חתימה על כתב ערבות להבטחת על חוב בחשבון החברה - תנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי הינה סוגיה שנדונה בבית משפט השלום בתל אביב. להלן תקציר נרחב של פסק הדין שניתן ע"י השופט שינמן יעקב: רקע : התובע, בנק לאומי לישראל בע"מ, הנו חברה רשומה המנהלת עסקי בנקאות בישראל (להלן: "התובע" או "הבנק"). הנתבעת מספר 1, אופיום בי 91 בע"מ, הינה חברה הרשומה בישראל (להלן:"החברה"). ביום 27/4/92 חתמה החברה, בסניף נורדאו של התובע (להלן:"הסניף"), על תנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי (להלן:"ההסכם") בחשבון שמספרו 306000/09 (להלן: "חשבון החברה"). הנתבע 2, פישלוביץ משה (להלן: "מר פישלוביץ" או "הנתבע") ביחד עם נתבעת 3, פישלוביץ אביבה (להלן: "הנתבעת") חתמו ביום 3/5/92, על כתב ערבות לאבטחת כל חוב בחשבון החברה (כתב הערבות צורף וסומן ד' לכתב התביעה). בשנת 1992/3 נקלעה החברה למצוקת אשראי. בעצה אחת (או לפי דרישתו-כטענת הנתבעים), עם מנהל המחלקה העסקית בבנק וסגן מנהל הסניף דאז- מר שמואל וינקלר (להלן: "מר וינקלר" או "עד התובע"), פתחה ביום 16/8/93 הגב' אסתר קרופניק (להלן:"גברת קרופניק") חשבון נוסף בבנק שמספרו 289218/06 להלן: החשבון הנוסף אין חולק כי גברת קרופניק- הייתה בת זוגתו לחיים של מר פישלוביץ בכל המועדים הרלוונטיים לתביעה זו, עבדה בחברה בתור סוכנת מכירות והייתה מורשית חתימה בחברה. החשבון הנוסף נפתח כאמצעי לביצוע פעולות אותן לא ניתן היה לבצע בחשבון החברה, כגון: פתיחת תוכניות חסכון, רכישת קרנות נאמנות וכד', כתנאי לקבלת אשראי בחשבון החברה. למרות שהחשבון הנוסף, היה ע"ש הגב' קרופניק, היא לא עשתה בו שימוש לצרכיה, לא היה לה פנקס שיקים או כרטיס אשראי ומעולם לא משכה כספים מהחשבון לכיסה. יתרות החובה בחשבון הנוסף כוסו בהעברות כספים מחשבון החברה ובמועד סגירתו הועברה יתרת הזכות שבו לחשבון החברה. כל הפעולות שנעשו בחשבון הנוסף לרבות זיכויים וחיובים היו קשורים עם ורק לפעילות חשבון החברה ביום 6/7/00, הגיש התובע תביעה כספית כנגד הנתבעים, לפיה, יתרת החובה בחשבון החברה הנה 11,644שקלים- קרן, ובנוסף, 496 שקלים בגין ריבית עד ליום הגשת התביעה, סה"כ 12,141 ש"ח . ביום 8/1/02, הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, לפיו, יתרת החובה בחשבון החברה הנה 207,877 שקלים- קרן, ובנוסף, 9,655 שקלים בגין ריבית עד ליום הגשת התביעה, סה"כ 217,532.97 שקלים. ביום 14/12/2003, הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, לפיו, יתרת החובה בחשבון החברה הנה 128,035.90שקלים- קרן, ובנוסף, 2,123.99 שקלים בגין ריבית עד ליום הגשת התביעה, סה"כ 130,159.89 שקלים טענות התובע : לטענת הבנק, בהתאם לתצהיר העדות הראשית של מר וינקלר (שנחתם ביום 1/11/04), עד לשנת 1992 התנהל החשבון כתיקנו. מאותו השלב, החלה החברה לצרוך אשראי והלוואות שלא עמדה בהחזרם. ביום 26/06/00 הגיעה יתרת החוב בעו"ש "לסך של 0.00 ש"ח כשהריבית מחושבת עד ליום 31/3/00 בלבד" (ס' 7 א' לתצהיר וינקלר) ויתרת החוב בחשבון הנוסף היה בפיגור בסך של 128,035.90 שקלים ובתוספת ריבית בשיעור של 2,123.99 עד ליום הגשת התביעה ,מגיע החוב ל-130,159.89 שקלים. התובע דרש מהנתבעים לסלק את היתרה וכשאלו לא נענו, הוגשה התובענה בהתייחס לטענות הנתבעים, טען הבנק כי הנתבעים הרחיבו חזית כאשר העלו בתצהירי העדות מטעמם טענות בעניין "התניית שירות בשירות", טענות אשר לא נטענו בכתב ההגנה. הנתבעים לא הרימו את נטל ההוכחה לעניין טענת התניית שירות בשירות ולא הביאו כל ראיה פוזיטיבית לקיומה של התניית שירות בשירות מצד הבנק. גם אם הייתה התניה כזו, היה על הנתבעים להוכיח העדרו של קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי וקיומה של קורלציה בין מועדי העמדת האשראי ופתיחת תוכניות חסכון-ואלו לא הוכחו. עוד טען הבנק להשתק, לטענתו, אף אם הייתה כפיה מצדו, הנתבעים לא התלוננו בפני גורמים כלשהם. כל העברות הכספים מחשבון לחשבון בוצעו אך ורק בהוראת הלקוח. וכן, אין לייחס לחוות הדעת שהוגשה על ידי הנתבעים משקל ראייתי ודינה להיפסל טענות הנתבעים : לטענת הנתבעים, הם אינם חייבים לתובע סכום כלשהו אלא ההפך הוא הנכון. מצבם הכלכלי הגרוע של הנתבעים הוא תוצאה ישירה של פעולות בלתי חוקיות שנעשו ע"י הבנק, שהתבטאו -בהתנהגות חסרת תום לב, מעילה באמון הנתבעים, הטעיה, נקיטה בדרכי מרמה, הפרת אמונים כלפיהם, אי גילוי נאות, הצגת מצגי שווא, התניית שירות בשירות, תוך ניצול מלא שנתנו הנתבעים והגב' קרופניק במר וינקלר (ס' 4 לתצהיר הנתבע). החשבון הנוסף, הנו לכאורה, חשבון פרטי, על שם גברת קרופניק. על פי מסמכי הבנק, על אף העובדה שלגברת קרופניק אין עסק משלה, החשבון הינו "חשבון שיקים מסוג יומי ללקוח עסקי", והוא נפתח למטרות