אישור עסקה - תביעה להחזר כספי כרטיס אשראי בגין עסקאות ללא אישור בעל הכרטיס

הטלת אחריות על חברת האשראי במקרה דנן עלולה לתמרץ התנהגות פזיזה של בעלי עסקים, ביודעם כי האחריות לעסקאות לא תוטל עליהם. וכך קבע כב' השופט א' רובינשטיין ברע"א 8501/ 04 ישדר המרהט חיפה בע"מ נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ: "עולם כרטיסי האשראי הוא מארג כלכלי אדיר, ההולך ומתרחב וחובק זרועות עולם בשדות הגלובליזציה, והכולל גם סיכונים, ולהם הסדרי ביטוח שקבע המחוקק. מלכתחילה כמובן ההסדר של עסקאות מסוג "מסמך חסר" הוא מכשיר מאתגר ומעורר סיכויים עסקיים, אך גם רב סיכונים; וההיגיון הכלכלי מחייב, לכאורה, הטלת האחריות וחובת הבדיקה בראש על בעל העסק, שכן בידו, כעושה העסקה, לוודא את תוכנה האמיתי של ההזמנה ואת זהות המתקשר, ולהפחית את הסיכונים, במידה טובה בהרבה מאשר חברת האשראי. אם תוטל האחריות על חברת האשראי, עלולה ידם של בעלי עסקים להיות קלה לעריכת עסקאות שהאחריות לגביהן לא תוטל עליהן". ##להלן פסק דין בנושא אישור עסקה / תביעה החזר כספי כרטיס אשראי ויזה - עסקאות ללא אישור בעל הכרטיס:## ## הרקע לתביעה:## התובעת היא שוטרת, אשר בשנת 1999 היתה בעליו של כרטיס אשראי "ויזה", שספרותיו האחרונות: 8974 (להלן: כרטיס האשראי). התביעה נסבה על עסקות, שנערכו באמצעות כרטיס האשראי בחודש נובמבר 1999, ואשר לטענת התובעת נעשו ללא אישורה, על ידי חברה אז, מר עומר גורן, אשר לטענתה נטל ממנה את כרטיס האשראי והשתמש בו ללא רשותה. הנתבעת היא חב' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ. התובעת טוענת כי הנתבעת הפרה את חובתה כלפיה, או התרשלה במילוייה, בכך שאישרה את העסקות הללו ללא בדיקה מספקת. התובעת טוענת כי היקף העסקות הבלתי מורשות הללו הוא כ- 30,000 שקלים, והיא תובעת מהנתבעת החזר של סכום זה. עוד תובעת התובעת החזר של הוצאות משפטיות שנגרמו לה במסגרת הליך שנקטה לגביית שיק שמסר לה גורן לכיסוי סכום העסקות שערך בכרטיס האשראי, ושיק זה חולל; וכן תבעה פיצוי על אובדן הזמן ועוגמת הנפש שנגרמו לה בשל חיובה על ידי הנתבעת בסכום העסקות שבמחלוקת. סך כל הסכומים שנתבעו: 45,000 שקלים. ## טענות כרטיסי אשראי לישראל בע"מ:## הנתבעת טוענת כי התובעת אחרה לדווח לה על העסקות הבלתי מורשות, לטענתה. התובעת טענה כי גורן נטל ממנה את כרטיס האשראי ביום 30.10.99, אך היא פנתה לנתבעת לראשונה רק ביום 13.11.99 (פלט רישומי פניות התובעת אל הנתבעת, נספח א' לכתב ההגנה). על פי רישומי פניות התובעת, במחשב הנתבעת, מספר ימים לאחר מכן, ביום 18.11.99, הודיעה התובעת לנתבעת, כי כרטיס האשראי נמצא. על פי רישומי הנתבעת, לא ביקשה התובעת - באותה הודעה על מציאת כרטיס האשראי - לחסום את הכרטיס, ואילו התובעת טוענת כי כן ביקשה להמשיך את חסימת הכרטיס. אין מחלוקת כי רק ביום 8.2.2000 המציאה התובעת לנתבעת תלונה בכתב (נספח ב' לכתב ההגנה) שבה כתבה כי כרטיס האשראי נשכח אצל עומר גורן ביום 30.11.99 (אין מחלוקת כי הרישום של תאריך זה שגוי, וכי הכוונה ליום 30.10.99). בהמשך המסמך כותבת התובעת, כי גורן גנב ממנה את כרטיס האשראי. עוד כתבה התובעת באותו מסמך, כי היקף הקניות הבלתי מורשות, שבוצעו באמצעות כרטיס האשראי, עומד על 40,000 שקלים, אך סכום זה אינו תואם את סכום החיובים בכרטיס האשראי. הנתבעת טוענת כי בירור ראשוני שערכה, הן עם מר גורן עצמו (תגובתו בכתב, נספח ג' לכתב ההגנה), והן עם חלק ממקומות העסק, שבהם נעשו הרכישות, העלה כי הללו נעשו באישורה של התובעת. הנתבעת טוענת, כי התובעת לא מסרה לה פירוט של הרכישות הבלתי מורשות, לטענתה, אלא רק לראשונה בתצהיר עדותה הראשית, במסגרת התובענה דנן, שנערך קרוב לארבע שנים לאחר מועדי הרכישות מושא המחלוקת. הדבר הקשה על הנתבעת לבדוק את העסקות הללו, כיוון שמקומות העסק אינם שומרים את השוברים זמן כה ממושך. הנתבעת טוענת כי תביעתה של התובעת אופיינית למקרים רבים, שבהם בני זוג משתמשים בכרטיס האשראי של בן הזוג, וכאשר יחסיהם עולים על שרטון, טוען בעל כרטיס האשראי כי בן זוגו השתמש בכרטיסו ללא רשות, או גנב אותו. לנתבעת אין כלים להתמודד עם טענות על עסקות בלתי מורשות, על רקע של יחסים בין בני זוג. הנתבעת כופרת בטענת התובעת, כי העסקות שבמחלוקת נעשו ללא הרשאתה. לחלופין טוענת הנתבעת כי התובעת לא הודיעה לה על הגניבה, או על השימוש הבלתי מורשה, במסגרת הזמן שעל פי סעיף 9 (ב) לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו - 1986 (להלן: חוק כרטיסי חיוב), ואף לא נקטה פעולות שיכלה לנקוט להקטנת נזקה. על כן מבקשת הנתבעת לדחות את התביעה. ## הדיון בבית המשפט:## אין מחלוקת כי התובעת ומר גורן הכירו זה את זה בראשית שנות ה- 90. לאחר מכן חל ניתוק ביחסיהם, לאורך מספר שנים (שבחלק מהן שהה גורן בחו"ל, ואף נישא, ולאחר מכן נכנס להליך גירושין). בקיץ 1999 נוצר קשר רומנטי בין התובעת לבין גורן, שנמשך מספר חודשים. התובעת התגוררה אז בבית דגן, וגורן התגורר בחיפה. אין מחלוקת כי ביום 30.10.99 שהתה התובעת בביתו של גורן והותירה שם את כרטיס האשראי. כפי שצויין, כתבה התובעת, בפנייתה בכתב לנתבעת, כי כרטיס האשראי נשכח אצל גורן, ובאותו מסמך טענה שגורן גנב אותו. התובעת צרפה לתצהירה פלט של ויזה כ.