הנאמנות מעיד על מנגנון בחירת המנהלים בנתבעת 1, מנגנון על פיו המנהלים זוכים ל"אמונם" של בעלי המניות הרגילות ולכן בוודאי יש לבדוק מהי עמדתם של בעלי המניות בעניין העברת השליטה במועדון אשר על כן אני קובעת כי ההסכם נחתם תוך חריגה מהרשאה לא אושר, ולכן בטל השבה : סעיף 21 לחוק החוזים קובע כדלקמן: "משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה — לשלם לו את שוויו של מה שקיבל." ראשית יוער כי טענת הנתבעים לעניין יכולתה של הנתבעת 1 להשיב לנתבעת 2 את הכספים שהשקיעה במסגרת ההסכם דנא אינה מורידה או מעלה לעניין בטלותו של ההסכם ו/או חובת ההשבה בעקבותיו, מהבחינה הנורמטיבית. מכאן שעל הנתבעים להשיב לתובעת את השליטה בנתבעת 1, דהיינו את הזכויות במועדון. התובעת תשיב לנתבעת 2 סכום של 70,000 ₪ אשר שולמו ע"י הנתבעת 2 במועד כריתת ההסכם (התובעת איננה חולקת על עובדה זו, ראה סעיף 10 לסיכומי התובעת). הסכום ישא מאותו מועד ריבית והצמדה כדין הנתבעת 2 טוענת כי שילמה סכומים נוספים בעקבות החתימה על ההסכם. כך למשל הצהיר מר לביא, כי הנתבעת 2 שילמה את חובות הנתבעת 1 שהגיעו לסכום כולל של 2,100,000 ₪ (ראה סעיף 29 לתצהירו של מר לביא) ובהמשך שילמה מעל ל- 1,000,000 ₪ בגין שיפוצים במועדון. כמו כן טוענת הנתבעת 2 רכשה את מניותיהם של 227 בעלי מניות רגילות בנתבעת 1 בעבור 3,000 ₪ לכל בעל מניה. טיעונים אלה יש לחלק לשניים: טיעונים במסגרת חובת ההשבה כתוצאה מביטול החוזה וטיעונים בגין נזקים כתוצאה מהשקעות שבוצעו תשלום החובות : הנתבעת 2 לא הביאה אף אסמכתא להוכחת טענותיה כי השקיעה כספים רבים במסגרת ההסכם דנא. הימנעות הנתבעת מהבאת ראיות תמוהה בעיני; הכיצד לא הציגה ולו מסמך אחד המעיד על השקעתה לכאורה בנתבעת 1, המגיעה לסכום של "מיליונים" כלשונה? יפים דבריו של י' קדמי בענין זה: "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית- המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד או להימנעות מחקירה נגדית ...התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית - היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב" (י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי (תשס"ד, 2003), 1649). אשר על כן אני קובעת כי נושא זה לא יילקח בחשבון לענין ההשבה לענין חובה של הנתבעת 1 לבנק לאומי לישראל בע"מ - להלן: הבנק : הבנק פתח בהליכי הוצל"פ למימוש המשכון שנרשם לטובתו על המקרקעין ומינה כונס נכסים (ראה ת/2 סעיפים 71-72), החוב נרכש ע"י חברה אחרת (אשר בבעלותו של הנתבע 3 - ראה נספח כה' לת/2) אשר הפכה לנושה ובעלת משכון במקום הבנק (ראה ת/10 - הסכם בין הבנק לרוכשת). הנתבעת 2 לטענתה העמידה לבנק בטוחות חליפיות להבטחת חובותיה של הנתבעת 1 (סעיף 73 לסיכומי הנתבעים) אולם העמדת בטוחות איננה כתשלום חוב, ולא הובהר אם הבטוחות נפדו ע"י הבנק, שאז יהא זה תשלום החוב-, אם לאו. אשר על כן אין להתיחס במסגרת ההשבה לראש פרק זה באשר לתשלום בגין השיפוצים שנעשו במועדון : הנתבעת 2 לא נקבה בסכום המדויק (מר לביא העריך כי מדובר ב"למעלה מ 1,000,000 ₪" - ראה סעיף 30 לתצהירו), כשהנתבעת לא הציגה אף ראיה התומכת בעובדה הנטענת, למעט עדות זו; גם להצהרת רו"ח יש צורך בתימוכין, ומה טוב יותר מקבלות מתאימות? מכיוון שהדבר לא נעשה-, הנושא לא הוכח ולא נמצא במסגרת ההשבה באשר למניות שנרכשו ע"י הנתבעת השניה : הנתבעת 2 צירפה רשימה של בעלי מניות שלטענתה רכשה מהם את מניותיהם על פי ההסכם דנא (מוצג נ/7). התובעת טוענת כי קיימת סתירה בין האמור בתצהירו של מר לביא כי נרכשו 227 מניות לבין טענתו של ב"כ הנתבעת 2 כי נרכשו 229 מניות (עמ' 19 לפרוטוקול) לבין הרשימה שצורפה המונה לטענת הנתבעת 2 רשימה של 279 בעלי מניות. הנתבעת 2 לא התייחסה לטענה זו בסיכומיה. מכל מקום, רשימה זו איננה מוכיחה דבר והיא איננה ראיה משכנעת. שונים היו פני הדברים אם היו הנתבעים מציגים שטרי העברת מניות או אפילו מסמכי הנהח"ש המעידים על התמורה לבעלי המניות. אשר על כן גם בנושא זה, אין להתיחס לנושא ההשבה סוף דבר : לאור האמור לעיל, אני קובעת, שההסכם בטל. התובעת תשיב לנתבעת 2 את הסכום של 70,000 ₪. סכום זה ישא ריבית והצמדה כדין מיום כריתת ההסכם ועד לתשלום בפועל. הנתבעים 1-3 ו- 5 ישאו ביחד ולחוד בהוצאות שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪ + מע"מ וכן בהוצאות משפט אותן ישום הרשם. סכומים אלו ישאו ריבית והצמדה כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועלחוזהחובת השבה / זכות השבהביטול חוזהפסק דין הצהרתי