הבנק בלבד והיווה המשך לחשבון החברה עוד לטענת הנתבעים, מר וינקלר כפה על החברה לרכוש שירותים בנקאיים בהם חפץ הבנק או הוא באופן אישי, גבה מהם בגין פעולותיו ריבית נשך, ועמלות ביתר. הבנק היה ער לחוסר ההיגיון הכלכלי בפעולות שכפה על החברה, לבצע בחשבונה ובחשבון הנוסף, כמו כן, הבנק התרשל בכך שלא ייעץ לחברה, משנוכח כי פעולותיו בחשבונות גורמות לה לנזקים, לפרוע תוכניות חסכון, למכור ניירות ערך ולבטל את הוראות הקבע. לאור הטענות כבדות המשקל, אשר נתמכו בראיות, לפיהן נהג הבנק בחוסר תום לב ופעל בניגוד לחוק בחשבון החברה ובחשבון הנוסף, עד כדי קריסת החברה, איבוד נכסיה והונה והפסקת כל פעילותה, ומשלא הציג גרסה נוגדת וזנח בסיכומיו את התייחסותו לטענות המשפטיות של הנתבעים, מלבד טענת התניית שירות בשירות, יש לדחות, לטענתם, את תביעת הבנק עדים : מטעם הבנק- הוגש תצהירו של מר וינקלר. מטעם הנתבעים- הוגשו תצהיריהם של מר פישלוביץ-הנתבע ושל גברת קרופניק, וכן חוות דעת שנערכה ע"י מר סלימאן עלי סלמאן. ביום 27/3/2006 נחקר בחקירה נגדית, עד התביעה, מר וינקלר, ביום 13/9/2006 נחקרו עדי ההגנה מר פישלוביץ, הגברת קרופניק וסלימאן עלי סלמאן . כל הפנייה לפרוטוקול הדיון משמעו, פרוטוקול הדיון במועד בו נחקר העד הרלוונטי דיון : לאחר שמיעת העדויות ולאחר עיון בראיות שהוצגו לי, הגעתי למסקנה, כי יש לדחות את התביעה. חלק גדול מתביעות הבנקים, הנדונות בבתי המשפט, עניינן בלקוחות (וערבים של הלקוחות), שנותרו חבים כספים לבנק ולא פרעו את החוב למרות דרישה שקיבלו לפורעו. במקרים אלו, מבסס הבנק תביעותיו על הרשומות הבנקאיות שבידיו ובהתייחס לטענות השכיחות של החייבים-עושק ,אילוץ, כפיה, מרמה, ובעיקר "התניית שירות בשירות"-טוען הבנק, כי הנטל להוכחתם, מוטל על כתפי הנתבעים ובד"כ זו משימה קשה הנטל המוטל על כתפי הנתבעים, להוכחת התניית שירות בשירות, הינו כבד, בייחוד לאור דרישות הדין, להוכחת הקשר שבין השירות המבוקש לבין קיום התנאי, קיומה של קורלציה בין מועדי העמדת האשראי ופתיחת תכניות החיסכון, וכד'. דרך טיעון זו של הבנקים, תואמת את הוראות הדין כאמור, ובשנים האחרונות, מאחר והבנקים היטיבו דרכם, והם נוקטים במשנה זהירות ביחסיהם עם הלקוחות, מעטים המקרים, בהם בתי המשפט מקבלים טענות של נתבעים, לגבי התניית שירות בשירות, כהגנה בפני תביעת הבנק להחזר החוב הנתבע. המקרה שבפניי הוא לטעמי מהמקרים הנדירים, בהם יש לקבל הגנה זו, למרות שבענייננו אין בה צורך, שכן הבנק לא הרים את הנטל ההתחלתי המוטל עליו, להוכיח תביעתו הנטל הבסיסי המוטל על הבנק, הינו פשוט וקל (כפי שיפורט בהמשך) ורק אם הוא הורם, עובר הנטל לכתפי הנתבעים, להוכיח את טענות ההגנה שלהם. איני סבור כי הבנק הרים את אותו נטל ראשוני, אך גם אם הייתי קובע שהנטל הורם ע"י הבנק והוא עבר לנתבעים להוכיח טענות הגנתם, אני סבור כי הנתבעים הצליחו במקרה זה, להוכיח כי הבנק ביחסיו הבנקאיים עם החברה ובקשר לחשבונותיה, נהג -בצורה שאינה עולה בקנה אחד עם חובת הנאמנות שלו כלפי לקוחותיו, דרש במישרין או בעקיפין מלקוחותיו לרכוש שירותים מהבנק, ניצל את מצוקתם הכלכלית ואת האמון שנתנו בו, התנה שירות בשירות והחשוב מכך, ביצע בחשבונותיהם פעילויות ופעולות כספיות, שאינן עולות בקנה אחד עם הגיון כלכלי בסיסי, ובכך גרם להם לשלם לבנק במשך לפחות שמונה שנים, חיובי ריבית ועמלות מיותרות, שגרמו להיווצרות החוב כולו או חלקו- הנתבע בתובענה זו האם הבנק הוכיח תביעתו : עיון בעובדות, שאינן שנויות במחלוקת, מעלה תמיהות וספקות, לגבי התנהלות הבנק ויכולתו להוכיח תביעתו. התמיהה הראשונה מתעוררת, לנוכח השאלה: מדוע המתין הבנק ונתן לחשבון בעייתי להתנהל במשך שמונה שנים בטרם הופסקה פעילותו. חשבון החברה נפתח ביום 27/4/92 וביום 3/5/92 חתמו הנתבעים 2 ו-3 על כתב ערבות (ס' 3 ו-9 לתצהיר מר וינקלר). רק במשך שבעה חודשים, התנהל החשבון באופן שתאם את ציפיות הבנק וכך מתאר זאת מר וינקלר בתצהירו: "עד לחודש דצמבר 1992 התנהל חשבונה של התבעת מס' 1 (להלן:"החשבון העסקי") באופן סביר למדי..." (ס' 14 לתצהיר מר וינקלר). מאז דצמבר 92 החלה התנהלות בעייתית בחשבון החברה, כאשר מעת לעת נאלץ הבנק להעמיד אשראי והלוואות לחברה וכך התנהלו הדברים-במשך כשמונה שנים, עד שהבנק החליט בשנת 2000 לדרוש את פירעון החוב ומשלא נענה הוגשה התובענה דנן. משנקלעה החברה למצוקת האשראי בסוף שנת 92 תחילת 93, המשך התנהלות החשבון הייתה בעייתית, מאחר ולחברה ולבעלי מניותיה דאז (הנתבעים 2 ו-3) לא היו בטוחות שיכלו להעמיד לחברה ביום 16/8/93 לפי הצעתו של וינקלר (עדות וינקלר בעמ' 9 ש' 1,2 לפרוטוקול), נמצא הפתרון להעדר בטחונות בחשבון החברה, ע"י פתיחת החשבון הנוסף של הגב' קרופניק בו יפתחו, לפי התכנון, תוכניות חיסכון (או תירכשנה קרנות