א.ל ובו פירוט של עסקות בתקופה הרלבנטית, אשר על גביו סימנה את העסקות, שלטענתה ביצע גורן בכרטיס האשראי ללא הרשאתה. חלק מהעסקות שהתובעת סימנה נעשו במהלך חודש אוקטובר 1999, לפני המועד של 30.10.99, אשר בו, לטענת התובעת, נטל גורן את הכרטיס והחל להשתמש בו ללא רשותה. מדובר בתשלומים לעמותת ההתאחדות הישראלית לצלילה; רכישות בארקיע; רכישה אצל מרינה דרומית דייורס בע"מ; רכישה אצל "שרי". סכומן הכולל של עסקות אלה: 9,129 שקלים. התובעת עצמה העידה כי גורן רכש באמצעות הכרטיס ציוד צלילה ושילם לעמותת ההתאחדות לצלילה, וכי "זה היה עוד באוקטובר, כשהכרטיס עוד היה אצלי" (בעמ' 13 לפר'). עוד העידה התובעת, כי לפני המועד של 30.10.99, שבו הושאר הכרטיס אצל גורן, היא לא חשדה, שגורן משתמש בכרטיס שלה ללא הרשאתה. על כן, גם לשיטתה של התובעת עצמה, אין בסיס לתביעתה, לגבי עסקות שקדמו ליום 30.10.99, כיוון שעד למועד זה היא לא טענה כי גורן השתמש בכרטיס האשראי ללא הרשאתה. התובעת העידה כי מספר ימים לאחר 30.10.99 החזיר לה גורן את כרטיס האשראי, וכך העיד אף גורן. אם כך, התבקשה התובעת להסביר, כיצד זה הודיעה לנתבעת, ביום 13.11.99, שהכרטיס אבד לה, אם גורן החזיר אותו לידיה. התובעת השיבה כי כאשר התקשרה אל הנתבעת באותו מועד, הכרטיס טרם הוחזר לה. עוד התבקשה התובעת להסביר כיצד - לטענתה - היא ביקשה מהנתבעת, בשיחה נוספת, ביום 18.11.99, לבטל את כרטיס האשראי, למרות שבאותו מועד כבר הוחזר לידיה והיה ברשותה. על כך השיבה כי אינה זוכרת אם התקשרה אל הנתבעת שוב, אך השיחה מיום 18.11.99 תועדה במחשב הנתבעת, והתובעת - בתצהירה - לא כפרה בקיומה, אלא רק טענה כי ביקשה באותה שיחה להמשיך ולחסום את הכרטיס, בניגוד לטענת הנתבעת, כי באותה שיחה לא ביקשה התובעת לחסום את הכרטיס, אלא הודיעה כי הוא נמצא ומצוי שוב ברשותה. כאמור, התובעת סימנה, על גבי פלט העסקות שצורף לתצהירה, את העסקות אשר היא טוענת, שגורן ביצע ללא הרשאתה. עסקות שלא סומנו, התובעת מאשרת כי בוצעו על ידה (או בהרשאתה). שאלתי את התובעת כיצד היא מסבירה עסקות שאושרו על ידה, למשל: במועדים 8.11.99 ו- 11.11.99, כאשר לטענתה, באותם מועדים החזיק גורן בכרטיס האשראי, בניגוד להרשאתה. תחילה השיבה התובעת, כי מדובר בכרטיס אשראי אחר, אך כשעומתה עם כך, שרישומי העסקות הללו מצויות בפלט של כרטיס האשראי שבו מדובר, ולא באחר, השיבה: "נכון שדף פירוט זה הוא לכרטיס 8974. איני זוכרת כיום איך הגיעו עסקאות שלי לתקופה שלאחר שגורן לקח את הכרטיס" (בעמ' 12 לפר'). אין מחלוקת כי לאחר השיחות בין הצדדים בחודש נובמבר 1999, לא פנתה התובעת אל הנתבעת ולא מסרה לה פירוט של העסקות, שהיא טוענת שנעשו ללא הרשאתה. התובעת מסרה לנתבעת הודעה בכתב רק ביום 8.2.2000, וגם בהודעה זו לא מסרה פירוט של העסקות האמורות. פירוט כזה נמסר לראשונה רק במצורף לתצהירה של התובעת, שהוגש ביום 15.4.03. התובעת אישרה בעדותה כי קיבלה בזמנו מהנתבעת את תדפיס העסקות מיום 2.11.99, שצורף לתצהירה. על כן שאלתי אותה מדוע - כאשר שוחחה עם נציגי הנתבעת במועדים 13.11.99 ו- 18.11.99 - היא לא מסרה להם כבר אז את פירוט העסקות שהיא כופרת בהן, אלא עשתה כן רק כעבור מספר שנים (לאחר הגשת התביעה). התובעת השיבה כי בזמנו היא לא הסתכלה בתדפיסים. גירסתה של התובעת, כשלעצמה, מעלה מספר סימני שאלה, אך ניתן להתוות מתוכה קו מפריד בין עסקות שבוצעו עד 30.10.99, לבין עסקות שבוצעו בכרטיס האשראי לאחר מועד זה. התביעה נסבה רק על העסקות שלאחר המועד האמור, אשר סכומן - בתקופה החל מיום 30.10.99 ובמהלך חודש נובמבר 1999, על פי פירוט העסקות שצורף לתצהיר התובעת - הוא כ- 19,654 שקלים (כך, על פי העסקות שסומנו על ידי התובעת בצבע מדגיש, ואשר לטענתה - אלה העסקות שנעשו ללא הרשאתה). התובעת צרפה לתצהירה פרוטוקול של דיון, מיום 27.2.01, לפני כב' הרשמת פומרנץ בלשכת ההוצל"פ בחיפה. במסמך זה מצוייה עדותו של גורן לפני כב' הרשמת פומרנץ שבה טען כי חובו לתובעת עמד, למעשה, על סך של כ- 20,000 שקלים (סכום שקרוב לסיכום הסכומים של העסקות שבמחלוקת, כאמור לעיל. גורן טען כי התובעת נתנה לו סכום נוסף של 7,000 שקלים כהלוואה, וכי שיק שהוא נתן לה, על סך 30,000 שקלים (ראו להלן) נועד לכסות את כל חובותיו