נאמנות), שישמשו כבטוחה לאשראי שמקבלת החברה. תוכניות החיסכון שנפתחו בחשבון קרופניק, מומנו ע" הבנק, בהלוואות שניתנו לה, ומאחר והיא הייתה עובדת שכירה של החברה, פירעונן של אותן הלוואות נעשה באמצעות העברת כספים מחשבון החברה ( ס' 5 לתצהירה וס' 6 לתצהירו של הנתבע שלא נסתרו). כבר עתה, מן הראוי לתאר את דרך פעולת והתנהלות הבנק בקשר לחשבון החברה ולחשבון הנוסף. תוכניות החיסכון נפתחו כאמור נגד הלוואות שנתן הבנק לקרופניק בחשבון הנוסף. "דפקטו"-כנגד תוכניות החיסכון בחשבון קרופניק- קיבלה החברה אשראי, אך "דיורה"- לא שימשו התוכניות כבטחון לחברה ובלאו הכי לא היה לחברה בגינם אשראי מאושר ( ראה עדות ויקלר עמ' 8 ש' 5-12 עמ' 9 ש' 11-12 עמ' 11 ש' 4, 15-,16, 19-20 ). אם תוכניות אלו היו משמשות כבטוחה באופן רשמי ומסודר (למשל שעבודן) הייתה החברה מקבלת אשראי מאושר ומסודר, ובלאו הכי הייתה משלמת ריבית נמוכה בגין אשראי זה. מאחר והתוכניות לא שימשו באופן רשמי כבטחונות, חויבה החברה, בגין האשראי שקיבלה בריבית חריגה או גבוהה, וקרופניק גם היא- חויבה בחשבון הנוסף-בריבית, בגין הלוואותיה שנלקחו לצורך רכישת התוכניות. קרוב לוודאי שהריבית שקרופניק חויבה עלתה על זו שהתקבלה מתוכניות החיסכון מאחר וקרופניק הייתה שכירה של החברה, פירעון הלוואותיה נעשו מחשבון החברה וזו האחרונה הגדילה את יתרות החובה הבלתי מאושרות שלה ואז כשנזקקה לאשראי לפעילותה השוטפת (מימון יבוא, תשלום לספקים וכד'), חויבה להעמיד ביטחונות כנגד הגדלת האשראי ו"סבב" פתיחת תוכנית החיסכון, כנגד העמדת האשראי החל מחדש, וחיובי הריבית בשני החשבונות חזרו על עצמם, וחוזר חלילה. כאמור, שלב בחינת דרך התנהלות הבנק ביחסיו למול הלקוח-בפסק"ד זה טרם הגיע ואתייחס ביתר פרוט לסוגיה זו בהמשך. מצויים אנו בשלב בו נשאלת השאלה- האם הבנק הוכיח תביעתו, אך כבר עתה ניתן להיווכח כי, התנהלות הבנק בחשבון הנוסף של קרופניק, העברת הכספים והערבוב בין החשבונות, יצר אי סדר ותמיהות שהתגלו בין היתר, ביתרות החובה של החברה שנוצרו עקב כך והנתבעים בתובענה זו הבנקים בכלל, וגם התובע בתיק זה, סומכים את הוכחת יתרות החובה הנתבעות מלקוחותיהם, על אישור לגביה יתרה, וזאת בהתבסס בענייננו על "ס' 8(א) להסכם ניהול החשבונות" הקובע : "חוב הנתבעת מס' 1 כרשום בספרי התובע ייחשב לנכון וישמש הוכחה מספקת נגד הנתבעת לכל פרטיו ופרוש הדבר הוא שהרישומים בדף החשבון מהווים ראיה לכאורה נגד הנתבעת לכל פרטיו". כך נאמר מפורשות: בס' 10 לכתב התביעה המקורי שהוגש ביום 6/7/00, בס' 10 לכתב התביעה המתוקן שהוגש ביום 8/1/02, בס' 10 לכתב התביעה המתוקן שהוגש ביום 14/12/03, בס' 11 לתצהיר העדות הראשית של וינקלר שנחתם ביום 1/11/04, וכן בס' 8 לסיכומי התובעת שהוגשו ביום 4/3/07. מאחר והתובעת מפנה בסיכומיה לנספח א' לתצהיר וינקלר, אני מניח שהתובעת מתכוונת ל"תנאי ניהול חשבון חוזר דביטורי" מיום 27/4/92, המהווה גם נספח א' לכתבי התביעה השונים שהוגשו אודה על האמת, יגעתי וחיפשתי את אותו נוסח של סעיף 8(א) בהסכם, אך לא מצאתיו. לא אקפיד עם התובע בעניין זה, שכן אני משער כי כוונתו לס' 13 (א) בו נרשם כי "כל הרישומים בספרי הבנק ייחשבו כנכונים וישמשו כראיה לכאורה לכל האמור בהם על פרטיהם.........". הבנק סומך כאמור טענותיו, לגבי יתרת החוב על אותם הרישומים, ולפיכך יש לבחון, האם אכן הוכח, כי אותם רישומים, משמשים כראיה לכאורה, עליהם ניתן לבסס את המסקנה כי אכן הנתבעים חבים לבנק את הסכום הנתבע והאם התובעת הרימה את הנטל הראשוני להוכחת תביעתה התובע-הבנק לא הוכיח תביעתו : הסתבר כי לא ניתן לסמוך על רישומי הבנק. יתר על כן, בעדותו של העד היחיד מטעם התובע, התגלו תהיות, שלא לומר סתירות, וברור כי לא ניתן להשתית על עדותו את הוכחת התביעה, בייחוד שמדובר ב"עדות יחידה" כמשמעותה בפק' הראיות. התביעה של הבנק כלפי הנתבעים לוותה בדרישות כספיות שונות ומשונות, מבלי שניתן לשינויים קיצוניים אלו, הסבר מניח את הדעת. טעות- היא מקרה חד פעמי ותופעה אנושית, אך כשכמות הטעויות גדלה ומצטברת, אין מנוס מהמסקנה, כי לא ניתן לסמוך על מסמכי/רישומי הבנק במקרה זה ועל עדיו להלן חלק מאותם שינויים וטעויות שהביאו אותי למסקנה האמורה : א) ביום 11/11/99 נשלח מכתב לחברה לפיו היא נדרשת לשלם חובותיה לבנק כדלקמן: 4,872 שקלים חוב בעו"ש. 16,075 שקלים אשראי בפיגור. 168,982 שקלים פיגור בהלוואות. 15,357 שקלים בגין חיובי ויזה. 205,287 שקלים סה"כ. ב) ביום 6/7/00 הוגש כתב התביעה המקורי, לפיו נתבע חוב: 11,644 שקלים בגין יתרות חובה דביטוריות בצירוף יתרת אשראי, עפ"י דף חשבון ג . 496 שקלים ריבית. 12,141 שקלים סה"כ. ג) ביום 8/1/02 הוגש כתב תביעה מתוקן לפיו נתבע חוב: 0.00 שקלים יתרה בחשבון העו"ש, עפ"י דף חשבון ג . 207,877 שקלים יתרת חשבון הלוואה, עפ"י דף חשבון ג 1'. 9,655 שקלים ריבית. 217,532 שקלים סה"כ. ד) ביום 14/12/03 הוגש כתב תביעה מתוקן לפיו נתבע חוב: 0.00 שקלים יתרה בחשבון העו"ש, עפ"י דף חשבון ג . 128,035 שקלים יתרת חשבון הלוואה, עפ"י דף חשבון ג 1'. 2,123 שקלים ריבית. 130,159 שקלים סה"כ. די לעיין בנתונים האמורים, כדי להבין שבמשך שנתיים, החוב של החברה "צונח" ו"צומח" במאות אחוזים והכול כאשר לכל אחת מאותן ה"עליות" או ה"ירידות" מצורפת לכאורה רשומה בנקאית האמורה לטעת, בקרב מי שמעיין בה- בצרוף עם הוראות ההסכם, את הרושם, כי לפניו ראיה אמיתית והחשוב מכך - אמינה העובדה כי גרסאות הבנק השתנו, חדשות לבקרים בכלל (וכפי שיפורט, מסקנה זו עולה גם מניתוח עדותו של וינקלר), ובקשר ליתרת החוב שהייתה שנויה במחלוקת בפרט, מובילים למסקנה, כי במקרה זה שבפניי, ספרי הבנק ורישומיו, ובייחוד אלו שצורפו כאסמכתאות ליתרת החוב, אינם מהווים ראיה עליה ניתן לסמוך. לפיכך המסקנה הינה כי התובע לא הוכיח את סכום החוב- שהיה שנוי במחלוקת, והנתבע על ידו בתובענה זו עדותו של וינקלר -עדות יחידה : לא רק שמסמכי הבנק בתיק זה, התגלו כמסמכים שלא ניתן לסמוך עליהם, אלא שגם עדותו של וינקלר הייתה עדות שהתגלו בה כאמור סתירות ותהיות שלא ניתן להן הסבר מניח את הדעת. וינקלר היה עבור הנתבע והגב' קרופניק "המוציא והמביא" ו"על פיו ישק דבר". האמון שקיבל וינקלר מהנתבע ומהגב' קרופניק, היה בלתי מסויג ולמעשה גם הבנק ראה בוינקלר, את העד המרכזי שיכול להעיד ולשפוך אור, על מערכת היחסים שבין הנתבעים לבנק ולפיכך עדותו הייתה העדות היחידה, מטעם הבנק. מהעדויות ששמעתי עולה, כי פעולות הבנק שבוצעו ברובן ע"י וינקלר במהלך השנים נעשו, בחלק מהמקרים, שלא בהתאם למקובל ולנהלים וגרמו בסופו של דבר לנתבעים, לנזקים כספיים רבים ומתמשכים, שיצרו את יתרת החוב הנתבעת בתובענה זו. כך למשל הסתבר כי היה ערבוב בין החשבונות, של החברה עם החשבון של קרופניק. על מנת לעקוף איסורים בנקאיים, נפתחו תוכניות חסכון בחשבון קרופניק, וכנגדם ניתן לחברה לחרוג בהיקפים בלתי הגיוניים ממסגרות האשראי המאושרות, כאשר הביטחונות החלקיים שהיו בחשבון הנוסף-של קרופניק, אינם משמשים מבחינה פורמאלית כבטחון לחשבון החברה בעת שמסר וינקלר עדותו בביהמ"ש ועומת עם אותן פעולות שבוצעו בשני החשבונות, התגלו אותות של אי נוחות אצלו. הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת היא מהמלאכות המובהקות והקשות המוטלות על בית-המשפט וביהמ"ש מחליט בו על פי אמירותיהם, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך האירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במשך המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א - 1970). ההתרשמות הייתה מאז ומעולם אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. חרף ההתקדמות הטכנולוגית בכל תחומי חיינו, עדיין לא נמצא המכשיר שיחליף את ההתרשמות וחרף כל מגבלה והקשיים שהיא מעמידה - אין לזלזל בערכה לא הבעת פניו של בעל-הדין או של עד ולא יופי תוארו או צחות לשונו היא שתביא את בית-המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה. יכול בית-המשפט וצריך לשית לבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת או בצורה מקוטעת ומגומגמת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד כשלעצמה, אלא במסגרת ובמכלול המבחנים המקובלים להערכת עדויות לרבות מבחן ההיגיון, סתירות חיצוניות ופנימיות בדברי העד וכיוצא בזה. כשלעדותו של וינקלר מצרפים את המסקנות אליהן הגעתי לעיל בקשר מסמכי/רשומות הבנק, ולחוסר הסבירות וההגיון הכלכלי שהתגלו בפעולות שבוצעו בחשבון, אין מנוס מהמסקנה, כי על עדותו של וינקלר לא ניתן להשתית את הוכחת התביעה. למרות שמר וינקלר, היה זה שטיפל בעיקר, מטעם הבנק בחשבון החברה, התגלו בעדותו סתירות ותהיות כאשר הוא לא יודע להשיב על שאלות, שהיה רק טבעי, שהתשובות עליהן יהיו בידיעתו דוגמא קיצונית לסתירה בעדות וינקלר ולחוסר האפשרות לסמוך על מסמכי הבנק או על עדותו של וינקלר בקשר למצב חשבון החברה התגלתה כאשר העד התייחס לאמור בס' 14 לתצהיר עדותו הראשית, שם העיד כי בחודש דצמבר 92 היה אמור להימשך שיק של 40,000 שקלים מחשבון החברה ופירעונו היה גורם כי חשבון החברה יעמוד ביתרת חובה של "לכדי כ-80 א ש"ח". וממשיך העד ומצהיר תחת אזהרה, כי כדי לאשר את היתרה הזו והכוונה ליתרת חובה של- 80,000שקלים הועמדה לחברה הלוואה בסך של 73,000שקלים בחקירתו הנגדית בביהמ"ש הודה העד וינקלר, כי האמור אינו נכון בלשון המעטה וכי החשבון לא רק שלא היה ביתרת חובה של 40,000 שקלים אלא היה ביתרת זכות ולצורך פירעון השיק לא היה צורך בהעמדת הלוואה. ב"כ הנתבעים שאלה את העד: "ש. אני מפנה אותך לסעיף 14 לתצהירך ...