כלפיה, הן אלה שנובעים מעסקות כרטיס האשראי והן ההלוואה הישירה, ועוד הוסף בו סכום פיצוי בגין "עוגמת נפש". חומר זה, שצורף לתצהירה של התובעת, תומך במסקנה שההיקף של העסקות שבמחלוקת - בין התובעת לבין הנתבעת - הוא קרוב ל- 20,000 שקלים, ולא כ- 30,000 שקלים, כטענת התובעת. להיקף של כ- 30,000 שקלים אין תיסמוך בפירוט העסקות, על פי סימונה של התובעת עצמה. בתיק דנן העיד מר עומר גורן מטעם הנתבעת. הוא העיד כי כאשר גילה, שהתובעת שכחה אצלו מספר מסמכים, ובהם כרטיס האשראי, הוא הודיע לה על כך מייד ואף ביקש את רשותה להשתמש בכרטיס. לדבריו, התובעת השיבה לו: "בסדר, רק תודיע לי" (בעמ' 15 לפר'). ואמנם, לטענת גורן הוא הודיע לתובעת על כל העסקות שביצע בכרטיס האשראי, והיא אישרה אותן, בחלקן - מראש ובחלקן - בדיעבד. לגבי רכישות שביצע במועדון הצלילה באילת העיד גורן כי אמר לבעלי העסק, שכרטיס האשראי הוא של בת זוגו, וכי יבדקו עמה אם השימוש בכרטיס מאושר על ידה. דברים אלה אושרו בעדותו של מנהל העסק, מר צור, כפי שיפורט להלן. גורן העיד כי לדידו, הרשאתה של התובעת לעריכת העסקות בכרטיס האשראי היתה למעשה הלוואה שנתנה לו, שכן אותה עת היה נתון במצוקה. לפיכך, זמן מה לאחר מכן הוא נתן לתובעת שיק על סך 30,000 שקלים (נספח ב' לתצהיר התובעת), למועד פירעון מעותד: 15.2.2000, על מנת להחזיר בדרך זו את ההלוואה שקיבל ממנה בדמות של רשות לבצע רכישות באמצעות כרטיס האשראי שלה. השיק של גורן חולל, ובשלב מאוחר יותר הוא נכנס להליך של פשיטת רגל. התובעת הגישה תביעת חוב לכונס הנכסים שמונה לגורן, והוכרה תביעתה בסך 37,000 שקלים (התובעת טוענת כי נתנה לגורן הלוואה בסך 7,000 שקלים, אך לגבי העסקות בכרטיס האשראי טוענת היא כי לא אישרה לגורן לבצען ולא נתנה לו "הלוואה" בדמות השימוש בכרטיס האשראי, כפי שהוא טוען. ב"כ הנתבעת מסר, בעמ' 23 לפר', כי על פי מסמכים שקיבל מכונס הנכסים של גורן, שולם לתובעת סכום של 13,220 שקלים מתוך תביעתה שהוכרה). גורן העיד כי החזיר לתובעת את כרטיס האשראי זמן קצר (כעשרה ימים עד שבועיים) לאחר ששכחה אותו בביתו. לטענתו, כל העסקות שבוצעו על ידו בכרטיס האשראי במשך זמן זה - שהן העסקות מושא התביעה - בוצעו לאחר שהודיע לתובעת, שהכרטיס אצלו, ולאחר שקיבל את אישורה לביצוע עסקות בכרטיס, הן באופן כללי והן באמצעות הודעה על כל עסקה; בחלק מהמקרים - הודעה בדיעבד. גורן טען כי אותה עת היו הקשרים בינו לבין התובעת כאלה, שהוא יכול היה לבקש ממנה את הרשות להשתמש בכרטיס האשראי, ואף קיבל רשות זו. הוא העיד, כי התובעת לא נתנה לו את המספר הסודי של הכרטיס (שאינו נחוץ לרכישות בבתי עסק), אך היא משקרת בטענתה כי אסרה עליו להשתמש בכרטיס האשראי. יצוין כי התובעת התלוננה במשטרה, ביום 16.1.2000, על השימוש הבלתי מורשה על ידי גורן בכרטיס האשראי. תיק התלונה נסגר ונפתח מחדש, בעקבות ערעורה של התובעת. גורן נחקר במשטרה, והתיק נסגר ללא כתב אישום. התובעת המציאה כתב אישום שהוגש נגד גורן בתיק פ/ 1344/02, בבימ"ש השלום בחיפה, בגין שימוש בלתי מורשה בכרטיס אשראי של מעסיקו, כתב אישום שבו הורשע גורן על פי הודאתו. לאותו מקרה אין קשר למקרה שלנו, למעט הניסיון להצביע על דפוס של התנהגות, על ידי גורן, לגבי שימוש בלתי מורשה בכרטיס אשראי. מטעם הנתבעת העיד עוד מר צור גור שהוא מנהל שכיר בעסק: מרינה דרומית דייוורס בע"מ, באילת, אשר בו ביצע גורן מספר עסקות באמצעות כרטיס האשראי. וכך מתאר מר צור את ביצועה של אחת העסקות הללו: "אני זוכר שהיו מספר עסקאות. בעסקה אחת לפחות שאני זוכר התבצעה כך: הגיע עומר גורן, בלי כרטיס האשראי, ורצה לרכוש פריט כלשהו. הביא על פתק את שם בעל הכרטיס, מספר הכרטיס ותוקף. כשראיתי זאת, פעלתי לפי הנוהל: שאלתי של מי הכרטיס, והוא אמר שהכרטיס של אסתר מועלם. ביקשתי ממנו להתקשר אליה, כדי לוודא שהיא אכן מאשרת את השימוש בכרטיס. הוא יצר איתה קשר, בנוכחותי, נתן לי לדבר איתה. דיברתי עם גברת ושאלתי מה שמה; שאלתי מה תעודת הזהות שלה; האם היא מאשרת לעומר להשתמש בכרטיס שלה, בסכום של העסקה, והיא אמרה שהיא מאשרת וביקשה שאתן לה אותו בחזרה. הם דיברו ביניהם, לא הקשבתי" (בעמ' 25 לפר'). צור העיד על מקרה נוסף, שבו ביצעה את השיחה עם התובעת עובדת של העסק, באותה מתכונת. הנתבעת זימנה לעדות מטעמה גם את אותה עובדת, גב' ליזי שי, אך הסתבר כי היא מצוייה בשמירת היריון, ולנוכח התמשכות הדיונים בתיק, והעדויות שנשמעו כבר, קיבלתי את בקשת ב"כ התובעת שלא לדחות את הדיון לישיבה נוספת לשם שמיעתה של עדה זו (ראו בעמ' 36 לפר'). בחקירתו הנגדית הסביר מר צור כי שכיחים המקרים, שבהם מבקש אדם לבצע עסקה באמצעות כרטיס אשראי, כשבידו פרטי בעל הכרטיס. במקרה כזה מחייבת חברת האשראי את עובד העסק לשוחח טלפונית עם