אני אומרת לך שכש 40,000שקלים השיק נמשך החשבון היה בזכות וההלוואה נלקחה לקניית מכונית?" בתחילה ניסה העד להשיב תשובה מתחמקת בעניין זה, אך כשב"כ הנתבעים עימתה אותו, עם אישור הבנק כי החברה הייתה ביתרת זכות נאלץ להודות: "אני קורא את סעיף 12 (צ"ל 14 י.ש.) לתצהיר שלי העובדות מדפי החשבון הוא שהחשבון היה בזכות של 47,000 שקלים והיה שיק של 40,000 שקלים. זה נכון שלא היתה יתרת חובה". סתירה שכזו הינה בעייתית בלשון המעטה. העד מוזהר בתצהירו לומר את האמת ומסתבר כי האמור בתצהירו אינו אמת וכי הרשומות הבנקאיות עליהן סמך בעת הכנת התצהיר היו לא נכונות. החשבון לא היה ביתרת חובה והחמור מכך, היה הניסיון בתצהיר העדות הראשית, להסביר את הקשר שבין ההלוואה שניתנה לאותה יתרה, שנוצרה כנגד פרעון השיק שנמשך מחשבון החברה. קשר שכזה התברר כגרסה דמיונית שאין לה כל אחיזה במציאות או במסמכי הבנק עצמו !!! יוצא אני מנקודת הנחה, כי הסתירה והגרסה שנמסרה בתצהיר העדות הראשית, היו תולדה של רצונות העד להצדיק את פעולות הבנק וההלוואות שניתנו ואולי חלוף הזמן גם הוא היה גורם מכריע באותה טעות כך או כך, זו דוגמא אופיינית- אם כי לא יחידה, ממנה ניתן ללמוד ולהסיק, כי לא ניתן לסמוך על מסמכי הבנק ועל עדותו של העד היחיד מטעם הבנק. דוגמא נוספת לסתירה בין התצהיר שמסר העד וינקלר לבין עדותו בבימ"ש, הייתה כשהוא נשאל על תוכניות החסכון שהגב' קרופניק נדרשה לפתוח כדי שתשמש בטוחה לחשבון החברה. בסעיף 30 לתצהירו העיד והצהיר וינקלר, כי ניתנו לחברה הלוואות:" הנתבעים הם שביקשו הלוואות מהתובע והתובע הסכים לכך למרות שלא היה מחוייב לתת להם הלוואות. התובע נתן הלוואות בתנאי שתעמיד הנתבעת בטוחות. הנתבעים בחרו להעמיד בטוחות אלו בצורת תכניות חסכון ללא כל כפיה. התובע הסכים לכך ברצונו לבוא לקראת הנתבעת מס' 1 ולאפשר לה המשך פעילות. דהיינו, הנתבעת מס' 1 שלא היה לה כסף, ביקשה הלוואה בתשלומים לצורך תכנית החסכון. כשהכוונה היא שהפעילות של הנתבעת מס' 1 תפרע בתשלומים את ההלוואה שהועמדה לצורך תכנית החסכון". כך במילים ברורות שאינן משתמעות לשתי פנים, הודה העד כי תוכנית החיסכון היא של החברה והיא זו שתפרע את ההלוואה שהועמדה לצורך פתיחת התוכנית במהלך חקירתו הנגדית, כשהבין העד כי גרסה זו אינה עומדת בקנה אחד עם גרסת הבנק, חזר בו מהעובדות שנאמרו בתצהיר ואמר "יכול להיות שזו טעות, יכול להיות שזה היה ערבוב." (עמ' 11 לפרוטוקול בכלל ושורה 15 בפרט). גם סתירה שכזו לא ניתן לה הסבר מניח את הדעת על כל המשתמע מכך. כאמור לא רק סתירות התגלו בעדותו של עד התובעת, אלא גם תהיות שלא ניתן להן הסבר, עולות מעדות זו. העד שהינו אחראי לחשבון החברה, אינו יודע נתונים בסיסיים הקשורים לחשבון, כמו שהנתבעים 2 ו- 3 שהנם גם ערבים לחשבון, הם אחים (סיכומי הנתבעים עמ' 9 ב') בעוד שהעד חשב כי מדובר בבעל ואשתו העד גם לא ידע להשיב לשאלה מתבקשת מנסיבות העניין: "למה אצל אסתר נפתחו תוכניות חסכון ולא אצל הנתבעים 2 ו 3 שהיו ערבים" (עמוד 7 שורות 20-19) ושהיו בעלי המניות בחברה והוא השיב "כמה שאני זוכר אסתר הייתה בעלת מניות. לגבי הערבות אני לא זוכר. אני לא יודע למה אצל אסתר נפתחו תוכניות החסכון ולא אצל נתבעים 2 ו-3 שהיו ערבים." (שורות 17-19). בהמשך כשניסה לחמוק מהקשר ומהמעורבות שיצר בין החשבונות אמר שבכל זאת שהיה קשר בין חשבון החברה לחשבון הנוסף: "ש. בסעיף 17, אתה אומר שתוכניות החיסכון נפתחו בהתייעצות עם החברה, למרות שזה חשבון של אסתר, אתה אומר שהחברה הייתה מעורבת? ת. היה קשר ביניהם". ( עמוד 7 שורות 27-29 לפרוטוקול). כאמור יש לחזור ולזכור כי עדותו של וינקלר הייתה "עדות יחידה" וכאשר צד בהליך מבסס את תביעתו על עדות יחידה שאין לה סיוע, הרי במקרה שביהמ"ש מוכן להסתפק בעדות זו, בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971, עליו לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה כזו (ראה ע"א 231/72 עיזבון אלמליח נ' ישראל זוטא ואח' פד"י כז (1) 679, ע"א 268/71 עיזבון שמחה גוליס נ' מינה לינצר פד"י כו (2) 761). "עדות יחידה" זו, שהובאה על ידי התובע לביסוס תביעתו, הינה עדות שאסור שיתעוררו בה ספקות, סתירות ותהיות, וביהמ"ש חייב להיות משוכנע כי ניתן לבסס על עדות יחידה זו את ממצאיו בנוסף לספק שהתעורר לגבי חוסר האפשרות לסמוך על מסמכי הבנק ועל עדותו היחידה של וינקלר, מתווספת התמיהה, כיצד נתן הבנק לחשבון להתנהל כ-8 שנים בידיעה, שהוא חשבון בעייתי על כל המשתמע מכך לרווחי הבנק מחד באותן השנים והפסדי החברה מאידך - בגין חיוב בריביות ועמלות מיותרים. סוף דבר שהתובע לא הרים את הנטל המוטל עליו, לא הוכיח תביעתו ודי היה בכך כדי לקבוע שדין תביעת התובע להדחות, אלא שמהראיות שהוצגו בפניי עולה, כי הבנק ביחסיו עם הלקוח-התנה שירות בשירות וגם מטעם זה דין התביעה להידחות התנית שירות בשירות : כפי שהארתי כבר, מעטים המקרים בהם מצליח הנתבע להוכיח טענה של התניית שירות בשירות ובשנים האחרונות, נזהרים הבנקים מלהתנות התניות שכאלה, ובלאו הכי תביעות הבנקים מתקבלות וטענות הגנה נדחות. גם אנוכי לפני כשבועיים (10/7/07) קיבלתי תביעה שכזו של אותו הבנק- התובע כאן, ודחיתי טענת נתבע להתניית שירות בשירות (ת.