בעל כרטיס האשראי ולקבל ממנו את הפרטים הבאים: שם מלא, מספר תעודת זהות, מספר כרטיס האשראי, מועד תוקפו, סכום העסקה צור אישר כי אין לו דרך לדעת, אם הגברת שמשוחחת עמו, בצד השני של קו הטלפון, היא אמנם אסתר מועלם (התובעת), אך אותה גברת מסרה לו שם זה כשמה, בצירוף מספר תעודת הזהות ויתר פרטי הזיהוי הנדרשים, לגבי הכרטיס, ואף אישרה באוזניו את ביצוע העסקה על ידי גורן, בסכום של אותה עסקה. מר צור העיד כי במשך כשמונה וחצי שנים שבהן הוא עובד באותו עסק, לא אירע לו מעולם כי וידא בטלפון עם בעל כרטיס אשראי את כל הפרטים הללו - לגבי עסקה שמבקש אדם אחר לבצע באמצעות הכרטיס - ולאחר מכן הסתבר כי היתה תרמית לגבי זהותו של הדובר בטלפון או לגבי פרטים שאושרו באותה שיחה. הוא העיד כי מידי יום א' מגיעה לעסק שלו קבוצת ילדים, שמשתתפים בקורס צלילה, כשהם מצויידים בפרטי הוריהם ובפרטי כרטיסי האשראי לחיוב. וידוא זהותו של בעל הכרטיס, ומתן אישורו לשימוש בכרטיס ולהיקף הכספי של העסקה, נעשים בטלפון, כפי שנעשו אף במקרה דנן, ומעולם הוא לא נתקל בטענה, כי הזיהוי והאישור בטלפון לא היו תקינים. מר צור עומת עם טענתה של התובעת, כי לאחר שגילתה את העסקות, שגורן ביצע בעסק שלו ללא אישורה, היא פנתה אליו בטרוניה, והוא השיב לה כי גורן טען לפניו שכרטיס האשראי הוא של אשתו. מר צור השיב כי הוא זוכר רק שיחה אחת עם התובעת, אותה שיחה שתיאר בקטע של עדותו שצוטט לעיל. עוד השיב כי אינו נוהג לשאול את הלקוח לגבי הקשר שלו עם בעל כרטיס האשראי. כל שהוא מבקש לדעת הוא את פרטיו של בעל הכרטיס, וכאשר נוצר הקשר הטלפוני עמו, הוא מוודא איתו את הפרטים שציין בעדותו, בהתאם להוראות חברת האשראי. תשובה זו היא עניינית והגיונית. מר גור צור עשה עלי רושם מאד אמין. עדותו היתה ישירה ועניינית. הוא השיב בפתיחות על כל שאלה שנשאל, ותשובותיו היו ברורות ומפורטות. במחלוקת העובדתית שבין התובעת לבין צור, בדבר שיחה או שיחות טלפון ביניהם, אני מעדיפה את עדותו של צור על פני עדותה של התובעת. כפי שציינתי, בין העסקות בפלט העסקות, נספח א' לתצהיר התובעת, יש עסקות שהתובעת סימנה ככאלה שהיא כופרת בהיותן בהרשאתה, למרות שבוצעו לפני יום 30.10.99, ולמרות דבריה, כי עד אותו מועד לא נטל גורן את כרטיס האשראי ממנה, והיא לא חשדה כי הוא מבצע בו עסקות שלא בהרשאתה. קבעתי לעיל כי לגבי העסקות הללו אין בסיס לתביעת התובעת להחזר סכומן, שכן היא לא התלוננה לפני הנתבעת על עסקה כלשהי, שמועדה קדם למועד האמור. אחת העסקות הללו היא רכישה בבית העסק: מרינה דרומית דייוורס בע"מ, מיום 22.10.99, בסכום של 4,800 שקלים. יש איפוא לפחות מקרה אחד שבו אין מחלוקת כי גורן רכש אצל המרינה הדרומית, באמצעות כרטיס האשראי, פריטים בסכום משמעותי, יחסית לסכומים מושא התביעה, וזאת - עוד לפני המועד שבו, לטענת התובעת, החל גורן לבצע רכישות בלתי מורשות עדה נוספת מטעם התובעת היתה גב' אורלי וקסלר, ראש צוות במדור בקרת אובדן בארץ, במחלקת ניהול סיכונים אצל הנתבעת. גב' וקסלר טיפלה בדרישתה של התובעת לזכותה בגין העסקות, אשר לטענתה בוצעו ללא אישורה. גב' וקסלר מסרה כי מועברות לבדיקתה עסקות שבכפירה, בסכום שעולה על 2000 שקלים, וכאשר יש נסיבות מיוחדות, כגון - במקרה זה - רקע של סכסוך בין בני זוג. בהתייחס לטענתה של התובעת, כי הנתבעת לא היתה רשאית לחייבה בגין עסקות בסכום העולה של 3,000 שקלים, שזו מסגרת האשראי שלה, הסבירה גב' וקסלר כי בשונה ממסגרת אשראי בבנק, הסכום שנקבע כ"מסגרת אשראי" בכרטיס האשראי, הוא גבול תחתון ולא גבול עליון. בהתאם לכך, עסקה עד 3,000 שקלים אינה טעונה אישור הבנק, ועסקה בסכום גבוה יותר טעונה אישור הבנק, במובן זה שהבנק בודק את מצב החשבון של הלקוח באותו רגע נתון ומודיע, בהתאם לכך, אם יכבד את החיוב הנתבעת אינה נכנסת לעניינים שבין הלקוח לבין הבנק שלו (למשל: אם הבנק - משיקולים שאינם מעניינה של הנתבעת - נתן את אישורו לעסקה שחורגת ממסגרת האשראי של הלקוח בבנק). מחובתה של הנתבעת לקבל אישור של הבנק לעסקה שסכומה עולה על 3,000 שקלים (במקרה של התובעת), ומשניתן אישור כזה, וכמובן - בהנחה שהעסקה עצמה מאושרת על ידי בעל כרטיס האשראי - תבצע הנתבעת את העסקה ותחייב את בעל הכרטיס. הנתבעת טוענת כי כך נהגה, במקרה של התובעת, לגבי כל העסקות, שסכומן עלה על 3000 שקלים, היינו: טרם אישור העסקה היתה פניה אל הבנק של התובעת, ונתקבל אישורו לעסקה. אישורים אלה מתועדים ברישומים הממוחשבים אצל הנתבעת על פי הסברה של עדת הנתבעת, שלא הופרך, והמתיישב אף עם ההיגיון, יש לדחות את טענת התובעת, כי הנתבעת הפרה את חובתה כלפיה, בכך שאישרה לביצוע עסקות בסכום שעולה על 3000 שקלים. גב' וקסלר מסרה עוד, כי כאשר לקוח מדווח על אובדן או גניבה של כרטיס האשראי - הכרטיס נחסם, כפי שנעשה לגבי כרטיסה של התובעת, לאחר הודעתה מיום 13.11.99. כאשר הלקוח מודיע, לאחר מכן, שהכרטיס האבוד נמצא, אזי אין מזכים אותו בגין עסקות מתקופת החסימה של הכרטיס, אלא אם הוא טוען כי עסקות אלה נעשו ללא הרשאתו. גב' וקסלר חזרה על טענת הנתבעת, כי התובעת השתהתה זמן רב - כשבועיים - לאחר שידעה כי הכרטיס נשכח אצל גורן (או אף נגנב על ידו, כטענתה החלופית), בטרם הודיעה את הודעתה הראשונה לנתבעת. בתשובה לב"כ התובעת אמרה העדה, כי בנסיבות כאלה, יום אחד הוא פרק זמן סביר להודעה, אך לא שבועיים. כזכור, מספר ימים לאחר מכן הודיעה התובעת לנתבעת, כי הכרטיס נמצא ומצוי שוב ברשותה, אך להודעה זו היא לא צרפה כל דרישה לבטל עסקות, שנעשו באמצעות הכרטיס בימים שבין הודעתה על אובדנו לבין הודעתה על מציאתו וחזרתו לרשותה. בנסיבות אלה, לא היתה לפני הנתבעת כל טענה של התובעת, לגבי עסקות בלתי מורשות, שבוצעו באמצעות כרטיסה, וממילא לא הועלתה דרישה לבטל עסקות כאלה ולזכות את התובעת בגינן. כפי שצויין, התובעת הגישה את תלונתה במשטרה כנגד גורן ביום 16.1.2000, כחודשיים ומחצה לאחר הנטילה הנטענת של הכרטיס על ידי גורן; ואילו אל הנתבעת פנתה התובעת לראשונה בדרישה לביטול עסקות, רק בהודעתה מיום 8.2.2000. גב' וקסלר מסרה כי עם קבלת הדרישה, בדקה הנתבעת את דברי התובעת, אל מול מר גורן ואל מול מספר בעלי עסקים רלבנטיים, אשר אצלם בוצעו העסקות הגדולות יותר (מרינה דרומית וחב' ארקיע). אנשיהם של עסקים אלה מסרו, כי אישור העסקה נבדק, בעת עריכתה, בהתאם לנוהלי הנתבעת, ומר צור ממרינה דרומית אף זכר את גורן כלקוח וזכר את אופן האישור של אחת העסקות, כאשר הוא עצמו שוחח בטלפון עם מי שהזדהתה בשמה של התובעת ומסרה לו את מספר תעודת הזהות שלה ואת יתר הפרטים הדרושים. גב' וקסלר לא ראתה טעם לפנות אל בתי עסק כמו: סטימצקי, שם היה היקף הרכישות קטן. בתי עסק אחרים שפנתה אליהם, לא שמרו את שוברי העסקות, שכן הללו נשמרים לתקופה של שנה, ובמקרה זה חלפו כארבע שנים בין מועד העסקות לבין המועד שבו פרטה התובעת - לראשונה - את העסקות אשר לטענתה היו בלתי מורשות. גב' וקסלר נשאלה אם הנתבעת הסתפקה בתשובותיהם של גורן ושל צור כדי לדחות את טענות התובעת. היא השיבה על כך בשלילה והבהירה, כי אחת הנסיבות העיקריות לעניין זה היתה העובדה, כי התובעת עצמה לא ביקשה לבטל אף עסקה, לא כאשר הודיעה על אובדן הכרטיס, ביום 13.11.99, ולא כאשר הודיעה על מציאתו וחזרתו לרשותה. כפי שצויין לעיל, הן התובעת והן גורן העידו, כי גורן הודיע לתובעת שכרטיס האשראי אצלו, סמוך למועד של 30.10.99 (ולגירסתו - אולי אף באותו מועד עצמו). גב' וקסלר הבהירה כי כאן לא היה מדובר על גניבה "רגילה" של כרטיס אשראי, אלא על שימוש על ידי בן זוג, ועל תלונה מאוחרת, בנסיבות של סכסוך בין בני הזוג. בנסיבות כאלה, כאשר הכרטיס ה"אבוד" נמצא (והסתבר כי היה בידי אותו בן זוג, וכי הדבר היה ידוע לתובעת ממועד אובדנו הנטען, או סמוך לכך); ובעלת הכרטיס אינה מצרפת להודעותיה אף הודעה בדבר עסקה שבוצעה ללא אישורה, ואינה מבקשת לבטל אף עסקה מטעם זה - אזי הנתבעת רואה את כל העסקות ככשרות. ## הכרעת בית המשפט:## לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים, בעדויות, במוצגים ובסיכומי ב"כ הצדדים, מסקנתי היא כי יש לדחות את התביעה. עילת התביעה הנטענת היא כי ביום 30.10.99 הגיע כרטיס האשראי לידי גורן, והוא ביצע בו עסקות, ללא רשותה של התובעת, וכי על הנתבעת היה לדחות עסקות אלה. אולם בטענות אלה מתעלמת התובעת מאחריותה שלה, כבעלת כרטיס האשראי, לשימוש שנעשה בו. הנתבעת אינה יכולה "לנחש" קיומו של שימוש בלתי מורשה בכרטיס האשראי, כל עוד התובעת לא הודיעה לה על כך. הנתבעת הציגה את מועדי ההודעות, שהתובעת מסרה לה, ואת תוכנן, ואלה אינם שנויים במחלוקת (למעט טענת התובעת כי במועד ההודעה על מציאת הכרטיס, היא ביקשה להמשיך ולחסום אותו). מהעובדות ומהראיות המוסכמות עולה התנהגות תמוהה מאד של התובעת: היא ידעה על יציאת כרטיס האשראי מרשותה עוד ביום 30.10.99, או סמוך לכך. התובעת עצמה מאשרת, כי גורן הודיע לה על מציאותו של הכרטיס ברשותו. לו אמנם היתה התובעת מסרבת במפורש לבקשתו של גורן להשתמש בכרטיס האשראי - הדעת נותנת שהיתה מודיעה בדחיפות לנתבעת, כי הכרטיס מצוי בידי עומר גורן, וכי היא לא התירה לו להשתמש בו, למרות בקשתו. במקרה כזה, היה על הנתבעת לחסום את הכרטיס מייד, ואז לא יכול היה גורן לבצע באמצעותו עסקות. התובעת לא הראתה כל טעם, מדוע לא נהגה כאמור לעיל, דבר שהיה מונע את ביצוע העסקות, לפחות החל מיום 31.10.99 ואילך. התובעת אף לא הראתה טעם, מדוע הודיעה לנתבעת לראשונה על אובדן הכרטיס, רק ביום 13.11.99, ומדוע לא מסרה באותו מעמד גם את מה שהיה ידוע לה כבר