א 219399/02 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' שפירא מיכאל). ההלכות והציטוטים בחלקם זהים בשני המקרים, אלא שכאן העובדות שונות ובלאו הכי התוצאה שונה בהתייחס לאפשרות לסמוך על עדותו של עד התביעה במקרה זה, כבר הבעתי דעתי. לעומתו, עדותם של הנתבע ושל הגב' קרופניק, הייתה עדות כנה ואמינה. הם התגלו כאנשי עמל שניסו להקים עסק באותם השנים וכשלו. הקמת וניהול העסק נעשו, אולי ללא ניסיון עסקי או בנקאי מספיק, אך לא התגלה כי הם נהגו בחוסר יושר בכלל ובפרט ביחסיהם עם ולמול הבנק. הם נתנו אמון בלתי מסויג בבנק ובכך התרשלו ותרמו תרומתם "ללידתה" של תובענה זו ולכך אתייחס בהמשך. שכחה של פרטים עקב חלוף הזמן (חלק מארועים ארעו לפני כ-15 שנה), חוסר ניסיונם העסקי וחוסר הידע הבנקאי שלהם, התגלו בעת עדותם בבימ"ש, אך בכך ללא היה כדי לפגום באמינותם ובעובדה שעדותם לא נסתרה האם הוכחה טענת התניית שירות בשירות : טענת התניית שירות בשירות הינה טענה שעל הטוען אותה - להוכיח אותה. ההוכחה צריכה להיות בראיות פוזיטיביות, ממוקדות וקונקרטיות ואין די בהעלאת טענות כלליות וכוללניות. יתר על כן, גם אם הוכח השירות שקיבל הלקוח- מחד וזה שנכפה עליו לרכוש- מאידך, על הטוען להוכיח, כי קיים קשר סיבתי וקורלציה ביניהם. לאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי בראיות ובסיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה כי הנתבעים הרימו את הנטל להוכחת טענתם זו. חוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א-1981 (להלן:"חוק הבנקאות") קובע בסעיף 7 (א) כדלקמן: "לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או אדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי". על פי ההלכה הפסוקה, הסכם למתן שירות שנעשה אגב התניה פסולה בטל בבחינת "חוזה אסור" מכוח סעיף 30 לחוק החוזים בע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נ"ו (4) 721, שם נקבע בסעיף 10 לפסה"ד עמוד 734 כדלקמן: "קביעת ממצאי העובדה לעניין קיום התניית שירות פסולה עשויה להיות מושפעת מכך כי מדובר בקביעת ממצאים שנלוות להם תוצאות בתחום האזרחי והפלילי כאחד. הדבר מחייב בחינה באזמל ניתוח ראייתי חד בשים לב לתוצאות הנובעות מקביעת קיומה של התניה פסולה, השקולות להפרת החוק (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל, חב' לביטוח בע"מ, פד"י מ' (1) 589 עמ' 6-605). הוכחת תניה פסולה ואי סבירותה מוטלים לעולם על הטוען זאת, ועליו להוכיח התניית שירות בשירות על ידי התאגיד הבנקאי, העדר קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לקיום התנאי, וקיומו של נזק בעטייה של ההתניה (ע"א 5307/91 חב' משב"ט נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פד"י מ"ט (5) 53, 55) משמוגשת תביעה נגד לקוח לאחר שנים רבות מאז אירעו האירועים נשוא התביעה, עלול הבנק לעמוד בפני קושי להעלות גרסה מפריכה לעדות לקוח בין בשל מעבר הזמן והעדר תיעוד ביחס לשיחות ומגעים בעל פה המתנהלים עם לקוחות והן בשל התחלופה בכוח אדם וההיקפים הגדולים של העסקאות המתבצעות, המקשים על זיכרון פרטים שלא הועלו על הכתב בעניין הקושי של הבנק בענייננו, להעלות טענות מפריכות בניגוד לעדותו של הנתבע ושל הגב' קרופניק, בגלל חלוף הזמן, אין לבנק אלא להלין על עצמו. הבנק במודע, נתן לחשבון החברה להתנהל במשך שמונה שנים למרות שידע כי הוא חשבון בעייתי. העד וינקלר העיד כי עד דצמבר 92 התנהל החשבון "באופן סביר למדי" (ס' 14 לתצהירו) וממועד זה, שהיה גם המועד בו החל וינקלר לשמש כמורשה חתימה בבנק-ינואר 93 (ס' 2 לתצהירו) הפך החשבון לחשבון בעייתי והיה צורך "בייצור" בטחונות על מנת שימשיך להתנהל. מעדותו של וינקלר, עולה, כפי שפורט לעיל, כי טענות הנתבעים בדין. עדותו של וינקלר לא רק שאינה סותרת או מפריכה את עדות עדי ההגנה, אלא שהיא בגדר עדות מסייעת, לעדותם של הנתבע והגב' קרופניק האם התקיימה קורלציה : האם התקיימה קורלציה בין השירות שביקשו הנתבעים לשירות שהוצע ע"י הבנק? על מנת להוכיח טענת התניית שירות בשירות חייבת להיות קורלציה בין שני השירותים (ראה לעניין זה ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פד (1) תשנ"ט ) מעדותה של גברת קרופניק, עולה, כי כאשר הגיעה לבנק על מנת לקבל ערבות, הבנק התנה את השירות בשירותיו. כך למשל העידה: "...וכל פעם שהייי (צ.