אז, לשיטתה: כי הכרטיס מוחזק בידי גורן, וכי הוא ביקש להשתמש בו וסורב. חלף זאת מסרה התובעת רק על "אובדן" הכרטיס, וכעבור מספר ימים, ביום 18.11.99, מסרה כי הכרטיס נמצא ומצוי שוב ברשותה ובשימושה. איני מקבלת את טענת התובעת, כי באותה שיחה שניה היא ביקשה להמשיך ולחסום את הכרטיס. לו היתה התובעת מבקשת זאת, היתה הנתבעת ממלאת אחר הבקשה, שהיא בקשה מקובלת בנסיבות כאלה (כמו כן, ברשות התובעת היו מספר כרטיסי אשראי, פרט לזה שבו עסקינן). זאת ועוד, לו היתה גירסת התובעת אמת, הדעת נותנת שהיא לא היתה מתעלמת מדו"ח העסקות, שקיבלה מהנתבעת בראשית חודש נובמבר 1999 - ועל פי עדותה-שלה היא כלל לא הסתכלה בו - אלא היתה מזדרזת לבדוק אילו עסקות בוצעו ללא רשותה, בימי "אובדנו" של הכרטיס, והיתה מזדרזת להודיע לנתבעת אילו עסקות בדיוק לא אושרו על ידה התובעת לא הפריכה את העולה מרישומי המחשב של הנתבעת, שנעשו בזמן אמת: כי ביום 18.11.99 היא הודיעה על מציאת הכרטיס האבוד ועל שובו לרשותה, מבלי שביקשה לחסום אותו ולבטל עסקות שנעשו בו, בימים שבין שתי הודעותיה. אין צורך לקבוע מסמרות לגבי טענת הנתבעת, כי יש לראות את רישומי המחשב שלה כ"רשומה מוסדית", כיוון שקיומן ותוכנן אינם שנויים במחלוקת, ועל כן התייתר הצורך להוכיחם על הבסיס הראייתי של "רשומה מוסדית". בנקודה היחידה שהיתה במחלוקת, לגבי תוכן הרישומים הללו, הכרעתי על פי התרשמותי מהעדים וממכלול הנסיבות, כאמור לעיל. עצם העובדה, שהתובעת לא ביקשה כלל לבטל עסקות כלשהן, עד חודש פברואר 2000 - למעלה משלושה חודשים לאחר מועד העסקות - וכן תלונתה במשטרה רק כחודשיים וחצי לאחר אותו מועד; כל אלה תומכים באפשרות, כי בזמן שהעסקות הללו בוצעו על ידי גורן, הדבר היה באישור התובעת, לנוכח הקשר הרומנטי שהיה קיים אותה עת בין השניים. לאחר חודשים ספורים עלו יחסיהם על שרטון, ואז הגישה התובעת את תלונתה במשטרה ואף פנתה לנתבעת בניסיון להחזיר לעצמה את סכומי העסקות, שאישרה לגורן לבצע באמצעות הכרטיס שלה, או לפחות חלק מסכומים אלה [בפנייתה בכתב אל הנתבעת מבקשת התובעת: "אבקש אם אפשר לפחות שאני לא אשלם את עסקות הטלפון שהנ"ל ביצע". משמע - עסקות אחרות, שאינן בטלפון, מאשרת התובעת כי עליה לשלם?] ב"כ התובעת טוען כי אישורו של גורן בדבר חובתו להשיב לתובעת את סכומי הרכישות, שביצע בימים הרלבנטיים באמצעות כרטיס האשראי, והשיק שמסר לה לשם כך, תומכים בטענתה, כי אותן עסקות בוצעו על ידי גורן ללא אישורה. איני מקבלת טענה זו. עמדתו של גורן, כי האישור שהתובעת נתנה לו לא היה על דרך של מתנה, אלא על דרך של הלוואה, אינה עמדה מופרכת. מדובר ברכישות לצרכיו האישיים של גורן, ואין זה בלתי סביר שחברתו דאז תלווה לו כסף לרכישות כאלה, בין ישירות ובין באמצעות התרת השימוש בכרטיס האשראי שלה. התובעת ביקשה להסתייע בהרשעתו של גורן, על פי הודאתו, בין היתר, בעבירות של גניבת כרטיס חיוב והונאה בכרטיס חיוב, במסגרת מקום עבודתו. למקרה זה אין קשר אל התובעת. מבחינה עניינית, חומר זה נוטה אמנם לתמוך באפשרות שגורן נהג כך גם בכרטיס האשראי של התובעת, אך בנסיבות העניין אין די בכך על מנת להרים את נטל הראייה שעל שכם התובעת. כשמדובר ביחסים בין בני זוג - אשר האפשרות שאחד מהם יתיר לרעהו להשתמש בכרטיס האשראי שלו היא הרבה יותר גמישה ונרחבת מאשר במסגרת של מקום עבודה - אזי על מנת להוכיח, שהשימוש היה בלתי מורשה, שומה על בן הזוג, שהוא בעל כרטיס האשראי, להראות כי מייד כשגילה את האובדן, או את השימוש הבלתי מורשה, הוא הודיע לחברת כרטיסי האשראי ודרש לבטל את כל העסקות הספציפיות, שלא אושרו על ידו. מחדלה התמוה, והבלתי מוסבר, של התובעת דנן מעשות כן, שוקל כנגד גירסתה ותומך בטענת הנתבעת, כי נראה שמדובר כאן בסכסוך-אוהבים, מאוחר למועד העסקות, אשר הוא שגרם לתובעת להתנער - בדיעבד - מהעסקות שאישרה לגורן לבצע, ולנסות לקבל את סכומיהן בחזרה, על חשבון הנתבעת. העובדה כי התובעת לא הצליחה להיפרע מגורן את סכומי העסקות, אשר אף לדידו היוו הלוואה ולא מתנה, וכי נזקקה לשם כך להגיש תביעה, במסגרת הליך פשיטת הרגל של גורן - כל הנסיבות המצערות הללו אינן מעניינה של הנתבעת, ולא אירעו בעטיה. הנתבעת מצידה הביאה לעדות הן את מר גורן והן את מנהל העסק "מרינה דרומית" באילת, אשר מסר עדות משכנעת מאד אודות האופן שבו אישרה התובעת באוזניו, טלפונית, ביצוע רכישה על ידי גורן, באמצעות כרטיס האשראי שלה כאמור, היתה צריכה להעיד אף עובדת נוספת מאותו עסק, אך הדבר נבצר ממנה בשל מצב של שמירת היריון. לנתבעת נוהל קבוע לווידוא אישורו של בעל הכרטיס לביצוע עסקה על ידי אחר, ומדובר באירוע שגרתי למדי. הפרטים שהנתבעת דורשת לאמת עם בעל הכרטיס הם כאלה, שדרוש תיחכום מסויים על מנת שיימסרו על ידי אחר, תוך קנוניה עם מבצע הרכישה. התובעת לא טענה, כי בעת הרכישה ב"מרינה דרומית", שעליה העיד מר צור, התקשרו אל מספר טלפון שאינו שלה, או כי יש חשד, שגורן "אירגן" כי בטלפון של התובעת תשיב גברת אחרת, זרה, שתדע למסור את כל הפרטים הטעונים ווידוא, מבלי לעורר חשד. כפי שצויין, יש רכישה גדולה למדי של גורן ב"מרינה דרומית", במועד שקדם ליום אובדן כרטיס האשראי. התובעת סימנה גם עסקה זו כרכישה שלא אושרה על ידה, אך היא לא העמידה כל תשתית עובדתית, כי פנתה כל עיקר אל הנתבעת בתלונה, לגבי עסקות שמועדן קדם ליום 30.10.99. התובעת, מצידה, לא הביאה כל עד או ראייה אחרת, על מנת להוכיח את טענתה כאילו בעלי עסקים נעתרו לפנייתו של גורן וביצעו מכירות באמצעות כרטיס האשראי שלה, רק על סמך טענתו של גורן, כי הכרטיס שייך לאשתו, ומבלי לבדוק את הפרטים הדרושים עם בעלת הכרטיס. מר צור עומת עם טענה כזאת של התובעת ושלל אותה, תוך הסבר מדוע אינה סבירה, מבחינתו (ראו בעמ' 27 לפר'). התובעת לא הביאה כל עד משלה לתמיכה בטענה זו. ב"כ התובעת טוען כי על פי הסעיפים 5, 6 ו- 8 לחוק כרטיסי חיוב, חלה על הנתבעת האחריות לפעולות הבלתי מורשות בכרטיס האשראי. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת למעשה סביב הוראות סעיף 5 (ד) (1) ו- (2) לחוק, שם נקבע כי הגבלת אחריותו של הלקוח לא תחול, אם הלקוח מסר את כרטיס החיוב לאחר, או אם השימוש בו נעשה בידיעת הלקוח. התובעת טוענת כי הכרטיס נגנב על ידי גורן, והשימוש בו נעשה שלא בידיעתה; ואילו הנתבעת טוענת כי מהנסיבות שהוכחו עולה, שהתובעת השאירה את הכרטיס בידי גורן, ואף נתנה לו רשות, ולו בדוחק, להשתמש בכרטיס, אך זמן מה לאחר מכן, ולאחר שפרץ המשבר בין בני הזוג, מנסה התובעת, בדיעבד, להתנער מכך ולהוציא את עניינה אל מחוץ לחריגים שעל פי סעיף 5 (ד) האמור מהטעמים שפרטתי לעיל, אני סבורה כי הצדק עם הנתבעת. התובעת מנסה אף להביא את עניינה בגדר החריג-לחריג, על פי סעיף 5 (ד) (1) לחוק, שחל כאשר בעל הכרטיס מסרו לאחר "בנסיבות סבירות, למטרת שמירה בלבד". דא עקא, הטענה העובדתית, כי התובעת השאירה את הכרטיס בידי גורן לשמירה בלבד, היא גירסה כבושה, שעלתה לראשונה רק בעת המשפט, בעוד שהגירסות שהתובעת מסרה לנתבעת בזמן אמת, היו שונות, ואף לקויות בסתירה פנימית, כפי שפורט לעיל. ב"כ הנתבעת מפרט בסיכומיו פסיקה, שמשווה את האירוע של שימוש בלתי מורשה בכרטיס אשראי, ל"אירוע ביטוחי", כמשמעותו בדיני הביטוח, ובמיוחד לעניין היחסים שבין המבוטח לבין חברת הביטוח, על פי חוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981. אכן, מבחינה עניינית יש דמיון בין שני סוגי האירועים, ונכון כי חוק כרטיסי חיוב בא להגן על הצרכן, בין היתר, על ידי יצירת מעין הסדר של ביטוח, למקרה של אובדן או גניבה של כרטיס האשראי, ועשיית שימוש בלתי מורשה בו, על ידי זר. על כן ניתן להסתייע, בשינויים המחוייבים, בפסיקה מתחום דיני הביטוח, בעניין חובותיהם ההדדיות של המבוטח ושל המבטחת, תוך הקבלה לחובותיהם ההדדיות של בעל כרטיס האשראי ושל מנפיקתו. בפסיקה שמפרט ב"כ הנתבעת עמדו בתי המשפט על כך, שהמבטחת יודעת על אירוע הביטוח רק לאחר מעשה. על כן מחובתו של המבוטח לדווח על אירוע כזה למבטחת, מייד כשנודע לו, ולמסור לה את כל הפרטים שבידיו אודות האירוע, על מנת שתוכל לבדוק את חבותה בצדק מצביע ב"כ הנתבעת על כך, שהתובעת דנן השתהתה מאד בדיווח על האובדן (או הגניבה) של כרטיס האשראי, ואף לא גילתה לנתבעת, כי החשוד כ"גנב" הכרטיס אינו אלא בן זוגה. במיוחד יש משקל מכריע לכך, שבהודעותיה לנתבעת מחודש נובמבר 1999 (שבועיים ויותר לאחר שהתובעת כבר ידעה שהכרטיס בידי גורן), לא העלתה התובעת כלל את הטענה, שאפשר כי נעשו באמצעות הכרטיס עסקות בלתי מורשות, ולא ביקשה לבטל אף עסקה כזאת. בקשה כזאת הועלתה על ידי התובעת, לראשונה, רק בחודש פברואר 2000. בהודעתה לנתבעת מאותו מועד מסרה התובעת גירסות סותרות לגבי אובדן הכרטיס (גם "נשכח אצל גורן"; וגם "נגנב על ידי גורן"). עוד ביקשה התובעת באותו מסמך - "אם אפשר", כלשונה - שלא לשלם לפחות עבור עסקות הטלפון שביצע גורן. בצדק טוען ב"כ הנתבעת כי בבקשה מסוייגת זו יש למעשה הודאת בעל דין מצד התובעת, כי התירה לגורן להשתמש בכרטיס, שכן היא מבקשת לפטור אותה מתשלום רק עבור סוג מסויים של עסקות. כזכור, התובעת לא ידעה להסביר, בעדותה, כיצד זה נשתרבבו עסקות, שהיא מאשרת שנעשו על ידה או ברשותה, אל תוך הימים, אשר בהם לטענתה החזיק גורן בכרטיס וביצע באמצעותו רכישות, ללא אישורה. לכך יש להוסיף את דבריהם, הן של התובעת והן של גורן, כי גורן החזיר לתובעת את הכרטיס ימים ספורים (ועד כשבועיים), לאחר המועד של 30.10.99. דברים אלה מתיישבים עם התיעוד, במחשב הנתבעת, כי ביום 18.11.99 הודיעה התובעת, שהכרטיס