ל - הייתי) צריכה ערבות לטובת משהו, הייתה התניה של שירות בשירות. זאת אומרת, הייתי צריכה לפתוח את החשבון האישי, לקנות ניירות ערך..כדי שהפעולה תתבצע". (עמ' 20 ש' 21-23 לפרוטוקול). בתצהיר עדותו הראשית של מר פישלוביץ, מיום 12/8/2005, פורטו טענות התניית שירות בשירות (סעיפים 7-11 לתצהיר), אשר נתמכו בראיות שהובאו בפניי בתיק המוצגים ושלא נסתרו ע"י הבנק א. "ביום 22/4/93 כנגד העמדת ערבות בנקאית ע"ס 14,000 שקלים עבור הנתבעת מס' 1 כפה סגן המנהל על גב' קרופניק לרכוש יחידות בקרן נאמנות "לאומי-פיא" של התובע, ב- 999 הוראות קבע חודשיות ע"ס 1,000 שקלים...ששימשו כביכול בטוחה לערבות הבנקאית שהוצאה באותו יום". (התצהיר נתמך בתדפיס הוראת הקבע מיום 22.4.93 וכן העתק הערבות הבנקאית- נספחים "ב1" "ב2" בתיק המוצגים). ב. "בחודש 08/93 הנתבעת מס' 1 ביקשה לקבל ערבות בנקאית להבטחת חיוביה בחוזה שכירות. בשלב זה חשבון א' היה ביתרת חובה, אך עמדו לטובתו בטוחות נוספות כגון ממסרים דחויים... התובע ... התנה את מתן הערבות הבנקאית בפתיחת תוכנית חסכון בסכום זהה בסך 15,000 שקלים בחשבון ב' כבטוחה למתן הערבות. תוכנית החסכון נפתחה ביום 16/8/93, קרי ביום מתן הערבות...." ( נספח "ג" לתיק המוצגים). ג. "ביום 12/1/94 העמיד התובע ערבות בנקאית בסך 12,000 שקלים עבור הנתבעת מס' 1, וכנגד העמדת הערבות הנ"ל כפה על הגב' קרופניק לפתוח תוכנית חסכון באותו סכום בחשבון ב' כבטוחה להעמדת הערבות. התובע העמיד הלוואה בסכום הנ"ל באותו מועד לטובת פתיחת תוכנית החסכון "כח תשורה חדשה". יתרת החובה בחשבון א' בתאריך הנ"ל הסתכמה בסך של 59,132 שקלים, כאשר מסגרת האשראי המאושרת בחשבון א' באותה תקופה היתה בסך של 20,000 שקלים בלבד". (נספחים "ה-ז" לתיק המוצגים). ד. "ביום 20/01/94 התנה התובע מתן ערבות בנקאית לנתבעת מס' 1 בסך 6,500 שקלים לטובת ביהמ"ש בפתיחת תוכנית חסכון "כח מטחי"ת" באותו סכום ובאותו מועד. תוכנית החסכון שולמה בתשלום אחד שמומן מחשבון א' שהיה באותה עת ביתרת חובה, אך מנגד היו לטובת החשבון הנ"ל בטוחות נוספות וכלל לא היה צורך בפתיחת תוכנית החסכון". (נספחים "ח"-"ט" לתיק המוצגים). ה. "התובע התנה פתיחת אשראיים דוקומנטריים לצורך רכישת טובין בחו"ל בהפקדת כספים בקפ"ק ו/או בפק"מ ע"י הנתבעת מס' 1, למרות שלנתבעת מס' 1 היו בטחונות אחרים מתאימים... כאשר דרש התובע מנתבעת מס' 1 לבצע פעולות אלה, למעשה ידע כי הן נטולות הגיון כלכלי. מדובר בהעברת כספים שהנהנה היחיד ממנה הוא התובע, ולנתבעת מס' 1 עתידים להיגרם נזקים כספיים בשל האמור. הריבית המשולמת בפק"פ ו/או פק"מ נמוכה לעין שיעור מהריבית שהתובע גבה על יתרת חובה בחשבון א'. התובע בדרישתו זו התנה שירות בשירות... עוד דוגמא לאמור לעיל: בתאריך 23/2/93 הופקד בחשבון א' שיק על סך 30,857 שקלים. יתרת החובה בחשבון היתה אמורה להיות לאחר הפקדה זו על סך 25,179 שקלים, אך מאחר ומר וינקלר כפה על נתבעת 1 להעביר סך של 30,000 שקלים לפק"פ, יתרת החובה גדלה לסך של 56,139 שקלים ולאורך כל תקופת הארכת הפק"פ מצב חשבון א' ממשיך להיות ביתרת חובה" נספחים "י-יא" לתיק המוצגים אוסיף, כי גם מתצהיר עדותה של הגברת קרופניק, עולה, כי כנגד הערבויות שנתבקשו על ידה לחשבון החברה מסגן מנהל הסניף, היא התבקשה לפתוח תוכניות חסכון בחשבון הנוסף, שכאמור, רשום על שמה. (סעיף 8 לתצהירה מיום 12.8.2005). מהאמור ברי, כי במקביל למתן אשראי או מימון לחשבון החברה חויבה החברה לפתוח באמצעות החשבון הנוסף תוכנית חסכון או לרכוש ניירות ערך שישמשו כבטוחה. מתן האשראי הותנה באותן הרכישות. עוד עולה מעדותה, של הגברת קרופניק כי על מנת שהפעולה עצמה תתבצע הופעל עליה לחץ (ראה עמוד 21 שורות 13-18 לפרוטוקול). מעדותו של מר פישלוביץ, עולה, כי למרות שחש שמופעל עליו לחץ, הוא האמין כי אין פסול במעשי הבנק. רמת הלחץ הנדרשת, בענייננו, אינה עולה לכדי לחץ ברוטלי, אלא, די בלחץ סמוי והתניה מרומזת לצורך הקביעה כי הבנק התנה שירות בשירות (לעניין זה ראו ת"א 1129/90 גרטנר צבי נ' בנק הפועלים בע"מ -לא פורסם ממכלול העדויות שבפניי, עולה כי הנתבעים, לאחר שכבר היו בקשר מסועף עם הבנק, שהתבטא בין היתר, באילוצם לפתיחת החשבון הנוסף לצורך קבלת אשראי, ויצירת יחסי תלות בינם לבין הבנק, נמנעו או לא יכלו להעלות ולטעון בתוקף כנגד פעילות הבנק או להעתיק את חשבונם לבנק אחר. הנתבעים סמכו ידם על אנשי הבנק, ומשנתבהרו להם משמעות הדברים, הם היו שקועים עד צוואר ולא יכלו לעבור לבנק אחר. מחד הם היו ביתרות חובה ולא היו בידם ביטחונות אמיתיים ולכן כדי להמשיך ולשרוד, מתוך תקווה לימים טובים יותר- הם נשארו בבנק, כל עוד זה האחרון מוכן להמשיך בכך. בנסיבות אלו אין לשלול מהם העלאת טענות הגנה הנובעות מכך ובין היתר "התניית שירות בשירות" גם אם זה נטען רק עתה ולפיכך נדחית טענת