נמצא וחזר לשימושה, מבלי שביקשה לבטל עסקה כלשהי. ב"כ התובעת מוסיף וטוען כי הנתבעת חייבת להשיב לתובעת את סכומי העסקות שבמחלוקת גם בהתאם לסעיף 9 לחוק כרטיסי חיוב, שעניינו "עסקה במסמך חסר". דא עקא, תנאי לחבות כזאת של מנפיק הכרטיס הוא, שהלקוח הודיע לו על העסקה הבלתי מאושרת, תוך 30 יום לאחר שקיבל מהמנפיק דיווח עליה (סעיף 9 (ב) לחוק). בענייננו, התובעת אישרה בעדותה כי קיבלה בזמנו מהנתבעת את הדו"חות של העסקות, אשר צירפה לתצהירה. הדו"ח הראשון שרלבנטי לענייננו הופק ביום 2.11.99, והשני - ביום 2.12.99. למרות זאת לא הודיעה התובעת לנתבעת אודות עצם קיומן של עסקות בלתי מורשות, לטענתה, אלא ביום 8.2.2000. אולם אפילו במועד מאוחר זה לא יצאה התובעת ידי חובתה, על פי סעיף 9 (ב) לחוק כרטיסי חיוב, כיוון שגם אז היא לא הודיעה לנתבעת אילו עסקות ספציפיות נעשו, לטענתה, ללא הרשאתה, אלא מסרה רק הודעה כללית על הנסיבות של שיכחת הכרטיס או לחלופין - גניבתו על ידי גורן, וגם בשלב זה לא הצביעה על העסקות הספציפיות, אשר לטענתה יש לזכותה בגינן. כתב התביעה הוגש ללא פירוט זה, והנתבעת הלינה בכתב הגנתה על העדר הפרטים של אותן עסקות ספציפיות, דבר שהקשה עליה להתגונן מפני התביעה. רק כשהגישה התובעת את תצהירה - מספר שנים לאחר מועד העסקות מושא המחלוקת - קיבלה הנתבעת לראשונה רשימה מפורטת של העסקות, אשר התובעת טוענת שנעשו ללא הרשאתה. התובעת נשאלה בעדותה מדוע לא הודיעה לנתבעת, עוד בהודעתה הראשונה בנובמבר 1999, אילו עסקות, מתוך הדו"ח שכבר היה אז ברשותה, הן בלתי מורשות וטעונות ביטול. ההסבר שהתובעת נתנה לכך היה: "לא הסתכלתי בזמנו בתדפיסים" (בעמ' 13 לפר'). "הסבר" זה שולל מהתובעת את האפשרות לחייב את הנתבעת להשיב לה את סכומי העסקות "במסמך חסר", כיוון שהתובעת לא עמדה בתנאי שבסעיף 9 (ב) לחוק. הגבלת מועד זו, לא בכדי נקבעה, כיוון שיש לאפשר למנפיק הכרטיס לבדוק את הטענה כנגד העסקה תוך זמן סביר, קרוב ככל הניתן למועד ביצועה. משלא עמד הלקוח בתנאי זה, שלא מחמת אשם מצד המנפיק, ולמרות שהמנפיק שיגר אליו את הדו"חות השוטפים של העסקות בכרטיס - אזי לא התקיימו התנאים שבחוק לחיובו של המנפיק בהחזר הסכום של העסקה "במסמך חסר". נכון כי חוק כרטיסי חיוב הוא בבסיסו חוק צרכני, ורבות בו ההוראות שנועדו להגן על הצרכן. אך הגנת הצרכן מוענקת, בראש ובראשונה, לצרכן שגילה אחריות כלפי הנעשה בכרטיס האשראי שלו, הן בנקיטת צעדים סבירים, על מנת שהכרטיס לא יגיע לידיים בלתי מורשות, והן בהקפדה על מעקב אחר דו"חות המנפיק בדבר העסקות שבוצעו באמצעות הכרטיס, על מנת שיוכל להגיב מייד עם גילוייה של עסקה בלתי מורשית. צרכן שמודיע למנפיק על אובדן (או "גניבה") של כרטיס האשראי, רק כשבועיים לאחר שהדבר נודע לו; מבטל הודעה זו חמישה ימים לאחר מכן, מבלי לבקש לבטל אף עסקה; ואף משהה למשך מספר חודשים את הודעתו בדבר עצם קיומן של עסקות בלתי מורשות; מסתיר מחברת כרטיסי האשראי כי אין מדובר בגניבה על ידי זר, אלא כי הטענות מועלות על רקע של סכסוך בין בני זוג; - לגבי צרכן כזה יש מקום לסבור, כי בזמן אמת לא היה מדובר בעסקות "בלתי מורשות". צרכן כזה לא יוכל להישען על המטרה הכללית של הגנת הצרכן, שביסוד חוק כרטיסי חיוב, על מנת להגיע לתוצאה בלתי מוצדקת, בנסיבות העניין, אשר יהא בה משום הפרת האיזון המתאים בין ההגנה האמיתית על הצרכן לבין החיובים אשר נכון להטיל על חברות כרטיסי האשראי, על מנת לשמר את השימוש בכרטיסי האשראי כאמצעי תשלום נוח ויעיל. ## סוף דבר:## על פי מכלול הנסיבות והראיות שלפני, התובעת לא הרימה את הנטל שעליה ולא הוכיחה במידה הדרושה, כי העסקות שתבעה החזר בגינן אמנם היו - בזמן שנערכו - "בלתי מורשות". לא זו אף זו: מהנסיבות עולה כי יש אפשרות סבירה, ואף יותר מכך, שבזמנו הרשתה התובעת לגורן לבצע את העסקות בכרטיס האשראי. על כל פנים, היה על התובעת להראות כי היא מצידה הודיעה לנתבעת, במועד המוקדם ביותר האפשרי, על השימוש הבלתי מורשה, וכי הצביעה על העסקות הבלתי מורשות ודרשה מייד לבטלן, דבר שהתובעת דנן לא עשתה. לפיכך נשמט הבסיס לתביעה, ודינה להידחות. משכך, אין צורך לדון בסכום החיובים, שהועמד על כ- 30,000 שקלים, למרות שסכום כזה אינו מתיישב עם העסקות, שהתובעת סימנה כבלתי מורשות; ומתייתר הצורך לדון אף ביתר סכומי התביעה אני דוחה איפוא את התביעה ומחייבת את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח, בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. עוד תישא התובעת בהוצאות עד הנתבעת, מר גור צור, בסך 550 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 5.12.05 ועד לתשלום בפועל. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 יום.אישור עסקהכרטיס חיוב (אשראי)אשראיהחזר כספי