הבנק בדבר השתק. (בעניין זה ראו: ע"א (י-ם) 463/95 בנק הפועלים נ' לוי עזרא ואח', פס"מ תשנ"ח(3) 145,165). עוד עולה מהראיות שהוצגו בפני, כי אף צידוק כלכלי בפעילותו של הבנק לא היה. כך למשל, כאשר הועברו הכספים לתוכניות החיסכון או לפירעון ההלוואות שהועמדו לטובת תוכניות החיסכון, היו חשבונות החברה והחשבון הנוסף ביתרת חובה. הנתבעים נאלצו לשלם בשל כך ריביות בשיעור חריג, ודי בכך, כדי להבין כי לא הייתה כל כדאיות כלכלית לחברה. מקובלת עליי עמדת הנתבעים, כי החברה אולצה להשקיע כספים על פי דרישת התובע, כשמצב חשבונותיה בכי רע והיא אולצה להשקיע השקעה גרועה עוד יש להוסיף, כי מעדותו של מר וינקלר עולה, כי לבנק יש אינטרס לתן הלוואות ושאנשים יפקידו פיקדונות ( ראה למשל עמ' 6 ש' 15-14 לפרוטוקול) ובלאו הכי בצד אינטרס זה של הבנק להרוויח מהריביות החריגות, קיים הפסד שהלקוח נושא בו. עוד עולה, כי על אף שאין זה מתפקידו לייעץ בעניין קניית ניירות ערך, הוא ייעץ לחברה בהשקעה נפסדת. לסיכום, אין ספק, כי ממכלול העדויות והראיות שבפניי, ובפרט לאור עדותו של מר וינקלר , עולה, כי הגברת קרופניק נאלצה לפתוח חשבון נוסף על שמה לצורך קבלת אשראי מהבנק מקובלת עליי טענת הנתבעים כי יש להתייחס לשני החשבונות כאחד. על אף שתוכניות החיסכון נפתחו בחשבונן הנוסף - הייתה קורלציה בין מתן האשראי לחברה לבין פתיחת תוכניות החיסכון. משקיבלתי את טענת הנתבעים כי יש להתייחס לחשבונות כאחד, וכאמור, קשר משפטי ביניהם לא יכול להתקיים, יש לראות בבנק, כמי שפעל בניגוד להוראת החוק, בעניין זה, כאשר בין היתר, התנה את מתן האשראי לחברה, בפתיחת תוכניות חסכון בחשבון הנוסף הפרת חובת הנאמנות, ותום הלב של הבנק כלפי הנתבעים : מעדותה של גברת קרופניק עולה כי היא סמכה ידה בבנק ועשתה כל שהתבקשה בחשבון הנוסף על מנת לקבל את האשראי בחשבון החברה. (ראה עדותה של הגברת קרופניק עמוד 21 ש' 7-9). אין ספק בענייננו, כי נסיבות המקרה כפי שתוארו לעיל והתנהלות הבנק במשך שמונה שנים, מעוררים ספק האם קיים הבנק את חובת הנאמנות ותום הלב. חובות אלו מוטלים כגוף מקצועי, האמון על פעולות כנתינת הלוואות כמו גם גיבוין בביטחונות, אשר עליו הייתה מוטלת האחריות למניעת הנזקים שנגרמו לנתבעים ובייחוד לגברת קרופניק, שלא הייתה בקיאה, כאמור, בעסקאות פיננסיות, מעין אלו. (בעניין זה ראו למשל: ע"א 7451/96 אביבה אברהם נ' בנק מסד בע"מ, תקדין - עליון חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים : לטענת הבנק, כאמור, יש לפסול את חוות הדעת מטעם הנתבעים-סלימאן עלי סלמאן (להלן:"המומחה") ולחילופין אין לייחס לה משקל ראייתי, שכן, זו לא נערכה ע"י מי שהינו בעל השכלה פורמלית כלשהי, כלכלן או רו"ח. חלק ניכר ממנה היא בגדר דעתו בלבד, ועל כן, כל האמור בה אינו יותר מסברה של הדיוט. התובע אף צירף רשימת פסקי דין אשר פסלו את חוות הדעת שניתנו ע"י אותו מומחה תקנה 125 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת בעניין זה: " 125. הגדרות בפרק זה- "מומחה"- רופא, מומחה רפואי, או מי שעוסק כמומחה בנושא שבמדע, במחקר, באמנות או במקצוע;...". משמע, החוק אינו מחייב בעל דין מלהגיש חוות דעת אשר נערכת ע"י מי שהינו בעל השכלה פורמאלית. במקרה שבפניי, הנתבעים הוכיחו את העובדות על פיהן קבעתי כי פעולות הבנק גרמו להם נזקים והם חויבו בחיובים מיותרים וכי התובע לא הוכיח את יתרת החוב. בנסיבות אלו מתייתר הצורך, בהצגת חוות דעת מומחה מטעם הנתבעים ואני פטור מלהתייחס לאיכות ולמשקל שיש לתן, לחוות דעת זו הכרעה : מהטעמים האמורים דין התביעה להידחות. למרות שהחלטתי לדחות את התביעה, אני סבור כאמור כי גם הנתבעים התרשלו ותרמו תרומתם לאותה התנהלות של חשבונות הבנק. הנתבעים הנם אנשים בוגרים שניהלו פעילות עסקית ענפה והם צרכים לדעת ש"הטמנת הראש בחול" לא תמיד מועילה ויש מחיר בצידה. הנתבעים או שלוחיהם (לצורך העניין הגב' קרופניק) ידעו או לפחות סברו, כי הבנק אינו נוהג כשורה או כדין כלפיהם, אך למרות זאת, הם לא התריעו בכתב על כך ולא עשו מאמץ רציני להפסיק את "מעגל הקסמים". אומנם וכפי שפרטתי,הנתבעים היו "קשורים בעבותות" לבנק והיה זה כמעט בלתי אפשרי מבחינתם בשלב מסוים, להתנתק ולעבור למשל לבנק אחר (שכן לא היו להם בטחונות אמיתיים מחד ומאידך צברו יתרה שרק הלכה ותפחה), אלא שקושי זה אינו מסביר ומצדיק את חוסר המעש המוחלט שלהם ונכונותם לשתף פעולה, באופן מלא עם הבנק בפעילות עליה התרעמו בתוך תוכם. התנהגות זו של הנתבעים, אין בה כדי לשנות את תוצאות הכרעתי, אך אני סבור כי היא צריכה לקבל ביטויה בפסיקת ההוצאות ושכ"ט עו"ד ולמרות שהתביעה נדחתה לא מצאתי לנכון לזכותם בהוצאות ושכ"ט סוף דבר : התביעה נדחית אין צו להוצאות ושכ"ט, כל צד ישא בהוצאותיובנקמסמכיםחוב בחשבוןניהול חשבוןחובערבות